כתוב בתורה: "וּשְׁמַרְתֶּם אֶת חֻקֹּתַי וְאֶת מִשְׁפָּטַי אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה אֹתָם הָאָדָם וָחַי בָּהֶם" (ויקרא יח ה). מהי משמעות המילים "וחי בהם"? על זה נאמרו פירושים שונים. לפי רש"י, הכוונה היא לשכר המובטח לצדיקים בעולם הבא: "שאם תאמר בעולם הזה, והלא סופו הוא מת". לפי הרשב"ם, הכוונה לעולם הזה, באשר אלה שמפרים את צוויי ה' יוצאו להורג: "אבל אם לא יעשה, ונכרתו הנפשות העושות מקרב עמם". לפי רבינו בחיי, הבטחה זו איננה מופנית לפרט אלא לכלל האומה, ומשמעותה היא שניתן יהיה לקיים חיי חברה רק על ידי שמירת מצוות התורה: "יחזור למשפטים שהם חיי האדם ביישובי הארצות והם קיום העולם ועמידתו, הוא שכתוב: "מלך במשפט יעמיד ארץ" (משלי כט ד)".

אבל האמורא שמואל דרש את פסוק זה בצורה אחרת והפיק ממנו את הכלל שפיקוח נפש דוחה את מצוות התורה, כסיכום לדעות שונות שנאמרו בנידון, כדלהלן:

עבודה דוחה שבת, קל וחומר לפקוח נפש שדוחה את השבת. נענה רבי אלעזר ואמר: ומה מילה, שהיא אחד ממאתיים וארבעים ושמונה איברים שבאדם, דוחה את השבת, קל וחומר לכל גופו שדוחה את השבת. רבי יוסי ברבי יהודה אומר: "את שבתתי תשמרו": יכול לכל, תלמוד לומר "אך", חלק. רבי יונתן בן יוסף אומר: "כי קדש היא לכם", היא מסורה בידכם, ולא אתם מסורים בידה. רבי שמעון בן מנסיא אומר: "ושמרו בני ישראל את השבת", אמרה תורה: חלל עליו שבת אחת, כדי שישמור שבתות הרבה. אמר רב יהודה אמר שמואל: אי הואי התם הוה אמינא: דידי עדיפא מדידהו, "וחי בהם", ולא שימות בהם.[1]

עיקרון זה שפיקוח נפש דוחה את מצוות התורה הוא בגדר חידוש, ואין הדבר מובן מאליו: למצוות התורה יש ערך טרנסצנדנטי ומוחלט, ולכאורה חשיבותן עולה על חיי האדם. מדברי הגמרא הנ"ל משמע שמקור היתר זה לא היה ברור לתנאים. יש סימנים לכך שהדין עצמו טרם נקבע ממש, כפי שמשתמע מהמאמר:

נמנו וגמרו בעליית בית נתזא בלוד: כל עבירות שבתורה אם אומרים לאדם עבור ואל תיהרג, יעבור ואל ייהרג, חוץ מעבודת כוכבים, גילוי עריות ושפיכות דמים.[2]

מכאן לכאורה שלפני המפגש הזה בבית נתזא דין זה טרם נפסק או הופץ. בספר החשמונאים (א ב:לט-מא) מסופר, שכאשר נודע למתתיהו ולידידיו על הירצחם של האנשים שסירבו להתגונן בשבת, התייעצו והחליטו "אם יבוא איש עלינו למלחמה ביום השבת נלחם בו ולא נמות כולנו כאשר מתו אחינו במחבואים". מכאן שההיתר לדחות את השבת מפני פיקוח נפש לא היה מוכר, באשר מתתיהו וחבר מרעיו היו צריכים לרענן אותו. גם בתקופה יותר מאוחרת הדין שפיקוח נפש דוחה שבת עדיין לא התקבל על כל ישראל. קיימת עדות חיצונית לכך בכתבי פרונטינוס[3]. מספר שנים אחרי חורבן בית שני הוא כתב "אספינוס קיסר היה מתקיף את היהודים ביום השבת, זהו יום, אשר בו עוון הוא להם לעשות מלאכה כל שהיא, ובאופן זה ניצח אתם".[4]

