הוראת התורה ופירושה

בפרשת ואתחנן כתוב: "לֹא תֹסִפוּ עַל הַדָּבָר אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם וְלֹא תִגְרְעוּ מִמֶּנּוּ לִשְׁמֹר אֶת מִצְוֹת ה' אֱלֹהֵיכֶם אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם" (דברים ד ב). ובפרשת ראה הוראה דומה: "אֵת כָּל הַדָּבָר אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם אֹתוֹ תִשְׁמְרוּ לַעֲשׂוֹת לֹא תֹסֵף עָלָיו וְלֹא תִגְרַע מִמֶּנּוּ" (דברים יג א).

מכאן הוראה חד משמעית של התורה שלא להוסיף או לגרוע ממצוותיה. אלא שמתעוררת שאלה: יש אמנם חידוש באיסור הוספת מצווה שלא כתובה בתורה, אבל מה בא לחדש האיסור לבטל מצוה? הרי אנו מחויבים לקיים את כל מצוות התורה, וגריעת מצוה אחת היא כמו ביטולה ואי-קיומה. מה באה התורה ללמדנו? לשאלה זו ניתנו כמה תירוצים:

• לפי ספורנו, "אפילו בסור סבת המצוה בעיניך, כענין שלמה באמרו: אני ארבה ולא אסור". אין לבטל מצוה אף אם לכאורה אין טעם לקיים אותה.
• לפי כלי יקר: "לא תגרעו אינו ציווי אלא פירושו, דוגמת שאמרו חז"ל "לא תרוי ולא תחטא" (בבלי ברכות כט ע"ב), כי לא תחטא אינו ציווי כי פשוט הוא אלא פירושו: לא תרוי כדי שלא תחטא, כך פירוש לא תוסיפו ואז ממילא לא תגרעו, הא כל המוסיף גורע כי מאן דעביד הא נפיל בהא, והוא כמו נתינת טעם על לא תוסיפו". התורה באה לציין כי הוספת מצוה אחת לקורפוס מצוות התורה נחשבת לגריעה, כמו שיבואר להלן.
• אולם אפשר להבין הוראה זו – על פי פשוטו של מקרא – כמצווה מיוחדת במינה: לא מדובר כאן במי שמתעלם ממצווה אחת ונמנע מלקיים אותה, שבזה באמת אין כל חידוש, אלא במי שטוען שמצווה אחת צריכה להימחק מרשימת המצוות שהקב"ה קבע. מעשית, אין אמנם כל הבדל, אבל כוונת החוטא שונה בהחלט: גריעת מצווה אחת היא לא רק עבירה על מצווה זו, אלא פגיעה בכלל המצוות, כפי שיבואר להלן. ויתירה מזו: גם אם למעשה אדם זה ממשיך לקיים אותה מצווה, עצם ההצהרה – הן על ידי אדם פרטי והן על ידי בית דין – כי היא אמורה להימחק היא עבירה על איסור בל-תגרע, וכנ"ל לאיסור בל-תוסיף.

 

גדר האיסור

רש"י, בעקבות הספרי[1], כותב בפרשת ואתחנן: "כגון חמש פרשיות בתפילין חמשת מינין בלולב וחמש ציציות, וכן ולא תגרעו". וכן בפרשת ראה: "חמשה טוטפות בתפילין, חמשה מינין בלולב, ארבע ברכות בברכת כהנים". עולה מדברי רש"י שאין עוברים על איסור זה אלא אם כן לא מכבדים את הכמות הנדרשת במצווה כלשהי. אבל הרמב"ם סובר שגדר האיסור הוא הוספה או גריעה של מצווה כלשהי, דבר הפוגע בשלימות התורה ונצחיותה:

דבר ברור ומפורש בתורה, שהיא מצוה עומדת לעולם ולעולמי עולמים: אין לה לא שינוי ולא גרעון ולא תוספת שנאמר: "את כל הדבר אשר אנכי מצוה אתכם אותו תשמרון לעשות לא תוסף עליו ולא תגרע ממנו (דברים יג א)… הא למדת, שכל דברי תורה מצווים אנו לעשותם עד עולם… שאין נביא רשאי לחדש דבר מעתה. לפיכך אם יעמוד איש – בין מן האומות בין מישראל – ויעשה אות ומופת ויאמר שה' שלחו להוסיף מצוה או לגרוע מצוה או לפרש במצוה מן המצוות פירוש שלא שמענו ממשה, או שאמר שאותן המצוות שנצטוו בהן ישראל אינן לעולם ולדורי דורות, אלא מצוות לפי זמן היו, הרי זה נביא שקר.[2]

הרב מקלנבורג  – בשם הגר"א – מאמץ את שני ההסברים, באשר זאת הסיבה  שהאיסור נאמר פעמיים:

לא תוסף עליו: להוסיף על גוף המצוה, כמו לולב וציצית לא יוסיף על ד' ולא יפחות מד', ולפי שהתחיל בקרא את כל הדבר, דרשו רז"ל שבאותה מצוה גופיה לא תוסיף ולא תגרע. אמנם בואתחנן אמר "לא תוסיפו על הדבר ולא תגרעו ממנו", היינו שלא יוסיפו על תרי"ג מצות, כי שם אמר תחלה "שמע אל החקים ואל המשפטים אשר אנכי מלמד אתכם לעשות", ועל זה אומר "לא תוסיפו".[3]

בניגוד לדעה המפשרת של הרב מקלנבורג, יש הרואים במחלוקת בין רש"י לרמב"ם מחלוקת יסודית. החינוך מאמץ את גישת רש"י, והמנחת חינוך מבאר מדוע אין להבין את האיסור כדעת הרמב"ם:

אבל איזה דבר חדש… שאינם יכולים להסמיכו לקרא כלל, אפילו אם אומרים שהוא מן התורה מאי אכפת לן, זיל קרי בי רב הוא… ואינם עוברים בבל תוסיף אם הם אומרים שהוא מן התורה רק בדבר שנוכל להסמיך אל הכתוב.[4]

הפרשנים גם מציינים אלו פעולות אינן בגדר בל תוסיף, כדלהלן:

• לפי הרע"ב: "ליכא משום בל תוסיף בעשיית המצוה שתי פעמים, ואפילו בזה אחר זה, כדאמרינן בירושלמי… שהיו תוקעין הרבה אחר יציאתם מידי חובה, וכן לדידן דקא מרבינן בתקיעות יותר מתשע שהן חובה".[5] והמהר"ל מוסיף: "אם ישן בסוכה אחר שעברו ימי סוכות, אין זה הוספה, כיון שכבר עברו ימי החג, והוא לא מכוין להוספה. אבל אם מכוין להוספה, אפילו יושב באמצע החורף בסוכה לשם מצוה, עובר משום 'בל תוסיף', שכיון להוסיף".[6] חזרה על קיום מצווה שכבר יצאו מידי חובתה אינה עבירה על איסור בל-תוסיף, בתנאי שלא מתכוונים שיש בזה חובה.
• לפי הרע"ב: "ליכא משום בל תוסיף כשהמצוה נעשית על ידי מי שאינו מחוייב בה, דהא אמרינן אשתו של יונה היתה עולה לרגל ומיכל בת שאול היתה מנחת תפילין".[7] קיום מצוה על ידי מי שפטור ממנה אינה עבירה על איסור בל-תוסיף.

 

טעם האיסור

כך דעת זקנים מבעלי התוספות מטעימים את האיסור לפי דעת רש"י:

אם תוסיפו תגרעו, דכל המוסיף גורע, שאם תעשה חמשה ציציות גרעת גם הארבעה, שהרי אינם כלום מאחר שלא עשית המצוה כהלכתה.[8]

וההסבר לשיטת הרמב"ם די דומה. כך הוא מטעים הוראה זו במורה הנבוכים:

כי הדבר השלם בשיא השלמות האפשרית במינו לא ייתכן שיימצא זולתו במינו אלא כשהשלמות הזאת פגומה אצלו, בהפרזה או בהזנחה; כמו המזג המאוזן שהוא בשיא האיזון במין מסוים, שכל מזג היוצא מן האיזון הזה תהיה בו הזנחה או הפרזה. כך הדבר בתורה הזאת… לכן נאמר עליה: "תּוֹרַת ה' תְּמִימָה" (תהילים יט ח).[9]

הרמב"ם קובע כאן כי משפטי התורה מהווים את המערכת המשפטית האידיאלית, המושלמת והאופטימלית שאין למעלה ממנה. זאת הוא מסיק מן העובדה שהתורה מתארת את חוקיה ומשפטיה כ"צדיקים". השימוש בכינוי זה מראה כי הכוונה למערכת משפטית מאוזנת, כשם שלצדיק מידות – או "דעות" בלשון הרמב"ם – טובות במזג ובאיזון המתאימים[10].

