כך שואל הרב וינטר:

מדוע יעקב ובניו, שבקושי רב נענו לקריאתו של יוסף, שמטרתה הייתה להצילם בשנות הרעב, לא מיהרו להסתלק ממצרים בהזדמנות הראשונה שהתאפשרה להם לעשות זאת, דהיינו עם תום הרעב… מדוע בחרו להישאר במצרים?[1]

ניתן לענות לשאלה זו בצורות שונות, כדלהלן.

 

יעקב ובניו לא היו מצווים לגור בארץ ישראל

כך ניתן לטעון בפשטות: מעשה זה אירע לפני מתן תורה, ולפני שבפועל ניתנה ארץ ישראל לעם ישראל. אם כן, מה מנע את יעקב ובניו להתגורר איפה שהכי נוח להם? אברהם קיבל ציווי מאת ה' לעלות לארץ ישראל, כפי שנאמר: "וַיֹּאמֶר ה' אֶל אַבְרָם לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ" (בראשית יב א). יצחק נמנע על ידי ה' מלצאת לחוץ לארץ כאשר הייתה בצורת בארץ, ואף קיבל צו מפורש להתגורר אך ורק בארץ ישראל, כפי שנאמר: "גּוּר בָּאָרֶץ הַזֹּאת" (בראשית כו ג). אבל צו זה היה מיוחד ליצחק, כפי שרבנו בחיי מבאר: "צוה אותו שלא יצא חוצה לארץ, וטעם הדבר לפי שנתקדש בהר המוריה והיה עולה תמימה, ועל כן הזהירו שלא יצא מן הארץ הקדושה לעולם ושלא יטמא בארץ העכו"ם"^[2]. ויעקב – אחרי שבילה עשרים שנה בחרן – קיבל צו מפורש לחזור לארץ ישראל: "וַיֹּאמֶר ה' אֶל יַעֲקֹב שׁוּב אֶל אֶרֶץ אֲבוֹתֶיךָ וּלְמוֹלַדְתֶּךָ וְאֶהְיֶה עִמָּךְ" (בראשית לא ג), כנראה בעקבות מצבו הבעייתי בבית לבן. אבל לעולם יעקב ובניו לא נאסרו להתגורר בחוץ לארץ. למעשה, אחרי שהגיעו למצרים כדי לשרוד בזמן הבצורת, הם התרגלו למדינתם החדשה והשתקעו שם, כפי שמעיד הפסוק: "וַיֵּשֶׁב יִשְׂרָאֵל בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם בְּאֶרֶץ גֹּשֶׁן וַיֵּאָחֲזוּ בָהּ וַיִּפְרוּ וַיִּרְבּוּ מְאֹד" (בראשית מז כז). אם כן, למה לחזור לארץ כנען? וליעקב הייתה סיבה נוספת להישאר במצרים: הוא רצה לגור קרוב לבנו האהוב יוסף, שבכל מקרה היה חייב להישאר במצרים מפאת תפקידו הרם בשלטון.

יחד עם זה, טיעון זה – שיעקב ובניו לא היו מצווים להתגורר בארץ ישראל – הוא בעייתי מבחינה מסוימת. גם אם מפקפקים במסורת שהאבות קיימו את כל התורה, הרי בחייהם כבר ייצגו את רוח היהדות שטרם יצאה לאור, וכבר נמסר להם שארץ כנען היא הארץ המובטחת לעם ישראל העתידי. עובדה היא שיעקב ביקש מיוסף לקבור אותו בארץ ישראל, ואם נטען שכל מטרתו הייתה להיקבר על יד אבותיו במערת המכפלה, הרי גם יוסף – שלא זכה להיקבר שם – ביקש מצאצאיו להביא את עצמותיו לארץ כאשר ייצאו ממצרים. ציווי ממש אולי לא היה, אבל כן הייתה זיקה לארץ ישראל, ולכן השתקעות זאת במדינה זרה משאירה את הקורא עם רגשות מעורבים.

 

יעקב ובניו נשארו במצרים כדי לקיים את גזירת ברית בין הבתרים

כך נאמר לאברהם אבינו בברית בין הבתרים:

וַיֹּאמֶר לְאַבְרָם יָדֹעַ תֵּדַע כִּי גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ בְּאֶרֶץ לֹא לָהֶם וַעֲבָדוּם וְעִנּוּ אֹתָם אַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה… וְדוֹר רְבִיעִי יָשׁוּבוּ הֵנָּה כִּי לֹא שָׁלֵם עֲוֹן הָאֱמֹרִי עַד הֵנָּה (בראשית טו יג-טז).