נמצאנו אפוא למדים כי היו קיימים היסוסים אף בסוף ימי הבית השני, אם להילחם בשבת או לא.[5]

אולם, מאז חתימת התלמוד, עיקרון זה שפיקוח נפש דוחה את מצוות התורה התקבל בלי עוררים, והוא נפסק להלכה. כך כותב הרמב"ם:

דחויה היא שבת אצל סכנת נפשות כשאר כל המצות, לפיכך חולה שיש בו סכנה עושים לו כל צרכיו בשבת על פי רופא אומן של אותו מקום, ספק שהוא צריך לחלל עליו את השבת ספק שאינו צריך, וכן אם אמר רופא לחלל עליו את השבת ורופא אחר אומר אינו צריך מחללים עליו את השבת שספק נפשות דוחה את השבת.[6]

נמצאנו למדים שסכנת נפשות דוחה את מצוות התורה אף במקרה של ספק. הרמב"ם מטעים את דין זה כך:

אסור להתמהמה בחילול שבת לחולה שיש בו סכנה, שנאמר "אשר יעשה אותם האדם וחי בהם", ולא שימות בהם, הא למדת שאין משפטי התורה נקמה בעולם אלא רחמים וחסד ושלום בעולם, ואלו המינים שאומרים שזה חילול שבת ואסור, עליהם הכתוב אומר "וְגַם אֲנִי נָתַתִּי לָהֶם חֻקִּים לֹא טוֹבִים וּמִשְׁפָּטִים לֹא יִחְיוּ בָּהֶם" (יחזקאל כ כה).[7]

הרמב"ם סובר שאין הקב"ה התכוון לגזור ציוויים עלולים לפגוע בשלום מקיימיהם. יחד עם זה, יש יוצאים מן הכלל, כפי שכתב הרמב"ם:

כשיעמוד גוי ויאנוס את ישראל לעבור על אחת מכל מצות האמורות בתורה או יהרגנו, יעבור ואל ייהרג, שנאמר במצות "אשר יעשה אותם האדם וחי בהם", וחי בהם ולא שימות בהם… במה דברים אמורים בשאר מצות חוץ מעבודת כוכבים וגלוי עריות ושפיכת דמים, אבל שלש עבירות אלו אם יאמר לו עבור על אחת מהן או תיהרג, ייהרג ואל יעבור. במה דברים אמורים בזמן שהגוי מתכוין להנאת עצמו… אבל אם נתכוין להעבירו על המצות בלבד, אם היה בינו לבין עצמו ואין שם עשרה מישראל יעבור ואל ייהרג, ואם אנסו להעבירו בעשרה מישראל ייהרג ואל יעבור, ואפילו לא נתכוין להעבירו אלא על מצוה משאר מצות בלבד. וכל הדברים האלו שלא בשעת הגזרה, אבל בשעת הגזרה והוא שיעמוד מלך רשע כנבוכדנצר וחביריו ויגזור גזרה על ישראל לבטל דתם או מצוה מן המצות, ייהרג ואל יעבור אפילו על אחת משאר מצות בין נאנס בתוך עשרה בין נאנס בינו לבין גויים .[8]

היוצאים מן הכלל הם:

• שלוש מצוות שבהן נאמר שייהרג ולא יעבור: עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים.
• אם כוונת האונס היא אך ורק להעביר את היהודי על דתו, בנוכחותם של עשרה מישראל.
• בשעת השמד.

זאת אומרת שישנן נסיבות שעלולות לערער את יסודות הדת, ואז אין כל היתר לסכן אותם.

והנה מתעוררת שאלה חמורה: איך מודדים סכנת נפשות? נפסק להלכה שאפילו חשש לפיקוח נפש דוחה את כל איסורי התורה. האם זה אומר שאין שום הגבלה בנידון? יש לברר אפוא מה גדרו המדויק של פיקוח נפש.

