מובא בפרשתנו:

וַיְהִי כִּי הֵחֵל הָאָדָם לָרֹב עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה וּבָנוֹת יֻלְּדוּ לָהֶם. וַיִּרְאוּ בְנֵי הָאֱלֹהִים אֶת בְּנוֹת הָאָדָם כִּי טֹבֹת הֵנָּה וַיִּקְחוּ לָהֶם נָשִׁים מִכֹּל אֲשֶׁר בָּחָרוּ. וַיֹּאמֶר ה' לֹא יָדוֹן רוּחִי בָאָדָם לְעֹלָם בְּשַׁגַּם הוּא בָשָׂר וְהָיוּ יָמָיו מֵאָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה. הַנְּפִלִים הָיוּ בָאָרֶץ בַּיָּמִים הָהֵם וְגַם אַחֲרֵי כֵן אֲשֶׁר יָבֹאוּ בְּנֵי הָאֱלֹהִים אֶל בְּנוֹת הָאָדָם וְיָלְדוּ לָהֶם הֵמָּה הַגִּבֹּרִים אֲשֶׁר מֵעוֹלָם אַנְשֵׁי הַשֵּׁם (בראשית ו א-ד).

לעיתים קרובות בפרשנות המקרא נתקלים בשני רבדים שונים: פשט ודרש. אלא שגבולותיהם ברורים: פשוטו של מקרא הוא המשמעות המיידית של הטקסט, וגם הבנתו הסבירה ביותר מפאת נסיבות המעשה המתואר. לעומת זאת, הדרש מתרחק מהבנה המילולית של הכתוב, ובנוסף לכך במקרים רבים הוא מכניס בסיפור המקראי מרכיבים על-טבעיים לא סבירים. לדוגמה: בתפילתו, יעקב אומר: "בְמַקְלִי עָבַרְתִּי אֶת הַיַּרְדֵּן הַזֶּה" (בראשית לב יא). רש"י מפרש את דברי יעקב על פי פשוטו של מקרא: "לא היה עמי לא כסף ולא זהב ולא מקנה אלא מקלי לבדו", שזה המשמעות המיידית של הצהרה זו. והוא מוסיף: "ומדרש אגדה, נתן מקלו בירדן ונבקע הירדן", שזה לא רק פירוש רחוק מבחינת הבנה מילולית של הפסוק, אלא גם מכניס מרכיב ניסי בסיפור. במקרים האלה, רגילים לומר שהכוונה האמתית של התורה היא ההבנה על פי הפשט, אלא שחז"ל הרשו לעצמם להוסיף מרכיבים מליציים המבהירים מסר כלשהו שאין לזלזל בחשיבותו.

אולם, גם קורה לעיתים רחוקות מצב הפוך: שמשמעות הטקסט על פי הבנתו המילולית איננה סבירה מטעם כלשהו, בעוד שפרשנותו המתרחקת מפשוטו של מקרא יותר מתקבלת על הדעת. במקרים אלה מתעוררת התלבטות קשה בעניין גילוי הכוונה האמתית של התורה. מה עדיף? להבין את הטקסט על פי הבנתו המילולית, ואז להסתבך עם שאלות קשות על פי השכל הישר או עיקרון תיאולוגי כלשהו, או לחילופין לפרש אותו קטע על פי הסבירות, תוך כדי התרחקות מהמשמעות הפשוטה של המילים?

זה המצב בהבנת הקטע המקראי הנ"ל. מסופר שם על "בני האלוהים" שלקחו מ-"בנות האדם", ומזיווגים אלה נולדו "הנפילים", שהם "גיבורים" ו-"אנשי שם". על פרשה זו קאסוטו כותב:

זוהי בלי ספק אחת הפרשיות הסתומות ביותר בספרי התורה. וכל הדעות השונות שתלו בה הדורות המאוחרים לא בלבד שלא הועילו לבררה, אלא להיפך פרשו עליה מסווה של ערפל ועשאוה יותר ויותר סתומה.[1]

מי הם בני האלוהים? חוץ מבפרשתנו, מונח זה אינו מופיע אלא בספר איוב: "וַיְהִי הַיּוֹם וַיָּבֹאוּ בְּנֵי הָאֱלֹהִים לְהִתְיַצֵּב עַל ה' וַיָּבוֹא גַם הַשָּׂטָן בְּתוֹכָם" (איוב א ו). וכן בהמשך: "בְּרָן יַחַד כּוֹכְבֵי בֹקֶר וַיָּרִיעוּ כָּל בְּנֵי אֱלֹהִים" (איוב לח ז). ומצודת ציון מבאר: "בני האלהים – הם המלאכים הקרובים אל השכינה להיות מבני ביתה". לפי הבנה זו, פרשתנו מספרת שמלאכים שבאו מן השמיים הזדווגו עם נשי האדם בארץ, ומהם נולדו אנשים מפליאים בגובהם ובכוחם הפיזי. כך הבינו בפשטות פילון, יוספוס פלביוס ותרגום השבעים[2], וכך אמנם מובא בפרקי דרבי אליעזר:

רַבִּי אוֹמֵר: רָאוּ הַמַּלְאָכִים שֶׁנָּפְלוּ מִמְּקוֹם קְדֻשָּׁתָן מִן הַשָּׁמַיִם אֶת בְּנוֹת קַיִן מְהַלְּכוֹת גְּלוּיוֹת בְּשַׂר עֶרְוָה, וּמְכַחֲלוֹת עֵינֵיהֶן כַּזּוֹנוֹת, וְתָעוּ אַחֲרֵיהֶן וְלָקְחוּ מֵהֶן נָשִׁים… רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן קָרְחָה אוֹמֵר הַמַּלְאָכִים אֵשׁ לוֹהֲטִים… אֶלָּא בְּשָׁעָה שֶׁנָּפְלוּ מִן הַשָּׁמַיִם מִמְּקוֹם קְדֻשָּׁתָן, כֹּחָן וְקוֹמָתָן כִּבְנֵי אָדָם, וּלְבוּשָׁן גּוּשׁ עָפָר… רַבִּי צָדוֹק אוֹמֵר מֵהֶם נוֹלְדוּ הָעֲנָקִים הַמְהַלְּכִים בְּגֹבַהּ קוֹמָה, וּמְשַׁלְּחִים יָדָם בְּכָל גָּזֵל וְחָמָס וּשְׁפִיכוּת דָּמִים".[3]

ובמדרש, אף נותנים למלאכים אלה שמות:

ראו המלאכים שהיה הקב"ה מתעצב על שברא בני אדם. מיד עמדו שני מלאכים לפני הקב"ה, ששמם שמחזאי ועזאל, ואמרו לפניו: הלא אמרנו לפניך בשעה שבראת עולמך אל תברא אדם, כענין שנאמר "מה אנוש כי תזכרנו" (תהלים ח ה). אמר להם הקב"ה: ועולם מה תהא עליו? אמרו לו: אנו מסתפקים בו. אמר להם: גלוי וידוע לפני, אילו הייתם בעולמם, ויצר הרע שולט בכם כשם ששלט באדם הייתם קשים מהם. אמרו לו: תן לנו רשות ונדור עם הבריות ותראה איך אנו מקדשים שמך. אמר להם: כבר נתתי לכם רשות. מיד ירדו והשליט בהם יצר הרע. כיון שראו בנות האדם שהם יפות תעו אחריהן ולא יכלו לכבוש ביצרן, הדא הוא דכתיב "ויראו בני האלהים וגו'"… כיון שראו כך שמחזאי ועזאל עמדו ונשאו נשים והולידו בנים… אמר רבי צדוק מהם נולדו הענקים אשר הולכים בזדון לבם ובגובהן ומשלחים ידיהם בכל גזל וחמס ושפיכות דמים… ונשאו נשים והולידו סיחון ועוג.[4]

אין ספק כי הבנה זו תואמת את פשוטו של מקרא. אולם, היא מעלה קשיים חמורים ביותר מבחינה תיאולוגית: סיפור כזה נוגד באופן חזיתי את המסר התנכ"י בכללותו, ונפרט מדוע.

• בכל התורה, המלאכים מופיעים כשליחים נאמנים של ה', המקיימים את רצונו וכעין אוטומטים נטולים רצון עצמאי, בניגוד לבני האדם בעלי בחירה חופשית. אין להם יצר הרע, הם רק האמצעים לבצע משימות שה' מתכוון להוציא אל הפועל.
• על פי רוב הדעות, אין להם גוף חומרי כלל, אלא הן ישויות רוחניות בלבד. כך כותב שד"ל:

אף על פי שהמלאכים נזכרים בתורה ובנביאים כאילו מתראים לבני אדם כבעלי גוף ואוכלים ושותים, הנה הם תמיד מצויירים נעלים מתכונת האדם, באופן שנראה ברור, שהגוף שהיו מתראים בו לא היה גופם ממש, אלא גוף מושאל לשעה; ובכלות שליחותם היו פושטים אותו והיו עולים למרום.

