בעניין ברכת הלבנה, הרמב"ם פוסק כדלהלן:

הרואה לבנה בחידושה מברך: "ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם אשר במאמרו ברא שחקים וברוח פיו כל צבאם, חק וזמן נתן להם שלא ישנו את תפקידם, ששים ושמחים לעשות רצון קוניהם, פועלי אמת שפעולתם אמת, וללבנה אמר שתתחדש להיות עטרה תפארת לעמוסי בטן, שהם עתידים להתחדש כמותה ולפאר ליוצרם על כבוד מלכותו. ברוך אתה ה' מחדש חדשים". וצריך לברך ברכה זו מעומד, שכל המברך על החדש בזמנו כאילו הקביל פני השכינה. אם לא בירך עליה בליל הראשון מברך עליה עד ששה עשר יום בחדש עד שתמלא פגימתה.[1]

 

תפקיד המאורות

בברכה הנ"ל נאמר: "חק וזמן נתן להם שלא ישנו את תפקידם". מהו – לדעת המקרא ולדעת חז"ל – תפקידיהם של גרמי השמים?

סיפור הבריאה בתורה מפרט אותם, כדלהלן:

וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יְהִי מְאֹרֹת בִּרְקִיעַ הַשָּׁמַיִם לְהַבְדִּיל בֵּין הַיּוֹם וּבֵין הַלָּיְלָה וְהָיוּ לְאֹתֹת וּלְמוֹעֲדִים וּלְיָמִים וְשָׁנִים. וְהָיוּ לִמְאוֹרֹת בִּרְקִיעַ הַשָּׁמַיִם לְהָאִיר עַל הָאָרֶץ, וַיְהִי כֵן. וַיַּעַשׂ אֱלֹהִים אֶת שְׁנֵי הַמְּאֹרֹת הַגְּדֹלִים אֶת הַמָּאוֹר הַגָּדֹל לְמֶמְשֶׁלֶת הַיּוֹם וְאֶת הַמָּאוֹר הַקָּטֹן לְמֶמְשֶׁלֶת הַלַּיְלָה וְאֵת הַכּוֹכָבִים. וַיִּתֵּן אֹתָם אֱלֹהִים בִּרְקִיעַ הַשָּׁמָיִם לְהָאִיר עַל הָאָרֶץ. וְלִמְשֹׁל בַּיּוֹם וּבַלַּיְלָה וּלֲהַבְדִּיל בֵּין הָאוֹר וּבֵין הַחֹשֶׁךְ וַיַּרְא אֱלֹהִים כִּי טוֹב (בראשית א יד-יח).

רש"י מבאר את התפקידים השונים המנויים בכתוב כדלהלן:

• "וְהָיוּ לְאֹתֹת – כשהמאורות לוקים סימן רע הוא לעולם, שנאמר "מאותות השמים לא תחתו" (ירמיה י ב), בעשותכם רצון הקב"ה אין אתם צריכים לדאוג מן הפורענות".

כוונתו של רש"י לאירועים שמימיים שעלולים להטיל אימה על בני האדם, כגון ליקוי חמה, כוכב שביט וכד' כפי שמובא בברייתא:

תנו רבנן: בזמן שהחמה לוקה סימן רע לכל העולם כולו. משל למה הדבר דומה? למלך בשר ודם שעשה סעודה לעבדיו, והניח פנס לפניהם. כעס עליהם ואמר לעבדו: טול פנס מפניהם והושיבם בחושך. תניא, רבי מאיר אומר: כל זמן שמאורות לוקין סימן רע לשונאיהם של ישראל, מפני שמלומדין במכותיהן [רש"י: כל מיני פורעניות הבאין בעולם יש להם לישראל לדאוג ולומר: לא בא סימן זה אלא בשבילנו יותר משאר אומות, מפני שהן רגילים ללקות יותר מכולם]. משל לסופר שבא לבית הספר ורצועה בידו, מי דואג, מי שרגיל ללקות בכל יום ויום הוא דואג. תנו רבנן: בזמן שהחמה לוקה סימן רע לעובדי כוכבים, לבנה לוקה סימן רע לשונאיהם של ישראל, מפני שישראל מונין ללבנה ועובדי כוכבים לחמה… פניו דומין לדם, חרב בא לעולם; לשק, חיצי רעב באין לעולם; לזו ולזו, חרב וחיצי רעב באין לעולם… ובזמן שישראל עושין רצונו של מקום אין מתיראין מכל אלו, שנאמר "כה אמר ה': אל דרך הגויים אל תלמדו [לעשות כמעשיהם, ומשתעשו רצונו] ומאותות השמים אל תחתו כי יחתו הגויים מהמה" (ירמיה י ב), גויים יחתו, ואין ישראל יחתו. תנו רבנן: בשביל ארבעה דברים חמה לוקה [לא שמעתי טעם בדבר]: על אב בית דין שמת ואינו נספד כהלכה, ועל נערה המאורסה שצעקה בעיר ואין מושיע לה, ועל משכב זכוּר, ועל שני אחין שנשפך דמן כאחד. ובשביל ארבעה דברים מאורות [ירח וכוכבים] לוקין: על כותבי פלסטר [שטרות מזויפים ומכתבי עמל, לשום דופי על אדם, לכתוב בשמו מה שלא צוה], ועל מעידי עדות שקר, ועל מגדלי בהמה דקה בארץ ישראל [מחריבין את הארץ, שאין יכולין לשמרם מלרעות בשדה חביריהם], ועל קוצצי אילנות טובות [ואפילו הן שלהן, שמשחיתין הן, ונראין כבועטין בהקב"ה ובברכתו שמשפיע טוב].[2]

הגמרא רואה בליקוי מאורות השמים סימן רע עבור כל בני אנוש והיא אף מונה סדרה ארוכה של עבירות בגינן אותות אלו מבשרות רע. יחד עם זה, הנביא ירמיה מבטיח לבני ישראל כי אם ילכו בדרכי ה' לא יאונה להם כל רע. לדעת חז"ל יש תוקף ליראה מליקוי המאורות, וכך הבינו גם את הנאמר על ידי הנביא ירמיה.

אולם ניתן להבין את דברי הנביא כשלילת האמונה בסימנים שמימיים למה שקרה לאנושות או למה שיקרה לה. הרד"ק מבאר מהי טעותם של הגויים, שהם מתפללים למאורות השמיים כדי להעביר את הרוע, והנביא מזהיר את ישראל, שבמקום לפנות למאורות עליהם להפנות את תפילותיהם אל הקב"ה בעצמו: "אל תחתו ממנו ומזולתו מן הכוכבים כי הם עבדי עושי דברי ואם תעבדו האדון לא תצטרכו אל העבד ואם תעבדו העבד יכעס האדון וישלח מארה בתבואותיכם הפך מחשבתכם".

לאברבנאל דעת ביניים בנידון: הוא מבין מן הכתוב בירמיה כי קיימת הבחנה עקרונית בין ישראל ואומות העולם. אומות העולם אכן מנוהלות על ידי גרמי השמיים ואילו ישראל נמצא תחת השגחתו ישירה של הקב"ה: "ראוי הוא שיחתו הגויים מאותות השמים אחרי שהם מושלים בהם, ואתם לא תחתו יען היותכם מיוחדים להשגחה האלקית ואינכם תחת המערכה השמימית". גישה זאת מתיישבת עם דעת רבי יוחנן, לפיה יש מזל לגויים ואין מזל לישראל, ועניין זה רבי יוחנן דייק מן הכתוב בירמיה, כפי שמובא בגמרא:

