בפרשתנו מופיעה המצווה הראשונה שניתנה לכלל ישראל: "הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים רִאשׁוֹן הוּא לָכֶם לְחָדְשֵׁי הַשָּׁנָה" (שמות יב ב), ורש"י מביא את פירושם של חז"ל על פסוק זה: "הראהו לבנה בחידושה ואמר לו: כשהירח מתחדש יהיה לך ראש חודש". מכאן לומדים את ההלכה לפיה בית דין של ישראל מצווה על קביעת ראש חודש על פי ראיית הלבנה.

לפי הרמב"ם, אין ראייה זו מספיקה, ולדעתו בית הדין חייב להתייחס גם להיבט המדעי של העניין. הרמב"ם קובע נמרצות כי "מצות עשה מן התורה על בית דין שיחשבו וידעו אם יראה הירח או לא יראה". לכן הוא מצא לנכון להכניס בספר הלכתי מובהק כמו משנה תורה פרקים ארוכים ומפורטים בעניין האסטרונומיה של זמנו[1]. לדעתו, לא מדובר בעיסוק תיאורטי בלבד אלא יש לו השלכות מעשיות ממש, כפי שהוא קובע:

בית דין מחשבים בחשבונות כדרך שמחשבים האיצטגנינים שיודעים מקומות הכוכבים ומהלכם וחוקרים ומדקדקים עד שידעו אם אפשר שיראה הירח בזמנו… או אי אפשר. אם ידעו שאפשר שיראה, יושבים ומצפים לעדים… ואם ידעו בחשבון שאי אפשר שיראה אין יושבים יום שלושים ואין מצפים לעדים. ואם באו עדים, יודעים בודאי שהם עדי שקר או שנראה להם דמות לבנה מן העבים ואינה הלבנה.

נמצאנו למדים כי בית הדין נזקק בעניין הלכתי מובהק למידע שמקורו איננו יהודי. הרמב"ם סבור כי בעבר הרחוק, המצב לא היה כך. אחרי שהוא מציין כי מקור ידיעותינו בעניין זה הוא "חכמת התקופות והגימטריות שחברו בה חכמי יוון", הוא מוסיף: "הספרים שחברו חכמי ישראל שהיו בימי הנביאים מבני יששכר לא הגיעו אלינו".[2]בזמנו של הרמב"ם היתה רווחת הדעה שהפילוסופיה והמדעים היו ידועים ומקובלים בישראל אף לפני שחידשו אותם הפילוסופים היווניים, אלא שנשכחו ואבדו כשגלו בני ישראל מארצם, ועליהם ללמוד מדעים אלה מהגויים כדי לחזור ולהכניסם לסדר לימודם. כך הוא גם כתב במקום אחר: "דע כי המדעים הרבים שהיו באומתנו באמיתת הדברים הללו אבדו במשך הזמן ובשלטון העמים הסכלים עלינו וכו'".[3]

יוצא מדברי הרמב"ם שעל חברי בית הדין להיות בקיאים במהלכי הירח. יחד עם זה, מתברר כי לימוד זה איננו מוטל על בית הדין בלבד. בגמרא נאמר:

אמר רבי שמעון בן פזי אמר רבי יהושע בן לוי משום בר קפרא: כל היודע לחשב בתקופות ומזלות ואינו חושב – עליו הכתוב אומר: "ואת פעל ה' לא יביטו ומעשה ידיו לא ראו" (ישעיהו ה יב). אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יוחנן: מנין שמצווה על האדם לחשב תקופות ומזלות – שנאמר: "ושמרתם ועשיתם כי היא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים" (דברים ד ה). איזו חכמה ובינה שהיא לעיני העמים – הוי אומר זה חישוב תקופות ומזלות.[4]

מכאן שמצוה מן התורה להתעסק בחכמה זו ולהתעמק בה. כך מתבטא בעניין המאירי:

מצווה על האדם להתבודד בדרכי מהלכות הכוכבים ושיחשב בתקופות ומזלות מפני שחכמה זו חכמה מפוארה בידיעה אותות השמים ולקות המאורות בלא שום שגיאה.[5]

והריטב"א מוסיף:"ואין בזה כלל משום חכמה יוונית"[6].אלא שבעל ה"שפת אמת" מתלבט אם לימוד זה יכול לבוא על חשבון לימוד התורה:

לכאורה דווקא אם הוא פנוי מתלמוד תורה, דאם לא כן תלמוד תורה עדיף… ואולי יש לומר כיון דמצווה הוא צריך לבטל מלימודו כמו בכל המצות.[7]

ברם, הרד"ך[8]משוכנע כי מדובר בלימוד המשתווה כביכול ללימוד תורה:

הלוואי שיזכני השם ללמוד מחכמת ראיית הירח על פי החשבון שעליה נאמר "כי היא חכמתכם ובינתכם וכו'", כמו שכתב הרמב"ם בהלכות קידוש החודש, וגם כן היא בכלל "והגית",
ואף דשמואל ירחינאה לא הוה עסיק בה אלא בבית הכסא[9], זהו בשאר הכוכבים, אבל בראיית הירח שנמצא כמה לשונות מהתלמוד בנויים עליו פשיטא דהוה מחכמת תורתנו הקדושה.[10]