ובמשנה תורה:

דבר ברור ומפורש בתורה, שהיא מצוה עומדת לעולם ולעולמי עולמים: אין לה לא שינוי ולא גרעון ולא תוספת, שנאמר: "את כל הדבר אשר אנכי מצוה אתכם אותו תשמרון לעשות לא תוסף עליו ולא תגרע ממנו".[11]

או, בלשונו הציורית של ספורנו: "כי אולי תוסיף דבר נמאס אצלו יתברך כמו שיהיה אם תרצה להוסיף מיני עבודות לאל שלפעמים תהיה העבודה הנוספת דבר נמאס אצלו כמו שריפת הבנים".[12]

ולפי הרש"ר הירש: "כן אסור לך לתקן אותן, להוסיף עליהן או לגרוע מהן. עם כל תוספת או מגרעת הן תחדלנה להיות תכתיב אלהיך".[13] ובמקום אחר:

כל מצוה שניתנה לנו מאת ה' תתקיים על ידינו בשלמותה; אל ננהג בה בשרירות לב סובייקטיבית על ידי שנוסיף עליה או נגרע ממנה, אלא נקיים אותה כנתינתה… מצוות אלה וכיוצא באלה הן מאמר ה', דבר ה' אלינו. כל המוסיף עליהן או גורע מהן מזייף את דבר ה', מכניס סברה אנושית לאמת של מחשבות ה' הנצחיות, מוריד את המצוות שה' יסד לדרגת השטחיות של חיצוניות אנושית.[14]

 

מצוות דרבנן

יחד עם זה, סמכות ניתנה לחכמים להוסיף דינים בשעת הצורך, משני סוגים שונים, כמו שמבאר הרמב"ם בהקדמתו למשנה[15]:

• "הדינים שקבעום הנביאים והחכמים שבכל דור ודור על דרך הגדר והסייג לתורה, והם שצוה ה' לעשותם באופן כללי באמרו "ושמרתם את משמרתי" (ויקרא יח ל), ובא בקבלה "עשו משמרת למשמרתי"[16]. והם שקוראים אותם חז"ל גזרות": כגון שניות לעריות.
• "הדינים שנעשו בדרך העיון להסדרת הענינים שבין בני אדם… או בענינים שהם מפני תקון העולם בעניני הדת, והם שקוראים אותם חכמים תקנות ומנהגות": כגון מקרא מגילה.

לכאורה, סמכות זו של החכמים מפרה את האיסור "בל תוסיף"? הרמב"ם שואל שאלה זו והוא מבאר מדוע החשש לא קיים: גדר האיסור הוא אך ורק "שלא להוסיף על דברי תורה ולא לגרוע מהם ולקבוע הדבר לעולם שהוא מן התורה". והוא נותן דוגמה לכך:

כיצד? הרי כתוב בתורה "לא תבשל גדי בחלב אמו", מפי השמועה למדו, שזה הכתוב אסר לבשל ולאכול בשר בחלב, בין בשר בהמה בין בשר חיה, אבל בשר העוף מותר בחלב מן התורה. אם יבוא בית דין ויתיר בשר חיה בחלב הרי זה גורע, ואם יאסור בשר העוף ויאמר שהוא בכלל הגדי והוא אסור מן התורה הרי זה מוסיף. אבל אם אמר בשר העוף מותר מן התורה ואנו נאסור אותו ונודיע לעם, שהוא גזרה שלא יבא מן הדבר חובה ויאמרו העוף מותר מפני שלא נתפרש כך החיה מותרת שהרי לא נתפרשה, ויבא אחר לומר אף בשר בהמה מותרת חוץ מן העז, ויבא אחר לומר אף בשר העז מותר בחלב פרה או הכבשה שלא נאמר אלא אמו שהיא מינו, ויבא אחר לומר אף בחלב העז שאינה אמו מותר, שלא נאמר אלא אמו, לפיכך נאסור כל בשר בחלב אפילו בשר עוף. אין זה מוסיף, אלא עושה סייג לתורה וכן כל כיוצא בזה.[17]

 

סתירה בדברי הרמב"ם

כאמור, הרמב"ם הבהיר במורה הנבוכים כי התורה היא המערכת המשפטית האופטימלית, ולכן אין כל הצדקה להוסיף עליה או לגרוע ממנה מרכיב כלשהו. ברם, מתוך דברים שהרמב"ם כתב במקום אחר עולה לכאורה כי אין התורה מערכת אידיאלית לכל הזמנים. בהתאם לעיקרון הכללי, שהנביא אינו מוסמך לחדש דבר, הקב"ה גם לא יגלה לנביא נקודת איזון חלופית, וזאת מן הסיבה הנוספת שהרמב"ם נתן לאיסור "בל תוסיף":

כיון שידוע לפני ה' יתעלה שדיני התורה הזו יש צורך בכל זמן ומקום כפי שנויי המקומות והמאורעות וחיובי הנסיבות, לתוספת במקצתן או גירעון במקצת, לפיכך הזהיר על התוספת והגירעון… מפני שזה היה מביא להפסד חוקי התורה ולסבור בה שאינה מאת ה'… ואלו היה העיון החלקי הזה [התייחסות לנסיבות והתחשבות בהן בקביעת הלכה] מותר לכל אחד מן החכמים, היו אובדים בני אדם בריבוי המחלוקות והתפצלות השיטות.[18]

הטעם הראשון לאיסור "בל תוסיף" היה, כי מאחר שמשפט התורה הוא המשפט האידיאלי, לא יתכן שיהיה אי-פעם משפט אידיאלי אחר. דברים אלה לכאורה אינם מתיישבים עם הטעם השני לאיסור "בל תוסיף" שהובא זה עתה, ממנו עולה שמשפט התורה אינו מתאים בהכרח לכל הזמנים.