רבי חנינא אומר: מזל מחכים [רש"י: לפי המזל היא החכמה], מזל מעשיר, ויש מזל לישראל [שאין תפלה וצדקה משנה את המזל]. רבי יוחנן אמר: אין מזל לישראל [דעל ידי תפלה וזכות משתנה מזלו לטובה]. ואזדא רבי יוחנן לטעמיה, דאמר רבי יוחנן: מניין שאין מזל לישראל? שנאמר "כה אמר ה' אל דרך הגוים אל תלמדו ומאתות השמים אל תחתו כי יחתו הגויים מהמה", גויים יחתו, ולא ישראל. ואף רב סבר אין מזל לישראל, דאמר רב יהודה אמר רב: מניין שאין מזל לישראל? שנאמר "ויוצא אתו החוצה" (בראשית טו ה), אמר אברהם לפני הקב"ה: רבונו של עולם "בן ביתי יורש אתי". אמר לו: לאו, "כי אם אשר יצא ממעיך". אמר לפניו: רבונו של עולם, נסתכלתי באיצטגנינות [חכמת המזלות] שלי ואיני ראוי להוליד בן. אמר ליה: צא מאיצטגנינות שלך [היינו דכתיב "ויוצא אותו החוצה", חוץ מאיצטגנוניתו], שאין מזל לישראל.[3]

המהר"ל חי בתקופה שכבר ידעו כי מאורעות כמו ליקוי החמה או הירח היו מאורעות פיזיקליים צפויים מראש, ולכן הוא מקשה על הגמרא כיצד ניתן לראות בהם מסר מאת הקב"ה:

סבות אלו שנתגלו בליקוי המאורות לפי דעתם יכחיש החוש הנגלה, כי ידוע שלקות המאורות תלוי במהלך המאורות, בחיבורם ובניגודם, בהתרחקם ובהתקרבם, באורך וברוחב, ואם כך איך אפשר לומר שיהיה לקות המאורות תלוי בדברים כאלו, שהאדם יודע זמן הלקות שהם על פי החשבון ואיך יתלו הלקות בחטא המעשים?[4]

בתירוצו המהר"ל מסביר שכוונת חז"ל לומר כי אם לא היה חטא בעולם הקב"ה לא היה יוצר את האפשרות של ליקוי מאורות. ואם תאמר, מכאן שאדם חייב לחטוא, יש לומר כי כל עוד חיים בני אדם על האדמה גם יהיה חטא בעולם. יחד עם זה, לעתיד לבוא, כאשר יחדל החטא מן היקום, מאורות השמים יהיו מיותרים כי אור השכינה יאיר את הכול.

דבר זה הוא טעות… שוודאי תלוי לקות המאורות במהלך המאורות, אבל סיבת הסבה נתנו הם. כי אם לא היה החטא בעולם לא היה דבר זה, כי אין ספק שלקות המאורות הוא פחיתות גדול וחסרון בעולם, ואם לא היה החטא נמצא בעולם לא היה סדר הבריאה נותן שיהיה לקות המאורות… הרי שה' ית' סידר הנהגת העולם לפי מדריגתו ומעלתו [של העולם]. ומפני כי העולם שייך בו חטאים אלו, ולפיכך מתחילת בריאת העולם לא נתן ה' יתברך להם אור שלא יקבל ליקוי, ובזולת חטא לא היה סדר זה. סוף סוף בשביל חטאים אלו הוא ליקוי המאורות. ואולי תאמר, אם כן מוכרח האדם לחטוא? אין זו קושיא, שאין ספק כי אין כלל העולם כולו צדיקים עד הזמן שיקוים "ומל ה' אלוהיך את לבבך ואת לבב זרעך" (דברים ל ו), ואז לא יהיה לקות המאורות חסרון כלל, כי אז נאמר "וחפרה הלבנה ובושה החמה וגו' והיה ה' לך לאור עולם" (ישעיה כד כג), אבל בעולם הזה אין העולם נקי מן החטא.

לפי הסבר זה הליקוי לא משמש כאות וכמסר תלויי זמן, אלא כתזכורת כללית לאנושות כי עדיין יש חטא בעולם.

רבי יהונתן אייבשיץ, שידע היטב את סיבת ליקויי החמה והירח, שואל שאלה נוספת: במציאות אין המאורות "לוקים", אלא הלבנה או כדור הארץ מסתירים את אור השמש או את אור הירח, בהתאמה, ואין זה אלא דומה להצבת מחיצה בין נר דולק לבין עין הרואה. הנר אינו כבוי אלא מוסתר בלבד. אולם יש לומר כי ליקוי המאורות המוזכר בגמרא אינו מה שמכונה כך בימינו אלא הכוונה לכתמים שעל פני השמש או הירח, והופעתם איננה על פי תכנית שניתן לחשבה מראש אלא על פי רצון ה' בלבד.[5] לפי הסברו של הרב אייבשיץ קשה להבין כי ליקוי חמה או ירח מסוג זה מהווה אות לאנושות, הרי מיעוט זניח בלבד יודע על קיומם של כתמים אלו ומיעוט עוד יותר קטן הבחין בהם אי פעם.

שד"ל טען, שהאמונה בהשפעתם של ליקויי המאורות על המציאות אינה אמונה יהודית:

טעם "אותות", סימנים, ואומות העולם קראום כן, מפני שהיו מאמינים, שהם סימנים על מה שעתיד לבוא, וכמו שאמר ירמיה "כי יחתו הגוים" "מהמה". והנה ראוי היה שיאמר תחלה, "והיו לימים ושנים ולמועדים", ולבסוף יזכיר האותות שאינם אלא לפרקים, אלא שרצה להחל בגדול… מפני שהאותות הם עיקר המכוון בחצי הפסוק הזה, כי רצה הקב"ה להודיע את ישראל, כי גם אותות השמים אינם אלא כמו הימים והשנים, כולם מסודרים ברצונו כשאר חוקות הטבע, וכמו היום והלילה וזרע וקציר וקור וחום, וכמו שהיום והלילה והקור והחום אין להם אלוה מיוחד, ואינם מודיעים העתיד לבוא כן גם אותות השמים. ומאחר שהאמונה באותות השמים ובלקיות חמה ולבנה ללמוד מהן העתיד היתה מפורסמת אצל האומות, ומשה, ואחריו ירמיה, מרחיק הטעות הזאת, ומודיע, שהן דבר טבעי כמו הימים והשנים, הרי זו ראיה גדולה לתורה מן השמים. ואין לתמוה, למה לא רצה הקב"ה לגלות לעמו שאר שיבושים שהיו מורגלים בהם, כי שאר השיבושים לא היו מזיקים בעיקרי האמונה ולא בתיקון המידות, מה שאין כן האמונה באותות השמים, שהיא מזקת כאמונת הניחושים וחברותיה שאסרה תורה, כי תרפה ידי האדם בעבודתו אשר הוא עמל, ותמלא לבו הבל ותסיר בטחונו מהאל.[6]

שד"ל שולל את פרשנות רש"י כאן וסובר כי כוונת הנאמר היא לשלול את האמונה בכך שליקוי מאורות השמים מבשר רעות. לדעתו יש להקיש מהמשך הכתוב המזכיר מועדים ושנים, כי כשם שאלו נקבעים באופן שהוא דטרמניסטי כך גם האותות, שהן לקויי המאורות. לפי שד"ל אין אפוא תפקיד מיוחד לליקוי המאורות.

פרשני מקרא אחרים סוברים כי כוונת הכתוב במה שכתב "והיו לאותות" היא כי בעתיד ייעשה שימוש במאורות כדי לחולל נסים בעת הצורך. רשב"ם מפנה למסופר על חזקיהו המלך והנביא ישעיהו, שהמלך ביקש אות מאת הנביא כי התרופה שהציע לו הנביא כדי לרפא את השחין שבו לקה, אכן תרפא אותו:

וַיֹּאמֶר יְשַׁעְיָהוּ זֶה לְּךָ הָאוֹת מֵאֵת ה' כִּי יַעֲשֶׂה ה' אֶת הַדָּבָר אֲשֶׁר דִּבֵּר הָלַךְ הַצֵּל עֶשֶׂר מַעֲלוֹת אִם יָשׁוּב עֶשֶׂר מַעֲלוֹת. וַיֹּאמֶר יְחִזְקִיָּהוּ נָקֵל לַצֵּל לִנְטוֹת עֶשֶׂר מַעֲלוֹת לֹא כִי יָשׁוּב הַצֵּל אֲחֹרַנִּית עֶשֶׂר מַעֲלוֹת. וַיִּקְרָא יְשַׁעְיָהוּ הַנָּבִיא אֶל ה' וַיָּשֶׁב אֶת הַצֵּל בַּמַּעֲלוֹת אֲשֶׁר יָרְדָה בְּמַעֲלוֹת אָחָז אֲחֹרַנִּית עֶשֶׂר מַעֲלוֹת (מלכים ב כ ט-יא).

