הרואה קשת בענן

 

מתי נוצרה הקשת?

אחרי המבול ה' היה צריך לצוות על נח לצאת מן התיבה, שנאמר "וַיְדַבֵּר אֱלֹהִים אֶל נֹחַ לֵאמֹר: צֵא מִן הַתֵּבָה אַתָּה וְאִשְׁתְּךָ וּבָנֶיךָ וּנְשֵׁי בָנֶיךָ אִתָּךְ" (בראשית ח טו-טז). חז"ל מסבירים מדוע נח היסס לצאת: "נח לא קבל עליו לשוב אל אשתו ולהתעסק בפריה ורביה, מפני שהיה מתיירא שמא יחריב הקב"ה את עולמו פעם אחרת"[1]. משום כך הקב"ה כרת ברית עם האנושות כי לא ישוב להשמיד אותה, וכאות על כך הראה את הקשת בענן. כך התורה מספרת באלו נסיבות נוצרה הקשת ומה היא מסמלת:

וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל נֹחַ וְאֶל בָּנָיו אִתּוֹ לֵאמֹר. וַאֲנִי הִנְנִי מֵקִים אֶת בְּרִיתִי אִתְּכֶם וְאֶת זַרְעֲכֶם אַחֲרֵיכֶם. וְאֵת כָּל נֶפֶשׁ הַחַיָּה אֲשֶׁר אִתְּכֶם בָּעוֹף בַּבְּהֵמָה וּבְכָל חַיַּת הָאָרֶץ אִתְּכֶם מִכֹּל יֹצְאֵי הַתֵּבָה לְכֹל חַיַּת הָאָרֶץ. וַהֲקִמֹתִי אֶת בְּרִיתִי אִתְּכֶם וְלֹא יִכָּרֵת כָּל בָּשָׂר עוֹד מִמֵּי הַמַּבּוּל וְלֹא יִהְיֶה עוֹד מַבּוּל לְשַׁחֵת הָאָרֶץ. וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים זֹאת אוֹת הַבְּרִית אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם וּבֵין כָּל נֶפֶשׁ חַיָּה אֲשֶׁר אִתְּכֶם לְדֹרֹת עוֹלָם. אֶת קַשְׁתִּי נָתַתִּי בֶּעָנָן וְהָיְתָה לְאוֹת בְּרִית בֵּינִי וּבֵין הָאָרֶץ. וְהָיָה בְּעַנְנִי עָנָן עַל הָאָרֶץ וְנִרְאֲתָה הַקֶּשֶׁת בֶּעָנָן. וְזָכַרְתִּי אֶת בְּרִיתִי אֲשֶׁר בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם וּבֵין כָּל נֶפֶשׁ חַיָּה בְּכָל בָּשָׂר וְלֹא יִהְיֶה עוֹד הַמַּיִם לְמַבּוּל לְשַׁחֵת כָּל בָּשָׂר. וְהָיְתָה הַקֶּשֶׁת בֶּעָנָן וּרְאִיתִיהָ לִזְכֹּר בְּרִית עוֹלָם בֵּין אֱלֹהִים וּבֵין כָּל נֶפֶשׁ חַיָּה בְּכָל בָּשָׂר אֲשֶׁר עַל הָאָרֶץ. וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל נֹחַ זֹאת אוֹת הַבְּרִית אֲשֶׁר הֲקִמֹתִי בֵּינִי וּבֵין כָּל בָּשָׂר אֲשֶׁר עַל הָאָרֶץ (בראשית ט יא-יז).

ידוע היום כי קשת בענן היא תופעת טבע אופטית, הנוצרת כתוצאה משבירה, נפיצה והחזרה של קרני אור הבוקעות ממקור נקודתי, כגון אור השמש. הקשת נראית בכיוון הנגדי למקור האור, לאחר שהאור נתקל בדרכו במקום בו נמצאות טיפות מים רבות בעלות צורה דומה, הגורמות יחד להיווצרות מראה ייחודי זה.

