מובא בפרשתנו:

וַיֵּלֶךְ רְאוּבֵן בִּימֵי קְצִיר חִטִּים וַיִּמְצָא דוּדָאִים בַּשָּׂדֶה וַיָּבֵא אֹתָם אֶל לֵאָה אִמּוֹ וַתֹּאמֶר רָחֵל אֶל לֵאָה תְּנִי נָא לִי מִדּוּדָאֵי בְּנֵךְ. וַתֹּאמֶר לָהּ הַמְעַט קַחְתֵּךְ אֶת אִישִׁי וְלָקַחַת גַּם אֶת דּוּדָאֵי בְּנִי וַתֹּאמֶר רָחֵל לָכֵן יִשְׁכַּב עִמָּךְ הַלַּיְלָה תַּחַת דּוּדָאֵי בְנֵךְ. וַיָּבֹא יַעֲקֹב מִן הַשָּׂדֶה בָּעֶרֶב וַתֵּצֵא לֵאָה לִקְרָאתוֹ וַתֹּאמֶר אֵלַי תָּבוֹא כִּי שָׂכֹר שְׂכַרְתִּיךָ בְּדוּדָאֵי בְּנִי וַיִּשְׁכַּב עִמָּהּ בַּלַּיְלָה הוּא (בראשית ל יד-טז).

פסוקים אלה מעלים מספר שאלות:

• מה הם הדודאים האלה ומה תועלתם?
• איך לאה מעיזה לטעון שרחל "לקחה" את בעלה? הרי יעקב לא התכוון כלל לשאת את לאה, והיא נישאה לו רק בזכות רחל. על פי המדרש, רחל אף שיתפה פעולה עם אביה כאשר היא מסרה את הסימנים לאחותה, כך שיעקב לא תגלה את התרמית של לבן.
• מהו פשר העסקה בין רחל ולאה?
• בכלל, מדוע סיפור זה מובא בתורה ומה מסרו?

מה הם הדודאים?

על פי האנציקלופדיה המקראית:

המפרשים, מתרגום השבעים ועד זמננו, נוהגים לזהות צמח זה עם המנדרגורהMandragora) Officinalis). במסורת היהודית הזיהוי שנוי במחלוקת. רגילים להזקיק את העניין שבספר בראשית לאגדות הנפוצות בקרב כמה עמים על סגולותיה של המנדרגורה לחזק את תאוות המשגל וליתן פרי בטן, אבל אין רמז לכך בפשוטו של הכתוב: אדרבה, מסופר בו שלאה, שוויתרה על הדודאים, ילדה בן, ורחל, שקיבלה את הדודאים, לא ילדה.[1]

ואכן יש מחלוקת בגמרא, אלא שהדברים שם אינם ברורים דיים:

מאי דודאים? אמר רב: יברוחי (רש"י: יברוחי, כדמתרגמינן, ולא איתפרש מאי היא), לוי אמר: סיגלי, רבי יונתן אמר: סביסקי (סיגלי וסביסקי:  מינים אחרים, סיגלי עיקרי עשבים והוא ממיני בשמים, ואמהות של אותן עשבים קרי סגלי, וסביסקי נמי מין בשמים).[2]

המדרש מבאר את תועלתם: "למה נקרא דודאים? שמרגילים דודים בריחם, שריחם מביא את התאווה, ומחממת את המוח, ומוריד את הזרע".[3] לפי ספורנו, סיפור זה אף מעיד על חכמתו של ראובן הקטן:

דודאים: מין עשב טוב הריח ומכין כלי הזרע אל התולדה, כמו שאמרו על השום, ושלכך היו אוכלים אותו בערבי שבתות. וכן היה מין הדודאים, או טוב ממנו עם הוסיפם אהבת הזווג, כאמרו "שם אתן את דודי לך", "הדודאים נתנו ריח" (שיר השירים ז יג-יד). ובזה הודיענו צדקת ראובן וחכמתו עם היותו אז בן ד' או ה' שנים למרבה.[4]

אלא שאבן עזרא מסייג את הדברים: "הם על צורת בן אדם, כי יש להם דמות ראש וידיים, ואנכי לא ידעתי למה יועילו להריון בעבור שתולדתם קרה". וכן הרד"ק:

הדודאים הם עשב ששרשם הוא מצויר ציור טבעי כדמות אדם, אולי שמע ראובן מה שאומרים ההמון כי הם מועילים להריון האישה, ולפי שעמדה אמו מלדת הביאם אליה. אבל הדבר הזה אינו אמת, כי אילו היה כן למה לא הרתה רחל שלקחה מהם.