ישעיהו ביקש מאת ה' כי יחזיר את הצל אחורנית, וה' נעתר לו בכך.

רמב"ן מפנה למאורעות אסכטולוגיים המתוארים בנבואת יואל: "וְנָתַתִּי מוֹפְתִים בַּשָּׁמַיִם וּבָאָרֶץ דָּם וָאֵשׁ וְתִימֲרוֹת עָשָׁן. הַשֶּׁמֶשׁ יֵהָפֵךְ לְחֹשֶׁךְ וְהַיָּרֵחַ לְדָם לִפְנֵי בּוֹא יוֹם ה' הַגָּדוֹל וְהַנּוֹרָא" (יואל ג ג-ד).

חזקוני מפנה למה שאירע ליהושע בגבעון, שעל פי הפרשנות הרווחת, העמיד את השמש דום באמצע היום. עוד הוא מפרש כי הכוונה לאסטרולוגים הלומדים את העתיד לקרות מאותות השמים: "והיו לאתת על העתידות, כי החוזים אומרים עתידות על מה שחוזים בהם".

רד"ק סובר כי פירוש "לאותות, הם השעות".

• "וּלְמוֹעֲדִים – על שם העתיד, שעתידים ישראל להצטוות על המועדים שהם נמנים למולד הלבנה". גם לשמש יש תפקיד בקביעת המועדים, באשר יש לחגוג את חג הפסח באביב דווקא, שנאמר "שָׁמוֹר אֶת חֹדֶשׁ הָאָבִיב וְעָשִׂיתָ פֶּסַח לַה' אֱלֹהֶיךָ כִּי בְּחֹדֶשׁ הָאָבִיב הוֹצִיאֲךָ ה' אֱלֹהֶיךָ מִמִּצְרַיִם" (דברים טז א). רק אם מתאימים את החודשים לעונות השנה, שנקבעות על פי סיבוב כדור הארץ מסביב לשמש, ניתן לכוון את לוח השנה כך שחודש ניסן יחול באביב.
• "לְהַבְדִּיל בֵּין הַיּוֹם וּבֵין הַלָּיְלָה… וְלִמְשֹׁל בַּיּוֹם וּבַלַּיְלָה וּלֲהַבְדִּיל בֵּין הָאוֹר וּבֵין הַחֹשֶׁךְ… וּלְיָמִים – שמוש החמה חצי יום ושמוש הלבנה חציו, הרי יום שלם".

ביום הראשון של הבריאה נאמר "וְהָאָרֶץ הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ וְחֹשֶׁךְ עַל פְּנֵי תְהוֹם… וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יְהִי אוֹר וַיְהִי אוֹר. וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת הָאוֹר כִּי טוֹב וַיַּבְדֵּל אֱלֹהִים בֵּין הָאוֹר וּבֵין הַחֹשֶׁךְ. וַיִּקְרָא אֱלֹהִים לָאוֹר יוֹם וְלַחֹשֶׁךְ קָרָא לָיְלָה וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹקֶר יוֹם אֶחָד" (בראשית א ג-ה). אם כך, לכאורה קשה, הרי מקור האור הוא השמש ושאר הכוכבים והם נבראו רק ביום הרביעי, שנאמר "וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יְהִי מְאֹרֹת בִּרְקִיעַ הַשָּׁמַיִם… וַיְהִי כֵן" (בראשית א יד-טו). אם כך, מהו האור שנוצר ביום הראשון? כבר חז"ל עוררו על כך:

אמר רב יהודה אמר רב: עשרה דברים נבראו ביום ראשון, ואלו הן: שמים וארץ, תהו ובהו, אור וחשך… מדת יום ומדת לילה… אור, דכתיב "ויאמר אלהים יהי אור"… מדת יום ומדת לילה, דכתיב "ויהי ערב ויהי בקר יום אחד"… ואור ביום ראשון איברי? והכתיב "ויתן אתם אלהים ברקיע השמים" וכתיב "… יום רביעי"? כדרבי אלעזר. דאמר רבי אלעזר: אור שברא הקב"ה ביום ראשון אדם צופה בו מסוף העולם ועד סופו. כיון שנסתכל הקב"ה בדור המבול ובדור הפלגה וראה שמעשיהם מקולקלים, עמד וגנזו מהן, שנאמר "וימנע מרשעים אורם". ולמי גנזו? לצדיקים לעתיד לבא, שנאמר "וירא אלהים את האור כי טוב", ואין טוב אלא צדיק, שנאמר "אמרו צדיק כי טוב"… כתנאי: אור שברא הקב"ה ביום ראשון אדם צופה ומביט בו מסוף העולם ועד סופו, דברי רבי יעקב. וחכמים אומרים: הן הן מאורות שנבראו ביום ראשון ולא נתלו עד יום רביעי.[7] 

לפי פשוטם של הפסוקים היה כבר חושך בתחילת היום הראשון ואז ה' ברא את האור והבחין בינו לבין החושך וקבע זמן שבו ישמש האור וזמן שונה בו ישמש החושך. לפי רבי יעקב האור שנברא ביום הראשון היה אור מיוחד שאיפשר לראות בו את כל מה שהיה ומה שיהיה או ראיית היקום כולו[8]. אור זה נגנז לעתיד לבוא, ובמקומו נבראו מאורות השמים. לפי דעתם של חכמים, כל מאורות השמים כבר נבראו ביום הראשון והם שמשו מקור לאור הנברא ביום הראשון ואף הוגבלו לחצי יממה, כל אחד בהתאם לשימושו. זאת למרות שמסלולם בשמים טרם נקבע. רק ביום הרביעי הם נתלו בגלגלי השמים.

פרופ' נתן אביעזר מסביר כי אותו אור בראשיתי של היום הראשון, הוא היותו למעשה המפץ הגדול, והחומר והאנרגיה הקיימים כיום בכל היקום כולו נוצרו ישירות מ"אור" זה.[9]

• "וְשָׁנִים, לסוף שלש מאות ששים וחמשה ימים יגמרו מהלכת בשנים עשר מזלות המשרתים אותם והיא שנה". שנה היא פרק זמן שאורכו מבוסס על זמן ההקפה של כדור הארץ סביב השמש, שהוא בקירוב 365.25 יממות. במשך השנה נראה כי מיקום השמש משתנה ביחס לכוכבי השבת, המזלות, וכעבור שנה היא חוזרת למקומה. שנת החמה מכתיבה את הלוח העברי מבחינות רבות: מספר החודשים בשנה, עיבור השנה ועוד.
• "וְהָיוּ לִמְאוֹרֹת בִּרְקִיעַ הַשָּׁמַיִם לְהָאִיר עַל הָאָרֶץ… הַמָּאוֹר הַגָּדֹל לְמֶמְשֶׁלֶת הַיּוֹם וְאֶת הַמָּאוֹר הַקָּטֹן לְמֶמְשֶׁלֶת הַלַּיְלָה וְאֵת הַכּוֹכָבִים… לְהָאִיר עַל הָאָרֶץ – עוד זאת ישמשו שיאירו לעולם".

למאורות השמים יש תפקיד נוסף על אלו שנמנו לפני כן, והוא להוות מקור לאור, כל מקור בזמן הניתן לו.

לשמש יש תפקידים נוספים שאינם מוזכרים בפסוקים אלו: הנו מקור לחום שבלעדיו אין חיים. בנוסף, ידוע היום כי רק אודות לשמש יש על כדור הארץ מים, והוא גם מאפשר את הפוטוסינתזה. קרני השמש מטהרים את המים הגלויים, והם מנוצלים על ידי בעלי חיים מסוימים כדי להתמקם. השמש הוא המקור של עונות השנה, ושל מירב המאורעות המטאורולוגיים הקיימים.