אם כן, יתכן שיעקב ובניו הבינו שעליהם מוטל להשתדל לקיים את מה שנגזר על ידי ה'. ואם נטען שלא קבלו ציווי מפורש לכך מאת ה', הנה, כאשר יעקב היה בדרך למצרים כדי לפגוש את יוסף, ה' התגלה אליו בחלום ואומר לו: "אָנֹכִי הָאֵל אֱלֹהֵי אָבִיךָ אַל תִּירָא מֵרְדָה מִצְרַיְמָה כִּי לְגוֹי גָּדוֹל אֲשִׂימְךָ שָׁם" (בראשית מו ג). ממילים אלה משתמע לכאורה שאין על יעקב לחשוש לרדת למצרים, באשר רק שם תתאפשר בעתיד יצירת עם ישראל. ולפי הפסיקתא, מדובר בציווי ממש: "ליעקב צוה לרדת, וראיה לדבר שהרי אמר לו הקב"ה אל תירא מרדה מצרימה, אף על פי שעכבתי את אביך מלרדת, אתה רד".[3]

אולם אפשר להבין את הדברים בצורה אחרת: על האדם לפעול על פי צווי המצפון או מערכת נורמטיבית כלשהי, ואין הוא צריך לקחת בחשבון את התוכניות של הקב"ה, כפי שאמר ישעיהו הנביא – על פי חז"ל – למלך חזקיהו שנמנע מלשאת אישה אחרי שנודע לו שבנו יעבוד עבודה זרה: "בהדי כבשי דרחמנא למה לך? מאי דמפקדת איבעי לך למעבד, ומה דניחא קמיה קודשא בריך הוא, לעביד".[4]

יתירה מזו: מתברר כי לפי הרמב"ם, אין הקב"ה רצה דווקא שבני ישראל ישתעבדו במצרים. בהתמודדותו עם בעיית הסתירה בין גזירת ה' לבין בחירת האדם, הרמב"ם כותב:

והלא כתוב בתורה "ועבדום וענו אותם" (בראשית טו יג), הרי גזר על המצריים לעשות רע, וכתיב "וקם העם הזה וזנה אחרי אלהי נכר הארץ" (דברים לא טז), הרי גזר על ישראל לעבוד עבודה זרה, ולמה נפרע מהם? לפי שלא גזר על איש פלוני הידוע שיהיה הוא הזונה, אלא כל אחד ואחד מאותם הזונים לעבוד עבודה זרה אילו לא רצה לעבוד לא היה עובד, ולא הודיעו הבורא אלא מנהגו של עולם. הא למה זה דומה? לאומר העם הזה יהיה בהם צדיקים ורשעים, לא מפני זה יאמר הרשע כבר נגזר עליו שיהיה רשע מפני שהודיע למשה שיהיו רשעים בישראל, כעניין שנאמר "כי לא יחדל אביון מקרב הארץ", וכן המצריים כל אחד ואחד מאותם המצירים והמריעים לישראל אילו לא רצה להרע להם הרשות בידו, שלא גזר על איש ידוע אלא הודיעו שסוף זרעו עתיד להשתעבד בארץ לא להם, וכבר אמרנו שאין כוח באדם לידע היאך ידע הקב"ה דברים העתידים להיות.[5]

אבל לפי המסקנה של הרמב"ם, השאלה לא נשאלת כלל! זה רק מסירת מידע!

הרמב"ם שואל: מדוע הקב"ה העניש את המצריים, הלא הוא כבר הודיע לאברהם שישעבדו את ישראל בברית בין הבתרים? והוא מיישב כי הגזרה הייתה כללית, כאשר כל מצרי בפרט היה חופשי להריע לבני ישראל או להימנע מזה. ובסוף דבריו הוא חוזר על טיעונו הראשון, שאין ידיעתו של ה' סותרת את בחירתו החופשית של האדם.

