גדול עוני מנשא

מובא בפרשתנו:

וַיֹּאמֶר קַיִן אֶל הֶבֶל אָחִיו וַיְהִי בִּהְיוֹתָם בַּשָּׂדֶה וַיָּקָם קַיִן אֶל הֶבֶל אָחִיו וַיַּהַרְגֵהוּ. וַיֹּאמֶר ה' אֶל קַיִן אֵי הֶבֶל אָחִיךָ וַיֹּאמֶר לֹא יָדַעְתִּי הֲשֹׁמֵר אָחִי אָנֹכִי. וַיֹּאמֶר מֶה עָשִׂיתָ קוֹל דְּמֵי אָחִיךָ צֹעֲקִים אֵלַי מִן הָאֲדָמָה. וְעַתָּה אָרוּר אָתָּה מִן הָאֲדָמָה אֲשֶׁר פָּצְתָה אֶת פִּיהָ לָקַחַת אֶת דְּמֵי אָחִיךָ מִיָּדֶךָ. כִּי תַעֲבֹד אֶת הָאֲדָמָה לֹא תֹסֵף תֵּת כֹּחָהּ לָךְ נָע וָנָד תִּהְיֶה בָאָרֶץ. וַיֹּאמֶר קַיִן אֶל ה' גָּדוֹל עֲוֹנִי מִנְּשֹׂא. הֵן גֵּרַשְׁתָּ אֹתִי הַיּוֹם מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה וּמִפָּנֶיךָ אֶסָּתֵר וְהָיִיתִי נָע וָנָד בָּאָרֶץ וְהָיָה כָל מֹצְאִי יַהַרְגֵנִי. וַיֹּאמֶר לוֹ ה' לָכֵן כָּל הֹרֵג קַיִן שִׁבְעָתַיִם יֻקָּם וַיָּשֶׂם ה' לְקַיִן אוֹת לְבִלְתִּי הַכּוֹת אֹתוֹ כָּל מֹצְאוֹ. וַיֵּצֵא קַיִן מִלִּפְנֵי ה' וַיֵּשֶׁב בְּאֶרֶץ נוֹד קִדְמַת עֵדֶן (בראשית ד, ח-טז).

התורה מחדשת לנו בקטע הנ"ל שני דברים עקרוניים:

• חיי האדם, שנברא על ידי הקב"ה בצלמו ובדמותו, אינם חסינים: למעשה, בידי כל אדם נמצאת האפשרות להרוג אדם אחר.
• יחד עם זה, מי שעושה את זה חוטא חטא נוראי שאין כדוגמתו. הרי מדובר בפגע בלתי-הפיך, שחומרתו איננה מצטמצמת לתחום החברתי אלא נוגעת גם למישור התיאולוגי, כפי שיבואר להלן.

ננסה להבהיר את המשמעות של דו-השיח שהתקיים בין הקב"ה לקין המובא לעיל.

אחרי שקין רצח את הבל אחיו, היינו מצפים שה' יגער ברוצח. והנה, במקום זה, הקב"ה שואל את קין איפה נמצא הבל אחיו, כאילו אינו יודע מה עלה בגורלו. רש"י הרגיש בקושי זה, והוא מיישב את העניין כך: "להיכנס עמו בדברי נחת, אולי ישוב ויאמר אני הרגתיו וחטאתי לך". אולם ניתן ללמוד מדברי ה' מסר נוסף: בשאלו את קין על שלום הבל אחיו, הקב"ה רוצה להבהיר לו כי בעיקרון כל אדם אחראי על כל אדם אחר – והוא אחיו – ולכן לגיטימי לשאול אותו מה קורה אתו. כביכול, בכוונתו של הקב"ה למסור את ההשגחה על בני-האדם לידי האדם עצמו, באופן כזה שכל אדם חייב לדאוג לשלומם של האנשים האחרים.

