עונש כרת לפי הרמב"ם

מובא בפרשתנו:

וְהַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר תֹּאכַל בָּשָׂר מִזֶּבַח הַשְּׁלָמִים אֲשֶׁר לה' וְטֻמְאָתוֹ עָלָיו וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מֵעַמֶּיהָ. וְנֶפֶשׁ כִּי תִגַּע בְּכָל טָמֵא בְּטֻמְאַת אָדָם אוֹ בִּבְהֵמָה טְמֵאָה אוֹ בְּכָל שֶׁקֶץ טָמֵא וְאָכַל מִבְּשַׂר זֶבַח הַשְּׁלָמִים אֲשֶׁר לַה' וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מֵעַמֶּיה (ויקרא ז כ-כא) … כִּי כָּל אֹכֵל חֵלֶב מִן הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר יַקְרִיב מִמֶּנָּה אִשֶּׁה לה' וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הָאֹכֶלֶת מֵעַמֶּיהָ (שם כה) … כָּל נֶפֶשׁ אֲשֶׁר תֹּאכַל כָּל דָּם וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מֵעַמֶּיה (שם כז).

למעשה, שלשים וששה חטאים עונשם כרת אם נעשו במזיד וללא התראה, ובחטאת אם נעשו בשוגג[1]. אם נעשו במזיד ובהתראה, יש שעונשם מיתה, ויש שעונשם מלקות. חייבי כריתות שלקו, נפטרו מהעונש שהתחייבו בו[2].

הסברים רבים ניתנו על עונש כרת[3]. על פי פשוטו של מקרא, נראה כי עונש כרת הוא מלה נרדפת לעונש מוות, כפי שמשתמע מהפסוק: "וּשְׁמַרְתֶּם אֶת הַשַּׁבָּת כִּי קֹדֶשׁ הִוא לָכֶם מְחַלְלֶיהָ מוֹת יוּמָת כִּי כָּל הָעֹשֶׂה בָהּ מְלָאכָה וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מִקֶּרֶב עַמֶּיהָ" (שמות לא יד). וכן בפסוק שממנו משתמע שהנכנס טמא למשכן חייב מיתה: "וְהִזַּרְתֶּם אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִטֻּמְאָתָם וְלֹא יָמֻתוּ בְּטֻמְאָתָם בְּטַמְּאָם אֶת מִשְׁכָּנִי אֲשֶׁר בְּתוֹכָם "(ויקרא טו לא). הרי ידוע שהעונש על עבירה זו היא כרת, כפי שנאמר: "כָּל הַנֹּגֵעַ בְּמֵת בְּנֶפֶשׁ הָאָדָם אֲשֶׁר יָמוּת וְלֹא יִתְחַטָּא אֶת מִשְׁכַּן ה' טִמֵּא וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מִיִּשְׂרָאֵל" (במדבר יט יג). רש"י הרגיש בקושי, והוא כותב: "הרי הכרת של מטמא מקדש קרוי מיתה". אבל אין זה פשוטו של מקרא.

בדברי חז"ל מוצאים דעות שונות. בגמרא נאמר:

אמר רבה: מחמשים ועד ששים שנה, זו היא מיתת כרת… רב יוסף, כי הוה בר שיתין עבד להו יומא טבא לרבנן. אמר: נפקי לי מכרת. אמר ליה אביי: נהי דנפק ליה מר מכרת דשני, מכרת דיומי [רש"י: כרת דיומי: שמא ימות מיתה חטופה] מי נפיק מר? אמר ליה: נקוט לך מיהא פלגא בידך.[4]

מכאן שתי משמעויות לעונש כרת:

• פטירה לפני גיל ששים.
• פטירה פתאומית, בגיל כלשהו.

ובמקום אחר:

תניא: "הכרת תכרת", הכרת, בעולם הזה, תכרת, לעולם הבא, דברי רבי עקיבא. אמר לו רבי ישמעאל: והלא כבר נאמר ונכרתה, וכי שלשה עולמים יש? אלא: ונכרתה, בעולם הזה, הכרת,  לעולם הבא, תכרת, דברה תורה כלשון בני אדם.[5]

מכאן משתמע שהעונש חל גם על חיי עולם הבא. אבל אין פרטים נוספים.