מדובר בתופעה פיזיקלית מובהקת, שנוצרה אפוא ביחד עם יתר הבריאה בששת ימי בראשית. על כך מקשה רבי יונתן אייבשיץ: "תמהו כל בעלי טבעים על זכירת ברית הנאמר בקשת, כי הוא דבר מטבע כאשר תזרח השמש מול עבים עכורים מלאים קטורי מים כאשר הנסיון מורה בשומך נגד קוי השמש צלוחית מלא מים"[2]. בכתוב נאמר "וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל נֹחַ זֹאת אוֹת הַבְּרִית אֲשֶׁר הֲקִמֹתִי בֵּינִי וּבֵין כָּל בָּשָׂר אֲשֶׁר עַל הָאָרֶץ", אבל אם הקשת כבר הייתה קיימת מששת ימי בראשית, מה חידש כאן הקב"ה כאשר השתמש בה בתור "אות" לברית שכרת עתה עם האנושות? שאלה זו כבר נשאלה על ידי הרמב"ן והוא גם יישב:

זאת אות הברית אשר אני נותן. המשמע מן האות הזה שלא היה קשת בענן ממעשה בראשית, ועתה ברא ה' חדשה לעשות קשת בשמים ביום ענן… ואנחנו על כרחנו נאמין לדברי היוונים שמלהט השמש באויר הלח יהיה הקשת בתולדה, כי בכלי מים לפני השמש יראה כמראה הקשת, וכאשר נסתכל עוד בלשון הכתוב נבין כן, כי אמר את קשתי "נתתי" בענן, ולא אמר "אני נותן" בענן, כאשר אמר זאת אות הברית אשר "אני נותן". ומלת קשתי מורה שהייתה לו הקשת תחלה. ולכן נפרש הכתוב, הקשת אשר נתתי בענן מיום הבריאה תהיה מן היום הזה והלאה לאות ברית ביני וביניכם, שכל זמן שאראנה אזכיר כי ברית שלום ביני וביניכם.[3]

לפי דברי הרמב"ן, הקשת אכן הייתה קיימת ופעילה מאז ששת ימי בראשית ומה שהתחדש עתה בימי נח היה כי הוא ישמש כאות לברית בין ה' והאנושות. בכך הרמב"ן הלך בעקבות רבי סעדיה גאון, שאת הכתוב "את קשתי נתתי בענן" מפרש כך: "כבר נתתיה בענן, אם כן תהיה לאות ברית".

עמדת רס"ג ורמב"ן מבוססת על התובנה שחוקי הפיזיקה – כאן אלה של האופטיקה הגיאומטרית – הם חייבי המציאות מאז בריאת העולם, ומכאן הקושי. אבל לאמתו של דבר אין הכרח לוגי לאמץ דעה כזאת. אבן עזרא חולק על רס"ג ועל רמב"ן וכותב "את קשתי הנה נתתי עתה קשת בענן. ואין פירושו כאשר אמר הגאון כי בתחילה הייתה"[4]. אבן עזרא מתכוון לומר כי בימי נח התחדש חוק טבע היוצר קשת בענן.

לכאורה, יש להקשות על אבן עזרא מהמשנה באבות המונה את הקשת בין עשרת הדברים שנבראו ערב שבת בין השמשות:

עשרה דברים נבראו בערב שבת בין השמשות ואלו הן: פי הארץ, ופי הבאר, ופי האתון, והקשת, והמן, והמטה, והשמיר, והכתב, והמכתב, והלוחות, ויש אומרים אף המזיקין וקבורתו של משה ואילו של אברהם אבינו, ויש אומרים אף צבת בצבת עשויה.[5] 

אולם, בפירוש המשנה הרמב"ם מסביר מה מייחד את הדברים הללו לעומת יתר הנבראים:

הם [חז"ל[6]] לא יאמינו בחידוש הרצון עת אחר עת, אלא שבראשית עשיית הדברים הושם בטבעם שייעשה בהם כל מה שייעשה, בין שהיה הדבר אשר ייעשה תדיר, והוא הדבר הטבעי, ובין שהיה לעתים רחוקות, והוא המופת. ולפיכך אמר שביום הששי הושם בארץ שתשקע בקורח ועדתו, ובבאר שתוציא המים, ובאתון שתדבר… שאר המופתים, חוץ מאלה העשרה [נבראו בששת ימי הבריאה].

לפי זה הקשת כבר הייתה קיימת בכוח מששת ימי בראשית, מפני שלא יתכן שינוי מאז שהעולם נברא. יחד עם זה, הופעתה בפועל יכולה להתרחש בהמשך, בדומה למופתים השונים המוזכרים במשנה, שזמן חלותם אירע אמנם בתקופות שונות בתולדות עם ישראל בהתאם לצורך.