מתברר שקין קלט היטב את המסר, אלא שהוא מסרב לקבל על עצמו אחריות כזאת: "השומר אחי אנוכי?!". בנוסף לכך, הוא כנראה אינו מודע ש-"הכול צפוי" בעיני הקב"ה, וכי אי אפשר להסתיר ממנו מעשים שאירעו, כפי שכותב הרד"ק: "מה שהושיבו קין לא ידעתי, מפני הסתפקו עדיין בידיעת הבורא בענייני בני אדם, לפי שאמר לו, אי הבל אחיך, ולא אמר לו, למה הרגת הבל אחיך, חשב קין כי לא ידע, וכחש, ואמר לא ידעתי השומר אחי אנכי". לפי הספורנו, קין חשב שה' יודע רק מה שקורה עם מי שדבק בה': "חשב קין שלא ידע האל יתברך בפרטים, זולתי בדבקים בו". כוונתו לומר שקין סבר בטעות שאין הקב"ה מודע למעשיו, מפני שזה חטא. אלא שטענה זו בעייתית, הרי הבל כן דבק בה', ולפי זה – אליבא דקין – היה אמור לדעת שהוא נרצח על ידי אחיו.

אחרי תגובה חוצפנית זו של קין, שוב היינו מצפים שה' יבהיר לו את טעותו ויודיע לו שאין דבר נעלם ממנו ושהוא יודע היטב את נסיבות הרצח. ברם, הקב"ה אומר דבר אחר: "קול דמי אחיך צועקים אלי מן האדמה". האם באמת הדם יכול לצעוק? וכי הקב"ה זקוק לקול הדם – אם יש דבר כזה – כדי לדעת על נסיבות הרצח? אלא מתברר שהקב"ה רוצה במילים אלה להבהיר מסר נוסף: הרצח איננו אסור רק מבחינה חברתית, בתור פגיעה חמורה ביחסי אנוש, אלא בעיקר מהווה סקנדל קוסמי: אחרי מעשה כזה, אי אפשר לעבור לסדר היום, דמו של הנרצח צועק, אירע כאן דבר שאין הדעת יכולה לסבול. האדם נברא בצלם אלוהים, ולכן כל פגיעה בו הוא בגדר חילול הקודש. והתוצאה המתחייבת היא שכל סדרי בראשית נפגעו: על פי התוכנית האלוהית, קין היה אמור לעבוד את האדמה כדי להתפרנס מיבולה, והנה, בעקבות חטא חמור זה, אין תכנית זו יכולה לצאת לפועל.

שוב, קין הבין את המסר של ה', והוא מגיב עליו כך: "גדול עווני מנשוא". רוב הפרשנים הבינו שדברי קין לאורך השיח כולו נאמרו כניסיון להתגונן כלפי תוכחת ה', ולכן הם מוסיפים אחרי דברים אלה של קין סימן שאלה. כך רש"י כותב: "גדול עוני מנשוא – בתמיה, אתה טוען עליונים ותחתונים, ועוני אי אפשר לטעון?". אחרים אינם מוסיפים סימן שאלה, אלא מסבירים שהמלה עוון משמעה "עונש" ולא "חטא", כפי שכותב הרד"ק: "גדול עונשי מלסבל אותו; וכן "כי לא שלם עון האמורי עד הנה" (בראשית טו טז) ואין הדומה מזה שעשה תשובה והתחרט על חטאו, והיה כמבקש מהאל להקל עונשו". הרא"ם מסביר מדוע אין פירוש הרד"ק מתקבל על הדעת:

הרב [רש"י] ימאן זה, כי העוון בכל מקום הוא החטא, לא העונש. ופירוש "כי לא שלם עון האמורי" לא נגמר עדיין חטאו להיות משולח ומגורש מארצו עד אותו זמן, שאין הקב"ה נפרע מהאומה עד שתתמלא סאתה, שנאמר: "בסאסאה בשלחה תריבנה" (ישעיה כז ח), כמו שפירש הרב שם בעצמו.

אבל ניתן להבין את הדברים כמשמעם: קין ברגע זה מודע בגודל חטאו[1], ומגיע למסקנה שמדובר במשא שאין ביכולתו לשאת אותו. לפי אבן-עזרא, משמעות המלה "לשאת" היא לסלוח, זאת אומרת שקין מודה שלחטא כזה לא מגיעה סליחה: "פירוש גדול עוני מנשוא על דעת כל המפרשים שהודה חטאו. ופירוש "נשוא" כטעם סלוח כמו "נושא עון" (שמות לד ז)"[2]. אבל ניתן להבין את העניין בצורה מעמיקה יותר: חטא כזה הוא משא כבד עד כדי כך שאין ביכולתו של אדם לסבול אותו. קין מבין שברוצחו את הבל, הוא פגע פגיעה חמורה במי שנברא בצלם אלוהים, וכתוצאה מכך הוא איבד את הצלם אלוהים שלו, כפי שכותב הרב פינחס הורוויץ[3]:

