פרשיית גיחזי

הפטרת השבוע מספרת על מעשה ארבעת המצורעים שגילו כי צבא ארם, שאיים על עיר שומרון, נטש את העיר וברח באופן נסי. אין המקרא מוסר פרטים מזהים על המצורעים האלה, ואילו חז"ל קבעו כי מדובר בגיחזי ושלושה בניו[1]. קביעה זו מסתמכת על המסופר בספר מלכים: אלישע סירב לקבל כל תגמול מנעמן אחרי שריפא אותו מצרעתו[2], אבל משרתו גיחזי רדף אחרי נעמן והצליח להוציא ממנו חפצים יקרי ערך כביכול בשליחות אלישע. אלישע גילה את מה שעשה גיחזי, הוא ראה בזה חילול ה', והוא הטיל עליו עונש חמור, כפי שכתוב: "וְצָרַעַת נַעֲמָן תִּדְבַּק בְּךָ וּבְזַרְעֲךָ לְעוֹלָם וַיֵּצֵא מִלְּפָנָיו מְצֹרָע כַּשָּׁלֶג" (מלכים ב ה כז). המדרש משלים את מה שנאמר במקרא:

הצרעת באה… על המחלל שם שמים. זה גיחזי שרץ אחר נעמן ליטול ממנו ממון. אלישע קידש שמו של הקב"ה שלא רצה ליטול מנעמן כלום, וגיחזי רדף אחריו, ונשבע לו לשקר ששלח אצלו שישלח לו ממון. נמצא זה מחלל שם שמים מה שקידש אלישע. אמר לו הקב"ה לגיחזי: רשע!… נשבעת בשמי כדי לחללו, חייך מאומה אמרת ומומו אתה נוטל וצרעת נעמן תדבק בך.[3]

ברצוני להתמודד כאן עם השאלות הבאות:

1)       איך עוון זה של גחיזי הצדיק עונש כה חמור?

2)       אם גיחזי חטא, מדוע זרעו ייענש?

3)       מדוע ארבעת המצורעים ישבו בשערי העיר שומרון?

הצדקת העונש

חז"ל הרגישו בחוסר הפרופורציה בין החטא לעונשו, והם התמודדו אתו בשני אופנים:

א)      העונש שהוטל על גיחזי לא בא לגמול לו על עבירה אחת בלבד, אלא על סדרת חטאים חמורים שגיחזי עבר עליהם בהזדמנויות שונות. מה היו חטאים אלה?

–          גיחזי השתמש בתחבולות שונות כדי להסית אנשים לעבודה זרה:"מאי עבד? – איכא דאמרי: אבן שואבת תלה לחטאת ירבעם, והעמידה בין שמים לארץ (רש"י: מגבהת מתכת בלא נגיעה, כעין אותה שלועזין קלאמניס"ה בלעז (מגנט), ועל ידי אותה אבן העמיד עגלים של ירבעם באוויר). ואיכא דאמרי: שם חקק בפיה והייתה מכרזת ואומרת אנכי ולא יהיה לך"[4].

–          גיחזי היה חשוד בענייני מין, כפי שמובא בגמרא: "'קדוש הוא', אמר רבי יוסי ברבי חנינא: הוא [אלישע] קדוש, ומשרתו אינו קדוש, שנאמר (מלכים ב ד כז): 'ויגש גיחזי להדפה'. אמר רבי יוסי ברבי חנינא: שאחזה בהוד יופיה [רש"י: בדדיה]".[5]

–          גיחזי לא כיבד את רבו כראוי, כפי שמובא בגמרא: "מפני מה נענש גיחזי – מפני שקרא לרבו בשמו, שנאמר (מלכים ב ח ה): 'ויאמר גחזי, אדני המלך זאת האישה וזה בנה אשר החיה אלישע'"[6].

–          גיחזי מנע מתלמידי חכמים לגשת לאלישע הנביא:"רבנן דחה מקמיה"[7].

–          לפי התלמוד הירושלמי, "גיחזי אדם גיבור בתורה היה, אלא שהיו בו שלשה דברים: עין צרה, ופרוץ בערווה, ולא היה מודה בתחיית המתים".[8]

יוצא מדברי חז"ל הנ"ל שגיחזי היה רשע גמור! ואמנם חז"ל הסיקו כי עונשו היה יותר חמור ממה שמוזכר בתנ"ך: "ארבעה הדיוטות אין להן חלק לעולם הבא… בלעם, ודואג, ואחיתופל, וגחזי".[9]יוצא אפוא באופן פרדוכסלי כי בחיפוש אחרי חטאים נוספים של גיחזי שיצדיקו את העונש הכבד שהטיל עליו אלישע, חז"ל מצאו כמות כזאת של חטאים שמספיקה לשלול ממנו אף את הזכות לעולם הבא.

