האיסור לשקר

כתוב בתורה: "ְלֹא תְשַׁקְּרוּ אִישׁ בַּעֲמִיתוֹ" (ויקרא יט יא), וכן "מִדְּבַר שֶׁקֶר תִּרְחָק" (שמות כג ז). לפי ההקשר משתמע שאיסורים אלה חלים בנושאים משפטיים בלבד, וכך הבינו אותם סופרי המצוות. יחד עם זה, ניתן לראות כאן גם הוראה להתרחק מכל סוג של אמירת שקר, כפי שכותב החינוך: "[הנשים] מוזהרות להרחיק מכל שקר כמו האנשים".[1]

בדברי חז"ל יש מאמרים רבים המגנים את המְשנה בדיבורו וסוטה מן האמת הצרופה: "כל המחליף בדיבורו כאלו עובד עבודה זרה"[2], "לא חרבה ירושלים אלא בשביל שפסקו ממנה אנשי אמנה"[3]. וכן כותב המהרש"א על מאמר חז"ל שיובא בהמשך: "חותמו של הקב"ה הוא אמת ובו קיים את העולם… והרי המשנה בדיבורו מהרס את החותם וקיומו של עולם"[4].

לכן הרמב"ם פוסק: "אסור לאדם להנהיג עצמו בדברי חלקות ופיתוי, ולא יהיה אחד בפה ואחד בלב אלא תוכו כברו והעניין שבלב הוא הדבר שבפה… אלא שפת אמת ורוח נכון ולב טהור מכל עמל והוות".[5] וכן: "תלמיד חכם… לא ישנה בדבורו, ולא יוסיף ולא יגרע אלא בדברי שלום וכיוצא בהם".[6]

נמצאנו למדים שקיימת חובה לומר את האמת, אלא שישנם מקרים בהם מותר "לשנות" – היינו לשקר – אם זה "בדברי שלום וכיוצא בהם".

והנה, בתורה ישנם מקרים כאלה, כאשר יותר מפעם אחת "המשנה" אינו אלא הקב"ה בכבודו ובעצמו! יתברר גם שהמניע אינו בהכרח "בדברי שלום".

 

דוגמאות מהמקרא

• אברהם ויצחק אומרים על נשותיהם שהן אחיותיהם

כמובן, ניתן להצדיק את השקר באשר מדובר בפיקוח נפש של ממש. ברם, הרמב"ן סבור שזה היה חטא, לא רק לשקר, אלא בעיקר למסור את האישה לידי תאוות המלך:

ודע כי אברהם אבינו חטא חטא גדול בשגגה שהביא אשתו הצדקת במכשול עון מפני פחדו פן יהרגוהו, והיה לו לבטוח בה' שיציל אותו ואת אשתו ואת כל אשר לו, כי יש באלהים כח לעזור ולהציל.[7]

• יעקב מרמה את אביו כדי לקבל את הברכה המיועדת לעשיו

על פי הוראתה של רבקה אמו, יעקב עושה את עצמו כאילו הוא עשיו, ואף מכריז: "אָנֹכִי עֵשָׂו בְּכֹרֶךָ" (בראשית כז יט). רש"י משתדל שם לבאר שמדובר ב-"שקר לבן" בלבד: "אנכי המביא לך, ועשו הוא בכורך", אבל  אין בדבריו האפולוגטיים כדי לשנות את העובדה: יעקב שיקר לאביו יצחק.

• אחי יוסף טוענים טענת שקר כדי להינצל מנקמתו

בסוף ספר בראשית מסופר:

וַיִּרְאוּ אֲחֵי יוֹסֵף כִּי מֵת אֲבִיהֶם וַיֹּאמְרוּ לוּ יִשְׂטְמֵנוּ יוֹסֵף וְהָשֵׁב יָשִׁיב לָנוּ אֵת כָּל הָרָעָה אֲשֶׁר גָּמַלְנוּ אֹתוֹ. וַיְצַוּוּ אֶל יוֹסֵף לֵאמֹר אָבִיךָ צִוָּה לִפְנֵי מוֹתוֹ לֵאמֹר. כֹּה תֹאמְרוּ לְיוֹסֵף אָנָּא שָׂא נָא פֶּשַׁע אַחֶיךָ וְחַטָּאתָם כִּי רָעָה גְמָלוּךָ וְעַתָּה שָׂא נָא לְפֶשַׁע עַבְדֵי אֱלֹהֵי אָבִיךָ וַיֵּבְךְּ יוֹסֵף בְּדַבְּרָם אֵלָיו (בראשית נ טו-יז).