יעקב לוינגר[19] מיישב את הסתירה בדברי הרמב"ם בדרכו הוא. הנחת לוינגר היא כי הרמב"ם מציג שתי עמדות סותרות בספרו, כאשר אחת מהן היא עמדתו האותנטית והשנייה באה לייצג את העמדה המסורתית. לדעת לוינגר דעתו האמיתית של הרמב"ם היא זו האחרונה, לפיה אין התורה מהווה מערכת משפט אידיאלית לכל הזמנים, ואילו העמדה הראשונה מייצגת את "האמונה התמימה". לוינגר מסביר כי הרמב"ם הציג את העמדה המסורתית כדי לשלול שינויים בדת מתוך נבואותיהם של נביאי שקר כגון ישו ו/או מוחמד. נראה כי הבסיס הרעיוני שעליו הסתמך לוינגר היא הסיבה השביעית המנויה לסתירות אפשריות בדברי הגותו של הרמב"ם בהקדמה למורה הנבוכים. גם חנה כשר התמודדה עם שאלה זו, בלי להתעכב בסתירה שבדברי הרמב"ם. על פי הבנתה:

מן הנמנע שתיווצר התאמה פרטנית מלאה, והאל איננו מבצע את הנמנע. אם כך, האם טוב היה אילו בני אדם היו באים לתקן ולשנות את התורה בהתאם לצורכיהם? הרמב"ם שולל אפשרות זאת של רפורמה יסודית מתמדת. הגמשה בלתי מבוקרת של התורה כדי להתאימה למציאות עלולה להביא לשתי קלקלות קשות: (1) לערער המסגרת החוקית הדתית. (2) לכפירה באחד מיסודות האמונה "ולסבור בה שאינה מאת האל".[20]

לכן, כל מה שמותר הוא להכניס בצורה מבוקרת שינויים שתוקפם דרבנן בלבד. באופן כזה, ניתן לגשר בין שתי העמדות המנוגדות שהוצגו לעיל.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

[1] ספרי דברים פרשת ראה פיסקא פב.

[2] הלכות יסודי התורה ט א.

[3] הכתב והקבלה דברים יג א.

[4] על דרך החידוד יש להעיר שלשיטת הרמב"ם – לפי המנחת חינוך – עובר הבר פלוגתא שלו בענין זה על איסור בל תוסיף: המורה שאסור מן התורה להוסיף מצוה חדשה בעוד שאין ההלכה כן (לשיטת הרמב"ם) מרחיב את היקף האיסור, ועל זה חל לאו של בל תוסיף.

[5] פירוש ר' עובדיה מברטנורא על רש"י דברים ד ב.

[6] גור אריה דברים ד ב.

[7] רע"ב שם.

[8] דעת זקנים מבעלי התוספות דברים ד ב.

[9] מורה הנבוכים ב לט.

[10] מונק מציין בהערה (עמ' 304 הערה 1) כי בערבית קיימת מלה המציינת איזון וצדיק כאחת והרמב"ם משתמש במלה זאת בהקשרנו.

[11] הלכות יסודי התורה ט א.

[12] ספורנו דברים יג א.

[13] רש"ר הירש דברים יג א.

[14] רש"ר הירש דברים ד ב.

[15] ראו גם מורה הנבוכים ג מא.

[16] בבלי יבמות כא ע"א.

[17] הלכות ממרים ב ט.

[18] מורה הנבוכים ג מא. דברים אלו מתיישבים עם מגמת הרמב"ם בביאור טעמי המצוות. לדברי הרמב"ם טעמיהן של מצוות רבות בתורה מתאימים לתקופת המקרא. לדוגמה, במורה הנבוכים (ג לב) הוא רואה בעבודת הקורבנות צורך של התקופה בה נצטוו עליה. משה רבנו לא היה יכול לייסד דת אמת, דת המתכוונת לחנך את האדם לשלמות שכלית, ללא קורבנות. והיה הדבר בימי משה כאילו התכוון מישהו "בזמנים הללו" – דהיינו בימיו של הרמב"ם – לייסד דת חדשה ללא תפילה וללא צומות.

[19] הרמב"ם כפילוסוף וכפוסק, ירושלים תשס"ד, עמ' 61.

[20] חנה כשר, חוקה חקקתי, גזירה גזרתי, אי אתה רשאי לעבור על גזרתי. מתוך: מפרות האילן, פרשת חוקת, תל אביב תשנ"ח.