אני יושב היום בביתי בירושלים, והשעה סוף השעה השישית[1], זאת אומרת חצות היום, כך שהשמש היא ממש מעל ראשי באמצע כיפת השמיים. יוצא שאדם היושב בעמאן (ירדן) רואה את השמש נוטה כלפי מערב, ועבורו השעה היא מאוחרת יותר אחר הצהריים. מצד שני, אדם היושב באי כרתים רואה את השמש נוטה לצד מזרח, בעוד זמן מסוים היא תהיה ממש מעל ראשו, והשעה אם כן מוקדמת יותר בבוקר. כמובן, ניתן להמשיך את הרעיון הלאה, הן מצד מזרח – ככל שמתקדמים מזרחה השעה תהיה מאוחרת יותר – הן מצד מערב – השעה תהיה מוקדמת יותר.

והשאלה היא: עד היכן? הרי בשלב מסוים, המהלך מזרחה יפגוש את המהלך מערבה, וזה יקרה – אם קובעים מהירות זהה בשני הצדדים – בקצה השני של כדור הארץ. שם, בצד המזרח, קצת לפני הקצה, נמצאים בסוף היום, ואילו שם, בצד המערב, ובצד השני של אותו קצה, נמצאים בהתחלת אותו יום. ואם מחכים חמש דקות, בצד אחד – במקום שזה היה סוף היום – יעברו ליום חדש, ואילו בצד שני של אותה נקודה, רק התקדמו בחמש דקות בהתחלת היום. יוצא שיש הבדל של יום אחד בין שני הצדדים של אותה קצה, המכונה "קו התאריך".

כמובן, ניתן לערוך אותו מהלך מכל נקודה על הגלובוס, ולא יתכן שיהיו נקודות רבות של שינוי תאריך. לכן, אחרי שקבעו[2] בשנת 1884 – בצורה שרירותית למדיי – שמרכז העולם נמצא במצפה הכוכבים המלכותי של גריניץ, אנגליה, יצא שקו התאריך נמצא בקצה השני של אותו מקום.

היקף כדור הארץ הוא מעגל, המונה 360 מעלות ככל מעגל או 24 שעות כזמן סיבוב שלם של כדור הארץ. לכן, קו התאריך הבינלאומי אמור להיות קו דמיוני המתלכד עם קו האורך 180 מעלות, שהוא הנגדי לקו האורך 0 מעלה. כאמור, קו התאריך נקרא כך משום שהתאריך משני צדדיו הוא שונה, ומי שחוצה אותו עובר לאזור זמן שבו התאריך הוא אחר – מוקדם בְיום או מאוחר בְיום מהתאריך באזור שבו שהה קודם לכן.

לפי שיטת חלוקת אזורי הזמן, כל 15 מעלות[3] אורך מגדירות אזור זמן, כלומר הפרש של שעה אחת. כאשר נעים מגריניץ מזרחה, מוסיפים שעה אחת כל 15 מעלות אורך, וכאשר נעים מערבה מגריניץ, מפחיתים שעה אחת כל 15 מעלות אורך.

מכאן נובע, שמי שחוצה את קו התאריך ממזרח למערב, "מרוויח" יום, כלומר עובר ליום האתמול, ומי שחוצה את קו התאריך ממערב למזרח "מאבד" יום, כלומר עובר ליום המחרת. עובדה זו נוצלה בספר "מסביב לעולם בשמונים יום" מאת ז'ול ורן, שבו המסע הוא ממערב למזרח. הפלא הוא שפילאס פוג – גיבור הספר – לא שם לב כאשר הוא חצה את יבשת אמריקה לכך שהיום בשבוע לפי מה שהוא חשב לא התאים למה שנהגו שם.[4]

מכאן יוצא שכל יום חדש על פני כדור הארץ, מגיע תחילה לאזור שממערב לקו התאריך (ניו זילנד, טובאלו, קיריבאטי), מתקדם בהדרגה למדינות המערביות יותר, ובסופו של דבר מגיע לאזור שממזרח לקו התאריך (הוואי, איי קוק).

בשונה מקווי האורך, קו התאריך הוא קטוע ולא ישר. הסיבה לכך היא שיש צורך לשמור על אחידות התאריך בתוך המדינות השונות באזור קו התאריך. לפיכך, נקבע הקו לפי גבולות המדינות באזור, ולא ממש לפי קו האורך 180.
במהלך השנים, מיקומו המדויק של קו התאריך הבינלאומי השתנה מספר פעמים. השינוי האחרון התרחש ב-1995, כאשר מדינת איי קיריבטי (Kiribati) החליטה להזיז את קו התאריך הבינלאומי, באופן שלא יחצה את ארצם באמצע כפי שהיה לפני כן. במהלך השינוי, חלק גדול של האי דילג קדימה יום שלם, כך שהיה להם שבוע בן ששה ימים בלבד. שינויים דומים קודמים יותר כללו מקומות אחרים, כגון אלסקה.

קו התאריך בהלכה

 

לקו התאריך ישנה משמעות הלכתית, היות ומצוות רבות תלויות בזמן: שבת, ימים טובים, ואף ספירת העומר. כאשר בני ישראל קבלו את התורה בסיני, ואחר כך נעו במדבר, לא הייתה כל בעיה: הפסקת ירידת המן סימנה את זמן השבת הראשונה, ובהמשך ספרו ששה ימי חול עד השבת הבאה. בעצם, השאלה התחילה להיות קריטית רק בתקופה המודרנית, כאשר האנשים נסעו למרחקים. אז נוצר הצורך לקבוע קו תאריך הלכתי, המסמן מעבר מיום אחד למחרתו.

פתרון הלכתי לשאלה זו צריך להתמודד עם שתי בעיות, כדלהלן:

ראשית, אסור שקו התאריך יחצה במקום זה או אחר את היבשה, כאשר מניחים שהבעיה פחות אקוטית אם יש צורך להחליף תאריך אחרי מעבר ימי. זו כמובן גם החלטה שרירותית, וכנראה אחת הסיבות להצבת הקו באוקיינוס השקט[5]. הרי אי-שמירה על כלל זה תיצור מצב אבסורדי וכמעט בלתי אפשרי מבחינה הלכתית עבור האנשים השוכנים משני עבריו של קו התאריך. היטיב לתאר זאת הרב יצחק הישראלי[6], בספרו "יסוד עולם":

איך יתכן שיהיה לוי השוכן בטבור הארץ עומד עתה בחצות יום שבת, ויכפור בו יהודא שכנו ויאמר "לא כי אלא ביומם של יום אתמול אנו עומדים". היש בעולם התול או שגעון כזה?[7]

לכן הרב יצחק הישראלי סבר שניתן לפתור את הבעיה בכך שנעביר את קו התאריך בלב האוקיינוס, במקום שאינו קרוב ליבשת כלשהי. אולם, כיום אנו יודעים שהדבר אינו אפשרי. בשום מקום על פני כדור הארץ, לא קיים קו ישר מצפון לדרום אשר אינו חותך את היבשת בדרכו, וזאת הסיבה שקו התאריך הבינלאומי איננו ישר. מלבד זאת, אפילו אם היה קיים קו כזה, עדיין לא היה בכך משום פתרון אמתי לבעיה. בימינו, כאשר המסע דרך הים בספינות ובמטוסים הוא עניין שבשגרה, המצב האבסורדי אותו מתאר הרב יצחק הישראלי מתעורר במציאות.

בעיה נוספת היא שנתקשה לקבוע קו תאריך הלכתי שלא יתאים לספירת הימים המקובלת בעולם כולו[8]. למעשה, רוב היהודים בעולם אינם מתחשבים בשיטות ההלכתיות השונות. המנהג המקובל אצל היהודים בעולם הוא לקבוע את השבתות והמועדים לפי לוח השנה של החברה הכללית שסביבם, דהיינו בהתאם לקו התאריך הבינלאומי.

רבי דוד גנז[9], בספרו "נחמד ונעים" (סימן קסא), העלה בארוכה ארבע שאלות שונות המתעוררות על ידי הקפת כדור הארץ, ואחרי ששלל את האפשרות שיהיו שני בני אדם סמוכים שחלוקים ביומם, סיים:

גם ידוע תדע לך הקורא שהצעתי אלו השאלות והמבוכות לפני גדולים מופלגי חידה כו' אנשים חכמים ונבונים חדודי השכל אשר אין חקר לתבונתם, ולאחר שהעמיקו בשאלות הנ"ל כמה ימים, נשאו ונתנו עמי, הודו ולא בושו לומר שאין בפיהם מענה נכונה ומספקת.

