הבעיה הפרשנית ופתרונותיה

מובא בפרשתנו (שמות לה ב-ג):

שֵׁשֶׁת יָמִים תֵּעָשֶׂה מְלָאכָה וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי יִהְיֶה לָכֶם קֹדֶשׁ שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן לַה' כָּל הָעֹשֶׂה בוֹ מְלָאכָה יוּמָת. לֹא תְבַעֲרוּ אֵשׁ בְּכֹל מֹשְׁבֹתֵיכֶם בְּיוֹם הַשַּׁבָּת.

יש כאן דבר תמוה. כידוע, אין התורה מפרטת את שלושים ותשע המלאכות האסורות בשבת, והן נלמדות מדרשה בלבד[1]. אם כן, מדוע דווקא מלאכת הבערת האש "זכתה" לאזכור מפורש? מה בין מלאכה זו לבין יתר המלאכות?

חז"ל הרגישו בקושי זה, ודרשו את פסוקנו כדלהלן:

תניא, רבי נתן אומר: "לא תבערו אש בכל משבתיכם ביום השבת", מה תלמוד לומר? לפי שנאמר: "ויקהל משה את כל עדת בני ישראל אלה הדברים וגו' ששת ימים תעשה מלאכה". דברים, הדברים – אלה הדברים – אלו שלשים ותשע מלאכות שנאמרו למשה בסיני. יכול עשאן כולן בהעלם אחד אינו חייב אלא אחת … תלמוד לומר: "לא תבערו אש", הבערה בכלל הייתה, ולמה יצאת? להקיש אליה, ולומר לך: מה הבערה שהיא אב מלאכה וחייבים עליה בפני עצמה, אף כל שהוא אב מלאכה חייבים עליה בפני עצמה. שמואל סבר לה כרבי יוסי, דאמר: הבערה ללאו יצאת … רבי נתן אומר: לחלק יצאת.[2]

נמצאנו למדים שאזכור מיוחד זה של מלאכת ההבערה בא ללמדנו לפי ר' יוסי שאיסור זה קל יותר משאר האיסורים, באשר העונש עליו הוא מלקות ארבעים בלבד ואילו העונש על יתר המלאכות הוא עונש מוות. לעומתו, ר' נתן סבור שאין חילוק כזה בין מלאכות שבת, ואזכור מיוחד זה בא ללמדנו שכל אב מלאכה הוא איסור בפני עצמו, כך שיש להביא מספר חטאות כמספר המלאכות שעברו עליהן בשוגג.

הפרשנות הקלאסית לא ראתה בדרשה זו פתרון מספק לבעיית האזכור הייחודי של מלאכת הבערת האש, והוצעו על ידה הסברים שונים כדי להבהיר מדוע יש להזכיר אותה דווקא בצורה מפורשת. נסקור אותם בקצרה:

• לפי הרשב"ם, אבן-עזרא, רמב"ן (על פי המכילתא) ואברבנאל, התורה באה להזהיר כי – בניגוד למה שנאמר ביום טוב – ישנו איסור לבשל בשבת.
• לפי הרלב"ג, המסתמך על מה שנאמר בגמרא[3], יש ללמוד מפסוק זה כי "אין דיני נפשות דוחים את השבת … כי ההבערה היא אחת ממיתות בית דין". הסיבה לכך היא "מפני שלא נקבע מועד מוגבל" לביצוע עונש מוות.
• לפי בעל "דעת זקנים", "הזהירה תורה על ההבערה טפי משאר מלאכות מפני שאינה נראית כל כך מלאכה". ניתן להבין יותר טוב את דברי "דעת זקנים" אם מצרפים אליהם את מה שאמר הרש"ר הירש: "הבערת אש אינה לכאורה פעולה יוצרת אלא פעולה הרסנית". וכן דעת ספורנו: "אַף עַל פִּי שֶׁהַהַבְעָרָה בְעַצְמָהּ הִיא קִלְקוּל עַל הָרב, מִכָּל מָקוֹם בִּהְיוֹתָהּ כְּלִי לְכָל הַמְּלָאכוֹת אוֹ לְרֻבָּן הִיא אֲסוּרָה בְּשַׁבָּת".
• לפי רבנו בחיי: "הוא כאילו אמר לא תעשו כל מלאכה בכל מושבותיכם, וכלל כל המלאכות במלאכת אש, כי בידוע שרוב המלאכות שבני אדם מתעסקים בהם אינם אלא על ידי האש כי האש סבתם ועיקרם".
• לפי עמוס חכם:

הבערת האש היא מלאכה שקדמה להרבה ממלאכות המשכן, שהיו צריכים להתיך באש את הזהב ואת הכסף, ועל כן הזהיר עליה הכתוב כאן בפתיחת הצוויים על הבאת צרכי המשכן.[4]

• לפי הרש"ר הירש, יש למלאכת הבערת האש מעמד מיוחד בקרב מכלול המלאכות האסורות בשבת:

דווקא הוצאת האש המלאכותית היא הכוח המביא ומבטיח לאדם את שלטונו האמיתי על העולם הגשמי. רק על ידי האש עושה לו האדם את כלי מלאכתו וחודר אל תוך תוכם של החומרים … לפיכך אנחנו מבינים מדוע הוציא הכתוב את ההבערה, כסוג של מלאכה, מכל שאר אבות המלאכה … שביתת מלאכה בשבת היא ההודאה שה' הוא שהעניק לאדם את כוח השליטה בעולם הגשמי, ושאין לאדם לנהוג בשליטה זו אלא כעובד ה'.

ניתן להרחיב ולבסס את רעיונו של הרב הירש. מאז ראשית תולדות האנושות, האש נתפסה כאחד האמצעים העיקריים שבידי האדם כדי להתגבר על הסכנות האורבות לו ולהתקדם בפיתוח תרבותו. כך מתבטא בן-שמאי בנידון:

פיתוחן של שיטות בדוקות בייצורה של האש ובאופני השימוש בה הניח את היסוד לתרבות של מלאכת-מתכות, שהיא הסימן המובהק של ההפיכה העמוקה, שבאה במצבו הרוחני והיישובי של האדם בסוף תקופת-האבן. התפתחות זו הניחה את היסודות החומריים הראשונים לטכניקה מתוכננת ולכלכלה חברותית, שהן מיוסדות על שיעבוד האנרגיה שבטבע לצורכי-האדם, ולפיכך לא ייפלא שתופעות האש ותכונותיה תפסו בכל הדורות ובכל העמים מקום חשוב במחשבה ובמעשה.[5]

באותה מידה אין פלא שבמיתולוגיה עניין האש תופס מקום מרכזי, ומפורסם המיתוס של פרומתאוס שגנב את האש מהאלים כדי להעניקה לאנושות. אלא שקיים הבדל עקרוני מאוד בין המסורת היהודית לגישה היוונית הקדומה. בעוד שבעיני הפגניות היוונית, הענקת האש לאדם בוצעה בניגוד לרצון האלים – עובדה היא שפרומתאוס נענש על ידיהם בצורה אכזרית על גנבתו[6] – לפי המסורת היהודית הקב"ה עצמו העניק את האש לאדם הראשון. כך אמנם מובא במדרש:

כיון ששקעה החמה במוצאי שבת התחיל החושך ממשמש ובא ונתיירא אדם הראשון … מה עשה הקב"ה? זימן לו שני רעפים, והקישן זה לזה ויצא מהן אור ובירך עליה … מה בירך עליה? בורא מאורי האש.[7]

יש כאן אילוסטרציה – אחת מיני רבות – של ההבדל העקרוני שבין המונותיאיזם הישראלי לבין הפגניות. בעיני הפגניות, האלים נתפסים כבעלי יחס עוין כלפי האדם, כך שהאדם נדרש לנקוט באמצעים שונים כדי לפייס אותם ולעיתים אף לרמות אותם[8] כדי להישרד בניגוד למאמציהם של האלים. לכן אין פלא שאליבא דפגניות, האלים התכוונו למנוע מהאנושות שימוש באש, במטרה להשאיר את האדם במצבו הנחות, ורק מעשה גבורה כמו זה של פרומתאוס הצליח לזכותו באמצעי חשוב זה. לעומת זאת, המסורת היהודית גורסת שהקב"ה העניק את האש לאנושות כדי לעזור לה להתפתח, אלא שהשבת באה להזכירנו שהקב"ה הוא היוצר והבורא, וכי כל מה שניתן לנו הוא על מנת שנכבד את רצונו ונקיים את מצוותיו.