בכל אופן, הרב מנחם שניאורזון מפשר בין שתי הגישות הקוטביות שהוצגו לעיל בהכניסו מימד רוחני בעניין פיזיקלי מובהק ומסביר:

עניין הקשת שנתחדש אחר המבול דווקא, דלפני המבול היה העולם בלתי מזוכך, ולכן היו העננים באופן שאין אור השמש יכול לחדור אותם כדי שיראו אותו על ידם, ולכן לא היה אפשר שיהיו גווני הקשת, מה שאין כן אחר המבול, שעל ידו נזדכך העולם, נעשו העננים קלים יותר, באופן שאור השמש יכול להיות נראה על ידם בגווני הקשת.[7]

לפי הרב שניאורזון חוקי האופטיקה היו כבר קיימים מאז בריאת העולם, אולם היקום, כפי שהיה לפני המבול, לא אִפשר לחוקים אלה לצאת אל הפועל.

 

הקשת כגילוי פני השכינה

מובא בגמרא:

אמר רבי אלכסנדרי אמר רבי יהושע בן לוי: הרואה את הקשת בענן צריך שיפול על פניו [רש"י: לפי שהוא מראה כבוד ה'], שנאמר "כְּמַרְאֵה הַקֶּשֶׁת אֲשֶׁר יִהְיֶה בֶעָנָן בְּיוֹם הַגֶּשֶׁם כֵּן מַרְאֵה הַנֹּגַהּ סָבִיב הוּא מַרְאֵה דְּמוּת כְּבוֹד ה' וָאֶרְאֶה וָאֶפֹּל עַל פָּנַי וָאֶשְׁמַע קוֹל מְדַבֵּר" (יחזקאל א כח). לייטי עלה במערבא, משום דמחזי כמאן דסגיד לקשתא. אבל ברוכי ודאי מברך.[8]

לפי גמרא זאת, מראה הקשת בענן דומה למראה דמות ה' שהנביא יחזקאל זכה לראות במעשה מרכבה. המחלוקת בין רבי יהושע בן לוי, שהיה בן הדור הראשון של אמוראי ארץ ישראל לבין חכמי ארץ ישראל אחרים היא האם מותר להשתחוות לתופעה פיזית הדומה למראה כבוד ה'. לפי הבנה זו, ראיית הקשת היא כעין גילוי שכינה. ואכן, בעניין ראיית הקשת הגמרא אומרת:

כל שלא חס על כבוד קונו רתוי [ראוי] לו שלא בא לעולם. מאי היא? רבי אבא אמר: זה המסתכל בקשת… דכתיב "כְּמַרְאֵה הַקֶּשֶׁת אֲשֶׁר יִהְיֶה בֶעָנָן בְּיוֹם הַגֶּשֶׁם כֵּן מַרְאֵה הַנֹּגַהּ סָבִיב הוּא מַרְאֵה דְּמוּת כְּבוֹד ה'"… והמסתכל בקשת עיניו כהות. [9]

הנביא יחזקאל המשיל את מראה הנוגה של השכינה למראה הקשת. מכאן חז"ל הסיקו שקיים דמיון מסוים בין מראה הקשת לנגה של השכינה, וכשם שאסור להסתכל בתופעות השכינה כך יש להימנע מהסתכלות בקשת. היות והמתבונן בקשת פוגע בכבוד ה', הוא מאבד את מאור עיניו.