לאחרונה התעוררה השאלה בכל חומרתה כאשר ברחו תלמידי ישיבת מיר וישיבות אחרות ליפן בזמן מלחמת העולם השנייה לעיר קובה שביפן, הנמצאת 100 מעלות מזרחית לירושלים, והשבת היתה מקובלת שם כמזרח העולם – היינו שהיא מתחילה יותר משש שעות לפני ירושלים – על ידי המהגרים שהיו שם מקודם לכן, על פי פסיקתו של הרב אהרון קיסילב, רבה של רוסיה המזרחית. מכיון שבני הישיבה ידעו שקיימים חילוקי דעות בין הרבנים בנוגע לקביעת יום השבת במזרח הרחוק, שאלו את דעתם של רבני ארץ ישראל. החזון איש פסק שעליהם לשנות יום, ואילו האדמור מגור, אחרי שהתייעץ עם הרב טוקצינסקי והרב דוד שפירא, כתב שאין לשנות יום. מכאן יצא שחלק מהפליטים השתדלו להחמיר ולשמור לכל הפחות על איסורי שבת דאורייתא גם ביום ראשון.

השאלה הפכה להיות חמורה במיוחד כאשר יום כיפור התקרב, באשר אין אפשרות לשמור על שני ימים של יום כיפור לחומרה, מה עוד שיש גם מצווה לאכול בערב יום כיפור. התלמידים שלחו אז מברק בהול לרב הרצוג[10] כדי לדעת איך לנהוג. בעקבות המברק, כינס הרב הרצוג אסיפה, וקרא לכל רבני ארץ ישראל להשתתף בה. האסיפה נקראה ליום ד' בתשרי התש"ב. באסיפה נכחו הרבנים: הרב הרצוג, הרב עוזיאל הרב הראשי הספרדי, הרב איסר זלמן מלצר ראש ישיבת עץ חיים, הרב צבי פסח פרנק הרב הראשי של ירושלים, הרב יחיאל מיכל טוקצינסקי, הרב שלמה יוסף זוין, הרב דוד שפירא, הרב יונה מרצבך ראש ישיבת קול תורה, הרב הילמן, הרב חזקיהו יוסף מישקובסקי, הרב יעקב קלמס, הרב שלמה גורן, וכן נציג החזון איש הרב חיים זאב פינקל. הוזמן אליה גם פרופ' פרנקל[11].

האם אסיפה זאת ייצגה באמת את כל גדולי ישראל? הרב שלמה כהן, בספרו "פאר הדור", טוען שלא, וכך הוא כותב:

אך גדולי ארץ ישראל, רובם ככולם, לא באו [אל האסיפה]. ולא רק משום שטרם ירדו לעומק דברי הראשונים בסוגיא עמוקה ועמומה זו[12], כי אם מן הטעם הפשוט, שלא ראו בכנס רבנים מקרי – אשר לפי התוכנית נועדו להצביע בו בהרמת ידיים ובספירת קולות – את המקום המתאים לחוות דעתם[13]. כמובן שגם החזון איש לא ראה לעצמו שום אפשרות להשתתף באסיפה כזאת.[14]

בכל אופן, רוב הרבנים שכן השתתפו פסקו בתום האסיפה, כדעת הרב טוקצינסקי, שעל הפליטים ביפן לצום יום כיפור כמנהג המקום שם, ביום רביעי[15] – זאת אומרת בהתאם לקו התאריך הבינלאומי – אולם מקצת רבנים סברו כי על מנת לצאת מספק דאורייתא, עליהם לאכול למחרת ביום חמישי פחות משיעור אכילה. במברק ששלח הרב הרצוג ליפן[16] ביום ז' בתשרי כתב:

בתשובה למברק שלכם מיום 12.9, אסיפת הרבנים החליטה, שתענית יום הכיפורים הוא ביום רביעי לפי חשבון הנהוג ביפן. אני מצידי מוסיף, אין לצום גם ביום חמישי מפני סכנה, אבל יש להתנהג ביום חמישי לפי המבואר בשו"ע או"ח סימן תרי"ח סעיף ז-ח[17].

ברם, כאמור, החזון איש סבר שיום כיפור חל ביפן ביום חמישי, ואף לא הסכים לפשרה הנ"ל, בטענו שיש מצווה לאכול בערב יום כיפור, כך שלא יצאו ידי חובת שני הימים. במברק ששלח לתלמידי הישיבה ביפן – מברק שנשלח לפני שנתקבלה החלטה בוועידה – כתב:  "אחים יקרים, אכלו ביום הרביעי וצומו תענית יום כיפור ביום החמישי ואל תחושו לשום דבר".

רבי יצחק זאב סולובייצ'יק צידד בפסיקתו של החזון איש, על פי קבלה מאביו רבי חיים סולובייצ'יק. עם זאת הוא לא הסכים להתחבר לפסיקתו שכן חשש שיהיו מי שיחמירו על עצמם ויצומו יומיים, וכך יגיעו לסכנת נפשות, דבר שהחמירו בו מאוד בבית בריסק.

בסופו של דבר, נהגו הפליטים ביפן ברובם המכריע לפי הוראת הוועידה בירושלים, וצמו ביום רביעי. עם זאת, יחידים הלכו אחר פסק ההלכה של החזון איש וצמו ביום חמישי, והיו גם בודדים שהחמירו על עצמם וצמו בשני הימים.

 

הצגת השיטות

נפרט להלן את ארבעת השיטות המרכזיות הקיימות לקביעת קו התאריך. הן הוצגו בפירוט רב בחוברות או מאמרים שנכתבו בעקבות הועידה בירושלים. הרב טוקצינסקי פירסם את שיטתו בספר: "ספר היומם בכדור הארץ" (ירושלים תש"ג), וכתגובה החזון איש פירסם את הספר "קונטרס שמונה עשרה שעות" (ירושלים תש"ג). זמן רב אחרי הועידה פירסם הרב כשר את ספרו המקיף: "קו התאריך הישראלי" (ירושלים תשל"ז). שיטת הרב יונה מרצבך התפרסמה במאמרו "לשאלת קו התאריך"[18].

בלב הפולמוס, ישנה גמרא שעל הבנתה חלקו הדעות. מובא בגמרא כדלהלן:

אמר שמואל: יכילנא לתקוני לכולה גולה [רש"י: בלא ראיית עדים, כי בקי אני בתולדות הלבנה והילוכה וסדר המזלות]. אמר ליה אבא אבוה דרבי שמלאי לשמואל: ידע מר האי מילתא דתניא בסוד העיבור: נולד קודם חצות או נולד אחר חצות? אמר ליה: לא. אמר ליה: מדהא לא ידע מר, איכא מילי אחרנייתא דלא ידע מר. כי סליק רבי זירא שלח להו [לחביריו שבבבל שני דברים שלמד כאן]: צריך שיהא לילה ויום מן החדש, וזו שאמר אבא אבוה דרבי שמלאי; מחשבין את תולדתו [את מולד הלבנה], נולד קודם חצות [היום, בידוע שנראה היום קודם שתשקע החמה, שאין הלבנה מתכסה מבני ארץ ישראל שהם במערב אלא שש שעות אחר חידושה מתוך קוטנה, שהלבנה לעולם בשש שעות לאחר חידושה בקרן מערבית דרומית, ונראית להם], בידוע שנראה סמוך לשקיעת החמה, לא נולד קודם חצות [בידוע שלא יראה היום, שהיא קטנה כל שש שעות, ונעלמת מעין כל], בידוע שלא נראה סמוך לשקיעת החמה. למאי נפקא מינה? [למיחשב, הרי על פי עדים אנו מקדשין!] אמר רב אשי: לאכחושי סהדי [אם נולד אחר חצות ואמרו ראינו החדשה לפני שקיעת החמה כדי לקדשו היום, עדי שקר הם].  אמר רבי זירא אמר רב נחמן: עשרים וארבעה שעי מכסי סיהרא. לדידן, שית מעתיקא ותמני סרי מחדתא, לדידהו, שית מחדתא ותמני סרי מעתיקא. למאי נפקא מינה? אמר רב אשי: לאכחושי סהדי.[19]

בגמרא הנ"ל לא הכול מובן, ואין בכוונתי להביא את כל ההסברים – החולקים – שהובאו לפיענוחה. אלא נתמקד בהוראה אחת שעליה התבססו בנידון שלנו. צירפתי את פירושו של רש"י שנראה תואם את הפשט. לפי אבא אבוה דרבי שמלאי, שש שעות לפני ואחרי זמן המולד, אין כל אפשרות לעין האנושית לראות את הלבנה. היות והחודש מתחיל מרגע שניתן לראות אותה, אם זמן המולד חל לפני חצות, שש שעות אחר כך נהיה לפני שקיעת החמה, והחודש יתחיל מבעוד יום, ואילו אם זמן המולד יחול אחרי חצות, אין כל סיכוי לראות את הירח לפני התחלת יום חדש, וראש חודש יחול רק מחר. על קביעה זו חולק רב נחמן: לדעתו, משך הזמן שלא ניתן לראות את הירח איננו מתפרס על 12 שעות, אלא על 24 שעות. והוא אף טוען שזמן זה איננו סימטרי, והוא גם שונה בין ארץ ישראל ובבל: לבני בבל, זמן המולד חל בסוף הרבע הראשון (6 שעות) של משך זמן זה, ואילו לבני ארץ ישראל, הוא חל אחרי שלוש רבעי הזמן ההוא (18 שעות).