ורש"י כותב: "שינו בדבר מפני השלום, כי לא צוה יעקב כן שלא נחשד יוסף בעיניו".

• אף הקב"ה משנה בדיבורו

כאשר המלאכים היו אצל אברהם, התורה כותבת:

וַתִּצְחַק שָׂרָה בְּקִרְבָּהּ לֵאמֹר אַחֲרֵי בְלֹתִי הָיְתָה לִּי עֶדְנָה וַאדֹנִי זָקֵן. וַיֹּאמֶר ה' אֶל אַבְרָהָם לָמָּה זֶּה צָחֲקָה שָׂרָה לֵאמֹר הַאַף אֻמְנָם אֵלֵד וַאֲנִי זָקַנְתִּי (בראשית יח יב-יג).

ורש"י מבאר, בעקבות המדרש: "שינה הכתוב מפני השלום, שהרי היא אמרה ואדוני זקן".

• הקב"ה מייעץ לשמואל לשקר

מובא בספר שמואל:

וַיֹּאמֶר ה' אֶל שְׁמוּאֵל עַד מָתַי אַתָּה מִתְאַבֵּל אֶל שָׁאוּל וַאֲנִי מְאַסְתִּיו מִמְּלֹךְ עַל יִשְׂרָאֵל מַלֵּא קַרְנְךָ שֶׁמֶן וְלֵךְ אֶשְׁלָחֲךָ אֶל יִשַׁי בֵּית הַלַּחְמִי כִּי רָאִיתִי בְּבָנָיו לִי מֶלֶךְ. וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל אֵיךְ אֵלֵךְ וְשָׁמַע שָׁאוּל וַהֲרָגָנִי וַיֹּאמֶר ה' עֶגְלַת בָּקָר תִּקַּח בְּיָדֶךָ וְאָמַרְתָּ לִזְבֹּחַ לַה' בָּאתִי (שמואל א טז א-ב).

והרד"ק מבאר:

למדו רז"ל מזה הפסוק שמצווה לשנות בדברי שלום, שהרי הקב"ה אמר לשמואל "עגלת בקר תקח בידך". והראה לו שאין ראוי לאדם ללכת במקום סכנה ולסמוך על הנס, משום שנאמר "לא תנסון את ה' אלהיכם".

• הקב"ה מורה להסתיר את האמת

כאשר משה רבנו נשלח לפרעה כדי לדרוש ממנו לשחרר את עם ישראל משעבודו, הוא קיבל הוראה לבקש רק היתר לחגוג שלושה ימים במדבר, כפי שנאמר: "וְשָׁמְעוּ לְקֹלֶךָ וּבָאתָ אַתָּה וְזִקְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל מֶלֶךְ מִצְרַיִם וַאֲמַרְתֶּם אֵלָיו ה' אֱלֹהֵי הָעִבְרִיִּים נִקְרָה עָלֵינוּ וְעַתָּה נֵלֲכָה נָּא דֶּרֶךְ שְׁלֹשֶׁת יָמִים בַּמִּדְבָּר וְנִזְבְּחָה לַה' אֱלֹהֵינוּ (שמות ג יח). יתירה מזו: על ידי כך שהמצריים חשבו שבני ישראל יצאו לזמן מוגבל בלבד, בני ישראל הצליחו "לשאול" מהם חפצים יקרי ערך שלא התכוונו כלל להחזיר להם, כפי שכתוב: "וְשָׁאֲלָה אִשָּׁה מִשְּׁכֶנְתָּהּ וּמִגָּרַת בֵּיתָהּ כְּלֵי כֶסֶף וּכְלֵי זָהָב וּשְׂמָלֹת וְשַׂמְתֶּם עַל בְּנֵיכֶם וְעַל  בְּנֹתֵיכֶם וְנִצַּלְתֶּם אֶת מִצְרָיִם" (שמות ג כב).