האיסור להסתכל בפני השכינה – עד כמה שהדבר מתאפשר – משתמע מן הכתוב: "וַיִּרְאוּ אֵת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל וְתַחַת רַגְלָיו כְּמַעֲשֵׂה לִבְנַת הַסַּפִּיר וּכְעֶצֶם הַשָּׁמַיִם לָטֹהַר. וְאֶל אֲצִילֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא שָׁלַח יָדוֹ וַיֶּחֱזוּ אֶת הָאֱלֹהִים וַיֹּאכְלוּ וַיִּשְׁתּוּ" (שמות כד י-יא). התורה מחשיבה את התנהגותם של אצילי בני ישראל כהתנהגות בלתי ראויה, אם כי הם לא נענשו מיד. לצד עניין זה התורה מרחיבה את האיסור לכל מה שמסביב הופעות השכינה, ויש בה הוראות מפורשות בדבר איסור ההסתכלות בכלי הקודש שבמשכן, שנאמר "וְלֹא יָבֹאוּ לִרְאוֹת כְּבַלַּע אֶת הַקֹּדֶשׁ וָמֵתוּ" (במדבר ד כ). בנביא גם מסופר על חמישים אלף אנשי בית שמש שמתו משום שהסתכלו בארון הברית (שמואל א ו יט-כא) ועל עוזה שמת משום שנגע בו (שמואל ב ו ו-ח). מנגד, התורה מחייבת ראיית התכלת שבציצית על אף העובדה שחז"ל מסבירים כי יש בכך דימוי בין צבע התכלת לכיסא הכבוד, כפי שמובא בברייתא: "רבי מאיר אומר: מה נשתנה תכלת מכל הצבעונין? מפני שתכלת דומה לים, וים דומה לרקיע, ורקיע דומה לאבן ספיר, ואבן ספיר דומה לכסא הכבוד"[10]. אלא שהשרשרת האסוציאטיבית הארוכה יחסית מהווה קשר עקיף דיו כדי להתיר את ההסתכלות ואף לצוות עליה.

אולם, חז"ל קבעו ברכה על ראיית הקשת, ואין לברך עליה אלא אם כן ראו אותה. לכן, על פי הגמרא, הטור קבע להלכה כי "אסור להסתכל בו הרבה"[11], אבל ראייה קצרה כדי לברך ודאי מותרת, כפי שכתב הפרישה בשם הרא"ש: "אין מסתכל כרואה, כי המסתכל מוסיף ומדקדק בהבטתו יותר מהרואה".

 

הקשת כסימן לשפל הדור

אולם, על אותו רבי יהושע בן לוי מסופר במדרש שמראה זה העיד דווקא על רמה רוחנית ירודה, כדלהלן:

"לדרת עולם", אמר רבי יודן "לדרת" כתיב, פרט לשני דורות, לדורו של חזקיהו, ולדורו של אנשי כנסת הגדולה. רבי חזקיה מוציא דורן של אנשי כנסת הגדולה ומביא דורו של רבי שמעון בן יוחאי. אליהו זכור לטוב ורבי יהושע בן לוי הוון יתבין תנין בחדא [ישבו ולמדו יחד]. מטון שמועה [הגיעו להלכה] מן דרבי שמעון בן יוחאי. אמרי: הא מרא דשמעתה ניעול ונישייליה [הנה בעל ההלכה, נעלה ונשאל אותו]. על אליהו זכור לטוב לגביה. אמר ליה: מן עמך? אמר לו: גדול הדור רבי יהושע בן לוי. אמר ליה: נראתה הקשת בימיו? אמר לו: הן. אמר: אם נראה הקשת בימיו לית הוא כדאי למחמי סבר אפאי.[12]

רבי שמעון בר יוחאי מבהיר לאליהו כי חברו ללימוד אינו ראוי לראות את פניו. זאת משום שבדורו נראתה הקשת בענן. דבר זה מוכיח כי רבי יהושע בן לוי לא היה די צדיק כדי להציל את דורו מהשמדה ודורו נזקק לזכירת הברית לשם כך. כך רבנו בחיי מפרש את הכתוב:

לא נראתה הקשת בדורו של חזקיהו ולא בדורו של רבי שמעון בר יוחאי לפי שהיו צדיקים גמורים, והיה כל אחד מהם מגין על דורו, ועל זה לא נצטרכו לאות זה… שאין אות הקשת אלא בזמן החיוב ודורות החסרים. [13]

בעוד שרבנו בחיי מבין כי מסגולות הצדיק להגן על בני דורו מפני עונשם, לדעת רש"י דרוש שכל בני אותו דור או רובם לפחות יהיו צדיקים בעצמם: "לדרת עולם נכתב חסר, שיש דורות שלא הוצרכו לאות לפי שצדיקים גמורים היו, כמו דורו של חזקיהו מלך יהודה, ודורו של רבי שמעון בן יוחאי"[14]. רש"י למד זאת מן האגדה המספרת כי בימי חזקיה "בדקו מדן ועד באר שבע ולא מצאו עם הארץ, מגבת ועד אנטיפרס ולא מצאו תינוק ותינוקת, איש ואשה, שלא היו בקיאין בהלכות טומאה וטהרה"[15]. לא זכויות המלך חזקיה בלבד הגנו על הדור אלא צדיקותם של כל בני דורו.