מדברי הרמב"ם מתברר כי כפי שאין ה' רצה שהעם יעבוד עבודה זרה, הוא גם לא רצה כלל שהמצריים ישעבדו את בני ישראל![6] לפי זה, עלינו להבין את המונח "גזירה" לא כביטוי של רצון ה' אלא כמידע המקבל תוקף מיוחד מזה שהוא נמסר לאדם, כפי שכותב האור שמח: "ידיעת הנביאים מכרחת"[7]. כך משתמע בעליל ממה שכתב הרמב"ם: "הרי גזר על ישראל לעבוד עבודה זרה". האם ניתן לטעון שהיה רצון ה' שעם ישראל יעבוד עבודה זרה! וכך אמנם משתמע מפשוטו של מקרא: "וַיֹּאמֶר לְאַבְרָם יָדֹעַ תֵּדַע כִּי גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ בְּאֶרֶץ לֹא לָהֶם וַעֲבָדוּם וְעִנּוּ אֹתָם אַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה" (בראשית טו יג). ה' מודיע לאברהם מה שיקרה בעתיד, ותו לא.

לפי הבנה זו, אין הרמב"ם היה צריך לטרוח ולהבהיר כי גזרה כללית איננה מחייבת את האדם הפרטי, כפי שמובא לעיל, אלא שכנראה הרמב"ם רצה להסביר את העניין אף למי שמתעקש לראות בגזרה מאת ה' הצהרה מחייבת.

אמנם משתמע מהתורה שהשעבוד שימש כאמצעי בידי הקב"ה ליצור את עם ישראל, כפי שנאמר: "וְאֶתְכֶם לָקַח ה' וַיּוֹצִא אֶתְכֶם מִכּוּר הַבַּרְזֶל מִמִּצְרָיִם לִהְיוֹת לוֹ לְעַם נַחֲלָה כַּיּוֹם הַזֶּה" (דברים ד כ) ולא חסרים מדרשים המשתדלים להסביר מדוע השתעבד עם ישראל בתקופה כל כך ארוכה[8], אלא ברור שבכל מקרה ה' היה יכול לייצר את עם ישראל בדרכים חלופיות. כך שתועלת שיעבוד מצרים הייתה רק בגדר בדיעבד.

מכאן, שלפי הרמב"ם הן הרפתקאותיו של יוסף והן שיעבוד מצרים לא תוכננו על ידי הקב"ה, אלא שימשו בדיעבד כעילה ליצירת עם ישראל.

לפי זה, איך ניתן להבין את דברי ה' ליעקב: "אל תירא מרדה מצרים"? כנראה שיש להפעיל כאן את העיקרון החז"לי: "בדרך שאדם רוצה לילך בה מוליכין אותו".[9] יעקב אמנם חשש לרדת למצרים, אבל יחד עם זה מאוד רצה לפגוש את בנו האהוב יוסף, והקב"ה הודיע לו שאין לו לחשוש – כל עוד הוא יהיה בחיים – על גורל משפחתו במצרים, ואף מבשר לו שעם ישראל ייווצר במצרים. אבל אין לראות באמירה זו מתן לגיטימיות לצעדיו. גם ניתן לטעון שהיה אולי אף רצוי שמשפחת יעקב תתגורר במצרים כל עוד יש בצורת בארץ, אבל אין בזה הצדקה לעובדה שהשתקעו בארץ מצרים ולא חזרו לארץ כנען כאשר אותה בצורת הסתיימה.

 

בני ישראל הוחזקו במצרים נגד רצונם

יש שברצונם לסנגר על בני ישראל, וטוענים כי בני ישראל כן רצו לחזור לארץ כנען, אלא שהשלטונות המצריים לא נתנו להם לעזוב את הארץ.

בעניין קבורת יעקב מסופר:

וַיַּעַבְרוּ יְמֵי בְכִיתוֹ וַיְדַבֵּר יוֹסֵף אֶל בֵּית פַּרְעֹה לֵאמֹר אִם נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֵיכֶם דַּבְּרוּ נָא בְּאָזְנֵי פַרְעֹה לֵאמֹר. אָבִי הִשְׁבִּיעַנִי לֵאמֹר הִנֵּה אָנֹכִי מֵת בְּקִבְרִי אֲשֶׁר כָּרִיתִי לִי בְּאֶרֶץ כְּנַעַן שָׁמָּה תִּקְבְּרֵנִי וְעַתָּה אֶעֱלֶה נָּא וְאֶקְבְּרָה אֶת אָבִי וְאָשׁוּבָה. וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה עֲלֵה וּקְבֹר אֶת אָבִיךָ כַּאֲשֶׁר הִשְׁבִּיעֶךָ. וַיַּעַל יוֹסֵף לִקְבֹּר אֶת אָבִיו וַיַּעֲלוּ אִתּוֹ כָּל עַבְדֵי פַרְעֹה זִקְנֵי בֵיתוֹ וְכֹל זִקְנֵי אֶרֶץ מִצְרָיִם. וְכֹל בֵּית יוֹסֵף וְאֶחָיו וּבֵית אָבִיו רַק טַפָּם וְצֹאנָם וּבְקָרָם עָזְבוּ בְּאֶרֶץ גֹּשֶׁן. וַיַּעַל עִמּוֹ גַּם רֶכֶב גַּם פָּרָשִׁים וַיְהִי הַמַּחֲנֶה כָּבֵד מְאֹד (בראשית נ ד-ט).

הרב וינטר רואה בפסוקים הנ"ל שלושה רמזים לכך שפרעה סירב לתת לבני ישראל לחזור לארץ כנען, כדלהלן:

• העובדה שיוסף היה צריך להתחנן בפני פרעה – באמצעות מתווכים – כדי שיתן לו לעזוב את ארץ מצרים, וגם נאלץ לטעון שהוא נשבע לקבור את אביו בארץ ישראל. ויוסף מדגיש: "ואשובה"! פרעה אמנם נתן את הסכמתו, אבל מתשובתו "קבור את אביך כאשר השביעך" משתמע כי לולי השבועה יוסף לא היה רשאי לצאת ממצרים.
• מצוין כי מצריים רבים ליוו את בני ישראל במסעם. אפשר כמובן להסביר כי כוונתם הייתה לכבד את יעקב ויוסף. אבל גם יתכן שתפקידם היה לדאוג לכך שיוסף ואחיו יחזרו למצרים אחרי הלוויה.
• הפסוק מציין כי "טפם וצאנם ובקרם" נשאר בארץ גושן. יתכן שהסיבה לכך היא כי פרעה ציווה על כך כדי להבטיח שיוסף ואחיו יחזרו למצרים.

שני הרמזים הנ"ל הוזכרו על ידי אברבנאל:

אולי… הלכו עמו זקני פרעה ושריו כדי שישוב יוסף עמהם ולא יישארו שמה, כי היה פרעה מפחד שמא יישארו בני יעקב בארץ כנען מפני מה שראה השתוקקות הזקן בחייו ובמותו אליה. ואחשוב שכן היו רוצים בני יעקב לעשות כמו שעשה אביהם, אלא שפרעה ומצרים לא הניחום, שכבר נתנו עיניהם בהם להחזיר בם, ולכן כדי ליישב דעת המצריים שלא יאמרו בורחים הם הניחו נשיהם וטפם ומקניהם בארץ גושן ערבון עד שובם.[10]

אולם, יתכן גם כי כל דאגתו של פרעה הייתה לגבי יוסף בלבד, שרק לגביו הוא חשש שיישאר בארץ כנען, ואותו לא רצה להפסיד. כך אמנם משתמע מהפסוקים הנ"ל.

ברם, מפסוק אחר משתמע שיוסף הבין שבני ישראל לא יוכלו לצאת ממצרים בלי עזרתו של הקב"ה. הוא מבקש מצאצאיו לקחת את עצמותיו אתם בצאתם ממצרים, וכך כתוב: "וַיַּשְׁבַּע יוֹסֵף אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר פָּקֹד יִפְקֹד אֱלֹהִים אֶתְכֶם וְהַעֲלִתֶם אֶת עַצְמֹתַי מִזֶּה" (בראשית נ כה). המשך חכמה אף רואה בזה מסר נורמטיבי:

הנה למדם כי לא יעלו כחומה (על פי כתובות קיא ע"א) עד בוא נביא מה'… וזה לימוד לדורות, שלא יעלו מעצמן, ולא כמו שעשו בני אפרים שהקדימו הקץ. וגם אם יאמר להם הנביא שיעלו לארץ אחרת, הוא נביא שקר, רק שיאמר שיעלו "לארץ אשר נשבע לאבותינו" וכמו שהיה במשה רבינו.[11]

 

בכל מקרה, דבר זה אירע שבע עשרה שנה אחרי שהתיישבו בארץ מצרים. לפי המדרש, הרעב נפסק מיד עם בואו של יעקב למצרים[12]. אם כן, למה יעקב ובניו נשארו במצרים? ואף לפי פשוטו של מקרא, שהרעב נמשך חמש שנים אחרי הגעתם למצרים, הם מן הסתם יכלו לחזור לארץ בתום שנות הרעב.