מדוע הקב"ה נהג כך, ולא גילה לפרעה כי הדרישה הייתה שחרור מלא ולא חופשה בלבד? הפרשנים נתנו לזה הסברים שונים, כדלהלן:

• כדי להסית את המצריים לרדוף אחרי בני ישראל כאשר ייווכחו לדעת שהם לא חוזרים למצרים, וכתוצאה מכך תתרחש קריעת ים סוף ונפלאותיה. הרי אירוע זה היה אירוע מכונן לעם ישראל, כפי שנאמר: "ראתה שפחה על הים מה שלא ראו ישעיה ויחזקאל"^[8].[9]
• כדי להצדיק את העונש הכבד של המצריים, שסירבו להעניק אפילו חופשה מועטת לעם ישראל. אם הדרישה הייתה שחרור מלא, סירובם היה יותר מתקבל על הדעת.[10]
• כדי לאפשר את קיום ההבטחה "יֵצְאוּ בִּרְכֻשׁ גָּדוֹל" (בראשית טו יד).[11] ואין זה גניבה, כפי שמסופר באגדה:

באו בני מצרים לדון עם ישראל לפני אלכסנדרוס מוקדון, אמרו לו: הרי הוא אומר "וה' נתן את חן העם בעיני מצרים וישאלום", תנו לנו כסף וזהב שנטלתם ממנו. אמר גביהא בן פסיסא לחכמים: תנו לי רשות ואלך ואדון עמהן לפני אלכסנדרוס… נתנו לו רשות והלך ודן עמהן. אמר להן: מהיכן אתם מביאין ראייה? אמרו לו: מן התורה. אמר להן: אף אני לא אביא לכם ראייה אלא מן התורה, שנאמר "ומושב בני ישראל אשר ישבו במצרים שלשים שנה וארבע מאות שנה". תנו לנו שכר עבודה של ששים ריבוא, ששיעבדתם במצרים שלשים שנה וארבע מאות שנה. אמר להן אלכסנדרוס מוקדון: החזירו לו תשובה! אמרו לו: תנו לנו זמן שלשה ימים. נתן להם זמן, בדקו ולא מצאו תשובה. מיד הניחו שדותיהן כשהן זרועות, וכרמיהן כשהן נטועות וברחו, ואותה שנה שביעית היתה.[12]

• עונש מצרים נערך על פי העיקרון "מידה כנגד מידה". כפי שהתחלת השעבוד נעשתה בערמה, על פי הדרשה "בפרך": "בפה רך"[13], כך השחרור ממנו נעשה בערמה.[14]
• מוצדק להתנהג בערמה עם אויב אכזר, כפי שנאמר: "עִם נָבָר תִּתָּבָר וְעִם עִקֵּשׁ תִּתַּפָּל" (שמואל ב כב כז).[15]
• משה היה בוודאי מסרב לבקש מפרעה שחרור מלא של בני ישראל, או שהיה חשש שפרעה היה דן את משה למוות אם הוא היה מעז לבקש דרישה כזאת, או היה מתאכזר על עם ישראל יותר ממה שעשה כאשר הדרישה הייתה מוגבלת.[16]

בכל אופן, הקב"ה הסתיר את האמת – שבני ישראל התכוונו לצאת ממצרים ולא לחזור אליה – על אף העובדה שהוא כל יכול  ולא זקוק לתחבולות בני האדם, ומכאן הוראה נורמטיבית שיש נסיבות בהן מותר לשנות את פני הדברים.