אלא שהוא מוסיף: "רחל חשבה כי דברי ההמון אמת". אולם, הרמב"ן מעיר כי ראובן הביא את הפירות, ולא השורשים, המסוגלים רק הם – על פי ההמון – לתרום לפריון:

רצתה בהן להשתעשע ולהתענג בריחן, כי בתפלה נפקדה רחל לא בדרך הרפואות, וראובן הביא ענפי הדודאים או הפרי, והוא כדמות תפוחים, ולהם ריח טוב, אבל השרש, והוא העשוי בצורת ראש וידיים, לא הביא. והשרש הוא שאומרים עליו האנשים שיועיל להריון. ואם הדבר אמת, הוא בסגולה בהם, לא בטבעם. אבל לא ראיתי כן באחד מספרי הרפואות המדברים בהם.

המעט קחתך את אישי

לכל אחת מארבע נשותיו של יעקב היה בית משלה, שם גידלה כל אחת את ילדיה, כפי שכותב הרד"ק: "לכל אחת הייתה אהל בפני עצמה". ומן הסתם, יעקב עבר את הלילה לסירוגים אצל כל אחת, אלא שישנה מחלוקת בין המפרשים איך בדיוק הוא עשה את זה. לפי המדרש: "היה מנהג יעקב לשכב עם לאה לילה אחת, ועם רחל לילה אחת[5], ואותה הלילה של רחל הייתה, והניחתו ללאה תחת הדודאים".[6] וכן רש"י: "שלי הייתה שכיבת לילה זו, ואני נותנה לך תחת דודאי בנך". לפי פירוש זה, יעקב נהג בהגינות כלפי נשיו, למרות העדפתו את רחל. אם כן מדוע לאה טוענת שרחל לקחה לה את בעלה? לפי המדרש שכל טוב, טענתה הייתה: "בעלי היה תחלה, ואת נכנסת ונעשית לי צרה". והספורנו מוסיף בצורה אנאכרוניסטית שנישואיו של יעקב עם רחל היו בגדר עבירה: "לא היה לך להסכים שתהיי את צרתי כאמרו "ואשה אל אחותה לא תקח לצרור" (ויקרא יח יח)". אולם טענה זו של לאה בעייתית: הרי היא יודעת היטב שיעקב לא התכוון לשאת אותה, אלא את אחותה בלבד, ושרק בתרמית היא נהייתה האישה הראשונה של יעקב.

לעומת זאת הרד"ק סבור כי יעקב לא חילק את לילותיו בין נשיו בצורה שוויונית. עיקר שכיבתו של יעקב היה אצל רחל, אולם מסיבות ראויות: "רחל כשלקחה יעקב היה עמה תמיד כי אמר אולי באחת הפעמים תפקד ותהר… כי בעבור שלא היו בנים לרחל היה יעקב שוכב עם רחל כדי להפיס דעתה". לפי זה, מובנת היטב  הטענה "המעט קחתך את אישי". וכן אברבנאל: "לפי שהיה יעקב בראותו שלאה עמדה מלדת כסבור שפסקה לגמרי, ממעט בואו אצלה והיה מייחד שכיבתו אצל רחל שהייתה בחורה ממנה ועדיין לא ילדה והייתה מצפה שתהר". גם רבי אברהם בן הרמב"ם סובר כך: "יעקב שם דירתו באהל רחל לפייס אותה על חסרון הבנים, ולפי שהיו די בנים ללאה". לפי פירושים אלה, יעקב שם עיקר דירתו אצל רחל, משתי סיבות: כדי לנחם אותה על כך שהיא הייתה חשוכת ילדים, וכן כדי להרבות את סיכוייה ללדת. יתכן גם שנהג כך מפני שהוא אהב אותה יותר מנשותיו האחרות.