 

יעקב ובניו חטאו בזה שנשארו במצרים

על הפסוק "וַיֵּשֶׁב יִשְׂרָאֵל בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם בְּאֶרֶץ גֹּשֶׁן וַיֵּאָחֲזוּ בָהּ וַיִּפְרוּ וַיִּרְבּוּ מְאֹד" (בראשית מז כז) כותב הכלי יקר:

כל פסוק זה באשמת בני ישראל הוא מדבר, כי הקב"ה גזר עליהם כי גר יהיה זרעך, והמה ביקשו להיות תושבים במקום שנגזר עליהם גרות, כמו שדרשו אצל יעקב "וישב יעקב: ביקש לישב בשלוה, קפצה עליו רוגזו של יוסף וכו'" (בראשית רבה פד ג), הפסוק מאשימם על ישיבה זו שביקשו אחוזה בארץ לא להם, ולא כך אמרו אל פרעה "לגור בארץ באנו", מלמד שמתחילה לא ירדו להשתקע שמה אלא לגור כמדייר בי דיירא, ועכשיו חזרו מדבריהם, וכל כך נשתקעו שמה עד שלא רצו לצאת ממצרים, עד שהוצרך הקב"ה להוציאם משם ביד חזקה, ואותן שלא רצו לצאת מתו בשלושת ימי אפילה.

כלי יקר איננו מכחיש שהייתה גזרה – בברית בין הבתרים – לפיה בני ישראל היו חייבים להתגורר במצרים. על כך אין טענה נגד ישראל. אלא שחטאם היה שבניגוד לכוונתם הראשונה – לגור בארץ מצרים כ-"תיירים" עד יעבור זעם – הם השתקעו בה וראו במצרים את מולדתם. יתירה מזו, הוא גם סובר שאחת הסיבות לרצונם להשתקע במצרים הייתה דבקותם בעבודה זרה:

האשימם אלהים על שביקשו לישב ישיבה של קבע במקום אשר אמר אלהים להם כי יהיו שמה גרים ולא תושבים, וכל זה עשו בעבור שהיו אדוקים בגלולי מצרים כמו שנאמר ביחזקאל (כ ה-ח) ואודע להם בארץ מצרים וגו' וימרו בי וגו' ואת גלולי מצרים לא עזבו וגו', וכן פירש רש"י בפרשת בא (שמות י כב) שהיו באותו דור רשעים שלא רצו לצאת ממצרים ומתו בשלושת ימי אפילה. ועל זה נאמר… "כמעשה ארץ מצרים", כאותו מעשה שעשיתם בארץ מצרים ומהו המעשה הרע אשר עשיתם אשר ישבתם בה שבקשתם בה ישיבה של קבע מצד שחשקה נפשכם בגלוליהם ובשיקוציהם נפשם חפצה, לא תעשו עוד כאלה לבקש ישיבה של קבע בין עם סורר ההולכים בדרך לא טוב פן תלמדו ממעשיהם כי כן קרה לכם במצרים.[13]

האם כלי יקר מתכוון לומר שיעקב ובניו החליטו להישאר במצרים מפני שרצו לעבוד עבודה זרה כמו המצריים? כנראה שלא, והוא מן הסתם מתייחס לצאצאי בני יעקב. אבל מצד שני יעקב ובניו חטאו כאשר נשארו במצרים בלי הצדקה. יעקב מן הסתם העדיף להתגורר בסמיכות לבנו האהוב, על אף העובדה שהיה מרחק לא מבוטל בין ארץ גושן – שם התגוררו בני ישראל – לבירת מצרים שבה ישבו פקידי השלטון. גם בני יעקב העדיפו להישאר במצרים מטעמי נוחות: יוסף דאג לרווחתם החומרית, ובכלל היה להם שמה טוב ועם ישראל התפתח ושגשג.[14]