 

ששים ושמחים לעשות רצון קוניהם

ברכת הלבנה מייחסת רגשות לגרמי השמיים, כאילו הם "ששים ושמחים לעשות רצון קוניהם", טענה הנוגדת את הידוע על פי המדע המודרני. מה פשר הדבר? לפי המהרש"א, יש כאן רמז לאגדה המתארת את חילופי הדברים בין הקב"ה לירח, כדלהלן:

כתיב: "ויעש אלהים את שני המאורות הגדולים" [רש"י: דמשמע שניהם גדולים וכתיב הקטן] וכתיב: "את המאור הגדול ואת המאור הקטן". אמרה ירח לפני הקב"ה: רבונו של עולם, אפשר לשני מלכים שישתמשו בכתר אחד? אמר לה: לכי ומעטי את עצמך.

והמהרש"א מציין שהירח לא רק השלים עם זה שהתמעט, אלא אף שמח על כך: "אף על פי שמיעט [הקב"ה] הלבנה גם היא ששה ושמחה לעשות רצון קונה, להתמעט עצמה, ועל זה אמר "פועל אמת" לפי שבדין מִעַטָהּ". הבנה זאת לכאורה אינה מתיישבת עם המשך הגמרא, לפיו הירח התרעם על כך שנאלץ להתמעט. וגם אם ה' פיצה אותו על כך, משתמע כי עדיין לא השלים עם מצבו. כך מסופר בגמרא:  

אמרה לפניו: רבונו של עולם, הואיל ואמרתי לפניך דבר הגון, אמעיט את עצמי? אמר לה: לכי ומשול ביום ובלילה [נחמה היא]. אמרה ליה: מאי רבותיה, דשרגא בטיהרא [נר בצהרים אינו מאיר] מאי אהני? אמר לה: זיל, לימנו בך ישראל ימים ושנים. אמרה ליה: יומא [חמה] נמי, אי אפשר דלא מנו ביה תקופותא [נמנין לחמה ועל התקופה מעברין את השנה בסנהדרין (יא ע"ב)], דכתיב "והיו לאותות ולמועדים ולימים ושנים". זיל, ליקרו צדיקי בשמיך: "יעקב הקטן" ["מי יקום יעקב כי קטן הוא" (עמוס ז ב)] "שמואל הקטן" "דוד… הקטן" [מקרא הוא בשמואל (א יז)]. חזייה דלא קא מיתבא דעתה, אמר הקב"ה: הביאו כפרה עלי שמיעטתי את הירח! והיינו דאמר רבי שמעון בן לקיש: מה נשתנה שעיר של ראש חדש שנאמר בו "לה'"? אמר הקב"ה: שעיר זה יהא כפרה על שמיעטתי את הירח.[10]

לא היה די בניסיונות הפיוס הללו, והמדרש מספר על מעשה נוסף שעשה הקב"ה כדי לרצות את הירח הפגוע:

"את הכוכבים": אמר רבי אחא, משל למלך שהיו לו שני אפוטרופין, אחד שולט בעיר, ואחד שולט במדינה. אמר המלך, הואיל ומיעט עצמו זה להיות שולט בעיר, גוזר אני עליו בשעה שהוא יוצא תהא כל אוכלסא יוצאה עמו, ובשעה שיהא נכנס תהא בולי ודימוס נכנסה עמו. כך אמר הקב"ה, הואיל והלבנה הזו מיעטה עצמה להיות שולטת בלילה, גוזר אני עליה, בשעה שהיא יוצאת שיהו הכוכבים יוצאין עמה, בשעה שהיא נכנסת יהו הכוכבים נכנסים עמה.[11] 

כנראה המהרש"א סבור שבכך התפייס הירח ומיני אז יש לו ששון ושמחה למלא את רצון בוראו.

ברם, אין ספק שיש להבין את אגדת מיעוט הירח בצורה אלגורית ולא על פי פשוטה. בעלי המדרש התכוונו להעביר מסר הומילטי[12] והם עשו זאת על ידי פרסוניפיקציה של גופים דוממים[13]. מצד שני, גם משמעות הקטע "ששים ושמחים לעשות רצון קוניהם" היא שהקוסמוס כולו פועל בצורה מדויקת ומושלמת, יש כאן מליצה ספרותית יפה שאין טעם להנגידה לנתונים מדעיים עכשוויים.

 

נשים בברכת הלבנה

בגמרא מובא נוסח מקוצר של ברכת הלבנה: "אמר ליה רב אחא לרב אשי: במערבא מברכי ברוך מחדש חדשים". על כך רב אשי מגיב: "האי, נשי דידן נמי מברכי"[14]. המהרש"א מביא שני הסברים שונים לדברי רב אשי. לפי הסברו הראשון "תפלה קצרה כזו נשי נמי תוכלו לברך בעל פה בלילה". זאת אומרת, נשים חייבות בברכת הלבנה כמו גברים, אולם מחמת בורותן, באשר אינן יודעות קרוא וכתוב או משום שאינן מכירות את לשון הברכה, הן מן הסתם לא יכולות לברך. אולם, הן מסוגלות בכל זאת לברך ברכה קצרה כזאת. המהרש"א מציע גם הבנה חלופית לדברי רב אשי:

אי נמי דהכי קאמר נשי נמי תוכלו לברך כדקאמרת ברוך מחדש, ברכה זו בלא הזכרת השם בטומאת לידתן ונדתן, אבל בודאי צריכה ברכה זו הזכרת השם כדמסיק ברוך אתה ה' מחדש חדשים.

לפי הסברו הראשון של המהרש"א נוסח הברכה בארץ ישראל היה כפי שכתוב בירושלמי "הרואה את הלבנה בחידושה אומר ברוך מחדש חדשים"[15]. כפי הנראה נוסח הברכה היה "ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם מחדש חדשים", כפי שכותב המאירי, וברכה קצרה כזאת גם אישה מסוגלת לזכור בעל פה ולברך. ואילו לפי הסברו השני של המהרש"א, נוסח הברכה בארץ ישראל כלל שלוש מלים בלבד "ברוך מחדש חדשים", ומכיוון שאין בנוסח זה אזכור של שם ומלכות, גם נשים בשעת טומאתן היו רשאיות לברך. בכך המהרש"א רומז למנהג קדום המובא ברמ"א ב"יש אומרים" הראשון:

יש שכתבו שאין לאשה נדה בימי ראייתה ליכנס לבית הכנסת או להתפלל או להזכיר השם או ליגע בספר [משנה ברורה: הסכימו האחרונים דצריכה להתפלל בביתה ולברך כל הברכות ובפרט ברכת המזון וקידוש שהוא מן התורה], ויש אומרים שמותרת בכל, וכן עיקר, אבל המנהג במדינות אלו כסברא ראשונה [ובמדינותינו נוהגין היתר לעולם ומברכות ומתפללות ומכל מקום לא יסתכלו בספר תורה בשעה שמגביהים אותה להראות לעם. עוד כתב שלא יכנסו לבית הקברות עד שיטבלו].[16] [17]

בין כך ובין כך, משתמע מהדברים הנ"ל שבעיקרון האישה חייבת בברכת הלבנה.