• אחד ממסרים העיקריים של המקרא הוא שבזירת העולם, השחקנים הבלעדיים הם הקב"ה, האדם והטבע. זו האלילות שהרבתה אלים וישויות רבות, בעלי רצון וכוח עצמאי.
• הסיפור הזה – לפי הבנתו הפשוטה – מזכיר את המיטוס היווני של הופעת הטיטאנים, צאצאי האלים אורנוס וגאיה, והורי האלים האולימפיים, וכן סיפורים נוספים השייכים לאותו סוגה. כך כותב המלבי"ם:

הגדות כאלה היו בימים האלה וגם אחרי כן. כי נודע שבכל סיפורי העמים הקדמונים יספרו שבימי קדם מלכו על מדינתם בני אלהים שבאו משמים אל הארץ ומלכו עליה ונשאו נשים מבנות האדם ומהם עמדו גבורים ואדירים שרים ומושלים, כמו שימצא הקורא בספורי הדורות שראשית ספורי ממלכת מצרים וחינא ומלכות יון יתחיל מן האלהות וחצי אלהות שהתהלכו על ההרים הרמים ועל ארצם בימי קדם וספרו עליהם נפלאות וגבורות, והם נעשו להם אלילים שהקימו להם מצבות ומזבחות ועבדו אותם בכמה עבודות מתועבות, כי ספרו על אליליהם מעשים של רצח ונאוף וכל מדות רעות, עד שגם עובדיהם התדמו להם בתועבותיהם, כמו האלילה שעבודתה היתה בנאוף, ואליל שעבדו אותו בזבחי אדם, ועבודות האלה עמדו עד אמצע מלכות הרומיים וכל שכן שהיו בתקפם בימי משה, וכל סיפורי קורות מצרים התחיל בהאלילים בני אלהים שנפלו משמים ארץ בימי קדם.[5]

אולם, הרוח היהודית תיעבה סיפורים כאלה, שלא רק מובילים לעבודה זרה, אלא גם בפרטיהם מלאים אלימות, רצח ומין פרוע.

• אם מדובר במלאכים סוררים, מדוע לא נענשו? כך מעיר שד"ל: "אם היה, שהמלאכים גרמו הקלקול, היה ה' מעניש אותם כדרך שהעניש את הנחש, וכאן לא הזכיר דבר מזה".

 

בגלל כל הסיבות הנ"ל, הפרשנות הקלאסית העדיפה להתרחק מפשוטו של מקרא ולהעמיד את כל הסיפור במסגרת אנושית בלבד. אלא שיש להסביר מי הם "בני האלוהים" שהזדווגו עם "בנות האדם" ולפענח את משמעותה של הנגדה זו. הוצעו מספר הצעות, כדלהלן.

• בני האלוהים הם אנשים חשובים

כך הבינו את העניין אונקלוס: "בני רברביא", תרגום יונתן "בני הגדולים"[6], וכן רש"י:

בני השרים והשופטים. כל אלהים שבמקרא לשון מרות, וזה יוכיח: "ואתה תהיה לו לאלהים" (שמות ד טז), "ראה נתתיך אלהים" (שם ז א).

גם רד"ק: "הנפילים היו מבני הגדולים". ובהמשך: "בני השופטים והגדולים ומנהיגי המדינות, כי הם נקראו אלהים, כמו "אלהים לא תקלל" (שמות כב כז)". לפי הבנה זו, בנות האדם הן:

בנות המון האדם החלושים שלא היה להן כח לעמוד כנגדם, וכאשר היו רואים בני הגדולים בנות העניים שהיו טובות, רצונו לומר יפות תואר ומראה, היו עושקים ולוקחים איזה שהם בוחרים מכל הנשים ואותן שישרו בעיניהם, הן פנויות או נשואות לבעל, כי מי שהיה גדול מחברו עושק את חברו ואין מציל מידם, ואדם נאמר על הפחותים והחלושים.