כך גם כותב הרב ש"ר הירש, המתבסס גם הוא על מה שנאמר ביחזקאל: "נאחזו ונאסרו לקרקע. הרי כאן רמז לאותו חטא, השמור לנו בדברי יחזקאל (פרק כ). בהכרה המתוקה להתיישב ולהשתקע כאן, קרובה היתה הסכנה במשך הזמן לבגוד במסורת השבט ולהתנכר לתעודתו הגדולה".[15]

נמצאנו למדים שבני ישראל העדיפו לחיות טוב בגלות במקום להתמודד עם קשיי החיים בארץ ישראל, והתוצאה לא איחרה לבוא: בסופו של דבר הם השתעבדו שם. כך כותב הרב זוין:"וישב בארץ צרים ויאחזו בה. נתיישבו ונתאחזו. וזה גרם להשיעבוד"[16]. הצרה היא שמדובר בתופעה שחזרה על עצמה מספר פעמים בתולדות עם ישראל:

• אחרי שהמרגלים חזרו לעם ישראל שחיכה להם, הם הפחידו את העם שסירב לכבוש את הארץ, והתוצאה הייתה שנשארו ארבעים שנה במדבר ורק בניהם נכנסו לארץ המובטחת.
• שבעים שנה אחרי חורבן בית הראשון, כורש פירסם את הצהרתו ואפשר ליהודים לחזור לארץ, אולם מעט מאוד ניצלו היתר זה ורובם העדיפו להישאר בבבל, שם התיישבו ושגשגו.
• עיון בתאריכים מגלה שסיפור מרדכי ואסתר התרחש אחרי הצהרת כורש, והתוצאה הייתה נוראה: לולא הנס של פורים, היהודים שנשארו שם היו מושמדים על ידי המן ועמיתיו.
• כנ"ל אלפיים וחמש מאות שנה אחר כך אחרי הצהרת בלפור: מספר מצומצם של יהודים נשמעו להצהרה זו וניצלו את המומנטום לחזור לארץ ישראל. וגם אז התוצאה לא איחרה לבוא: השואה הנוראה שפגעה קשות ביהדות הגולה – בזמן שכל אלה שהגיעו ארצה למרות הקשיים שרדו.

ואין לראות בזה פרי המקרה, אלא כוונה נמרצת של הקב"ה להזכיר לעם ישראל שמקומו בארץ ישראל. כך מתבטא בעניין זה רבי מאיר שמחה הכהן מדווינסק – שנפטר בשנת 1926:

[יעקב אבינו] צוה בכל עוז לקבור אותו בארץ כנען… ובזה נקבע בנפש בניו קישור טבעי להשתוקק אל ארץ אבותיהם ולחשוב עצמם כגרים. וזה "ויגר שם" (דברים כו ה), מלמד שלא ירד יעקב אבינו להשתקע אלא לגור שם (ספרי שם). פירוש, מלמד לדורות בכל גלות וגלות ההנהגה, שידעון שלא ירדו להשתקע רק לגור עד בוא קץ הימין, ויהיו נחשבים בעיני עצמם לא כאזרחים… ומזה למדו גדולי האומה – ובראשם עזרא ואנשי כנסת הגדולה – שגדרו וסייגו האומה בי"ח דבר, להיבדל מן הגויים בכל דרכיהם, שידעו ישראל כי הוא אכסנאי וגר בארץ נכריה, והוא כשתילי זיתים שאינו מתערב עם הרכבה אחרת… והנה מעת היות ישראל בגויים, ברבות השנים… הנה דרך ההשגחה כי ינוחו משך שנים קרוב למאה או מאתיים. ואחר זה יקום רוח סערה, ויפוץ המון גליו, וכלה יבלה יהרוס ישטוף לא יחמול, עד כי נפזרים בדודים, ירוצו יברחו למקום רחוק, ושם יתאחדו, יהיו לגוי, יוגדל תורתם, חכמתם יעשו חיל, עד כי ישכח היותו גר בארץ נכריה, יחשוב כי זה מקום מחצבתו, בל יצפה לישועת ה' הרוחניות בזמן המיועד. שם יבא רוח סערה עוד יותר חזק, יזכיר אותו בקול סואן ברעש: "יהודי אתה ומי שמך לאיש, לך לך אל ארץ אשר לא ידעת"!… כך היה דרכה של האומה, שכאשר יכנסו לארץ נכריה… והישראלי בכלל ישכח מחצבתו ויחשב לאזרח רענן. יעזוב לימודי דתו, ללמוד לשונות לא לו, יליף מקלקלתא ולא יליף מתקנא, יחשוב כי ברלין היא ירושלים… אז יבוא רוח סועה וסער, יעקור אותו מגזעו יניחהו לגוי מרחוק אשר לא למד לשונו, ידע כי הוא גר, לשונו שפת קדשנו, ולשונות זרים כלבוש יחלוף, ומחצבתו הוא גזע ישראל, ותנחומיו ניחומי נביאי ה', אשר ניבאו על גזע ישי באחרית הימים… כה דרך ישראל מיום היותו מתנודד.[17]