 

הוראת חז"ל: מותר – ואף מצוה – לשנות מפני השלום

חז"ל מסתמכים על מקרים אלה כדי להורות שישנן נסיבות שמותר או אף מצווה לשקר:

אמר רבי אילעא משום רבי אלעזר ברבי שמעון: מותר לו לאדם לשנות בדבר השלום, שנאמר: "אביך צוה {רש"י: יעקב לא צוה אלא הם שינו מפני דרכי שלום] וגו' כה תאמרו ליוסף אנא שא נא וגו'". רבי נתן אומר: מצוה, שנאמר: "ויאמר שמואל איך אלך [וכתיב "ויאמר ה' עגלת בקר תקח בידך ואמרת לזבוח וגו'". הקב"ה צוה לשנות]. ושמע שאול והרגני וגו'". דבי רבי ישמעאל תנא: גדול השלום, שאף הקב"ה שינה בו, דמעיקרא כתיב: "ואדוני זקן", ולבסוף כתיב: "ואני זקנתי" [שרה אמרה לשון בזוי, וכשגלה הקב"ה הדבר לאברהם כתיב "למה זה צחקה שרה וגו' ואני זקנתי", ושינה הדבר מפני השלום].[17]

מהעובדה שאחי יוסף שקרו לו כדי להינצל מנקמתו, ניתן להסיק שהדבר לגיטימי[18]. אבל היות והקב"ה בכבודו ובעצמו לא אומר אמת , ניתן ללמוד שזה אף מצוה.

ישנה מחלוקת בחז"ל אם מותר לומר דברי חנופה לרשע במקרה של סכנת חיים:

דרש רבי יהודה בר מערבא, ואיתימא רבי שמעון בן פזי: מותר להחניף לרשעים בעולם הזה, שנאמר: "לא יקרא עוד לנבל נדיב ולכילי לא יאמר שוע" (ישעיהו לב ה), מכלל דבעולם הזה שרי. רבי שמעון בן לקיש אמר, מהכא: "כראות פני אלהים ותרצני" (בראשית לג י). ופליגא דרבי לוי [רש"י: הא דריש לקיש דאמר להחניפו לעשו נתכוון לומר לו "ראיתי פניך כראות פני וגו'" פליגא אדרבי לוי דאמר לא להחניפו נתכוין אלא לאיים עליו ולהודיעו שהוא רגיל לראות מלאכים], דאמר רבי לוי: משל של יעקב ועשו, למה הדבר דומה? לאדם שזימן את חברו והכיר בו שמבקש להורגו, אמר לו: טעם תבשיל זה שאני טועם כתבשיל שטעמתי בבית המלך. אמר: ידע ליה מלכא, מיסתפי ולא קטיל ליה. אמר רבי אלעזר: כל אדם שיש בו חנופה, מביא אף לעולם, שנאמר: "וחנפי לב ישימו אף". ולא עוד, אלא שאין תפלתו נשמעת, שנאמר: "לא ישועו כי אסרם" (איוב לו יג).[19]

כמו כן, מותר לשפר את המציאות כאשר המטרה היא לתקן את היחסים בין בני האדם:

תנו רבנן: כיצד מרקדין לפני הכלה? [רש"י: מה אומרים לפניה?]. בית שמאי אומרים: כלה כמות שהיא [לפי יופיה וחשיבותה מקלסין אותה] ובית הלל אומרים: כלה נאה וחסודה [חוט של חסד משוך עליה]. אמרו להן בית שמאי לבית הלל: הרי שהייתה חיגרת או סומא, אומרינן לה, כלה נאה וחסודה? והתורה אמרה: מדבר שקר תרחק! אמרו להם בית הלל לבית שמאי: לדבריכם, מי שלקח מקח רע מן השוק, ישבחנו בעיניו או יגננו בעיניו? הוי אומר: ישבחנו בעיניו, מכאן אמרו חכמים [מדברי בית הלל שאמרו ישבחנה]: לעולם תהא דעתו של אדם מעורבת עם הבריות.[20]

וכך מסופר על אהרון הכהן:

שני בני אדם שעשו מריבה זה עם זה. הלך אהרן וישב לו אצל אחד מהם ואמר לו: בני, ראה חברך מהו אומר. מטרף את לבו, וקורע את בגדיו. אומר: אוי לי היאך אשא את עיני ואראה את חברי. בושתי הימנו שאני הוא שסרחתי עליו. הוא יושב אצלו עד שמסיר קנאה מלבו והולך אהרן ויושב לו אצל האחר, ואמר לו: בני, ראה חברך מהו אומר. מטרף את לבו וקורע את בגדיו ואומר: אוי לי היאך אשא את עיני ואראה את חברי. בושתי הימנו שאני הוא שסרחתי עליו. הוא יושב אצלו עד שמסיר קנאה מלבו. וכשנפגשו זה בזה גפפו ונשקו זה לזה. לכך נאמר: "ויבכו את אהרן שלשים יום כל בית ישראל" (במדבר כ כט).[21]