כך ניתן להבין את הגמרא הנ"ל בפשטות, ואין לי כל כוונה לבדוק את הדברים מבחינה מדעית, מפני שאני חושש שהידע המדעי של חז"ל היה לוקה בחסר.

 

שיטת החזון איש

והנה, הרב זרחיה הלוי[20] הסביר את הסוגיה כדלהלן. הוא הסתמך לשם כך על שלוש הנחות:

• הירח אינו יכול להיראות בשום מקום אלא אם כן עברו 24 שעות מזמן המולד.
• גם כאשר ייראה הירח, עדיין לא יוכל להראות ביום אלא בלילה אחר השקיעה.
• הביטוי "לדידן" בגמרא אינו מתאר את בבל אלא את קצה המזרח.

על סמך הנחות אלו מבאר בעל המאור[21] כי אם חל המולד קודם חצות בארץ ישראל יוכל להראות בחוף קצה המזרח עוד באותו יום, כי היום מתאחר על גבול קצה המזרח 18 שעות אחר ארץ ישראל ונמצא כי השקיעה בקצה המזרח 24 שעות אחר חצות בארץ ישראל ואז יכול הירח להראות שם.

העולה מדבריו הוא כי יש מקום בעולם אשר בו מתאחרת כניסת היום 18 שעות אחר ירושלים, נמצא מפורש שלדעתו מתחלף היום 18 שעות קודם ירושלים, והימים מתחילים שש שעות קודם ירושלים בלבד. ובפשטות לדעתו זה קו התאריך על פי דין תורה.[22]

לפי החזון איש, זו גם דעתו של רבי יהודה הלוי[23] בספר הכוזרי. במאמר השני עוסק ריה"ל באופן קביעת השבת ברחבי כדור הארץ, ומבאר את שיטתו המבוססת על פירושו לגמרא הנ"ל. ריה"ל מדגיש את הכרחיות קיומו של קו תאריך, המהווה גבול בין המזרח והמערב:

אכן, מן הנמנע הוא שלא יהיה מקום משותף אשר הוא סוף מערבה של הארץ ותחילת מזרחה, כלפי ארץ ישראל מקום זה הוא ראשית הארץ הנושבת. ודבר זה אינו בדין התורה בלבד, כי אם גם בחוק הטבע, כי לא ייתכן שיהיה כל יום מימי השבוע נקרא בו בשם בכל חלקי הארץ הנושבת, אם לא נקבע לנו שני מקומות, אחד אשר בו מַתחלת קריאת השם, ושני בו מזרח ומערב נפגשים.[24]

ריה"ל סובר, שהמקום המרכזי של הארץ הנושבת הוא ארץ ישראל. לפי זה מסתבר היה לקבוע את קו התאריך – גבול המערב והמזרח – 180 מעלות מארץ ישראל, במקום שאליו מגיעה השמש 12 שעות לאחר ישראל. אולם, ריה"ל מציב את קו התאריך במקום מערבי יותר, במרחק של 270 מעלות מערבה מארץ ישראל, מקום שאליו מגיעה השמש 18 שעות לאחר ישראל – שהוא 90 מעלות ממזרח לארץ ישראל. מקום זה נמצא, כפי שמבאר ריה"ל, בגבול המזרחי של הארץ הנושבת, בחופה המזרחי של סין. הבנה זו מסתמכת על ההנחה כי ירושלים נמצאת בדיוק במרכז הארץ המיושבת, הנחה שכנגדה התקומם בחריפות רבי יצחק ישראלי, בכינויים הבאים: "שקר גדול ומפורסם, ושינוי סדרי בראשית", "שיבוש גמור"[25]. זאת ועוד, אמריקה טרם התגלתה וסין נחשבה לקצה המזרחי המאוכלס של העולם שלאחריו רק ים. וכך הוא ממשיך:

לכן לא חדל שם השבת מלהיקרא בקביעות עד היום הזה, למן השעה הראשונה בה ראה אדם הראשון את השמש שוקעת לו בארץ ישראל, וקרא לשעה זו בשם "תחילת השבת", עד שבהגיע השמש אל עומת ראשו, לסוף י"ח שעות, שהיא עת בוא הערב לבני ארץ סין, נכנסה שם תחילת השבת. מקום זה הוא אפוא סוף הגבולות לקריאת שם השבת, כי מה שבא אחר זה כבר צוין בשם מזרח.

הרב אברהם ישעיה קרליץ, ה"חזון איש"[26], פסק על פי פשטות דברי הכוזרי. לדעתו זו גם דעתם של רבי זרחיה הלוי ורבי יצחק ישראלי, ולא רק זה אלא "מוסכם ומקובל בפי כל ראשונים ז"ל דהתחלת היום מקצה המזרח, ועל פי המקובל השכיל הרז"ה לפרש הסוגיא"[27], שהקו עובר 90 מעלות ממזרח לירושלים. אך מכיוון שמיקום זה נמצא בתוך יבשת סין, ואין זה הגיוני שבמקום אחד ביבשה ינהגו שבת ובסמוך לו ינהגו חול, הוא חידש שהקו לעולם לא יעבור ביבשה, וכך "הזיז" אותו מזרחה, אל קו החוף של סין, על פי העיקרון הבא: אם חלק מהיבשת נמצא ממערב לקו ה-90 מעלות, הרי שגם המשכה של היבשת ממזרח לקו זה מסתפח אל עיקר היבשת, וקו התאריך יעבור אפוא בגבול היבשה. לפי זה, כל יבשת אסיה ויבשת אוסטרליה שייכות למזרח העולם, ממערב לקו התאריך, מה שאין כן לעניין יפן וניו-זילנד. היוצא מדבריו הוא שהיום שתושבי יפן ראו בו את יום ראשון – כיון שקו התאריך הבינלאומי עובר ממזרח ליפן – יהיה שבת כיון שקו התאריך ההלכתי עובר ממערב ליפן.

בעיני החזון איש, מסקנה זו איננה דעה פרטית שלו, אלא חובה מוטלת עלינו להבין את הגמרא כפי שהסביר אותה רבי זרחיה הלוי, ואז יוצא שהסבר זה כאילו מפורש בגמרא, כפי שכתב: "כשאנו עומדים על הפירושים לא מצינו פירוש שלא נשאר לנו בקושיא, זולת פירוש הרז"ה… ואם כן מבואר הדבר בגמרא"[28]. כך מבין אותו בראון: "בעיני החזון איש, פירוש דברי הגמרא שהסכימו עליו גדולי הראשונים כאילו נכתב בגמרא במפורש".[29] ואם מצרפים לדעה זו את דעתו כי כל דברי הגמרא הם ממש דבר ה', ברור כי אין מקום לדעה אחרת. כך הוא אמנם כותב בנידון:

משרשי האמונה שכל הנאמר בגמרא, בין במשנה ובין בגמרא, בין בהלכה ובין באגדה, הם הם הדברים שנתגלו לנו על ידי כח נבואי שהוא כח נשיקה של השכל הנאצל, עם השכל המורכב בגוף… נרתעים אנחנו לשמוע הטלת ספק בדברי חז"ל בין בהלכה ובין באגדה, כשמועה של גידוף רחמנא לצלן, והנוטה בזה הוא לפי קבלתנו ככופר בדברי חז"ל, ושחיטתו נבילה, ופסול לעדות, ועוד.[30]