 

יתירה מזו: מתברר כי לאישה יש קשר מיוחד עם ראש חודש, כך שישנה סיבה נוספת לנשים לברך ברכת הלבנה. כך נאמר בפרקי דרבי אליעזר, בעניין חטא העגל:

ראה אהרן לחור שנהרג ובנה מזבח להם… דן אהרן דין בינו לבין עצמו, אמר: אם אני אומר לישראל תנו לי כסף וזהב, מיד הם מביאים. אלא הריני אומר להם: תנו לי נזמי נשיכם ונזמי בניכם ובנותיכם והיה הדבר בטל ממנו. שמעו הנשים ולא קבלו עליהם ליתן נזמיהן לבעליהן, אלא אמרו להם: אתם רוצים לעשות שקוץ ותועבה, שאין בו כח להציל. לא שמעו להם, ונתן הקב"ה שכרן של נשים בעולם הזה ובעולם הבא… שהן משמרות ראשי חדשים… ראו האנשים שלא קבלו הנשים ליתן את נזמיהן לבעליהן, ועד אותה שניה היו הנזמים באזניהם כמעשה המצריים וכמעשה העברים, ופרקו את נזמיהם שבאזניהם ונתנו, שנאמר "וַיִּתְפָּרְקוּ כָּל הָעָם אֶת נִזְמֵי הַזָּהָב אֲשֶׁר בְּאָזְנֵיהֶם וַיָּבִיאוּ אֶל אַהֲרֹן" (שמות לב ג), באזני נשיהם אין כתיב כאן אלא באזניהם.[18]

והדבר בא לידי ביטוי בהלכה הפסוקה, כפי שמתבטא הטור בעניין זה:

גרסינן בפרק אין נערכין "ראש חודש אינו אסור בעשיית מלאכה"… והא דאיתא במגילה "ושאין בו ביטול מלאכה לעם כגון ראש חודש וחולו של מועד", אלמא שאסור בעשיית מלאכה דקאמר, מפני שאין בו ביטול מלאכה אם ישהו בבית הכנסת תקנו להוסיף אחד ולקרות ארבעה בתורה, ההיא לנשים קאמר, מפני שהנשים בטלות בו ממלאכה[19]… לפי שלא רצו נשים ליתן נזמיהן לבעליהן במעשה העגל, לכך נתן להן הקב"ה שכרן שיהו משמרות ראש חודש יותר מהאנשים.

והטור מוסיף את הפרטים הבאים:

שמעתי מאחי הר"י טעם לדבר, לפי שהמועדים נתקנו כנגד אבות: פסח כנגד אברהם, דכתיב "לושי ועשי עוגות" (בראשית יח)  ופסח היה. שבועות כנגד יצחק, שתקיעת שופר של מתן תורה היה בשופר מאילו של יצחק. סוכות כנגד יעקב, דכתיב "ולמקנהו עשה סוכות" (בראשית לד).  וי"ב ראשי חדשי השנה, שגם הם נקראים מועדים, כנגד י"ב שבטים. וכשחטאו בעגל ניטלו מהם וניתנו לנשותיהם לזכר שלא היו באותו חטא.[20]

והמהר"ם מרוטנבורג מוצא טעם נוסף לזיקה בין נשים לראש חודש: "בכל חדש האישה מתחדשת וטובלת וחוזרת לבעלה והיא חביבה עליו כיום חופתה, כשם שהלבנה מתחדשת בכל חדש והכל מתאוין לראותה.[21]"

ולא זאת בלבד: קיימת הקבלה בין המסופר במדרש על מערכת היחסים בין השמש לירח לבין זאת הקיימת בין הזוג הראשון אדם וחוה: כשם שהשמש והירח נבראו שווים, ולאחר דין ודברים הירח נאלץ להתמעט ובתמורה זכה לפיצוי חודשי באמצעות קורבן שבא לכפר על הפגיעה בו, כך גם האישה והאיש נבראו שווים, ובגלל החטא היא איבדה את מעמדה ונהייתה כנועה לבעלה. כפיצוי לכך היא קיבלה את הזכות להיבטל ממלאכה אחת לחודש. כך כותב הרב שור[22]:

כשם שהשמש והירח שוין נבראו, אלא שהלבנה קטרגה ואמרה אי אפשר לשני מלכים וכו', ונתמעטה וקבע לה הקב"ה יום ראש חודש, שיביאו ישראל כפרה לפניו כדי לפייסה, כך איש ואשה, שדומין לחמה ולבנה, מתחילה שוין נבראו, שלא תהיה האשה משועבדת לבעלה כלל במלאכתו, כי הכל היה מוכן ומזומן קודם החטא בלי טורח. וזהו שאמר אדם "האשה אשר נתת עמדי היא נתנה לי מן העץ", "עמדי" פירוש: כיון ששנינו שוין לא יכולתי להשיב פניה שלא לאכול. וכיון שחטאה נתמעטה שלכך נתקללה אחר כך "והוא ימשול בך" וכיון שלא חטאו הנשים בעגל גזר הקב"ה לפייסן וקבע יום פיוסן בראש חדש דוגמת הלבנה.[23]

 

לפי הדעות שהובאו עד כה יוצא שנשים לא רק רשאיות לברך ברכת הלבנה אלא אף שייכות לברכה זו יותר מאשר הגברים.

אולם לכאורה מדובר במצווה שהזמן גרמה, כפי שהעיר המגן אברהם[24], ואם כך כיצד ניתן לומר שהן חייבות לברך? אלא שהרב שלמה קלוגר חולק על המגן אברהם וסובר שברכת הלבנה אינה מצוות עשה שהזמן גרמא, וכך כתב:

אין לו עניין כלל למצוות עשה שהזמן גרמא, דכלל זה לא נאמר רק במצווה דגוף המצווה שייכא תמיד בכל עניין ובכל זמן, כגון במצה או סוכה ולולב וכדומה. דמצוה זו אפשר להתקיים בחשוון כמו בתשרי, ואייר כמו בניסן, ואף על פי כן אמרה התורה שבימים הללו חייב, מכאן ואילך פטור. מוכח דהוי מצוות עשה שהזמן גרמא, ולכך נשים פטורות. אבל בלבנה, אטו הוי ליה מניעה מכח הזמן, הוי המניעה מגוף המצווה שלא שייכא אז.

כלומר, מצוות עשה שהזמן גרמא היא רק במקרה שמעשה המצווה הוא אפשרי בכל עת, אלא שהתוקף הדתי שלה חל רק בזמן מסוים. לעומת זאת הלבנה עצמה משתנה והעילה לברכה קיימת רק בזמן חידוש הלבנה ולפני שהיא מתחילה להתקטן. רבי שלמה קלוגר משווה זאת לברכה על פרי חדש, שגם הוא משתנה מזמן לזמן, ובוודאי שאין מי שסבר לפטור נשים מברכת שהחיינו:

דאטו בפירי דלא שכיח רק בקיץ לא תהיה האשה מברכת על אכילתה או ראייתה שהחיינו כיון דהוי זמן גרמא שבחורף ליתנהו להנך פירות? זה ודאי אינו! כך הלבנה בכל חודש, כמו הפירי בכל שנה, ולכך כיוון דאין מניעה זו מכח גוף הזמן רק מכח הלבנה דבשעת חידוש מברכין ובשעת חסרונה אין מברכין.[25]

מטעם זה דחה את דברי המגן אברהם[26].

ברם, השל"ה מוצא סיבה שבגינה אין לנשים לומר ברכת הלבנה:

נראה בעיני, שמטעם זה מתרחקים הנשים ממצוה זו, אף על פי שמקיימין הרבה מצות עשה שהזמן גרמא, כגון שופר ולולב, ולא ראינו מעולם נשים מקיימות קידוש הלבנה, אף שהן נזהרות בכל התפילות, מפני שפגם הלבנה גרמה האשה הראשונה, דהיינו חטא חוה, ומתרחקים מפני הבושה. אף על פי שמצאו להם תיקון אחר כך, שנתקנו בעגל, שלא חטאו ולא שמעו להנחש הקדמון, שהוא השטן הוא היצר הרע, ועל כן ניתן ראש חודש להנשים, שיהו משמרות אותו יותר מהאנשים… מכל מקום, האשה היא סיבה ראשונה שבא המסית לעולם, ואחר כך החזיקו אותו האנשים בעגל, ועדיין לא נטהרנו, ולפעמים פגום ולפעמים מלא.[27] 

דברי השל"ה הובאו גם במשנה ברורה ובעוד אחרונים. ברם, לא ברור כיצד אפשר להאשים את האשה על דבר שקרה עוד לפני שהיא נוצרה? הרי מיעוט הלבנה היה ביום הרביעי, והאשה נוצרה ביום הששי! בנוסף לכך, דברי השל"ה תמוהים, הרי הם עומדים בניגוד לדברי הגמרא לפיהם אישה מברכת. לכן הרב הלברשטם אומר שאין להבין את הדברים האלה כפשוטם[28].