וכך מובא בגמרא כהוראה למעשה:

אמר רב יהודה אמר שמואל: בהני תלת מילי עבידי רבנן דמשנו במלייהו: במסכת [רש"י: יש בידך מסכת פלוני סדורה בגירסא או לאו, ואף על גב שסדורה היא לו, יאמר לו לאו, ומדת ענוה היא], ובפוריא [שימשת מטתך? יאמר לאו, מדת צניעות הוא], ובאושפיזא [שאלוהו על אושפיזו אם קבלו בסבר פנים יפות, ואמר לאו, מדה טובה היא, כדי שלא יקפצו בו בני אדם שאינן מהוגנים לבא תמיד עליו, ויכלו את ממונו].[22]

וכך פוסק הרמב"ם:

תלמיד ותיק… אינו משנה בדבורו כלל אלא בדברי שלום או במסכתא או במטה או בבית שהוא מתארח בו. כיצד, היה עוסק במסכת נדה ואמר במקוואות אני שונה כדי שלא ישאלו אותו שאלות בעניין נדה, או שישן במטה זו ואמר בזו אני ישן שמא ימצא שם קרי, או שנתארח אצל שמעון ואמר אצל ראובן אני מתארח כדי שלא יטריחו על זה שנתארח אצלו, או שהביא שלום בין אדם לחברו והוסיף וגרע כדי לחבבן זה לזה הרי זה מותר.[23]

 

הוראות למעשה[24]

"ארחות צדיקים"[25] אחרי שאסר לומר דברי חנופה בכל צורה שהיא, אפילו מפני הסכנה, חוזר ומסייג: "ויחניף אדם לאשתו משום שלום בית, לבעל חובו שלא ילחצנו, לרבו שילמדנו תורה. ומצוה גדולה להחניף לתלמידיו ולחבריו, כדי שילמדו ושישמעו לדבריו לקבל תוכחתו לקיים המצוות". נראה שבעל "ארחות צדיקים" אינו שולל אלא דברי חנופה לרשע, מאחר שהם מרבים רשעה בעולם. ברם אם לדברי החנופה יש מטרה חיובית, להרבות צדקה וחסד, והם אינם נאמרים לרשע, אז הם מותרים ואף נהפכים ל"מצוה גדולה".

בעימות בין ההקפדה על האמת והשמירה על השלום עדיפה השמירה על השלום ויחסי האחווה והרעות מאשר הקפדה קיצונית על אמירת האמת שעלולה להשמיט את כל קיומו של העולם בהעדר השלום. וכך אמר רבי שמעון בן גמליאל (אבות א): "על שלשה דברים העולם עומד – על הדין ועל האמת ועל השלום" – אין לאמת ערך אלא אם נשמר השלום.

 

שורשים הגותיים של הוראת "מותר לשנות מפני השלום"

הכול יודו שאי אפשר להתקיים בעולם הזה על האמת בלבד, אולם יחד עם זה השקר הרת אסון. וכך מובא בגמרא:

אמר רבא: מריש הוה אמינא ליכא קושטא בעלמא [רש"י: אין אדם בעולם שידבר אמת תמיד]. אמר לי ההוא מרבנן ורב טבות שמיה, ואמרי לה רב טביומי שמיה, דאי הוו יהבי ליה כל חללי דעלמא לא הוה משני בדיבוריה. זימנא חדא איקלעי לההוא אתרא, וקושטא שמיה, ולא הוו משני בדיבורייהו, ולא הוה מיית איניש מהתם בלא זימניה. נסיבי איתתא מינהון, והוו לי תרתין בנין מינה. יומא חד הוה יתבא דביתהו וקא חייפא רישה, אתאי שיבבתה טרפא אדשא [שהיתה שואלת אותה]. סבר: לאו אורח ארעא [לומר היכן היא, הואיל וחייפא רישה]. אמר לה: ליתא הכא. שכיבו ליה תרתין בנין. אתו אינשי דאתרא לקמיה, אמרו ליה: מאי האי? אמר להו: הכי הוה מעשה. אמרו ליה: במטותא מינך, פוק מאתרין, ולא תגרי בהו מותנא בהנך אינשי.[26]

המהרש"א מציין כי הטענה "ליכא קושטא בעלמא" מתייחסת לעולם הזה, כפי שטענו המלאכים כאשר הם התנגדו לבריאת האדם: "אל יברא שכולו שקר".