יתירה מזו: לפי החזון איש גם אם יש לנו להקשות על דברי הראשונים כמו הרז"ה, אין לנו לפסול את דבריהם: "אין הכרעת הדין תלויה ביישוב הקושיות, דכל קושיות שבעולם לא ישנו את הדין… ואמנם אין אנחנו בני חורין מלפרש גם במה שנתקשו בדבריהם".[31] וגם כותב: "אסור לשמוע דברים בנליזה מדבריהם [של הראשונים], או פקפוק ח"ו באמתתם, וכל דברי הראשונים נאמנים עלינו כנתינתן מסיני".[32]

 

שיטת הרב טוקצינסקי

הרב טוקצינסקי[33] מבין את הדברים בצורה שונה, ודעתו מנותקת לחלוטין מהגמרא הנ"ל, כאשר הוא כנראה איננו סובר שהיא מתייחסת לנושא דידן[34]. בכל מקרה, הוא סבר שרוב הפוסקים חולקים על בעל המאור והכוזרי בהבנת הגמרא הנ"ל[35]. כך הוא כותב בתחילת דבריו:

בראש כל הדיון עלינו להניח שתי הנחות יסודיות. הנחה ראשונה… היא שיש קו תאריך… וההנחה השניה… שמוכרח להיות גם קו מרכזי, מקום המקביל נגד קו התאריך, שממנו יתחלק המזרח מכאן, והמערב לכאן, ובלי קו מרכזי אין לקבוע קו תאריך, והמעגל מתעגל ללא תחילת וסוף יום.[36]

והוא מדגיש בהמשך:

מרכז לא יתכן אלא אם הוא מרכז לכל הכדור, היינו שהוא ממש באמצע ההיקף, וממנו מתחלק הכדור לשני צדדים שוים, ולא שיהיו לו שלושה רבעים לצדו האחד בתור מערב, ורביע אחד לצדו השני בתור מזרח… המרכז שלנו הוא ירושלים… ירושלים שלנו היא גרינוויץ של האומות.[37]

וכך הרב כשר מבאר את דבריו:

כך לבני ישראל, יש מרכז, וירושלים היא לנו כגריניץ לאומות העולם… קו התאריך נמצא במרחק 180 מעלות מירושלים… והרבה ראיות יש שירושלים היא המרכז, ונמצא כי קו התאריך הוא כנגד ירושלים בצדו האחר של כדור הארץ.[38]

מתברר כי לשיטה הזאת יש יתרון מעניין: בצורה הזאת, ניתן להבטיח כי בכל מקום בעולם, החפיפה בין משך השבת באותו מקום לבין משך השבת בירושלים היא מרבית, ובכל מקרה תהיה לא פחות מ-12 שעות. כך טוען סלונימסקי[39]:

מחוייבים… בכל חלק הישוב לשמור את שבתם לפי אופקם באופן מסכם ומשתוה עם השבת שבארץ ישראל בשעור זמן היותר גדול שאפשר במקום ההוא… ומעתה צא חשוב ותמצא שלפי אזהרה כזאת אי אפשר שיהיה אצלנו שום מערידאן אחר אשר על ידו תתקיים כוונת התורה בכל חלקי הישוב רק המערידאן הרחוק מירושלים למזרח ולמערב מכוון 180 מעלות כי אז תהיה גם המדינה הרחוקה מירושלים בתכלית הריחוק משתתפת עמה בשמירת שבת והמועדים לפחות בשיעור זמן יב שעות מן היום, מה שאין כן אם נקח לנו מערידאן אחר איזה שיהיה, אז תהיינה המדינות הרחוקות מן ארץ ישראל יותר פוחתות מן הזמן האמתי הראוי להם לשבות לפי ארץ ישראל.[40]

בספרו פירש הרב טוקצינסקי את שיטת הכוזרי בשונה מהחזון איש, ודעתו היא שגם ריה"ל יסכים בעיקרון למקם את קו התאריך 180 מעלות מירושלים. ההסבר מבוסס על תמונת העולם המשתקפת מדבריו של ריה"ל. הוא סבר, שרק בחצי מכדור-הארץ קיימת יבשת מיושבת. חצי הכדור הזה מתחיל בחופה המזרחי של אסיה ומסתיים בחופה המערבי של אירופה, ובמרכזו נמצאת ארץ ישראל. חצי הכדור השני הוא כולו אוקיינוס רחב ידיים ובלתי מיושב. הרב טוקצינסקי מסביר, שלפי תמונת העולם הזו, כלל לא קיים תאריך בחצי הכדור שאינו מיושב! קביעת התאריך רלוונטית רק במקומות שבהם מתגוררים בני אדם, הקוראים שמות לימים. הבנה זו מבוססת על לשונו של ריה"ל, אשר ממנה נראה שקביעת הימים תלויה ביישוב הארץ על ידי בני אדם: "אדם הראשון הוא שהתחיל לקרוא שמות לימים. וכאשר נושבה הארץ כולה, ורבו הדורות של צאצאי אדם, שמרו כולם על מנין הימים אשר יסד האדם".

בכל מקרה, הרב טוקצינסקי אינו מוכן לקבל עמדה הנוגדת את ההגיון, כפי שכתב:

שיטת הרז"ה והכוזרי כפי מה שהבינוה הרבנים השואלים וגדולי ישראל עוד היא כל כך מוזרה עד שבהכרח עלינו למצוא פתרון אחר להבנת דבריהם[41]

וכך כותב בראון בעניינו:

לדבריו [של הרב טוקצינסקי] במקום שבו ישנה מחלוקת בין הראשונים עלינו לבכר את הדעה המסתברת יותר, וכך ראוי לעשות לא רק בשאלות של פרשנות המקורות כי אם גם בשאלות עובדתיות… הסיק שדעת הרז"ה והכוזרי מבוססות על הנחות מדעיות מוטעות, כפי שגילתה הגיאוגרפיה המודרנית, והמצב שבו קו התאריך עובר ביבשה, כפי שעולה משיטה זו, מביא לתוצאה האבסורדית שעליה הצביע רבי יצחק ישראלי.[42]

כל עוד סברה האנושות שרק חצי מכדור הארץ מיושב, לא הייתה משמעות לתאריך בחצי הכדור השני, וניתן היה לקבוע באופן שרירותי שכולו מסופח לקצה המערב. קביעה שרירותית זו היא שהובילה למיקומו של קו התאריך 90 מעלות ממזרח לארץ ישראל, בגבול הארץ הנושבת. אולם, לאחר שהתגלה לנו שגם בחצי הכדור השני קיימות יבשות, שוב אי אפשר להסתמך על קביעה שרירותית זו, ויש למקם את קו התאריך 180 מעלות מירושלים. וכך קבע כי הקו עובר באמצע האוקיינוס השקט, קרוב לחופה המערבי של יבשת אמריקה. בזה הוא דחה את חידושו של החזון איש, הגורס שיש להזיז את קו התאריך עד החוף המזרחי, וטוען שאין לו כל מקור[43]. יחד עם זה, הוא נאלץ לעקם את קו התאריך ממערב לאלסקה, באשר לפי שיטתו קו התאריך היה חוצה אותה.

לדעתו, בניגוד למה שטוען החזון איש, רוב הראשונים חולקים על שיטת הכוזרי ורבי זרחיה הלוי, והוא מסכם את שיטתו כך:

במקום ש[החזון איש] רואה ששיטת הכוזרי והרז"ה היא המקובלת וכל הראשונים הם אתם בדעה אחת, שבסין מתאחר היום בי"ח שעות ושם מתחלף היום, רואה אני את ההפך הגמור מזה. א) שכל הראשונים, ורובם ככולם, חולקים על הרז"ה והכוזרי. ב) וששיטה זו היא גם נגד הירושלמי. ג) וגם נגד המציאות. ד) וחדשה זו "שיש מקום מתאחר היום י"ח שעות" אין לה שום מקור…ה) בהכרח עלינו לומר שגם רבותינו הכוזרי והרז"ה לא לכך כיונו, גם הם לא אמרו שהמערב נמשך ג' רבעי הכדור.[44]

 

שיטת הרב מנחם מנדל כשר

הרב כשר[45], בחיבור מקיף שהקדיש לעניין זה בשם "קו התאריך הישראלי" (תשל"ז), מציג שיטה חדשה ומקורית בעניין קו התאריך. וכך הוא כותב:

לפי עניות דעתי, יש בשאלה חמורה זו שיטה אחרת, אשר יסודה הוא על פי שתי הנחות:

• שחיוב גברא של שמירת שבת תלוי בזמן. ביאור הדבר, שני גורמים ישנם לשמירת שבת, הזמן והמקום. הגורם הראשון הוא הזמן. זאת אומרת שכל אדם צריך לשמור שבתו בהיקף השביעי שעובר עליו, מונה שישה ממקום שבא ומשמר שביעי, כלומר יום השביעי שלו החל לפי חשבונו, ולא אכפת לנו אם יומו נתקצר או נתארך. חיוב שמירת שבת הוא חיוב גברא הקשור בזמן. ולא מצינו בשום מקום בחז"ל ובראשונים שחיוב שבת תלוי במקום ידוע, ושהשבת היא תלויה בארץ ידועה וכשנכנס באותו המקום צריך לשנות שבתו. אמנם הסברא (שהיא גם כן מדאורייתא) נותנת, שכן יש חיוב מקום לשמירת שבת, שאם יש ישוב שומרי שבת ואדם נכנס לגבול זה מוכרח הוא לשמור השבת של אותו מקום אף על פי שאצלו חול… אבל הגורם הראשון הוא חיוב זמן, ואחר כך בא חיוב המקום.
• שמירת שבת שלנו היא שבת סיני ולא תלויה בשבת בראשית… החיוב שלנו לשמירת שבת הוא מפני שנצטוינו בסיני, ומקודם לזה במרה, במן… מאז התחיל חיוב מצות שבת מן התורה במקום שחנו ישראל. והתורה לא תלתה חיוב שמירת שבת בידיעה באיזה מקום בעולם בששת ימי בראשית התחיל היום השביעי, כי לא אכפת לנו כלל מה שהיה קודם שנצטוינו על שמירת השבת… וכשעם ישראל התחיל לשמור את השבת במרה, שלא ירד המן, וכן בסיני, נתחייבו במקום זה, שכל מה שילכו מזרחה יקדימו בכל טו מעלות שעה אחת כהילוכה של חמה ולמערבה לאחר. לא ניתנו שום גבולים לדבר זה… והשאלה מה לעשות כשהמזרח והמערב נפגשים שמוכרחים לתקן קו, לא היתה במציאות אז.[46]

מבחינה הלכתית, מקום שעדיין לא דרכה בו כף רגלו של אדם שומר שבת, מקום אשר מושגי השבת והשבוע עדיין לא הגיעו אליו, אין לו תאריך על פי ההלכה. בתקופתו של ריה"ל, מושג השבת היה נפוץ על פני חצי כדור הארץ ביבשת אירופה ואסיה. בשלב זה בחייה של האנושות לא הייתה כל בעיה בקביעת התאריך, ולכולם היה ברור מאד שממזרח לירושלים הימים מתחילים מוקדם יותר, וממערב לירושלים הימים מתחילים מאוחר יותר, אבל הכול באותו יום. בשנת 1492 גילה קולומבוס את יבשת אמריקה. קולומבוס ואנשיו המשיכו למנות את הימים כפי שהיו רגילים למנותם ביבשת אירופה אשר ממנה יצאו. במהלך מסעם מערבה הימים היו ארוכים יותר, ובאמריקה עצמה כל יום התחיל מאוחר יותר מאשר באירופה. כך, באופן טבעי ובלתי מודע, הם סיפחו את יבשת אמריקה לחלקו המערבי של העולם. המתיישבים הבאים שהגיעו אל היבשת הצטרפו למנהג המקום, ובכך קבעו הלכה לדורות – קו התאריך נמצא אי שם באוקיינוס השקט, בין אמריקה לאסיה.

הפעם הראשונה שבה התעורר צורך ממשי להתמודד עם שאלת התאריך הייתה בשעה שהאדם התחיל להקיף את כדור הארץ. אז נוצר לראשונה מצב שבו שני אנשים נמצאים באותו מקום, כאשר על אחד מהם עברה שקיעה אחת יותר מאשר על השני. גם במקרה זה הבעיה נפתרה באופן טבעי – האדם שהקיף את כדור הארץ ויתר על המניין הפרטי שלו, והסתפח למניינם של יושבי המקום. בכך הוא הגשים למעשה את מטרתו של קו התאריך, הגורם לאדם להוסיף או להחסיר יום מלוח השנה שלו כאשר הוא מקיף את כדור הארץ. באותו אופן, גם מתיישבים חדשים אשר הגיעו ליבשת אמריקה מיבשת אסיה, לא שמרו על מניינים המקורי אלא הסתפחו אל מניין אנשי המקום הוותיקים.

אילו קולומבוס היה יוצא במסעו ליבשת אמריקה לא בכיוון מערב, אלא בכיוון מזרח, במהלך המסע הימים היו הולכים ומתקצרים, והוא היה מגיע למקומות חדשים שבהם היום מתחיל מוקדם יותר מאשר באירופה. כאשר היה מגיע ליבשת אמריקה, הוא היה ממשיך למנות את הימים מוקדם יותר מאשר בארצות המערב. אנשיו של קולומבוס והמתיישבים הבאים אחריהם היו קובעים הלכה לדורות, ומספחים את יבשת אמריקה למזרח העולם. המתיישבים הבאים, אשר היו מגיעים מכיוון יבשת אירופה, היו מוותרים על מניינם הקודם והיו מסתפחים אל יושבי המקום. קו התאריך, במקרה זה, היה עובר אי שם באוקיינוס האטלנטי, בין אמריקה לאירופה.
התיאור שהצגנו כאן משקף נאמנה את ההתרחשות ההיסטורית, והאופן שבו התקבע קו התאריך הבינלאומי. אולם, לדעת הרב כשר יש לכך גם גיבוי הלכתי. האדם, על פי כיוון ההתפשטות שלו על פני כדור הארץ, הוא אשר קבע את מועד השבתות במקומות היישוב החדשים. הסיבה לכך היא  שמועד השבת אינו מוגדר על פי המקום ושהיא חובת גברא. האדם מצוּוה למנות שישה ימים, ולשבות ביום השביעי. מגלי היבשות כמובן כלל לא העלו בדעתם את השיקול ההלכתי, אלא באופן טבעי המשיכו למנות את הימים לפי הסדר. אך מבלי להיות מודעים לכך, הם פעלו על פי ההלכה. לוח השנה שהתהווה בחלקים השונים של העולם, המשתקף דרך קו התאריך הבינלאומי, מקבל בשיטתו של הרב כשר גיבוי הלכתי.

לפי שיטתו של הרב כשר יוצא אפוא שלא קיימת קהילה יהודית בעולם אשר צריכה לשנות ממנהגה. מנהג היהודים ברחבי העולם לקבוע את השבתות והמועדים על פי קו התאריך הבינלאומי מוצדק מבחינה הלכתית.

בנוסף, שיטה זו חוסכת מאתנו את הצורך לקבוע קו תאריך מדויק. בכל מקומות היישוב של האדם נקבע התאריך על פי המתיישבים הראשונים שהביאו לאותו מקום את מושגי השבוע והשבת[47]. ברחבי האוקיינוס, מקום שבו אין התיישבות אנושית, לא קיים תאריך קבוע עד היום. אדם היוצא למסע באוקיינוס השקט חייב להמשיך ולקבוע את השבת על פי מניינו הפרטי, ואין זה משנה מאיזה כיוון יצא. מניין הימים יהיה שונה עבור מי שיצא מכיוון אסיה ועבור מי שיצא מכיוון אמריקה. ייתכן בהחלט ששתי ספינות ייפגשו באותו מקום בלב האוקיינוס, אך נוסעי כל אחת מהספינות ישמרו את השבת ביום אחר.

ההזדמנות היחידה שבה אדם נדרש לחרוג מהמניין הפרטי שלו, היא כאשר הוא מגיע למקום יישוב שקיים בו כבר מניין אחר. נוסעי הספינה אשר יצאו מיבשת אסיה, ימשיכו במניינים כל עוד הם נמצאים בים. כאשר הם יורדים אל חופי יבשת אמריקה, עליהם להצטרף אל מנהג המקום, ולחזור יום אחד אחורה. הוא הדין לגבי היוצאים מאמריקה, שעליהם לדלג על יום אחד כאשר הם מגיעים לחופי אסיה.

יש לציין שדברים דומים נכתבו על ידי פוסקים שונים לפני הרב כשר כמו הרב משה חיים רימיני[48] בספרו "מחר חודש" (עמ' יז-כ), שאחרי שהביא את דברי הכוזרי ובעל המאור והקשה עליהם, כתב:

מה שנראה לי יותר נכון בזה הוא שכל אחד ואחד ישבות ביום השביעי ובמועדי ה' כפי מקומו וכפי מצב הארץ אשר הוא דר בה… אלא שיש להסתפק באותם הדרים בנקודת התהום של ארץ ישראל ורחוקים ממנה י"ב שעות… ולצאת ידי ספק זה אני אומר שאין לזוז ממה שהסכימו עליו יושבי הערים ההם בקריאת ימי השבוע, ואם הסכימו להקדים יקדימו ואם הסכימו לאחר יאחרו, מפני שאם בני אדם כשפרו ורבו ונפוצו על פני כל הארץ נסעו מארץ ישראל מקום מולדתם והלכו לדור בערים ההם דרך קדים, בוודאי שהקדימו לבני ארץ ישראל, ואם נתיבתם היו דרך ימה, אין ספק שאיחרו לבני ארץ ישראל, ולכן אין לזוז ממה שהסכימו עליו בתחילת הישוב בערים ההם.