בהתאם לכך, חיי אדם מזכיר כי מצא "בספר אחד ששמו נעלם ממנו, שאין להגיד לחברו שיש קשת, מטעם מוציא דבה"[16]. כוונתו לומר, שבכך הוא רומז לחברו כי ה' נזקק לברית שכרת מפני שהדור הנוכחי אינו זכאי, ולולא הברית ה' היה משמיד אותו. אלא שיש גם דעה לפיה יש לנהוג בדיוק בדרך ההפוכה, כפי שכתב הרב הכהן:

המנהג פשוט פה [ג'רבה] כי כל מי שרואה הקשת אומר לחברו או לחבריו לברך על זה. ומה שאמר… חיי אדם… אינו נראה, דאדרבה, אנחנו שמחים ונותנים תודה וברכה לה' אשר בחסדו כרת הברית הזאת שלא להשמיד את עולמו עוד… ועוד, דאדרבא טפי עדיף להגיד לזולתו כדי שכל אחד הרואה ואחד השומע ישימו לב לשוב אל ה', כי בראותם כזאת יכירו וידעו כי העולם כולו במצב קשה ונורא, לולי רחמיו וחסדיו.[17]

לדעת הרב אליעזר מלמד יש לנהוג כדעה האחרונה.

 

נוסח הברכה

מובא במשנה תורה של הרמב"ם: "הרואה קשת בענן מברך ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם זוכר הברית, נאמן בבריתו וקיים במאמרו".[18]

מקור הלכתנו הוא הגמרא הבאה:

מאי מברך? ברוך זוכר הברית. במתניתא תנא, רבי ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקא אומר: נאמן בבריתו וקיים במאמרו. אמר רב פפא: הלכך נימרינהו לתרוייהו ברוך זוכר הברית ונאמן בבריתו וקיים במאמרו.[19]

על אף העובדה שמדובר בברכה המורכבת ממה שחכמים שונים שנו, אבודרהם מצא משמעות לכל אחד משלושת מרכיבי הברכה ובכך מאחד את הדעות השונות למקשה אחת:

• "זוכר הברית", שנאמר "והיתה לאות ברית", וזוכר שנשבע שלא יביא עוד מבול [בכל מקרה וללא תנאי].
• ואין לומר שצריך הקב"ה זכירה, שהרי אין שכחה לפניו, אלא מראה לעולם, כשהם רואים את הקשת שרבו רשעי ישראל ואלמלא השבועה היה מחריבו… "נאמן בבריתו", שלא יעברנו אף על פי שרבו הרשעים… וכשרואה את הרשעים רוצה להחריב את עולמו ורואה הקשת וזוכר הברית ונמנע.
• "קיים במאמרו", אפילו לא היה הברית, כיון שאמר בדבור בעלמא "ולא יהיה עוד מבול לשחת הארץ" ברור שיקיים מאמרו.[20]

 

[1] מדרש אגדה (בובר) בראשית פרשת נח ח יח.

[2] יערות דבש חלק א דרוש יב. ראו שם מה שתירץ.

[3] רמב"ן בראשית ט יב.

[4] אבן עזרא ט יג.

[5] אבות ה ו.

[6] על פי שמונה פרקים ח.

[7] רבי מנחם מנדל שניאורסון, ‏תורת מנחם התוועדויות, שיחת שבת פרשת נח תשמ"ג.

[8] בבלי ברכות נט ע"א.

[9] בבלי חגיגה טז ע"א.

[10] בבלי חולין פט ע"א.

[11] טור אורח חיים הלכות ברכת הפירות רכט.

[12] בראשית רבה (וילנא) פרשת נח פרשה לה ב.

[13] רבינו בחיי בראשית ט יג.

[14] רש"י בראשית ט יב.

[15] בבלי סנהדרין צד ע"ב.

[16] חיי אדם חלק א סג ד. כך מביא גם המשנה ברורה רכט סק"א בשם חיי אדם.

[17] משה כלפון הכהן, (1874-1950), ברית כהונה אורח חיים, מערכת ק אות ג, ג'רבה תש"א.

[18] הלכות ברכות י טז.

[19] בבלי ברכות נט ע"א.

[20] ספר אבודרהם ברכת הראייה השבח וההודאה.