אגדה זו של חז"ל באה לומר כי האידיאל הוא שרק האמת תשלוט בעולם, אך – דא עקא – המציאות אינה מאפשרת זאת. וכן כתב מהר"ל (חידושי אגדות): "עיקר המאמר הזה בא להודיע על מעלת האמת …[אלא] מותר לשנות מפני דרכי השלום. וכך מי שמידתו הצניעות ראוי לשנות מפני מידות הצניעות. בעניין זה אי אפשר שיעמוד האמת… ועם כל זה מתו שני בנים, כלומר: כי כאשר נוטה אל השקר – אף כי הוא ראוי מפני הצניעות – מכל מקום כל שקר אין ראוי למציאות".

הרב מלמד מוסיף הערה קטנה, הזורקת אור על כל העניין: "הסבר הרמב"ם את חטא הקדמון. להתלבש, זה לשקר, לבגוד. האמת ערומה". נשתדל להבין את כוונתו.

במורה הנבוכים (א ב), הרמב"ם מבאר במה שונה הטבע האנושי בין לפני חטא הקדמון לבין אחריו:

השׂכל… הוא אשר היה לאדם קודם מריו… בשׂכל הוא מבחין בין אמת ושקר, וזה, השׂכל, היה מצוי בו שלם וגמור. ואִילו מגונה ויפה הם מן המפורסמות ולא מן המושׂכלות… והנה בשׂכל מכיר האדם את האמת מן השקר… כאשר היה [אדם הראשון] במצבו השלם הגמור ביותר… לא היה לו בכלל כוח המיועד לעסוק במפורסמות. הוא לא השׂיג אפילו את הברור ביותר בין המפורסמות לגנאי והוא חשיפת הערווה. דבר זה לא היה מגונה בעיניו והוא לא השׂיג את הגנאי שבו.

לעומת זאת, אחרי החטא:

כאשר המרה את פי האל ונטה לעבר תאוותיו הדמיוניות ותענוגות חושיו הגופניים, כפי שאמר: "כי טוב העץ למאכל וכי תאוָה הוא לעֵינַיִם" (בראשית ג ו), נענש בכך שנשללה ממנו אותה השׂגה שׂכלית… ותהי לו השׂגת המפורסמות.

זאת אומרת שלפני החטא, העולם נוהל על פי האמת הצרופה. האדם הלך ערום, מפני שלא היה לו מה להסתיר. אלא שבעקבות החטא, הקב"ה כביכול שינה את תוכניתו והגיע למסקנה שעולם כזה איננו יכול להתקיים. אז אדם וחוה הבינו שעליהם לכסות את ערוותם, וללבוש "בגד", המהווה למעשה "בגידה" באמת הצרופה.

מאז, אנחנו חיים בעולם השקר, אלא שאין לראות במושג זה בהכרח קונוטציה שלילית: הרי "מצווה לשנות מפני השלום".

מולייר[27] כתב מחזה המכונה "שונא הבריות" ("המיזנתרופ", בצרפתית:Le Misanthrope ). המחזה מציג שיח בין אלצסט, אדם כנה ובעל מידות טובות, שהצביעות והשחיתות מכעיסות אותו, לבין חברו פילינט, אדם הנוטה להתפייס ונוח לבריות. אלצסט מצהיר כי הוא עומד לומר את האמת בפני כל האנשים, כולל סלימאן, אישה שהוא אוהב. סלימאן מגיעה בחברת מעריציה. אלצסט מתנפל על המעריצים, הוא מצהיר בפני סלימאן שעליה לבחור בינו לביניהם. אך הכול מתפתח נגד בעל המרה השחורה. סלימאן מפנה לו את הגב ומלגלגת עליו. בשבילו זו הוכחה כי הוא חייב לעזוב את החברה, ולחפש "מקום רחוק ונידח שבו אדם המכבד את עצמו יוכל להיות חופשי".