שיטת הרב יונה מרצבך

במאמר "בענין שאלת קו התאריך"[49], הרב מרצבך[50] למעשה מאמץ את שיטת הרב טוקצינסקי, אולם באמצעות נימוק שונה.

בגמרא מובא:

רבי יהודה אומר: כל שכנגד ארץ ישראל הרי הוא כארץ ישראל, שנאמר: "וּגְבוּל יָם וְהָיָה לָכֶם הַיָּם הַגָּדוֹל וּגְבוּל זֶה יִהְיֶה לָכֶם גְּבוּל יָם" (במדבר לד ו) [רש"י: כל הים שכנגד אויר של ארץ ישראל, ואפילו עד אוקיינוס למערב שהוא בסוף העולם, הרי הוא כארץ ישראל, שנאמר "ים הגדול וגבול". האי "וגבול" קרא יתירא הוא, למימר דאף רוחב הים בכלל התחום]. והנסין [=האיים] שבצדדין, רואין אותן כאילו חוט מתוח עליהן מקפלוריא [עיר היושבת בחודו של הר ההר בראש גבהו שהוא תחום צפוני] ועד ים אוקיינוס [שהוא בסוף העולם למערב] ומנחל מצרים ועד ים אוקיינוס. מן החוט ולפנים, ארץ ישראל. מן החוט ולחוץ, חוץ לארץ [בין שני החוטין הוו הנסין ארץ ישראל].[51]

מכאן יוצא, שבניגוד לגבול המזרחי של ארץ ישראל שהוא מוגדר היטב על ידי נחל הירדן, בצד המערבי אין חוף הים מהווה את הגבול, אלא כל האיים הנמצאים בים בצד המערבי של ארץ ישראל מול ארץ ישראל נחשבים כחלק של ארץ ישראל, וזאת "עד האוקיינוס שהוא בסוף העולם". כך אמנם מבאר הרב מרצבך:

רבי יהודה… אומר כל שכנגד ארץ ישראל הרי הוא כארץ ישראל לצד מערב… כל הנסין שבים שהם בין שני החוטין המתוחים מקפלוריא ועד ים אוקיינוס ומנחל מצרים ועד ים אוקיינוס הם ארץ ישראל. ומנין לו שעם ים אוקיינוס? הסביר רש"י… "שהוא בסוף העולם במערב". כלומר, מכיון שהתורה לדעת רבי יהודה לא קבעה, כמו לחכמים, שהים עצמו כבר מהווה הגבול  המערבי של ארץ ישראל, הרי שריבתה כל מה שניתן לרבות לצד זה עד סוף כל מקום שתוכל לקרוא עליו שהוא ממערב ארץ ישראל, והוא עד אוקיינוס ששם סוף העולם… והוא הים הגדול שכבר אין בו יישוב ואף איים אין בו.[52]

ונשאלת השאלה: לאור מה שידוע לנו היום ולא היה ידוע לרש"י, איפה נמצא "סוף העולם"? הרב מרצבך עונה כדלהלן:

איך נדון על איזה אי אם הוא לצד מערב או אם אולי הוא כבר נחשב ממזרח לארץ ישראל, ושם יש גבול בתורה ולא נתרבו האיים כמובן. אלא צריך אתה לומר שכל זמן שרוחב הים הענקי והגדול ממנו והלאה למערבו והאי סמוך לאיים וליבשות שממזרח לו, עדיין האוקיינוס ממנו והלאה והוא למערבו של ארץ ישראל, שאז האי עדיין בסוף היישוב לצד מערב… כל שרוחב הים עדיין מהם והלאה לצד מזרח, והם יותר סמוכים ליבשות ולאיים שממערב להם – עדיין לא הגענו לסוף היישוב ו"לסוף העולם"… ולקצה המזרח…  והאיים שבים השקט עצמו כל שרוב רחבי המים עד יבשת אמריקה והאיים של שם גדול מרחבי הים שבמערבם, עדיין סוף היישוב המזרחי הם, ואם רוב רוחב המים ממערבם וקרובים הם ליישובים שבמזרחם – מעבר לאוקיינוס הם ולקצות המערב ייחשבו. שהרי האוקיינוס עצמו הוא הגבול שבין מזרח למערב.[53]

ובקיצור: "כל אי הקרוב יותר ליבשת אסיה נכלל בה, וכל אי שהאוקיינוס בינו לבין אסיה במרחק רב יותר מאשר למזרחו, שייך למערב, כי האוקיינוס הוא המבדיל בין היבשות ובין המזרח למערב"^[54]. זאת אומרת שמעמדו של כל אי נקבע על ידי השוואת המרחק בינו לבין ארץ ישראל מצד המזרח שלו לבין המרחק בינו לבין היבשת הקרובה אליו מצד מערבו. אם המרחק בינו לבין ארץ ישראל קטן מהמרחק בינו לבין היבשת מצד מערבו, הוא שייך לארץ ישראל, וָלא הוא שייך לצד המזרח של ארץ ישראל ואם כן איננו שייך לו. וזאת בצורה אינדוקטיבית, באשר כל אי שהשתייך בצורה הזאת למערב או למזרח ארץ ישראל מהווה בסיס לחישוב המרחק של האי הבא.

הרעיון שעליו מבוסס החישוב הנ"ל הוא שהקריטריון הקובע איננו אם זרוע ים מפריד בין האי לבין היבשה, אלא אם האי שייך ל-"ישוב" או לא, כפי שהוא כותב:

האם יבשה ויישוב אותו דבר הוא, וכי אי הסמוך לחוף וממזרח לו לא נחשבו לאותו ישוב? שהרי מי בכלל הזכיר היבשה? את היישוב הזכירו… ומה יהיה אם בידי שמים או בידי אדם יתחבר אי ליבשה, או להיפך חלקת אדמה תיפרד ממנה, האם אז פתאום ישתנה יום השבת אצל היישוב על האי ועל אדמה זו, וייהפכו על ידי כך ממזרח למערב ולהיפך?[55]

העובדה שהים מפריד בין האי ליבשה איננה מוציאה את האי מזיקתו ליבשה, ואיננה רלוונטית למעמד האי באשר הדבר מקרי ויכול – לוּ באופן תיאורטי – להשתנות עם הזמן.

אם כן, יש להפעיל את האלגוריתם הבא: נתון ציר אופקי, ששני קצוותיו הם חופי ארץ ישראל וסין. ביניהם, מספר איים במרחקים שונים (ניתן להניח – בניגוד למציאות – שכל האיים מצויים על אותו קו אופקי).

• מצרפים כל אי לנקודה (אי אחר או חוף) הקרובה ביותר אליו.
• אם התקבלו שתי קבוצות בלבד, סיימנו, וקו התאריך נמצא בין שתי הקבוצות שהתקבלו.
• אחרת, מאחדים את שתי הקבוצות הקרובות ביותר, כאשר מגדירים כמרחק בין שתי קבוצות את המרחק המזערי הקיים בין שתי נקודות השייכות בהתאמה לשתי הקבוצות הנידונות.
• חוזרים ל-ב).

 

בהפעלת האלגוריתם על איים השונים (כולל אמריקה!), יוצא שהקו המפריד בין מזרח למערב נמצא באוקיינוס השקט, באשר – כנראה – שם ניתן למצוא את המרחק המרבי בין איים.

ההלכה לא נפסקה כמו רבי יהודה, ולמעשה הגבול המערבי של ארץ ישראל הוא החוף המערבי. אבל הרב מרצבך סובר שבכל זאת ניתן להסיק מדעתו מהו הקו המפריד בין מזרח למערב, היינו קו התאריך, שיוצא מתלכד פחות או יותר עם קו התאריך הבינלאומי.