 

ולסיכום: על הפסוק "וַיֵּשֶׁב יַעֲקֹב בְּאֶרֶץ מְגוּרֵי אָבִיו בְּאֶרֶץ כְּנָעַן" (בראשית לז א), רש"י כותב:

"וישב", ביקש יעקב לישב בשלוה, קפץ עליו רוגזו של יוסף. צדיקים מבקשים לישב בשלוה. אומר הקב"ה: לא דיין לצדיקים מה שמתוקן להם לעולם הבא, אלא שמבקשים לישב בשלוה בעולם הזה.

יהודים – בדומה לכל אדם – רוצים שלוה, וכאשר הם מבחינים שאין להשיג אותה בארץ ישראל, הם מעדיפים לדרוש אותה בארץ לא להם. כך – כפי שנהגו יעקב ובניו במצרים – פעלו בני עם ישראל בכל דורותיו. אלא שבסופו של דבר הקב"ה דואג להזכיר להם שאין זה ייעודם.

 

 

[1] הרב שי וינטר, מדוע לא חזרו יעקב אבינו ובניו לארץ כנען, אסיף, שנתון איגוד ישיבות ההסדר, ו, תשע"ז.

[2] רבינו בחיי על אתר.

[3] פסיקתא זוטרתא (לקח טוב) בראשית מו ג.

[4] בבלי ברכות י ע"א. להלן התרגום לעברית: "מה לך לעסוק בדברי נסתרות של הקב"ה!? מה שהצטווית בו, הנך חייב לקיימו. והקב"ה יעשה מה שהוא רוצה". אפשר כמובן לחלק בין חזקיהו שהתכוון לבטל את מה שהקב"ה גילה לו שיקרה בעניין בנו, לבין יעקב אבינו שהשתדל לקדם את תוכניתו של הקב"ה ליצור עם ישראל במצרים. אבל גם ניתן לומר שמדובר באותה בעייתיות: אין לנהוג כנגד צו המצפון אף אם יודעים שבזה תצא תוצאה מבורכת.

[5] הלכות תשובה ו ה.

[6] אין ספק כי עמדה זאת נוגדת עמדות מסוימות של חז"ל, כמו למשל: "אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: ראוי היה יעקב אבינו לירד למצרים בשלשלאות של ברזל, אלא שזכותו גרמה לו" (בבלי שבת פט ע"ב). אולם הרמב"ם לא רואה את עצמו כחייב לקבל כל דעת חז"ל.

[7] אור שמח הלכות תשובה ו ה.

[8] ראו למשל בבלי נדרים לב ע"א.

[9] בבלי מכות י ע"ב.

[10] אברבנאל בראשית מט.

[11] משך חכמה על בראשית נ כד.

[12] ראו רש"י על בראשית מח יט, ותוספתא סוטה י ט.

[13] כלי יקר על ויקרא יח ג.

[14] ואין לטעון שכלי יקר משלים עם הגזרה שעם ישראל יישאר במצרים עד שמשה רבנו יוציא אותם משם ורק בא בטענות על צאצאי יעקב שהרגישו שם "כמו בבית", הרי אנשים המתגוררים במקום כלשהו באופן זמני בלבד נדרשים למעשה לחזור למולדתם בהזדמנות הראשונה. לפחות שינסו!

[15] רש"ר הירש על בראשית מז כז.

[16] הרב שלמה יוסף זוין, לתורה ולמועדים, ירושלים תשס"ב, פרשת ויגש, עמ' 84.

[17] משך חכמה על ויקרא כו מד.