ב)      חז"ל מאשימים את אלישע בקפדנות יתירה[10].

כך מובא בגמרא: "לעולם תהא שמאל דוחה וימין מקרבת. לא כאלישע שדחפו לגחזי בשתי ידים". ובהמשך: "שלשה חלאים חלה אלישע: אחד – שגירה דובים בתינוקות, ואחד – שדחפו לגחזי בשתי ידים. ואחד – שמת בו"[11].

אבל ניתן ליישב בפשטות כי גיחזי אמנם התחייב בעבירה חמורה ביותר: חילול ה'. הרי יש שסוברים שמחובת עם ישראל להורות למין האנושי את האמונה בה' ועל ידי כך לקדש שם ה'. לפי הרנ"ק[12], תפקידו של עם ישראל לא רק להוות דוגמה אישית אלא עליו מוטלת החובה להיות "מורים למין האנושי האמונה התוריית המוחלטת" וכך יתקרבו אומות העולם יותר ויותר ל"רוחני המוחלט" ואף הם יזכו לחיי עולם. יש הרואים במצוות קידוש ה' תכלית המעשה הדתי בישראל, שכל מטרתו לגרום להאדרת שמו של אלהי ישראל ברבים, בכל הדרכים והמעשים האפשריים. קידוש ה' והיפוכו, חילול ה', הם מבחינת ההלכה קני המידה העיקריים לחשיבותן של כל המצוות והעבירות שבתורה. ברוח זו כתב הרב ש"ר הירש: "ישראל אין לו ייעוד אחר אלא להכיר באלהיו את האחד היחיד… ולהודיע על אלהים… על ידי גורלו וחייו"[13]. אם כן, אין פלא שפסק הרמב"ם בהלכות תשובה (א ד) בעניין דירוג העבירות השונות:

אף על פי שהתשובה מכפרת על הכל, ועצמו של יום הכיפורים מכפר – יש עבירות שהן מתכפרות בשעתן, ויש עבירות שאין מתכפרות אלא לאחר זמן… במה דברים אמורים? בשלא חילל את השם בשעה שעבר. אבל המחלל את השם, אף על פי שעשה תשובה והגיע יום הכיפורים, והוא עומד בתשובתו, ובאו עליו ייסורים – אינו מתכפר לו כפרה גמורה עד שימות, אלא תשובה, יום הכיפורים וייסורים – שלשתם תולים, ומיתה מכפרת.

מדוע בני גיחזי נענשו?

הרד"ק שואל שאלה זו ועונה עליה (מלכים ב ה כז): "מלמד שבניו ידעו בדבר". לפי הרד"ק, רק בניו נענשו ולא כל צאצאיו: "ובזרעך לעולם-לא אמר בכל הבנים שיצאו ממנו עד עולם אלא באותם בנים שהיו לו שתדבק הצרעת בו ובהם לעולם שלא ירפאו ממנה". ברם, אין פירוש הרד"ק מתיישב עם פשוטו של מקרא.

גם ספר הזוהר מתייחס לשאלה זו, וכך הוא כותב: "אי הוא חטא בנוי אמאי ילקון, א"ל אלישע יתיר משאר נביאי חמא, חמא דלא נפיק מגחזי ברא דמעליא ועל דא לייט לכלהו"[14]. לפי הזוהר, התאפשר לאלישע לקלל את צאצאיו של גיחזי היות והוא חזה בנבואה שלא יצא צדיק ממנו. ספק אם יש בדברי הזוהר כדי לפתור את הבעיה.

מדוע המצורעים ישבו בשערי שומרון?

על פי התורה, חובה על המצורע לעזוב את המחנה, כפי שנאמר (ויקרא יג מו): "בדד ישב מחוץ למחנה מושבו". אחרי כניסתם לארץ ישראל, "המחנה" הפך להיות כל עיר מוקפת חומה, כפי שנקבע במשנה (כלים א ז): "עיירות המוקפות חומה מקודשות ממנה שמשלחים מתוכן את המצורעים". ר' עובדיה מברטנורא מבאר:

עיירות המוקפות חומה – מימות יהושע בן נון. דבמצורע כתיב "מחוץ למחנה מושבו", חוץ למחנה ישראל. וכשכבש יהושע את הארץ קידש העיירות שהיו מוקפות חומה בימיו שיהיו כמחנה ישראל להשתלח משם מצורעים.