ולפי הבנה זו, ניתן לקבוע את מעמדם של יפן וניו-זילנד:

ברור לפי זה שלדעת חז"ל מוכרחים לומר שלא הים הקצר שבמערב יפן ובמערב אוסטרליה ובמערב ניו-זילנד הם הם האוקיינוס אלא השטח האין סופי כמעט של הים הענקי שממזרחם ולכן ברור לפי זה שלדברי חז"ל שהאוקיינוס מקיף את העולם האוקיינוס מקיפם ממזרחם והם במזרח העולם והם עצמם סוף היישוב במזרח ומתקדמים לנו בחשבון הימים.[56]

 

דיון וסיכום

כמובן, לא מוזכרות כאן כל השיטות בנידון, הקורא הסקרן יוכל למצוא אותן בספר המונומנטלי שהרב כשר הקדיש לנושא, אולם הוצגו במאמר הנוכחי שיטות אופייניות המעידות על המהלך המחשבתי של מחבריהן, ונפרט בהמשך.

החזון איש מבכר פתרון שלדעתו מוצא את מקורו בגמרא. בעיניו, הגמרא היא דבר ה' ממש, ולכן חשוב שהיא תתמוך בפתרון ההלכתי שיאומץ. הוא גם לא מוכן להעלות על הדעת שפתרון הבעיה לא יימצא בדברי חז"ל, מפני שבזמנם בעיה זו לא התעוררה כלל. הרי על פי השקפתו חז"ל ידעו הכל,  ולא יתכן שנצטרך לחדש מושגים שלא היו ידועים בזמנם. בנוסף לכך, אין לחזון איש אהדה מיוחדת (בלשון המעטה) למדע המודרני, ולכן לא מפריעה לו העובדה שבעצם שיטתו מבוססת על הנחה גיאוגרפית מוטעית. כך מעיד עליו הרב שלמה כהן:

שינויי הבריאה – וכל שכן שינויי ידיעה על הבריאה – לא יוכלו להשפיע על ההלכות והדינים., מכיון שהייתה השגחה עליונה מיוחדת ב-"שני אלפים תורה" לעצב כך וכך את מורכבי הבריאה בצורה הגוררת בעקבותיה פסיקת דין כזאת וכזאת, אשר לא תהא מוחלפת אפילו אם תשתנה הבריאה.[57]

 

באותה מדה החזון איש לא מעונין להתחשב בנוהג הגויים – לכאורה בצדק – גם אם סטייה מהגדרת השבוע המקובלת במדינה מסוימת תפריע לחיי יום יום של היהודים המתגוררים שם.[58]

לרב טוקצינסקי גישה מודרנית יותר: הוא למעשה מאמץ את הגישה האירופאית הרואה צורך לקבוע קו תאריך 180 מעלות ממרכז העולם, רק שלדעתו מרכז העולם הוא ירושלים ולא גריניץ, אלא שלא נעלם ממנו שלמעשה לא יוצאת נפקא מינא מבחירה זו. עמדה זאת נוגדת את דעת החזון איש, שכותב את הדברים הבאים:

והנה הגורם העיקרי אשר בשבילו מעדו רגליו לעמוד על דעת הראשונים ולהבין במקרא ושום שכל בדבריהם הפשוטים, הוא בשביל הפלסופיא שהקדים שאי אפשר לתאריך בלא מרכז ומרכז מחייב מזרח ומערב או מזרח ומערב מחייבים מרכז ואם כן חצי כדור מזרח וחצי כדור מערב וכאילו הן דברים מחוייבי מציאות על ידי מושכלות ראשונות, ואמנם אין מלות האלה אלא פדגוגיות להסביר לתלמידים… ואין צורך לזה לא מזרח ומערב ולא מרכז ולא שאר הקדמות, וגם מזרח ומערב של הכדור אינו מחייב לחשוב חציו מזרח וחציו מערב.[59]

לפי החזון איש, הרב טוקצינסקי אימץ עיקרון המבוסס על חשיבה לוגית ועליו הוא בנה את שיטתו. את העיקרון הזה החזון איש מכנה אותו "פלוסופיא", שכמובן בעיניו היא מלת גנאי. לעומת החזון איש, אין הרב טוקצינסקי רואה פסול בחשיבה קרובה לזו של האומות האירופאיות, אלא שהוא שם את מרכז העולם בירושלים, בהתאם למקורות מדרשיים רבים של היהדות הנאמנה.

גם הרב כשר משתדל – במודע או שלא במודע – להתאים את גישתו למה שמקובל בעולם. אולם, הוא משתדל לבסס אותה על עקרונות הלכתיים בלי משוא פנים. הוא מצליח במשימה זו בלי להזדקק לקו התאריך הבינלאומי,  ויחד עם זה הוא ער לכך ששאלת קו התאריך היא שאלה חדשה שלא התעוררה בזמן העתיק.

לרב מרצבך שיטה מקורית בעלת גוון מתמטי, ולכן הצגתי אותה באמצעות אלגוריתם המזכיר את יצירת האשכולות שב-Cluster Analysis. כידוע, הרב למד מתמטיקה באוניברסיטת מרבורג, ועיון מהיר בתוכן העניינים של ספרו "עלה יונה" מראה שהיה לו עניין מיוחד בחישובים המתמטיים הקשורים לקביעת לוח העברי.

עד כאן בעניין תוכן השיטות השונות בנידון. אלא שלדעתי, יש גם מקום להתייחס להתנהגות הנפשות הפועלות, במטרה לעמוד על רקע חילוקי הדעות בעניין קו התאריך. והנה, עיון בשלבים השונים של אותו פולמוס מבחינה היסטורית מעלה סימני שאלה רבים, בעיקר במה שנוגע להתנהגותו של החזון איש, כדלהלן:

• הרב הרצוג הזמין לועידתו את כל הרבנים החשובים שהכירו את הנושא. אין לי ספק שגם החזון איש הוזמן, והנה, הוא לא מצא לנכון להיענות להזמנת הרב, והסתפק להיות מיצג על ידי הרב פינקל (אינני יודע אם הרב פינקל קיבל מנדט זה מפיו של החזון איש, או אם הוא הציג את שיטתו על פי יוזמתו הוא).
• החזון איש שלח את מברקו ליפן בלי לחכות למסקנות הועידה.
• גם סגנון המברק "מתריס", כאשר הוא כותב "ואל תחושו לשום דבר".
• בספר שכתב נגד שיטתו של הרב טוקצינסקי, הוא לא טורח אף לנקוט בשמו, והוא מתייחס בזלזול לטענותיו.

הרושם העולה מהתנהגות זאת הוא שהחזון איש זלזל באסיפה שכינס הרב הרצוג. מדוע? רק ניתן לשער השערות. אולי בגלל שהוא לא הכיר בסמכות רבנות הראשית, או בגלל שהשתתפות פרופסור למתמטיקה בדיונים הלכתיים צרם לו[60], או מסיבות נוספות. בכל אופן, החזון איש סירב לקבל את מרות הועידה, ואף תקף בהמשך את שיטת הרב טוקצינסקי בצורה בוטה.

לכן הרושם העולה מהסיפור כולו היא שלפנינו דוגמה מאלפת של קונפליקט בין דת ומדע.

[1] לצרכי העניין, נשתמש כאן ב-"שעות זמניות", המוגדרות על ידי חלוקת היום ל-12 חלקים שווים וכן הלילה, בשונה מדרך חלוקת כל היממה ל-24 חלקים קבועים. מכאן ההבדלים באורך שעת יום ושעת לילה, וכן אורך השעה בין עונות השנה. לפי זה, סוף השעה 6 ביום היא בדיוק אמצע היום.

[2] ועידת המרידיאן הבינלאומית נערכה ב-1 באוקטובר 1884 בוושינגטון, ארצות הברית כדי לקבוע מוסכמה בינלאומית לקו מרידיאן. נושא הכנס היה בחירה של "מרידיאן (קו אורך) כנקודת ייחוס אפס משותפת של קווי אורך והגדרת סטנדרטים של חישוב זמן ברחבי העולם". הוועידה הביאה לבחירת קו גריניץ כסטנדרט בינלאומי למעלות אורך, כאשר הוא מוגדר כנקודת אפס.

[3] 360 לחלק ב-24.

[4] אבל בלי טעות זאת, לא הייתה מתרחשת ההפתעה שבסוף הרומן…

[5] אבל אפשר להעלות על הדעת דילמות משעשעות: לו יצוייר שקו התאריך יפריד בין אנגליה לצרפת, איך ייראה המצב אחרי שחפרו מנהרה המחברת יבשתית את שתי המדינות? נראה בהמשך שהרב יונה מרצבך התייחס לבעיה זו.

[6] יצחק בן יוסף הישראלי, אסטרונום יהודי ספרדי מטולדו שפרח במחצית הראשונה של המאה ה-14, תלמיד הרא"ש, ומחבר הספר "יסוד עולם".