לפי הרב ולדנברג[9], ישנם שני תנאים כדי שחשש ייחשב כפיקוח נפש:

• החשש הוא מידי ולא עתידי: "אימתי יצא דינא דפיקוח נפש מן הכלל שהולכין אחר הרוב? בהיכא שלפנינו בפעולתו באופן מוחשי הדבר המסכן"[10]. לפי עיקרון זה, יהיה למשל אסור להדליק בשבת אור במקום חשוך, מחשש שבעתיד אדם ייתקל שם וייפגע.
• ישנו בסיס איתן כדי להחשיב את החשש הנידון כמסוכן ממש: "וכן חזקת הגוף הישראלי המסתכן אשר עבורו ישנו החיוב לחלל שבת כדי להצילו[11]". לפי זה, למשל, אין כל היתר לחלל את השבת כדי לטפל במחלה קלה שאיננה מסכנת את חיי האדם. כך גם משתמע מדברי הרמב"ם הנ"ל: "חולה שיש בו סכנה עושים לו כל צרכיו בשבת על פי רופא אומן של אותו מקום".

לכאורה, גדרים אלה בעייתיים: הרי נפסק להלכה שיש לחלל את השבת גם במקרה של ספק, ואפילו ספק קטן. אם כן, למה נדרוש סכנה ממשית? או ניתן לומר שכל סכנה היא ממשית! ומדוע שנבקש כי הסכנה צריכה להיות עכשווית? האם לא יהיה מותר לבצע עכשיו פעולה חיונית כדי שחולה כלשהו לא ימות בעוד עשר שנים?

לרב שלמה זלמן אוירבך גישה שונה בנידון. לדעתו, הגדר של פיקוח נפש הוא סובייקטיבי, כאשר "לדעתו הגדר הוא: כל שאנשים מפחדים או נבהלים מזה גם בימות החול מחשש סכנה. ולכן דעתו להתיר בגוונא דא לסתור בשבת קיר או גדר בכהאי גוונא שיש חשש שייפול מאליו על אנשים, וכן אותו הדבר לגבי הצטננות או חום".[12]

הרב פרבשטיין מבהיר את שיטת הרב אוירבך כך:

לפי זה, השאלה עד לאיזו רמת ספק נחשב "ספק פיקוח נפש" אין לה תשובה אובייקטיבית, אלא אם ההערכה המקובלת בציבור היא שפעולה נעשתה לצורך הצלת נפש. מצב שנדרשת בו פעולה כזו נחשב ל"ספק פיקוח נפש".

לפיכך ייתכן מצב שהציבור מתייחס אליו כאל מצב מסוכן, ואף על פי שבאופן אובייקטיבי אחוזי הסיכון במצב זה אינם גבוהים יחסית, יוגדר כמצב פיקוח נפש. כגון נשיכת כלב שלא ידוע אם הוא שוטה. ייתכן שסבירות היותו נגוע בכלבת תהיה נמוכה בהרבה מאשר חציית כביש סואן, או הליכה במקום מסוים, ובכל זאת כיון שאנשים פוחדים מנשיכת כלב ומייחסים לכך סכנה, הרי כל פעולה שנעשית להצלת הנשוך, כיון שנעשית כדי לחיות, נחשבת לפעולת הצלה ומוגדרת "וחי בהם", ומותרת בשבת.

לאור האמור, גם בזמן "מלחמת המפרץ" לא היה עלינו לאמוד את רמת הסיכון שטיל ייפול על הבית, כדי להחשיב את המצב ל"ספק פיקוח נפש", אלא מכיוון שהציבור בכללו חשש מנפילת הטיל, אף ההצלה מספק רחוק יותר נחשבה להצלה מ"ספק פיקוח נפש".[13]

ברצוני להראות שגישת הרב אוירבך[14] היא אופיינית לדרך פסיקתו. מסתבר שהרב אוירבך אימץ בפסיקתו את השקפת החיים של הלל הזקן: להתחשב בצרכי האדם וברצונותיו, ולא להכביד עליו אם אין הכרח לכך. ניתן לכנות את גישה זו כך: "יהדות בעלת פנים אנושיות"[15].