נראה שמטרת המצוה היא שגויי העולם יעריכו ויקלסו חכמי ישראל העוסקים במדעים כלליים ועל ידי זה יתקדש שם שמים בעולם. כך כתב רב הלל משקלוב בשםהגר"א (קול התור ה:ב):

רבים מקדמונים מגדולי ישראל קדשו שם שמים על ידי ידיעתם המרובה בחקירת מצפוני הטבע מנפלאות הבורא אשר גם רבים מחסידי האומות העלו על נס את חכמת ישראל חכמי התורה.[11]

בעל "תורה תמימה" (דברים שם) קובע שלימוד חכמות אלה מסייע גם לשלילת עבודת כוכבים ומזלות:

מצות חשבון תקופות ומזלות הוא כדי להוציא מלבן של העובדים לחמה ולבנה וכוכבים ועושים אותם לאלוהות, וזה החושב תקופות ומזלות מוכיח כי אין להנעבדים האלה כח ורצון עצמי, אחרי שאפשר לאדם לחשב מקודם איך יהיה מהלכם.

הרמב"ם רואה סיבה נוספת ללימוד האסטרונומיה בפרט ומדעי הטבע בכלל: הם מבוא לקיום מצוות אהבת ה' ויראת ה'. הרמב"ם הקדיש שני פרקים בהלכות יסודי התורה[12]לתיאור מבנה היקום ויסודותיו. עיסוקו בנושאים אלו בהרחבה הוא פועל יוצא של שיטתו בעניין הדרכים להשגת אהבת ה' ויראתו. הכרת הבורא הוא תנאי מוקדם לאהבת ה' ויראתו, ויש רק שתי דרכים להכרתו. הוא מתגלה לנו דרך שתי יצירות: התורה והעולם. מבין שתיים אלו התורה היא ביטוי בלתי אמצעי לחכמת נותנהּ, ולכן לימוד התורה הוא האמצעי היעיל ביותר להשגת אהבת ה'. אולם, הזנחת הדרך השנייה – היינו הכרת מבנה היקום – עלולה למנוע קיום מצות האהבה בשלמות. אי-השגת הידע על העולם, מגבילה את הכרת ה', וכתוצאה מכך גם את אהבתו.[13]כך הוא מתבטא בנידון:

היאך היא הדרך לאהבתו ויראתו? בשעה שיתבונן האדם במעשיו וברואיו הנפלאים הגדולים, ויראה מהם חכמתו שאין לה ערך ולא קץ – מיד הוא אוהב ומשבח ומפאר ומתאווה תאווה גדולה לידע השם הגדול.[14]

וכך הוא גם כותב:

בזמן שאדם מתבונן בדברים האלו… ממלאך וגלגל… ויראה חכמתו של הקב"ה… מוסיף אהבה למקום… ויכמה בשרו לאהוב המקום ברוך הוא ויירא ויפחד… וימצא עצמו שהוא ככלי מלא בושה וכלימה, ריק וחסר.[15]

הרמב"ם הוא היחיד המחשיב את לימודי מדעי הטבע עד כדי כך, שהוא הכניס את יסודותיו לתוך ספר ההלכה שלו "משנה תורה" ולספר הגותו "מורה הנבוכים"[16]. לדעתו, זה מה שנקרא על ידי חז"ל "מעשה בראשית". בהלכות יסודי בתורה (ד יב) הוא מבאר כיצד הוא מבין מטרת לימוד מעשה בראשית:

על ידי התבוננות האדם דרך לימוד מדעי הטבע בבריאה הוא מתרשם ממעלת מעשי ה' ועקב כך הוא מתמלא אהבה ויראה מפניו.

נמצאנו למדים כי יש עניין רב ואף מצווה ללמוד חוקי האסטרונומיה, וכי חובה זו מוטלת על כל פרט ופרט. למעשה, דרישה זו נתקלת בזמננו בשני קשיים עיקריים:

–          מדע האסטרונומיה בפרט ומדעי הטבע בכלל התפתחו עד כדי כך שדרושים לימודים אינטנסיביים כדי להיות בקי בהם. אם כן, לא יעלה על הדעת לדרוש מכל אחד להשתלם בהם ממש. יחד עם זה, ניתן לטעון כי רצוי שכל יהודי ילמד את מדעי הטבע בצורה מצומצמת ושטחית.

–          ובכל זאת, לא מקובל בחוגים הדתיים של תקופתנו להמליץ ללומדי תורה להשקיע מאמצים בלימודי חול שאינם תכליתיים ממש. למעשה, בחור ישיבה היום לומד תורה "נטו", או, בשעת הצורך, מקצוע שיוכל להתפרנס בו. איש לא יעלה על הדעת לקיים בישיבות של היום שיעור באסטרונומיה.

כך שבזמננו, דרישה זו כי תלמיד חכם צריך להיות גם בקי בחוקי האסטרונומיה היא בגדר "הלכה ואין מורים כן".[17]