• בני האלוהים הם בני שת, ובנות האדם צאצאיות קין

זו דעתו של רבי יהודה הלוי.[7] המעניין הוא שריה"ל איננו מתייחס ממש לפרשתנו, אולם יש לשער שהוא קיבל השראה ממנה. הוא מסביר שאדם הראשון היה אדם מושלם, באשר – בניגוד ליתר בני האדם – טיבו לא היה תלוי במערכת הגנטית של הוריו, וגם לא בהצלחה או באי-הצלחה של החינוך שקיבל בנעוריו: "אדם היה שלם ללא הסתייגות… לא הייתה כל מניעה: לא מצד זרע של אב ולא מצד דם של אם, ולא מצד התזונה וההנהגה בשנות החינוך והילדות… הוא קרוי אצלנו בן-אלוהים". אדם הראשון גם הצליח להעביר את טיבו המיוחד לחלק מצאצאיו: "הוא וכל הדומים לו מבין צאצאיו הם בני אלוהים".  הבל בלבד – בניגוד לקין – ירש סגולה זו ונהרג, אבל שת "אשר דמה לאדם והיה סגולתו וגרעינו" זכה בסגולה זו. כך שנוצר זרע אנשים ש-"נקראו בני אלוהים. היתה להם שלמות במבנה, במידות, באריכות ימים, בידיעות וביכולת".

לפי תיאור זה, ניתן להבין את פרשתנו: האנשים המיוחדים האלה הזדווגו עם נשים "רגילות", ונולדו מהם גיבורים. כאמור, אין ריה"ל כותב את זה באופן מפורש, אבל כך מבין אותו אבן-עזרא, הסובר כי הנשים שנשאו בני שת היו בנות קין. יחד עם זה, לא משתמע מפירושו שהיה בזה כל עושק וחמס, כהבנתם של רש"י ורד"ק.

• בני האלוהים הם בני קין, ובנות האדם צאצאיות שת

זו דעת הזוהר:

בניו של קין היו בני האלהים, כי כשבא סמאל על חוה, הטיל בה זוהמא, ונתעברה והולידה את קין. וצורתו לא היה דומה לשאר בני אדם, מטעם היותו תולדה מן מלאך. וכל אלו הבאים מצד קין לא היו נקראים אלא בני האלהים משום שתוארם היה כמלאכים הנקראים אלהים.[8]  

לפי זה, הנשים "הרגילות" הן בהכרח צאצאיות של שת. אולם, ייחוס זה של קין לסמאל המופיע בסיפור המקראי בצורת הנחש הקדמוני ממש לא הולם את פשוטו של מקרא. המעניין הוא ששד"ל, שאינו חשוד באהדה מרובה כלפי הספרות הקבלית, גם מבין ש-"בני האלוהים" הם צאצאי קין, אלא שהוא מבאר את העניין בצורה נטולת כל עניין מיסטי, כדלהלן:

נראה לי כי בני האלהים הם קצת מבני קין, שהיו תועים בארץ, והיה טבעם קשה ורע כקין אביהם, ובני שת היו מיושבים בקיבוץ מדיני, והיו נקראים בני אדם, וקצת מבני קין היו חזקים וגבוהי קומה מהם, והיו בני האדם מפחדים ונבהלים מהם והיו קוראים להם בני האלהים מפני גבהם ואימתם שהיתה מוטלת עליהם. והנה בתחילה לא היו בני שת מתערבים בבני קין, אך ברוב הימים התחילו בני קין לחטוף להם מבנות האדם… והבנות האלה ילדו בנים דומים בקצת לאבותם שהיו מבני האלהים… אנשים גבוהים וקשים ורעים יותר משאר בני שת, ומאז והלאה התחילה חברת האדם להתקלקל.

• בני אלוהים הם כומרי עבודה זרה

כך כותב הכתב והקבלה:

הוא תאר על כומרי אלילים, כי לדעתם המשובשת תארו את שם כומריהם בשם אלהות … והודיע הכתוב שהאנשים האלה הרשיעו מעשיהם, הם החלו לפרוץ גדר העריות.

 

ברם, קאסוטו שולל את כל הפירושים האלה: "כל הפירושים הללו, המייחסים את הכינוי "בני האלהים" לאיזה סוג מסוים של בני אדם, אינם מתקבלים על הדעת". וזאת, משני טעמים:

• הפסוק מנגיד את "בנות האדם" ל-"בני האלוהים". מכאן משתמע בעליל ש-"בני האלוהים" לא שייכים למין האנושי: "הואיל והביטוי "בני האלהים" בא בניגוד לבנות האדם, ברור הוא שביטוי זה לעצמים העומדים מחוץ לחוגים של המין האנושי הוא שייך".
• "בכל מקום שכתוב "בני אלהים" או "בני אלים" הכוונה על המלאכים".