גם המגן אברהם, המצדד בדעת השל"ה, שת עינו לקושי השני, ומשתדל לישב אותו כך: "בסנהדרין פ"ה אמרינן על ברכת הלבנה "הני נשי דידן נמי מברכי" משמע קצת דמברכין, ואפשר דלאו דווקא נשים אלא לישנא בעלמא נקט". כלומר, לדעתו אין הכוונה שנשים מברכות בפועל, אלא שנוסח קצר כזה הולם למי שאינו יודע לברך, כגון נשים ואין בנאמר "הני נשי דידן נמי מברכי" משום נקיטת עמדה נורמטיבית. עם זאת, נראה כי ישובו של המגן אברהם דחוק.

הרב רישר[29] מציע טעם נוסף לכך שאין האישה מברכת ברכת הלבנה. בגמרא[30] מובאים עשרה דברים שבהם חוה נתקללה בגין החטא שחטאה. לפי אחת השיטות, אחד הדברים הוא שהיא "עטופה כאבל" שלדעת רש"י פירושה כי היא מכסה את שערותיה. לפי זה הוא כותב באחת מתשובותיו:

נראה שאין מקדשין הלבנה אלא כשהוא בשמחה, ומהאי טעמא… הטעם דנשים פטורות ממצוה זו ואין מקיימין אותה כלל אף על גב דהן מקיימין כל מצות עשה שזמן גרמה… ולפי זה יש לומר הטעם כפשוטה.. עשרה קללות נתקללה חוה "עטופה כאבל", לכך אין מקדשין הלבנה.[31]

לפי הבנתו של הרב רישר עטיפת ראשה של האישה היא ביטוי לאבל המתמשך שלה על חטא הקדמון שהיא אחראית לו, עד כדי כך שהיא לא יכולה לברך בשמחה.

הרב וייס מוסיף עוד טעם לכך שאין האישה מברכת ברכת הלבנה: "משום שנוהגת בחוץ, וכל כבודה בת מלך פנימה"[32].

במגן אברהם מובא עוד טעם מדוע אין הנשים אומרות ברכת הלבנה. בעניין הבדלה הרמ"א פוסק שנשים "לא יבדילו לעצמן רק ישמעו הבדלה מן האנשים"[33]. המגן אברהם מעלה, כי "אפשר דדעת רמ"א במצוה שיש בה עשיה רשאין לעשות ולברך, אבל בדבר שאין בה אלא הברכה כגון כאן אין רשאות ואפשר דמהאי טעמא לא נהגו לקדש הלבנה"[34]. מכיוון שברכת הלבנה היא אמירה בלבד ללא מעשה אין הנשים מברכות, ואין זה דומה לברכה על ארבעת המינים, שאישה רשאית לברך לעצמה, משום שיש בה מעשה. מגן אברהם לא מסביר מה הטעם לחלק בין מצוות שיש בהן מעשה לבין אלה שאין בהן מעשה, ובפועל חלוקה זאת לא עקבית היות ויש ברכות ללא מעשה שנשים אומרות, כגון ברכה על ההלל.

מכל מקום, לאור העמדות המנוגדות בנדון הרב יוסף חיים פסק:

נראה כיון דבש"ס משמע דמברכין, יש להם לשמוע הברכה מאחרים ולכוין לצאת או לומר רק ברוך מחדש חדשים… ואפשר דגם השל"ה יודה לזה, דלו יש קפידה כי אם בנוסח הברכה הארוכה של אנשים אבל בזה אין קפידה.[35]

 

ברכת הלבנה היא בגדר הקבלת פני השכינה

הקשר בין ברכת הלבנה להקבלת פני השכינה מופיע בגמרא:

כל המברך על החדש בזמנו כאילו מקבל פני שכינה, כתיב הכא: "החדש הזה" וכתיב התם "זה אלי ואנוהו" (שמות טו ב). תנא דבי רבי ישמעאל: אילמלא זכו ישראל אלא להקביל פני אביהן שבשמים כל חדש וחדש דיים [רש"י: אילו לא זכו למצוה אחרת אלא לזו שמקבלין פני שכינה פעם אחת בחדש כדאמרן בגזירה שוה]. אמר אביי: הלכך נימרינהו מעומד.[36]

נשאלת השאלה, מה יש בברכת הלבנה שמעלה אותה לדרגה זאת שהיא כקבלת פני השכינה? רבנו יונה מבאר את הרעיון כך: "הקב"ה, אף על פי שאינו נראה לעין, נראה הוא על ידי גבורותיו ונפלאותיו… על ידי מה שמחדש החדשים הוא מתגלה לבני אדם והוא כאלו מקבילין פניו"[37]. חידוש הלבנה הוא תופעה ייחודיה המגלה את יד ה' בטבע.

לדעת המאירי לא רק יש בכך ביטוי לידו של הקב"ה, אלא בחידוש הלבנה יש אזכור תמידי לבריאת העולם: "כל המברך על החדש בזמנו כאלו מקביל פני שכינה, שהרי זה הערה והתבוננות לחדוש הבריאה"[38]. בספר חמרא וחיי[39] מובא, בשם רבינו יהונתן, הסבר מורחב לדברי המאירי:

אילו לא זכו ישראל למצוה אחרת אלא לזו שמקבלים פני השכינה פעם אחת בחדש. והטעם לפי שלא נשאר במלאכת השמים והארץ דבר ניכר ומפורסם לכי מי שהוא חכם לב ולמי שאינו חכם לב שיהיה העולם נברא מזמן מועט ולא היה קדמון, כי אם בחידוש הלבנה, שהוא ניכר שהש"י מחדשו פעם אחת בכל חודש וחודש, ומכלה אותו מעט מעט עד שלא נשאר בו שום אור בעולם, וזהו לעד ולאות כי יוצר הכל יצרו מתחילה מאין, ויכול להחזירן לאין כשירצה, ומי שמברך להקב"ה על חידושו, מורה לעין כל רואהו שיש לעולם כולו יוצר ומושל ושליט, וזהו כל האדם, כי כשיאמין האדם בזה, ויכיר, יפחד ממנו ולא יסור ממצותו ימין ושמאל, הילכך הואיל ונחשב כאילו מקבל פני שכינה, ראוי שיברך ברכת החודש מעומד.

לעומתם המהרש"א סובר כי חידוש הלבנה מסמל את המצב העתידי של עם ישראל כאשר גם הוא יחדש את ימיו כקדם:

לפי שישראל בגלותן אינן זוכין לראות פני שכינה ורחוקה מקבלתה, אבל חידוש הלבנה הוא סימן לישראל שהם עתידין להתחדש כמותה לפאר ליוצרם בקיבול פני שכינה, כמו שיורה על זה נוסח ברכת הלבנה ולזה כשאנו מברכין על החדש בזמנו שהוא סימן שאנו עתידין להתחדש כמותה והרי אנו כאילו מקבלין פני השכינה.[40] 

רבי אשר מלוניל מציין כי "האי דנהיגינן לרקד לפניה, טעמא דהא מילתא, משום שמחה שחייבין אנו לשמוח על מצוה ראשונה שצוה הקב"ה לנו, ועוד שיש לנו לשמוח הרבה על שקבלנו פני השכינה"[41].

 

זמן אמירת ברכת הלבנה

נאמר בגמרא:

אמר רבי אחא בר חנינא אמר רב אסי אמר רבי יוחנן: עד כמה מברכין [רש"י: אם לא בירך היום יברך למחר] על החדש [על הלבנה בהתחדשה]? עד שתתמלא פגימתה [אבל בתר הכי לא שייך למימר מחדש חדשים, שהרי כבר נושנת היא]. וכמה? אמר רב יעקב בר אידי אמר רב יהודה: עד שבעה, נהרדעי אמרי: עד ששה עשר. ותרוייהו כרבי יוחנן סבירא להו. הא למיהוי כי יתרא, הא למיהוי כי נפיא [במלתיה דרבי יוחנן פליגי, ועד שנתמלא סבירא להו. מיהו רב יהודה סבר מלוי פגימתה דקאמר רבי יוחנן למהוי כי יתירא דהואי כמו יתר של קשת, שתהא כל פגימת הקשת מליאה עד היתר, דהיינו חצי העיגול והאי לסוף שבעה הוא, ונהרדעי סברי מלוי פגימה דקאמר רבי יוחנן עד דתהוי כי נפיא, עגולה במילואתה].[42]

על פי גמרא זו, הרמב"ם פסק: "צריך לברך ברכה זו מעומד, שכל המברך על החדש בזמנו כאילו הקביל פני השכינה. אם לא בירך עליה בליל הראשון מברך עליה עד ששה עשר יום בחדש עד שתמלא פגימתה". לפי זה משמע שלכתחילה יש לברך את ברכת הלבנה מן המולד, ומרגע זה ניתן להשלים ולומר את הברכה עד השישה עשר בחודש. להבנה זו יש נפקא מינא נוספת להלכה, כפי שכותב הרב פיינשטיין. לדעתו, יש לדייק מלשון הרמב"ם כי רק ביום הראשון של מולד הלבנה יש לברך מעומד. בכך הוא מיישב את השאלה מדוע המחבר השמיט דין זה כליל[43].