המסר ברור: אין רדיפת האמת יכולה לדור בכפיפה אחת עם הדרישה לנהל חיים חברתיים תקינים עם בני האדם. אדם הדוגל בדרישה זו נקרא "שונא הבריות", ואין מקומו בחברתן. אין חברה תקינה מתקיימת אלא עם אנשים המוכנים "לשקר" כל הזמן: לילדים, לבן-הזוג, לחברים, לחברה כולה. אלא שיש להבחין הבחנה מדויקת בין האסור, המותר והמצווה.

המעניין הוא שהפילוסוף עמנואל קאנט סבור אחרת. בהתאם לכלל אתי שקבע: ""עשה מעשיך רק על פי אותו הכלל המעשי אשר, בקבלך אותו, תוכל לרצות גם כן כי יהיה לחוק כללי", הוא מגיע למסקנה התמוהה שקיימת חובה לומר את האמת בכל נסיבה, תהיה התוצאה אשר תהיה. בראש מסעו הקצר שהקדיש לנושא[28], קאנט שואל שתי שאלות:

• האם מותר לשקר בנסיבות מסוימות?
• האם יש אף חובה לשקר כדי למנוע פשע כלשהו?

והוא עונה שישנה חובה לומר את האמת בכל נסיבה, באשר אם מותר לשקר:

אני נוהג שלא בצדק כלפי החובה בכלל במרכיביה המהותיים ביותר, דהיינו ככל שהדבר תלוי בי, אני גורם לכך שאמירות (הצהרות) בכלל תהיינה בלתי אמינות, וכתוצאה מכך יתבטלו גם כל הזכויות שמבוססות על חוזים והסכמות והן ייאבדו את תוקפן. וזהו עוול שייגרם לאנושות בכללותה.[29]

לדעת קאנט, אם היה קיים היתר לשקר – אף כדי להציל חיי אדם – "שכרו היה יוצא בהפסדו", באשר היתר זה היה גורם לכך שהיה מתמוטט בסיס האימון של כל החוזים וההסכמים המחייבים את כל האנשים: היתר אמירה שקרית בנסיבות מסוימות היה פוגע "באנושות כולה בכך שהוא פוגם בשורש הצדק והופך אותו לבלתי ניתן לשימוש".

בנוסף לכך, לדעת קאנט, קיים הבדל עקרוני בין השקרן לדובר אמת: אין להאשים את דובר האמת בהשלכות התנהגותו, ואילו השקרן – במקרה שמשקרו יצא נזק במקום תועלת – יהיה אחראי על כל ההשלכות של אמירתו השקרית. למשל, אם רוצח שואל אדם אחד אם האדם שהוא מתכוון לרוצחו נמצא במקום מסוים, מותר ואף חובה לענות בכנות לשאלה זו, ואין אדם זה אחראי על כך שבהמשך הרוצח מצא אותו שם ורצח אותו. לעומת זאת, אם הוא משקר ואומר שהוא יצא מאותו מקום, והתברר שבינתיים הוא אמנם יצא משם למקום אחר והרוצח – בהסתמכו על אמירתו השקרית – מצא אותו שם ורצח אותו, השקרן יהיה אחראי על מותו, מפני שהדבר נגרם על ידי טענתו השקרית.

קשה להישאר אדיש מול טענה כזו, והיא אף מקוממת. איך ניתן להצדיק כזה שיתוף פעולה עם רוצח אפל? המתרגם איננו מסתיר את סלידתו מטיעוני קאנט: "קשה לתאר את התדהמה, השיממון והאכזבה שאוחזים בך למקרא המאמר הזה. איך ייתכן שמי שנחשב לאחד מגדולי הפילוסופים של העולם המערבי יתייחס בשוויון נפש כה עמוק כלפי נתינת יד לרצח ובלבד שלא להוציא דבר שקר מהפה?"[30].