הפולמוס עם הקראים

הדרך לפרש את הפסוק "לֹא תְבַעֲרוּ אֵשׁ בְּכֹל מֹשְׁבֹתֵיכֶם בְּיוֹם הַשַּׁבָּת" הייתה אחת מהמחלוקות בין היהודים ה"רבניים" לבין הקראים. ר' סעדיה גאון השקיע מאמצים רבים כדי להוכיח שדרכם איננה נכונה[9]. אבן-עזרא, בפירושו הקצר, מביא באריכות רבה ויכוח שניהל בעניין זה עם "צדוקי" – קרי קראי. חז"ל הבינו שאמנם קיים איסור להדליק אש בשבת, אבל אין איסור להשאיר דלוקה אש שהוכנה מבעוד יום. הקראים לעומתם הבינו מהפסוק שאסור להשאיר כל נר דלוק בתוך הבית וכל אש בתנור או על הכיריים, ולכן נהגו לשבת בביתם בליל שבת בחושך מוחלט, לא להתחמם בחורף ולאכול מאכלים קרים בלבד:

בניגוד למסורת היהודית הישנה בדבר היתר חמין בשבת, אין ענן מתיר לאכול ביום זה מאכלות חמים, אפילו אם בישלו אותם בערב שבת ונטמנו בתנור … אסור להשאיר נר דלוק או אש בוערת בשבת. יתר על כן: חייב אדם לכבות כל אש שנדלקה במקרה.[10]

הלכה זו של הקראים מתקשרת עם נטייתם הכללית להפוך כל חג לאבל, כ"זכר לחורבן"[11]. לפי קירקיסאני[12], הפסוק הנידון אינו אלא אסמכתא לגישה זו. גם ימים טובים, גם פורים וגם שמחת תורה הם אצלם ימי צום או אבלות כבדה. כך כותב מפורשות אחד הסופרים הקראים האלמוניים במאה העשירית: "היום מועדינו אבל הם ובכי ולא שמחה, אשרי אשר ישקוד במועדים לצום ולהתחנן ולהגות ולא לעשות אוכל לנפשו".[13]

חז"ל – בתקופת הגאונים – לא הסתפקו בהתפלמסות מילולית נגד הקראים, אלא גם התקינו תקנות ומנהגים "לאפוקי מלבן של הקראים". ניתן להצביע על שני עניינים בהלכות שבת שהם בעלי תכונה זו: ברכת הדלקת הנר וחובה לאכול מאכל חם בשבת.

בגמרא מובא אמנם שיש להדליק נרות בשבת, אבל אין אזכור לברכה בעניין זה. בזמן הגאונים התלבטו אם יש לברך ברכת הנרות, כמו שרבים נהגו, ויש דעות לכאן ולכאן. הרב ראובן הילר סבור כי הברכה הותקנה לשם ניגוח הקראים, והוא אף משתדל להביא הוכחה לכך:

ראיה נפלאה … יש להביא מדברי רבנו תם שמקשה מדוע תקנו חז"ל לברך על ספירת העומר, ולא מצאנו שתקנו ברכה על ספירת זב וזבה או יולדת ומצורע? ועונה ר"ת "טעמא דהך ברכה משום להוציא מלבן של צדוקים שאמרו "וספרתם לכם ממחרת השבת" – ממחרת שבת בראשית, משום הכי תקון רבנן ספירה ואצרכוה ברכה מלאו ד"לא תסור" לפרסומי דספירה ממחרת יום טוב מתחלא". מדברים אלו של ר"ת ניתן בהחלט להביא ראיה … שהברכה על נרות שבת תוקנה רק כדי להוציא מלבם של קראים ועל כן תקנתה הנה רק בתקופת הגאונים.[14]

לפי נפתלי וידר, זו גם הסיבה שנהגו לקרוא דווקא את הפרק "במה מדליקין" בליל שבת.[15]

מטרה דומה משרתת ההוראה לאכול מאכלים חמים בשבת. כך מסכמת האנציקלופדיה התלמודית:

הטמנת חמין … תקנה גדולה היא שתיקנו חכמים[16] משום עונג שבת, שהרי כל ימות החול אוכל אדם תבשיל חם, ותיקנו חכמים לטמנו מבערב כדי שישתמר המאכל בחמימותו ויהיה חם בשבת, וכל מי שאינו אוכל חמין בשבת דרך מינות יש בו, והפליגו הגאונים שבן נידוי הוא וצריך להפרישו מקהל ישראל (לפי שנתפרצו בזמנם הקראים שאסרו ההטמנה).[17]

וכך פוסק השולחן ערוך[18]:

מצווה להטמין לשבת, כדי שיאכל חמין בשבת, כי זהו מכבוד ועונג שבת. וכל מי שאינו מאמין בדברי החכמים ואוסר אכילת חמין בשבת, חיישינן שמא אפיקורס הוא (הר"ן פרק במה טומנין[19] וכל בו).

ולסיכום: הרבה נלמד מאזכור מפורש של איסור ההבערה בשבת, הן בתחום ההלכה והן בתחום ההגות. פולמוס רבני-קראי הביא בעקבותיו מנהגים שהפכו להיות רווחים ביותר בקרב היהדות המסורתית – גם בקרב אלה שרחוקים מקיום מצוות מלא.