תמוה… על מה שהשמיט המחבר דין זה [שיש לעמוד בשעת ברכת הלבנה] המפורש בגמרא וברמב"ם ובטור… מהרמב"ם משמע דרק בבירך בליל הראשון מברך מעומד, שהוא כתב "וצריך לברך ברכה זו מעומד, שכל המברך על החדש בזמנו כאילו הקביל פני השכינה" ואחר זה כתב "אם לא בירך בליל הראשון מברך עליה עד ט"ז יום בחודש". מדנקט דין דמעומד וכאילו הקביל פני השכינה קודם שנקט הדין דעד ט"ז בחדש מברכין, משמע דרק כשבירך בליל הראשון בדיוק בתחלת חדושה הוא כמקבל פני השכינה. וטעמו, דהוא גורס בדברי רב אסי אמר רבי יוחנן, כל המברך על החדש בזמנו, ומפרש מלשון זה, דיש לכתחלה ודיעבד בברכה זו, דלכתחלה צריך להשתדל לראותה בתחלת חדושה ולברך עליה, ובדיעבד אם לא ראה אותה בליל הראשון, שהוא תחלת חדושה, מברך עד ט"ז שתתמלא פגימתה, ואמר רב אסי אמר רבי יוחנן, שאם זכה לברך בזמנו שהוא בתחלת חדושה הוא כאילו מקבל פני השכינה, ומדויק הלמוד מ"החדש הזה", שאיירי התם בתחלת חדושה. ועל זה דוקא אמר אביי הלכך נימרינהו מעומד וכמפורש ברמב"ם על טעם הדין דצריך לברך מעומד שכל המברך על החדש בזמנו כאילו הקביל פני השכינה… ולכן המחבר שכתב בסעיף ד, שאין מברכין עד שיעברו שבעת ימים… ונמצא ממילא שבזמננו ליכא דין זה דמברך מעומד להמחבר ולכן השמיט דין דמעומד משום שפוסק כהרמב"ם. אבל הטור לא סבר כלל שיש מעלה בליל הראשון אלא דדין שוה הוא עד ט"ז בחדש.[44]

במחלוקת שבגמרא הטור פוסק כנהרדעי: "והלכתא כנהרדעי, והני י"ו משעת המולד מונין אותם ולא מיום קביעות החדש" והוא מוסיף "ולא י"ו בכלל שנעשה כולו שלם"[45], שזו מן הסתם גם כוונת הרמב"ם. עם זאת הכלבו מציע לנהוג לכתחילה כדעה הראשונה: "משניהם נלמוד לומר לכתחילה מברכין עד ז' ואם איחר מברך והולך עד י"ו"[46]. ואילו המחבר פותח את סימן תכו במלים "הרואה לבנה בחדושה מברך", כלשון הרמב"ם והטור בעקבותיו[47], ובסעיף ג הוא חותם את טווח הזמן לאמירת הברכה במלים "עד אימתי מברכין עליה, עד י"ו מיום המולד, ולא י"ו בכלל". מתוך דברים אלו משמע כי דעת המחבר כדעת הרמב"ם והטור, שניתן לברך את ברכת הלבנה משעת המולד. אולם, בסעיף ד המחבר מסייג ופוסק נגד מה שהשתמע עד כה: "אין מברכים עליה עד שיעברו שבעת ימים עליה". מקור דעה זו הוא איש הקבלה רבי יוסף מקסטיליה שבספרד, ושדבריו הובאו בבית יוסף: "הרב יוסף גיקטיליא, בעל שערי אורה, כתב בתשובה שעל פי הקבלה אין לברך על חידוש הלבנה עד שיעברו עליה שבעה ימים". הב"ח מעלה סברה לשיטה זו: היות ועיקר דין ברכת הלבנה נלמד מגזרה שווה, כפי שהובא לעיל "כל המברך על החדש בזמנו כאילו מקבל פני שכינה, כתיב הכא: "החדש הזה" וכתיב התם "זה אלי ואנוהו"" והיות ובמימרא זו מקפידים שהברכה תיאמר "בזמנו", משום כך יש להמתין שבעה ימים עד שהלבנה תהיה נראית היטב, זאת אומרת שתהיה מלאה לפחות במחציתה. אולם הב"ח דוחה דעה זאת, כי היא נוגדת את פשוטם של דברי הגמרא:

איכא לתמוה דהלא מדקאמר תלמודא, עד כמה מברכין על החודש, עד שתתמלא פגימתה ואמר רב יהודה עד שבעה, ופירש רש"י, אם לא בירך היום יברך למחר עד ז', אלמא דלכתחלה מברך עליה קודם שעברו עליה ז' ימים, ונהרדעי לא פליגי עליה בהא, אלא מוסיפין לברך עוד עד י"ו.

דעת הבית יוסף לא התקבלה על רבים מן האחרונים, וכך מסכם המשנה ברורה:

רוב האחרונים פליגי על זה, ולדידהו על כל פנים לאחר שלושה ימים מעת לעת מעת המולד, שנהנים כבר מאורה, יש לברך עליה ואין להחמיץ המצוה. אכן אם הג' לחודש הוא באחד מימי השבוע נכון להמתין עד מוצאי שבת הבאה… וכמה אחרונים, והגר"א מכללם, מקילים אף באופן זה וסברי דאין כדאי להשהות המצוה בכל גווני ועל כן הנוהג כן בודאי יש לו על מי לסמוך ובפרט בימי החורף וגשם בודאי הזריז לקדש הרי זה משובח.[48]

המשנה ברורה הזכיר את המנהג להמתין עד מוצאי שבת כדי לברך על הלבנה. מניין המנהג הזה?

המקור נמצא במסכת סופרים. שם ישנם דינים נוספים לגבי דרך אמירת הברכה: "אין מברכין על הירח אלא במוצאי שבת, כשהוא מבושם, ובכלים נאים, ותולה עיניו כנגדה, ומיישר את רגליו"[49]. לפי זה יש לברך במוצאי שבת דווקא, משום שאז האדם במצב מתאים לקבל את פני השכינה, באשר הוא לבוש בבגדי שבת ונראה טוב ובעל מצב רוח מרומם.

מסתבר שהיו גרסאות לפיהם נאמר במסכת סופרים כי "אין מברכין על הלבנה עד שתתבשם". לכך ניתנו פירושים שונים:

המאירי מציע שני פירושים:

• "עד שיברכו על הבשמים", אולם הוא דוחה פירוש זה: "איני יודע טעם בדבר", ומנמק רבינו יונה: "דמה טעם הוא זה לתלות הדבר במוצאי שבת, שהרי פעמים שיהיה ראש חודש יום ראשון ולמה ימתין מלברך עד מוצאי שבת?"[50]. אולם הכלבו מצדד בפירוש זה: "משתתבסם משברכו על הבשמים במוצאי שבת והטעם לפי שאז אדם מקושט ומלובש בגדים נקיים של שבת וראוי להקביל פני שכינה"[51].
• "עד שתתבשם כענין "עבד בושמא להלולא", והוא עיגול האפריון של חתנים העשוי כמין יתר ובא כענין מה שאמרו כאן עד שבעה שתעשה כיתר"[52], זאת אומרת יש להמתין שבעה ימים עד אמירת ברכת הלבנה.