הרש"ר הירש – הנוקט בגישה אפולוגטית מובהקת – סבור שאין לראות בדו-שיח בין לאה ורחל עימות, אלא שיחת רעיות לא נטולת הומור מסוים:

היו שראו גם כאן "עסק" רציני. אך איך אפשר להעלות על הדעת שלאה, אשר כל חייה התרכזו בשאיפה לרכוש את אהבת בעלה, לאה זו תאמר במלוא כובד הראש: לקחת את אישי, ועתה תקחי גם את דודאי! כאילו חשיבות כל שהיא נודעת למספר דודאים, כאילו היו אלה מעלים או מורידים, בשעה שהמדובר הוא באהבת הבעל! נראה אפוא שהעניין כולו משקף את יחסי הריעות שהיו שרויים בין שתי האחיות. בעוד יעקב בשדה, יושבות הנשים בצוותא. את הערבים הוא מבלה חליפות, ערב עם לאה, וערב עם רחל. ראובן, שעודנו נער, מביא דודאים מן השדה. תני לי מהם! מבקשת רחל. איזו דרישה מרהיבה! אומרת לאה דרך הלצה וכו', אך נותנת לה מהדודאים. דבר זה מוכח מלשון "לכן" שבדברי רחל. עתה, אומרת רחל, מכיון שהואלת בטובך, לכן יהיה הוא אתך גם הלילה. אפשר ולשון "קחתך את אישי" מתייחסת לאותו יום בלבד. היום לקחת את אישי וכו'.

אולם ספק רב אם פרשנות זאת הולמת את כוונת המקרא.

 

מה היו כוונותיהן של רחל ולאה?

לכאורה, ניתן לראות בדו-שיח בין רחל ולאה ביטוי לתחרות בין שתי צרות המשתדלות כל אחת לזכות ביחס הבעל המשותף. והאמצעי לכך הוא להרבות בבנים.

לפי מלבי"ם, הן ראובן והן רחל האמינו בסגולת הדודאים להריון, אבל לא לאה שוויתרה בקלות עליהם:

הדודאים מסוגלים להולדה, ורצה [ראובן] שאמו תוליד עוד בנים הפך דרך העולם שירצו שיהיה יחיד לאמו, והוא רצה בתועלתה, שמטעם זה בלבל אחר כך יצועי אביו… עתה יספר ענין שתי האימהות, ואיך שילם ה' לכל אחת כמפעלה, שלאה לא בטחה בסגולת הדודאים רק אל ה', ורחל שעד עתה לא התפללה חשבה שעל ידי סגולת הדודאים תתעבר ותלד, ולכן אמרה תני נא לי מדודאי בנך.

בכל אופן, לפי הרד"ק, כוונתן לא הייתה מינית אלא לשם שמים, להרבות בשבטים:

כל הספור הזה להודיע כי כל האימהות כוונתן להוליד בנים מיעקב לפי שהיה צדיק וטוב, לא להנאת משגל, ורחל כשלקחה יעקב היה עמה תמיד כי אמר אולי באחת הפעמים תפקד ותהר, וכל פעם ופעם הייתה מתפללת לאל שיתן לה הריון כמו שאמר "וישמע אליה אלהים", וכן לאה כשבקשה אותו מאחותה כדי שתלד ממנו התפללה לאל שיתן לה הריון באותה ביאה כי עמדה מלדת, כמו שאמר "וישמע אלהים אל לאה".

הרד"ק קיבל השראה ממה שנאמר בתלמוד ירושלמי: "היה במחשבה, הוא [הקב"ה] לבדו היה יודע שלא עלה על דעתה אלא בשביל להעמיד שבטים"[7].

לפי זה רחל ראתה בדודאים אמצעי לאפשר הריון, ולכן היא הייתה מוכנה לוותר על לילה אחת עם יעקב כדי לזכות בהם. ללאה, שכבר היו לה ארבעה בנים, העיקר היה להביא את יעקב אליה, ולכן הייתה מוכנה לוותר על הדודאים.

 

מהו מסר הפרשה?

הגמרא יודעת לספר שהמלך מנשה, שהיה רשע, ראה בפרשה זו הוכחה שהתורה מספרת סיפורים נטולים כל עניין: ""והנפש אשר תעשה ביד רמה", זה מנשה בן חזקיה, שהיה יושב ודורש בהגדות של דופי [רש"י: כן היה מלגלג ואומר שכתבו משה שלא לצורך, ולקמיה מפרש דהיינו מגלה פנים בתורה]"[8]. והוא מביא כדוגמה לסיפור חסר עניין את מעשה הדודאים. לכן התלמוד והפרשנים משתדלים למצוא בפרשה זו לימודים רבים, כדלהלן:

• הגינות מצד ראובן: "מכאן לצדיקים שאין פושטין ידיהן בגזל"[9]. והמדרש מבאר: "שהרי הלך ראובן בימי קציר חטים, ולא הביא אלא דודאים בלבד, שאין להם בעלים".[10] ורש"י: "להגיד שבחן של שבטים, שעת הקציר היה ולא פשט ידו בגזל להביא חטים ושעורים אלא דבר ההפקר שאין אדם מקפיד בו".
• אין לסמוך על אמצעים טבעיים אלא תמיד לבקש עזרה מאת ה' ולבטוח בהשגחתו. כך כותב אלשיך:

דרך תורתנו הקדושה ללמדנו שורש גדול באמונה, הלא הוא כי טוב לגבר לברוח מהשען על דברים טבעיים כי אם על ה' לבדו. כי מושיע אין בלתו יתברך לעד, כי הבוטח בה' ארוכתו מהרה תצמח, והבוטח בהשתדלותו או בדברים טבעיים, אין ישועתו לו באלהים עד יכיר וירא כי טעה באצטגנינות שלו.

וכן המלבי"ם: "טוב שתתפלל אליו [אל הקב"ה] ולא לבטוח על עניינים טבעיים". הרי מעשה הדודאים הניב תוצאות הפוכות מן הצפוי. רחל, ברצותה סגולה לפריון ובוויתורה על יעקב, דחתה עוד יותר את הריונה, ודווקא לאה, שהסכימה לוותר על סגולות מגיות עבור יעקב, זכתה ללדת שני בנים נוספים.

אלשיך מציין מקור נוסף לעיקרון זה: "עד ממהר יוסף הצדיק כי על שתי זכירות אשר אמר לשר המשקים זכרתי והזכרתני האריך שני שנים בבית הסהר".

ברם, הספורנו שאב מהסיפור מסר הפוך: "ראוי לצדיק שיעשה השתדלות הטבעי האפשר אצלו להשיג חפצו ועם זה יתפלל שישיג התכלית". וכן אברבנאל: "הנה עם היות הריונם בדרך השגחה, לא ימנע מפני זה שלא יסתייעו בדברים הרפואיים, ולולי זה לא היה נכתב הספור הזה בתורה שלא לצורך". הרי ראובן ורחל האמינו בסגולת הדודאים, ומן הסתם גם לאה, למרות וויתורה עליהם.

• לא היה על רחל לוותר כל כך בקלות על לילה אחת עם בעלה, והיא נענשה על כך: כך כותב המדרש: "תני רבי שמעון בן יוחי: לפי שזילזלה בצדיק, לפיכך אינה נכנסת עמו לקבורה"[11]. וכך מובא במדרש שכל טוב: "אמר רבי שמואל בר נחמני: לאה הפסידה דודאים ונשתכרה שני שבטים וקבורה, ורחל נשתכרה דודאים והפסידה קבורה". לפי הבנה זו, כוונת פרשה זאת היא לבאר מדוע רחל לא זכתה להיקבר על יד בעלה.
• לאה השתדלה שלא לפגוע בכבוד אחותה רחל. המפרשים מתפלאים על כך שלאה העיזה לצאת אל בעלה, כפי שנאמר "ותצא לאה לקראתו", עד כדי כך שלאה מכונה "יצאנית"[12]. אלא שמתברר שכוונתה הייתה ראויה. כך כותב הרד"ק: "מה שיצאה לאה לקראתו, מדרך המוסר עשתה זה, לפי שיעקב לא ידע בדבר והיה הולך כדרכו לבית רחל, ולא היה מדרך המוסר שתוציאנו לאה מבית אחותה אחר שנכנס שם". רבי חיים פלטיאל יודע אף לספר איך לאה הבחינה בהגעת יעקב: "איך ידעה מיד שיעקב בא מן השדה? אלא נמצא במדרש ששמעה קול החמור שהיה רוכב עליו יעקב, אז הבינה שהיה בא, וזהו דכתיב "יששכר חמור גרם", כלומר החמור גרם שנולד כי על ידי שהייתה לאה יוצאה לקראתו ולא הניח אותו לנטות אל בית רחל אפילו לרחוץ רגליו".
• רחל ולאה התכוונו שתיהן לשם שמיים. כך כותב הספורנו:

בזה הספור הנראה מגונה אצל מגלי פנים בתורה הודיענו אמנם שהיה ענין התולדה אצל האבות כמו שהיה ענינו אצל אדם ואשתו קודם חטאם, כי לא הייתה כוונתם בו להנאת עצמם כלל, אבל היה להקים זרע בלבד לכבוד קונם ולעבודתו. והודיע שבהיות כוונת האימהות רצויה לפני האל יתברך בהשתדלותן בהכנסת הצרות.