ולדעתו, מדובר אמנם במלאכים, ואז, כאמור, יש להתמודד עם בעיית ההקשר הפגאני של הסיפור. קאסוטו מצליח להפוך את משמעותו, כך שמסרו הוא דווקא נאמן לרוח התורה כולה. לדעתו, התורה באה להכחיש את המוטיבים הפגאניים של אגדות העממיות, ובכוונתה להחזיר את כל האירועים לשליטתו הבלעדית של הקב"ה, כדלהלן:

בפרשה הנידונה תופסת התורה עמדה כלפי האגדות מעין אלה וההשקפות התלויות בהן… יכול יהיה הקורא להגיד: כבר שמעתי כיצד נולדו ונתרבו ונסתעפו משפחות בני אדם, יוצאי חלציהם של אדם וחוה בדרך ההולדה הטבעית, אבל יודע אני שחיו בארץ לשעבר הענקים, גבורי הקומה והכוח הרבה יותר מבני אדם הרגילים, ומסורת בידנו מאבותינו שבשעת כניסתם לארץ מצאו בה אחדים מיתר הענקים. ומאין מוצאם של אלה, מכיון שלא היו דומים לבני אדם שכמונו?… התשובה מתנגדת לאגדותיהם הנזכרות של העמים… הענקים אינם מתייחסים חלילה אל האלהות כל עיקר, אלא רק אל בני האלהים, כלומר אל בני הפמילה האלהית, אל משרתיו של האלהים, ודווקא אל הפחותים שבהם.

קאסוטו גם יודע להסביר מדוע התורה איננה מרחיבה את העניין:

כל מלה ומלה שקולה. ובכוונה קיצרה וצמצמה התורה את דבריה בפסוקים מועטים, כאילו חפצה להגיד, שאין העניין חביב עליה כלל וכלל, ולא לשם עצמו הוא נזכר, אלא רק כדי להרחיק דעות מסוימות מלבם של הקוראים.

והוא גם מדגיש שאין במעשים אלה כל כוונה לערער  בעליונותו של האל: "אין כאן שום רמז למרד בני האלהים בה', ואף לא למעשים מכוערים מצדם. בני האלהים אינם עומדים במדרגתם של מלאכי השרת שאינם פרים ורבים, ומבחינה זו דומים הם לבני אדם. מתוך כך אין להתפלא על זה, שנשאו להם נשים". ובזה הוא שולל את כל מה שנאמר בעניין:

כל מה שאמרו המפרשים על דבר מעשי חמס וכיוצא בזה, כדי למצוא קשר בין פרשה זו ובין סיפור המבול, אין לו שם יסוד בדברי הכתוב. "ויקחו להם נשים": זהו הביטוי הרגיל לנישואין חוקיים. "מכל אשר בחרו" כתוב, ולא "את כל אשר בחרו". אין הפרשה קשורה במעשה המבול כל עיקר.

 

ולסיכום, יש מקום להעריך את מאמציו של קאסוטו לשמור על פשוטו של מקרא ויחד עם זה להוציא מהסיפור הזה את העוקץ הפגאני הנודף ממנו. בכל זאת, המחיר הוא ההכרח לקבל כעובדה מוגמרת את קיומם של מלאכים נחותים המתנהגים כבני אדם. סוג זה של מלאכים אינו מופיע במקרא כולו חוץ מאשר בפרשתנו, ואינו תואם את עקרונות ההגות היהודית המאוחרת. אולם, היהודי המאמין אינו רשאי לפקפק במה שכתוב בתורה בצורה מפורשת, ועליו לבכר את מה שנאמר בה על פני עקרונות פילוסופיים נעלים ככל שיהיו[9]. זאת החובה של "תורה מן השמיים".

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

[1] משה דוד קאסוטו, מעשה בני האלהים ובנות האדם, מתוך הספר ספרות מקראית וספרות כנענית, ירושלים תשל"ב-תשל"ט.

[2] קאסוטו מביא גם רשימה של ספרים חיצוניים המבינים את העניין כך, ראו שם. לפי הרמב"ם (הלכות יסודי התורה ב ז), "בני האלוהים" הוא אחד מכינויי המלאכים.

[3] פרקי דרבי אליעזר כב.

[4] בראשית רבתי בראשית ו ב. לפי המדרש, מעשה זה אירע אפוא אחרי המבול.

[5] מלבי"ם בראשית ו ד.

[6] על פי כתר יונתן. אולם, בפסוק ד, תרגום יונתן לכאורה סותר את עצמו ומתייחס למלאכים ששכנו בארץ: "שמחזאי ועוזיאל הם נפילים מן השמים והיו בארץ בימים ההם ואף אחרי כן" והדבר צריך עיון.

[7] ראו כוזרי א צה. ו-ב יד.

[8] ספר הזוהר, פרשת בראשית, תסה, על פי פירוש הסולם.

[9] בניגוד לדעת הרמב"ם, ראו מורה הנבוכים ב כה.