רבנו יונה מביא שני פירושים, האחד דומה לפירושו השני של המאירי: "תתבשם מלשון חופה ודומה לו "עביד בוסמא לבריה", כלומר עשה חופה לבנו, ורוצה לומר משעה שתיעשה כמו חופה שהיא גדולה קצת ומאירה סביבותיה"[53]. עם זאת, רבנו יונה לא קובע כמה זמן יש להמתין עד שזה יקרה. לפי פירושו השני של רבנו יונה, שאותו מביא בשם רבו, יש להמתין שניים או שלושה ימים אחרי המולד עד שראוי לברך את ברכת הלבנה:

"אין מברכין על הלבנה עד שתתבשם" פירושו משתמתק מלשון "לבסומי קלא", שרצונו לומר נמתק הקול. הכי נמי רצונו לומר משעה שמתוק האור שלה ואדם נהנה ממנו, שזהו אחר שני ימים או שלושה, אבל ירח בן יומו מתוך קטנותו אין האור שלה מתוק שאין אדם נהנה ממנו.

רבי אשר מלוניל[54] מוסיף פירוש:

האי דאמרינן אין מברכין על הלבנה… עד שתתבשם באורה, שלא תהיה דקה יותר מדי, שאינה מאירה כל כך, עד שתאיר היטב, ואז יהנו בני אדם כריח הבשמים. וגם משמע שלא יברך עליה בין השמשות עד הלילה, כי בלילה אורה רב ומבושם.[55] 

 

דינן של התוספות על הברכה

ביחס לכל התוספות הנהוגות לומר אחרי ברכת הלבנה, המאירי מזהיר "שיאמר זה דרך תפלה לא דרך נחש ולחש חלילה, אלא דרך תפלה ובקשה, ודרך הערה והתבוננות על פלאות ה' ויכלתו בחדוש ובהשתנות הטבעים ולהעניש לממרים ולגמול לטובים"[56].

בעניין תוספת תפילת עלינו אחרי ברכת הלבנה הביאור הלכה מבאר כדלהלן:

שמעתי מאחד דברי טעם במה שנהגו בכמה מקומות אחר קידוש לבנה לומר עלינו לשבח, היינו שלא יטעו חס ושלום במה שאנו יוצאין נגד הלבנה ושמחין נגדה, שיש שום חשש רעיון שאנו נותנים כבוד ללבנה, לכך אנו אומרים עלינו לשבח ומסיימים "כי ה' הוא האלהים בשמים ממעל וגו' אין עוד". ומה שאנו יוצאים הוא רק כדי לראות גבורות של הקב"ה שהוא מאיר ברצונו לכל באי עולם וכענין שנאמר "שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה" (ישעיהו מ כו).[57]

 

 

[1] הלכות ברכות י טז-יז.

[2] בבלי סוכה כט ע"א.

[3] בבלי שבת קנו ע"א.

[4] באר הגולה, הבאר השישי.

[5] יערות דבש ב יב. יצוין כי כתמי השמש היו מוכרים לאנושות כבר מאוד שנים לפני הספירה.

[6] שד"ל על בראשית א.

[7] בבלי חגיגה יב ע"א.

[8] לפי הרב חיים מוולוז'ין, אדם הראשון ידע הכול על הכול, בזכות אור זה. אולם מהמדרש משתמע שהקב"ה גנז את האור לני בריאת האדם.

[9] נתן אביעזר, על סתירות בין תורה למדע, ניב המדרשה כב-כג, תש"ן. (ניתן לקרוא באתר "דעת").

[10] בבלי חולין ס ע"ב.

[11] בראשית רבה (וילנא) פרשת בראשית פרשה ו ד.

[12] לפי לוינס, המסר הוא שההיררכיה הכרחית, אלא שהיא איננה צודקת בעיקרה. על "חטא" זה (כביכול) על הקב"ה להתכפר חודש בחודשו (שמעתי מפיו).

[13] ראו יצחק היינמן, דרכי האגדה, גבעתיים 1970, עמ' 19.

[14] בבלי סנהדרין מב ע"א.

[15] ירושלמי (וילנא) ברכות ט ב.

[16] רמ"א, שולחן ערוך אורח חיים הלכות קריאת שמע פח.

[17] בעניין זה ראו בהרחבה: ידידיה דינרי, חילול הקודש על ידי נדה ותקנת עזרא,

https://humanities.tau.ac.il/sites/humanities.tau.ac.il/files/media_server/Jewish%20History/Teuda/Teuda-%20Vol%203-%20English/Teuda-%20Vol%203-%2002-%20Dinari.pdf

[18] פרקי דרבי אליעזר (היגר) – "חורב" פרק מד.

[19] טיעון זה אינו מובן, כפי שמציין מור וקציעה: "לא הבינותי את זאת, כי מה זה טעם, לשיוסיפו ויקראו ארבעה בתורה, ונשים אינן חייבות בקריאת התורה, ומה בטול מלאכה בכך לאנשים". הרי יש כן ביטול מלאכה לגברים, ואז מדוע מוספים עליה אחת?

[20] טור אורח חיים הלכות ראש חודש סימן תיז

[21] שו"ת מהר"ם מרוטנבורג ד יג.

[22] הרב אברהם חיים שור, גליציה. נפטר בשנת 1632.

[23] תורת חיים סנהדרין מב ע"א. ראו טור ושולחן ערוך סימן תיז המרחיבים את הדיבור בעניין זה.

[24] מגן אברהם סימן תכו.

[25] חכמת שלמה אורח חיים תכו א.

[26] ובדומה כתב בשו"ת האלף לך שלמה (קצג). סברה דומה בהגדרת מצוות עשה שהזמן גרמא כתב המהרי"ל דסקין (קונטרס אחרון כו) וכן כתב הטורי אבן במגילה (כ ב), ועיין שו"ת יחווה דעת (ד יח), וביביע אומר (ה לו) שפרש את כל המקורות הנ"ל ועוד מקורות נוספים.

[27] של"ה שער האותיות אות הקו"ף – קדושה.

[28] דברי יציב אורח חיים צז.

[29] רבי יעקב רישר נולד בשנת 1670 בערך בפראג ונפטר בשנת 1733. הוא כיהן ברבנות בקהילות שונות: פראג, אנסבך (בווריה), ורמייזא (גרמניה) ומץ (צרפת).

[30] בבלי ערובין ק ע"ב.

[31] שו"ת שבות יעקב ב יא.

[32] שו"ת מנחת יצחק ח טו.

[33] שולחן ערוך אורח חיים הלכות שבת סימן רצו

[34] מגן אברהם סימן רצו יא.

[35] כף החיים תכו א.

[36] בבלי סנהדרין מב ע"א.

[37] רבינו יונה על הרי"ף ברכות כא ע"א.

[38] בית הבחירה (מאירי) סנהדרין מב ע"א.

[39] רבי חיים בן ישראל בֶּנְבֶנִשְׂתִּי (החבי״ב), (1603-1673) היה רב באיזמיר.

[40] מהרש"א חידושי אגדות מסכת סנהדרין מב ע"א.

[41] ספר המנהגות לה ע"ב.

[42] בבלי סנהדרין מא ע"ב-מב ע"א.

[43] שיטת הבית יוסף תבואר להלן.

[44] שו"ת אגרות משה אורח חיים א קמג.

[45] טור אורח חיים הלכות ראש חודש תכו.

[46] ספר כלבו מג.

[47] המקור של מימרא זאת הוא הרי"ף בברכות מג ע"ב בשם רב יהודה.

[48] משנה ברורה תכו ס"ק כ.

[49] סופרים פרק יט י.

[50] רבינו יונה על הרי"ף ברכות כא ע"א.

[51] ספר כלבו סימן מג.

[52] בית הבחירה (מאירי) סנהדרין מב ע"א.

[53] רבינו יונה על הרי"ף ברכות כא ע"א.

[54] רבי אשר מלוניל היה מחכמי פרובנס וחי במאות ה-12 וה-13.

[55] ספר המנהגות לה ע"ב.

[56] בית הבחירה (מאירי) סנהדרין מב ע"א.

[57] ביאור הלכה תכו ב ד"ה ומברך מעומד.