לפי פירוש זה[15], לא מובן מדוע המצורעים שבהפטרתנו לא יכלו להתגורר בתוך העיר שומרון, הרי עיר זו לא הייתה קיימת כלל מזמן יהושע, כפי שמעיד הפסוק (מלכים א טז כד): "וַיִּקֶן [המלך עמרי] אֶת הָהָר שֹׁמְרוֹן מֵאֶת שֶׁמֶר בְּכִכְּרַיִם כָּסֶף וַיִּבֶן אֶת הָהָר וַיִּקְרָא אֶת שֵׁם הָעִיר אֲשֶׁר בָּנָה עַל שֶׁם שֶׁמֶר אֲדֹנֵי הָהָר שֹׁמְרוֹן".

לקושי זה ניתנו מספר תירוצים:

1)       תרגום יונתן מפרש את הפסוק כך: "וזבן ית כרכא דלשומרון". מכאן מדייק הרד"ק[16]כי – אליבא דתרגום יונתן – "כרך גדול היה שם מתחילה אלא שעמרי חזק הבניין וקרא שם העיר שמרון על שם שמר אדני ההר שמרון". לפי פירוש זה, יתכן אפוא שהעיר שומרון הייתה מוקפת חומה מימות יהושע, אלא שאיננו תואם לא את פשוטו של מקרא ולא את מה שנאמר בגמרא (בבלי סנהדרין קב ע"ב): "מפני מה זכה עמרי למלכות – מפני שהוסיף כרך אחד בארץ ישראל".[17]

2)       בעל משך חכמה כותב: "היו נוהגים מלכי ישראל בשומרון כקדושת ירושלים, ולא נתקדשו שערי ירושלים כדי שיגינו מצורעים תחתיהם (פסחים פה ע"ב)". כך גם כותב הרב עטלינגר[18]: "כך היה בדעתו. אמר: כשם שירושלים למלכי יהודה, כך שומרון למלכי ישראל. וכיון שרצו להשוות שומרון לירושלים גרשו גם המצורעים משם שלא תבצר מקדושת מחנה ישראל".

3)       לפי ר' יהונתן אייבשיץ[19]: "תרי מיני נגע הם דנגע נכרי אינו מטמא כי היא חולי המדבקת… גיחזי ובניו היו בהם צרעת נעמן ונעמן היה נכרי והיה להם חולי המדבקת ולכך אינו מטמא… רק הם הרחיקו ושלחו לאותם מצורעים לחוץ משום שהיה בהם חולי המדבקת". את ההוכחה לכך שלא הייתה צרעת נעמן צרעת רגילה על כל דיניה מביא בעל מרגליות הים (סנהדרין קז ע"ב ס"ק טו): "הרי שישבו יחד ודברו בינם לבין עצמם והלוא אמרו (זבחים קיז ע"א) בדד ישב שלא ישב טמא אחר עמו[20]ואיך ישבו יחד?".[21]

4)       הרב קופרמן רואה בהוצאת המצורעים משומרון הרחבה רצויה של העונש שבנגע צרעת, כאשר החובה ההלכתית התפשטה כנוהג רצוי גם בשאר ערי ישראל.[22]

5)       לפי ר' יונה עמנואל: "מבחינה מעשית מצורע בעיר אפילו אינה מוקפת חומה, הפך את חיי התושבים לכמעט בלתי אפשריים, שהרי כל מגע, אפילו מגע בלתי ישיר מביא טומאה על התושבים ועל בתיהם וכליהם. לכן מובן שתושבי העיר לא סבלו מצורעים בעיר"[23].

אלא שלפי הרמב"ם אין כל קושי: הרמב"ם מפרש את המשנה כמתייחסת לכל עיר מוקפת חומה, ולאו דווקא אלה שהיו מוקפות חומה מזמן יהושע בן נון. כך הוא גם פוסק במשנה תורה (הלכות טומאת צרעת י ז): "דין המצורע שיהיה לו מושב לבדו חוץ לעיר שנאמר מחוץ למחנה מושבו, ודבר זה בעיירות המוקפות חומה בארץ ישראל בלבד".[24]וכך הוא גם כותב בהלכות בית הבחירה (זיג): "עיירות המוקפות חומה מקודשות משאר הארץ שמשלחים מתוכן את המצורעים".