[7] יסוד עולם מאמר ב יז.

[8] נראה בהמשך שהחזון איש לא נרתע מלאמץ שיטה המתעלמת מבעיה זו.

[9] דוד גנז(1541-1613)  היה אסטרונום, מתמטיקאי, גאוגרף והיסטוריון יהודי, מראשוני אנשי המדע היהודים בעת החדשה. עבד במצפה הכוכבים של טיכו ברהה יחד עם יוהאנס קפלר. בכתביו נזכרים לראשונה בעברית שמו של קופרניקוס והמודל ההליוצנטרי שלו. היה תלמידם של ר' אליעזר טריוש מפרנקפורט, הרמ"א והמהר"ל.

[10] הרב יצחק אייזיק הלוי הרצוג, היה הרב הראשי האשכנזי של ארץ ישראל משנת 1936, ואחר כך של מדינת ישראל עד יום מותו (בשנת 1959).

[11] פרופ' אברהם הלוי פרנקל (ירושלים 1891-1965), פרופסור למתמטיקה באוניברסיטה העברית, שגם התמחה בלוח העברי.

[12] כדברי הגרי"ם טוקצינסקי בהקדמה לספרו "היומם" עמ 2.

[13] ראו הרב קלמן כהנא, האיש וחזונו, עמ' עג.

[14] הרב שלמה כהן, פאר הדור, כרך ד, עמ' שלה.

[15] על אף העובדה שהיו דעות שונות בקביעת קו התאריך, אולם לא היה בזה נפקא מינא בעניין מעמדו של יפן.

[16] הרב טוקצינסקי כותב בהקדמת ספרו שבסופו של דבר הוא סבר שאין לפסוק להם לצום ביום רביעי – אחרי שנודע לו שהחזון איש כבר שלח מברק בו הוא פוסק שעליהם לצום ביום חמישי – מחשש שיצומו יומיים. דעתו לא התקבלה.

[17] זאת אומרת לאכול ולשתות בשיעורים בלבד.

[18] עלה יונה, ירושלים-בני-ברק תשמ"ט, עמ' ל-מ. לא מצאתי מתיי ואיפה המאמר התפרסם לראשונה.

[19] בבלי ראש השנה כ ע"ב.

[20] רבי זרחיה הלוי (גירונה, ספרד 1125 – לוניל, צרפת 1186) מן הראשונים, למדן, פרשן, פוסק ומשורר, מחשובי חכמי פרובנס במאה ה-12. מחבר "ספר המאור", ספר השגות על הרי"ף, ועל כן נקרא בפי כל: "בעל המאור". מלבד בקיאותו הרבה והמקיפה בתורה, נודע הרז"ה גם בידיעותיו בתחומים אחרים, כמו אסטרונומיה ופילוסופיה, וכן בספרות.

[21] בפירושו לרי"ף ראש השנה.

[22] על פי מנחם כשר, קו התאריך הישראלי, עמ' 78.

[23] רבי יהודה בן שמואל הלוי (טולדו ספרד 1075- ירושלים 1141) היה משורר ופילוסוף בתור הזהב של יהדות ספרד, מגדולי הכותבים היהודיים בימי הביניים ובכלל. יצירתו המרכזית היא האפולוגטיקה הפילוסופית "ספר ההוכחה והראיה להגנת הדת הבזויה והשפלה", וכן קינות כמו "ציון הלא תשאלי" ושירים מפורסמים אחרים.

[24] ספר הכוזרי ב כ.

[25] יסוד עולם, ב יז.

[26] בלארוס 1878 – בני-ברק 1953.

[27] ראו קונטרס י"ח השעות, ד.

[28] קונטרס י"ח שעות, ד.

[29] בנימין בראון, החזון איש – הפוסק, המאמין ומנהיג המהפכה החרדית, ירושלים תשע"א, עמ' 621.

[30] הרב אברהם ישעיה קרליץ, אגרות א טו.

[31] קונטרס י"ח השעות, ד.

[32] קונטרס י"ח השעות, סיכום.

[33] הרב יחיאל מיכל טוקצינסקי (נכתב ונהגה לעיתים טיקוצ'ינסקי. בלארוס 1871 – ירושלים 1955). היה ראש ומנהל ישיבת "עץ חיים, אבי ה"לוח לארץ ישראל" ומחברם של ספרים הלכתיים רבים בנושאים הקשורים לחישובי זמנים: "תקופת החמה וברכתה" על מחזור השמש והלכות ברכת החמה (ירושלים תרפ"ה), "בין השמשות" (ירושלים תרפ"ח) על מהותו והלכותיו של הזמן שבין שקיעת החמה לצאת הכוכבים.

[34] ראו בראון, עמ' 615.

[35] היומם סימן ו.

[36] הרב יחיאל מיכל טוקצינסקי, היומם בכדור הארץ, ירושלים תש"ג, סימן ב.

[37] היומם, סימן כג.

[38] קו התאריך הישראלי, עמ' 95.

[39] חיים זליג סְלוֹנִימְסקי (רוסיה 1810 – פולין 1904), אסטרונום, עורך מדעי, מייסדו ועורכו הראשון של עיתון "הצפירה", השבועון ואחר כך היומון העברי הראשון בפולין, וראש בית המדרש הממשלתי לרבנים בז'יטומיר.

[40] הצפירה תרל"ד, א.ב.ג. "דברי חכמים" דף יח, מצוטט על ידי הרב כשר, שם, עמ' 94. לפי הרב טוקצינסקי, נימוק זה הוצג על ידי הרב שמואל מוהילבר (היומם, סימן ה).

[41] היומם סימן ו.

[42] בראון, עמ' 620.

[43] היומם סימן כג.

[44] היומם סימן ח.

[45] הרב מנחם מנדל כשר (פולין 1895 – ירושלים 1983), תלמיד חכם וראש ישיבה, חיבר מעל 30 ספרים בנושאים תורניים, בהם יצירתו המקיפה "תורה שלמה".

[46] קו התאריך הישראלי, עמ' 118-117.

[47] לפי זה, תהיה דילמה הלכתית משעשעת במקרה שבדיוק באותו זמן היו מגיעים לאי מסוים אנשים מכיוון מזרח ואנשים מכיוון מערב… אלא שכנראה זה אף פעם לא קרה (שומר פתאים ה'!).

[48] הרב משה חיים רימיני, מרבני פירנצה במאה ה-18.

[49] הרב יונה מרצבך, עלה יונה, בני ברק ה'תשמ"ט.

[50] הרב יונה (יוליוס) מרצבך (גרמניה 1900 – ירושלים 1980). היה רב העיר דרמשטאדט בגרמניה, ולאחר עלייתו ארצה מראשי ישיבת קול תורה ומעורכי האנציקלופדיה התלמודית.

[51] בבלי גיטין ח ע"א.

[52] עלה יונה עמ' לד-לה.

[53] שם, עמ' לו.

[54] עלה יונה, עמ' לב.

[55] עלה יונה, עמ' לד.

[56] שם, עמ' לז.

[57] פאר הדור, עמ' שדמ.

[58] אלא שגם אפשר להגיד את ההיפך: יהיה נוח ליהודים לעבוד במדינה שהשבת שלהם חל ביום ראשון של הגויים…

[59] הקונטרס, טו.

[60] כך כותב הרב כשר בנידון: "השתתפותו של הפרופ' פרנקל באסיפה היווה עילה להתקפה על האסיפה, שכביכול לא היתה אסיפה הראויה לדון בשאלה הלכתית". אלא שהרב כשר שולל עמדה זו, כדלהלן: "התקפה זו אינה מוצדקת. הפרופ' פרנקל פותח את מכתבו ב"הצופה" במילים אלו: "הרב ש. י. זוין במאמרו "לשאלת השבת במזרח הרחוק" (הצופה י"ג אלול) הביא גם את דעתי, שהבעתי לו לפי בקשתו, והוספתי לו, שאינני מוסמך לתפוס עמדה בדבר הלכה, ודעתי אינה אלא דעת הדיוט", עד כאן. הרי לפנינו שהפרופ' פרנקל כלל לא ראה את עצמו כמשתתף בדיון מן הבחינה ההלכתית, וכשמסר לשומעים את דבריו… הדגיש שדעתו בקביעת ההלכה היא דעת הדיוט". והרב כשר מעיר בסוף דבריו: "זאת למרות שבאמת היה גם תורני, כידוע". (קו התאריך הישראלי, עמ' 247, הערה 4).