יש לפרש לפי מה שכתוב "ומפניך אסתר" שנסתלק ממנו צלם אלהים… כי כשנסתלק ממנו צלם אלהים חיה מושלת בו, שכל איש ישראל ששם ה' נקרא עליו כל הבריות יראים ממנו וכיון שחטא נסתלק ממנו שם ה'.[4]

אם כן, מתברר שקין לא רק איבד את זכותו להוציא מן האדמה את פרנסתו, אלא גם חייו בסכנה. קין הפנים מה שנאמר מאוחר יותר לנח ולבניו: "שֹׁפֵךְ דַּם הָאָדָם בָּאָדָם דָּמוֹ יִשָּׁפֵךְ כִּי בְּצֶלֶם אֱלֹהִים עָשָׂה אֶת הָאָדָם" (בראשית ט ו), באשר מדובר בחוק טבעי, כפי שכותב ספורנו: "לא הוצרך לפרש עונש הרוצח, כי הדין מבואר בטבע על כל מזיק ש"כאשר עשה כן יעשה לו" (ויקרא כד יט)". לאדם אין כלי הגנה טבעיים, בניגוד לחיות ואף לבהמות, ורק בהיותו צלם אלוהים הוא מטיל את יראתו על מי שרוצה לפגוע בו. אבל קין מבין – ומקבל – שאין הוא זכאי להגנה זו. לפי הרד"ק, האדם איננו שורד אלא על ידי השגחה מיוחדת מאת הקב"ה, והוא איבד את הזכות הזאת:

ומפניך אסתר – שקצפת עלי והסתרת פניך והשגחתך ממני ושמתני הפקר לכל וכאשר אהיה נע ונד בארץ כל מי שימצאני יהרגני אחרי שסלקת השגחתך ממני ולא תשמרני, וכאשר אהיה נע ונד יהרגוני החיות הטורפות.

וכן הרמב"ן: "יהרגוני החיות, כי סר צלך מעלי. הודה כי האדם איננו נשגב ונמלט בכוחו, רק בשמירת עליון עליו".

אברבנאל מרחיק לכת עוד יותר: לדעתו, באומרו "והיה כל מוצאי יהרגני", קין כביכול מתחנן מלפני הקב"ה שיסובב את מיתתו, באשר מגיע לו עונש מוות על מעשהו:

בדרך תפלה אמר והיה מוצאי יהרגני, כלומר יהי רצון מלפניך שהמוצא אותי יהרגני ותהי זאת נחמתי וכפרת עוני, כי מלבד זה איני נענש כראוי.

רגשות אלה מצאו את ביטויים הספרותי ביצירתו של דוסטויבסקי, "חטא ועונשו". גיבור הרומן, רסקולניקוב, רוצח שתי נשים, ועל אף העובדה שאיש איננו חושד בו, הוא בסופו של דבר מוסר את עצמו לשלטונות ומודה את פשעו כדי להיפטר מרגשות אשמה המייסרים אותו. כך דוסטויבסקי מתאר אותו במכתב ששלח לעורך כתב העת שבו יצירה זו התפרסמה:

עובר חודש אחד לפני האסון הסופי. אף אחד איננו חושד בו, ואין כל סיכוי שיחשדו בו. אבל אז מתפתח תהליך פסיכולוגי של הפשע. שאלות בלתי פתירות נעמדות לפני הרוצח, רגשות שלא ניתן היה לחזות בהם מענים את לבו. האמת של האל ושל החוק הטבעי מתגברים עליו, והנה הוא נאלץ למסור את עצמו, באשר הוא נאלץ, אף אם הוא ימות במחנה כפיה, להתחבר לחוק האנושי. רגש אחד מענה אותו, מאז שהוא ביצע את פשעו, הרושם שיש לו שהוא מבודד, מחוץ לקהילה האנושית. והרוצח עצמו מחליט לקבל את ייסוריו כדי לכפר על פשעו… הפושע עצמו דורש מבחינה מוסרית לקבל את עונשו.[5]