והמלבי"ם אומר דברים דומים:

ותאמר אלי תבא, וזה מורה שהייתה כוונתה לשם שמיים ולכן לא בושה לומר כן, כי לא עלה על לבה דבר תאווה, שאז הייתה בושה מזה, והיה ענינה כאדם קודם החטא שהיו ערומים ולא יתבוששו.

הן ספורנו והן המלבי"ם מתייחסים למצב האדם לפני חטא הקדמון. ספורנו מבאר שם כי אכילת פרי עץ הדעת גרמה לכך שמאז ראו ביחס המיני מקור לעונג, ולא מילוי יעוד. אחרי החטא: "נתנו לב אל כל ערב ותענוג אף על פי שיזיק… וידעו… שראוי לכסות מקום הערוה, בהיות מעתה רוב פעולתו מכוונת לתענוג מאוס ומזיק".[13]

חז"ל אף משבחים אישה שבדומה ללאה מעיזה לדרוש יחס מיני, היות ובזה היא מאפשרת לבעלה לקיים מצווה, בתנאי שהדבר ייעשה בצורה עקיפה:

אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יוחנן: כל אישה שתובעת בעלה לדבר מצוה [רש"י: תשמיש], הווין לה בנים שאפילו בדורו של משה לא היו כמותן. דאילו בדורו של משה כתיב: "הבו לכם אנשים חכמים ונבנים וידעים לשבטיכם", וכתיב: "ואקח את ראשי שבטיכם אנשים חכמים וידעים", ואילו נבונים לא אשכח. ואילו גבי לאה כתיב: "ותצא לאה לקראתו ותאמר אלי תבוא כי שכר שכרתיך", וכתיב: "ומבני יששכר יודעי בינה לעתים לדעת מה יעשה ישראל ראשיהם מאתים וכל אחיהם על פיהם". איני? והאמר רב יצחק בר אבדימי: עשר קללות נתקללה חוה… "והוא ימשל בך", מלמד שהאישה תובעת בלב, והאיש תובע בפה, זו היא מדה טובה בנשים. כי קאמרינן, דמרצייא ארצויי קמיה [מראה לפניו עניני חיבה. חברותא: כמו לאה, שאמרה ליעקב לסור לאהלה, ולא תבעתו בפה].[14]

וכך מבאר המאירי:

אף על פי שמדת הצניעות משובחת אצל הכל, בנשים משובחת ביותר. ואף על פי כן, כל שמתחבבת אצל בעלה ומפייסתו לכוונת מצוה אין זה פריצות אצלה אלא זריזות ומדה מעולה, ושכרה שמור לה לצאת ממנה בנים הגונים, הואיל ואין כוונתה אלא לכך.

סיכום

ובכן, הסיפור כולו הוא חלק המאבק המתמשך בין שתי האימהות רחל ולאה, שמכירת יוסף ושיעבוד בני ישראל במצרים נגרמו על ידו. מאבק זה נתן את אותותיו גם זמן רב אחרי זה, כאשר שאול, בן רחל, רדף את דוד, בן לאה, וכאשר ירבעם, בן רחל, מרד ברחבעם, בן לאה, עד התפרקות ממלכת ישראל המאוחדת לממלכת ישראל בצפון, וממלכת יהודה בדרום.

בכל אופן, ובניגוד לדעתו של המלך מנשה, מתברר שמדובר בפרשה עשירה במסרים רבים וחשובים, כך שאין לזלזל ברלוונטיותה במקרא.

[1]  רפאל פטאי ומיכאל זהרי, אנציקלופדיה מקראית, ע' דודאים.

[2]  בבלי סנהדרין צט ע"ב.

[3]  מדרש שכל טוב על אתר.

[4]  ספורנו על אתר.

[5]  אין המדרש מתייחס לשתי השפחות.

[6]  מדרש אגדה (בובר) בראשית פרשת ויצא פרק ל טו.

[7]  ירושלמי סוטה ג ד.

[8]  בבלי סנהדרין צט ע"ב.

[9]  שם.

[10]  מדרש אגדה (בובר).

[11]  בראשית רבה (תיאודור-אלבק) עב.

[12]  רש"י על בראשית לד א. כמובן, אין לביטוי זה המשמעות שיש לו בעברית של ימינו.

[13]  ספורנו על בראשית ג ז.

[14]  בבלי עירובין ק ע"ב.