אין ספק שמתחברים יותר לגישה היהודית שהוצגה לעיל, המורה לשקר בנסיבות מסוימות. ובכל זאת, במישור האידאלי, יש מקום להתגעגע ל-"עולם שכולו אמת". נשאל את השאלה המתבקשת: מדוע הקב"ה כך ברא את העולם? אולם, שאלה זו היא בגדר "כבשי דרחמנא", שאין ביכולתנו לחקור אותה.

 

[1]  ספר החינוך מצוה עד.

[2]  בבלי סנהדרין צב ע"א.

[3]  בבלי שבת קיט ע"ב.

[4]  מהרש"א על סנהדרין צז ע"א.

[5]  הלכות דעות ב ו.

[6]  הלכות דעות ה ז.

[7]  רמב"ן על בראשית יב ח.

[8]  מכילתא דרבי ישמעאל בשלח, מסכתא דשירה פרשה ג.

[9]  פסיקתא זוטרתא (לקח טוב) שמות ג יח. אור החיים שם. אברבנאל שם.

[10]  אלשיך שם. אברבנאל שם.

[11]  אלשיך ואור החיים שם.

[12]  בבלי סנהדרין צא ע"א.

[13]  בבלי סוטה יא ע"ב.

[14]  אור החיים שם.

[15]  שד"ל שם.

[16]  שד"ל שם.

[17]  בבלי יבמות סה ע"ב.

[18]  אלא שהדבר תמוה: בגלל שאחי יוסף כך נהגו, כך נכון לעשות? ומה עם מכירת יוסף?

[19]  בבלי סוטה מא ע"ב.

[20]  בבלי כתובות יז.

[21]  אבות דרבי נתן יב.

[22]  בבלי בבא מציעא כג ע"ב.

[23]  הלכות גזלה ואבדה יד יג. יושם לב לכך שהרמב"ם איננו מסביר את הגמרא כמו רש"י, וראו שם.

[24]  אין בכוונתי להציג כאן את כל השיקולים ההלכתיים בעניין "מותר לשנות מפני השלום". ראו סקירה מפורטת אצל הרב אליעזר מלמד, פניני ההלכה, ליקוטים ב, הלכות אמירת אמת, סעיפים יד-יח, https://ph.yhb.org.il/category/ליקוטים-ב/02-הלכות-אמירת-אמת

[25]  שם המחבר לא ידוע, הוצאת "אשכול", עמ' קסא ואילך.

[26]  בבלי סנהדרין צז ע"א. להלן התרגום לפי ספר האגדה: "אמר רבא: מתחילה הייתי אומר: אין אמת בעולם. אמר לי תלמיד חכם אחד ורב טבות שמו, שאם היו נותנים לו כל חללו של עולם לא היה משנה בדיבורו. פעם אחת נזדמן למקום אחד ששמו קושטא, ולא היו יושביו משנים בדיבורם, ולא מת אדם משם בלא זמנו. נשא מהם אישה והיו לו שני בנים ממנה. פעם אחת הייתה אשתו יושבת וחופפת את ראשה. באה השכנה וטפחה על הדלת. סבר: לא דרך ארץ הוא. אמר לה: אינה כאן – מתו לו שני בניו. באו אנשי המקום לפניו, אמרו לו: זה מהו? אמר להם: כך וכך היה מעשה. אמרו לו בבקשה ממך, צא ממקומנו, ולא – תגרה בנו מלאך המות".

[27]  ז'אן-בטיסט פּוֹקלֶן (Jean-Baptiste Poquelin‏), (צרפת 1622-1673) שנודע בפסבדונים מוֹלְיֵיר (Molière) היה מחזאי, במאי ושחקן צרפתי, גדול המחזאים בלשון הצרפתית ואחד מהחשובים בתולדות התיאטרון בכלל.

[28]   Über ein vermeintes Recht aus Menschenliebe zu lügen », Berlinische Blätter, 1, 1797, 301-314

[29]  עמנואל קאנט, על הזכות-לכאורה לשקר מתוך אהבת האדם, תירגם מגרמנית והוסיף "אחרית דבר" ידי אורן, https://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/99995-files/99995008/99995008-007/99995008-007-548-555.pdf

[30]  שם.