ברם, ייאוש זה של קין איננו תואם את תכניותיו של הקב"ה. כך כותב הרד"ק: "[ה'] לא המיתו כמשפט כל הורג נפש במזיד, מפני שלא יישאר העולם שומם מבני אדם, כי קין לא הוליד עדיין ואדם לא הוליד עוד עד מאה ושלשים שנה לפיכך לא המיתו גם אחרי הרצח". האנושות חייבת להמשיך להתקיים ולהתפתח, ולכן הקב"ה מתייחס לחטאו של קין כעין רצח בשוגג. מדוע? כך כותב הרד"ק:

לא כדינו של רוצחים דינו של קין, קין הרג ולא היה ממי ללמוד… ואפשר גם כן כי שוגג היה, כי האבן או הדומה לה שהכהו בה לא חשב שימות באותה מכה, כי עדיין לא ראה איש הרוג ולא חשב שיהיה בה כדי להמית, לפיכך דנוהו דין הורג בשגגה שהוא הגלות.

קין אמנם חייב לצאת מארצו ולנדוד כל חייו, בחיפוש אחרי חלקת אדמה שתספיק לפרנסתו, אבל נדודיו מצטמצמים לארץ נוד, וגם לא נשקפת סכנה לחייו, באשר הקב"ה העניק לו הגנה מיוחדת: "אות קין". ואבן-עזרא מפרש: "שנתן חוזק בלבו והסיר פחדו ממנו". וכן הרד"ק: "שם לו אות בלבו, כלומר חזק לבבו שלא יפחד שיכה אותו כל מוצאו, ושם מוראו בלב החיות ובני אדם הבאים אחריו שלא יכוהו". יש המסבירים את האות בצורה אחרת: כך אומר הרב יצחק קארו[6]:

חקק לו אות משמו. ובבראשית רבה (כב יב) כלב מסר לו, ואמרו כלב שכלב ראוי לו לפי מעשיו, או לפי שהוא מוכן להישיר הסומים, שקשור בחבל ביד הסומא.[7]

בסופו של דבר, קין אמנם מילא אחרי רצון ה', ואף – הוא ובניו – המשיכו את המשימה הציוויליזטורית שהוטלה עליהם, כפי שמעיד המקרא:

וַיֵּדַע קַיִן אֶת אִשְׁתּוֹ וַתַּהַר וַתֵּלֶד אֶת חֲנוֹךְ וַיְהִי בֹּנֶה עִיר וַיִּקְרָא שֵׁם הָעִיר כְּשֵׁם בְּנוֹ חֲנוֹךְ. וַיִּוָּלֵד לַחֲנוֹךְ אֶת עִירָד וְעִירָד יָלַד אֶת מְחוּיָאֵל וּמְחִיָּיאֵל יָלַד אֶת מְתוּשָׁאֵל וּמְתוּשָׁאֵל יָלַד אֶת לָמֶךְ. וַיִּקַּח לוֹ לֶמֶךְ שְׁתֵּי נָשִׁים שֵׁם הָאַחַת עָדָה וְשֵׁם הַשֵּׁנִית צִלָּה. וַתֵּלֶד עָדָה אֶת יָבָל הוּא הָיָה אֲבִי יֹשֵׁב אֹהֶל וּמִקְנֶה. וְשֵׁם אָחִיו יוּבָל הוּא הָיָה אֲבִי כָּל תֹּפֵשׂ כִּנּוֹר וְעוּגָב. וְצִלָּה גַם הִוא יָלְדָה אֶת תּוּבַל קַיִן לֹטֵשׁ כָּל חֹרֵשׁ נְחֹשֶׁת וּבַרְזֶל וַאֲחוֹת תּוּבַל קַיִן נַעֲמָה (בראשית ד יז-כב).

[1]  לפי ויקטור הוגו (Victor Hugo, La Conscience, in La Légende des Siècles), קין "המציא" ייסורי מצפון. אבל מתברר שרגשות הרוצח הם הרבה יותר מייסורי מצפון רגילים, כפי שיבואר בהמשך.

[2]  אבן עזרא על בראשית ד ג.

[3]  רבי פינחס הורוויץ (פולין 1730 – גרמניה 1805).

[4]  פנים יפות על בראשית ד טו.

[5]  מתוך מכתב שכתב דוסטויבסקי לקטקוב, עורך כתב-העת "השליח הרוסי".

[6]  רבי יצחק קארו (ספרד 1458 – ירושלים 1535), דודו של רבי יוסף קארו, מחבר השולחן ערוך.

[7]  תולדות יצחק על אתר.