נסתפק כאן בדוגמה אחת טיפוסית: פוסקים רבים דנו בשאלה אם מותר לפתוח את המקרר בשבת, באשר כניסת אויר חם בתוכו מאיץ את פעולת המנוע. הרב אוירבך נזקק לנושא, והוא מסכם דיון הלכתי ארוך במלים אלה:

סוף דבר, נראה לעניות דעתי שמכל אלה הטעמים שכתבנו פשוט הוא בלי שום פקפוק שלאחר שהוציא את המנורה הנדלקת מחמת הפתיחה אין נכון כלל להימנע מלהתענג בשבת ומותר שפיר לפתוח בשבת את דלת המקרר בכל עת ובכל שעה שירצה בין בזמן שהמנוע עובד ובין בזמן שהוא נח.[16]

ניתן אולי לראות במילים אלה של הרב אוירבך החמרה בדין עונג שבת. אולם לדעתי גישה זו לא ממצה את השקפת עולמו. יש כאן אמירה נועזת יותר: האדם מכובד דיו כדי שניתן להתייחס בכבוד ובחיוב לרצונותיו ולרווחתו הוא. האדם הוא נזר הבריאה, ובתור שכזה אין לזלזל בעונגו מטעמים הלכתיים צרים הפוגעים קשות בחייו הפרטיים. זה – לדעת הרב אוירבך – רצון ה' האמיתי.

לכן, לדעת הרב אוירבך יש להתחשב בדעתם של בני האדם בגדר של פיקוח נפש.

ואם תשאל, הרי נתת דבריך לשיעורין: איך ניתן לקבוע את ההלכה על פי דעתו הסובייקטיבית של כל אחד ואחד? אולם, הרב אוירבך סובר שגדר זה אינו תלוי בדעת כל אחד ואחד, אלא במה שנחשב בעיני כולם או רובם כסכנה. בצורה הזאת, יש בידינו בכל זאת קריטריון אובייקטיבי להחשבת מציאות מסוימת כסכנת נפשות.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

[1] בבלי יומא פה ע"ב.

[2] בבלי סנהדרין עד ע"ב.

[3] Sextus Julius Frontinus (35-104 לספירה), מדינאי וסופר רומאי.

[4] במקור:Divus Augustus Vespasianus Iudaeos Saturni die, quo eis nefas est quicquam seriae rei agere, adortus superavit (Frontini Strategemata, liber secundus, I, 17).

[5] ראו עוד א.א. אורבך, ההלכה – מקורותיה והתפתחותה, תל אביב 1984, עמ' 11-12. וכן ברוך קנאל, השבת בספרות תקופת בית שני, מחניים פ"ה, תשכ"ד, http://www.daat.ac.il/daat/kitveyet/mahanaim/hashabat-2.htm.

[6] הלכות שבת ב א.

[7] שם הלכה ג.

[8] הלכות יסודי התורה פרק ה א-ג.

[9] ראו שו"ת ציץ אליעזר חלק ט סימן יז – קונ' רפואה בשבת פרק ב.

[10] שו"ת ציץ אליעזר חלק ח סימן טו – קונ' משיבת נפש פרק ז.

[11] שם.

[12] מובא בשו"ת ציץ אליעזר חלק ט סימן יז – קונ' רפואה בשבת פרק ב.

[13] הרב משה מרדכי פרבשטיין, "גדרי "ספק פיקוח נפש" – חילול שבת לצרכי חולה מסוכן",

http://98.131.138.124/articles/ASSIA/ASSIA9/R0091164.asp.

[14] ראו הרב שלמה זלמן אויערבך, מנחה טהורה, ישורון, מאסף תורני, עורך: שלמה גאטעסמאן, כרך ט"ו עמ' שפג-ד.

[15] אם אפשר להשתמש במונח ששימש כסיסמה ל"אביב של פראג", ביוזמתו של אלכסנדר דובצ'ק בצ'כוסלובקיה בשנת 1968: "סוציאליזם בעל פנים אנושיות".

[16] הרב שלמה זלמן אויערבך, מנחת שלמה, ירושלים תשס"ה, עמ' צא.