לפי רש"י, "כרת הוא שמת בלא בנים".[6] כנראה, רש"י מסתמך על משמעות המילה "ערירי", המופיעה בפסוקים: "וְאִישׁ אֲשֶׁר יִשְׁכַּב אֶת דֹּדָתוֹ עֶרְוַת דֹּדוֹ גִּלָּה חֶטְאָם יִשָּׂאוּ עֲרִירִים יָמֻתוּ. וְאִישׁ אֲשֶׁר יִקַּח אֶת אֵשֶׁת אָחִיו נִדָּה הִוא עֶרְוַת אָחִיו גִּלָּה עֲרִירִים יִהְיוּ" (ויקרא כ כ-כא). שם, בהסתמכו על תרגום אונקלוס, רש"י מבאר: "ערירים: כתרגומו בלא ולד, ודומה לו: "ואנכי הולך ערירי" (בראשית טו ב). יש לו בנים קוברם, אין לו בנים מת בלא בנים". מדברי אבן-עזרא (בראשית יז יד) משתמע שהוא סובר שיש זהות בין עונש כרת לעונש מיתה בידי שמים.

נתייחס עתה לשיטת הרמב"ם בנידון, באשר היא מקורית ומעוררת עניין.

בהלכות תשובה (ח א) הרמב"ם כותב:

הטובה הצפוּנה לצדיקים היא: חיי העולם הבא, והם החיים שאין מָוֶת עמהם, והטובה שאין עמה רעה… שכר הצדיקים הוא שיזכו לנועם זה ויהיו בטובה זו, ופירעון הרשעים הוא שלא יזכו לחיים אלו אלא יכרתו וימותו. וכל מי שאינו זוכה לחיים אלו הוא המת שאינו חי לעולם, אלא נכרת ברשעו ואבד כבהמה, וזהו כרת הכתובה בתורה, שנאמר: "הכרת תכרת הנפש ההיא" (במדבר טו לא). מפי השמועה למדו: "הכרת", בעולם הזה, "תכרת", לעולם הבא, כלומר: שאותה הנפש שפרשה מן הגוף בעולם הזה, אינה זוכה לחיי העולם הבא, אלא גם מן העולם הבא נכרתת.

וכן בהמשך (שם ה):

הנקמה שאין נקמה גדולה ממנה: שתיכרת הנפש ולא תזכה לאותם החיים, שנאמר: "הכרת תכרת הנפש ההיא עונה בה" (במדבר טו לא), וזה האבדון. הוא שקוראים אותו הנביאים דרך משל: "באר שחת" (תהילים נה כד), ו"אבדון" (שם פח יב), ו"תפתה" (ישעיה לג כג), ו"עלוקה" (משלי ל טו) וכל לשון כליה והשחתה קוראים לו, לפי שהיא הכליה שאין אחריה תקומה, וההפסד שאינו חוזר לעולם.[7]

הכסף משנה הסיק מדברים אלו כי לפי הרמב"ם אין שום עונש לרשע אלא שלילת זכותו לעולם הבא, ובזה הוא שולל מכל וכול את קיום הגיהינום. לכן הוא מעלה כנגדו שלוש טענות. לדעתו שיטת הרמב"ם:

• נוגדת את מה שנאמר בתורה: משתמע מפסוקים רבים כי הרשע יבוא על עונשו כבר בעולם הזה.
• נוגדת את מה שנאמר על ידי חז"ל בעניין כרת, כמו למשל מה שמובא לעיל: "מחמשים ועד ששים שנה, זו היא מיתת כרת".
• נוגדת את ההיגיון: לא יתכן שיוטל אותו עונש על מי שעובר על עבירה אחת – שחייבים עליה כרת – כמו על מי שכל חייו עשה עבירות רבות.

דברי הכסף משנה אינם אלא הד מאוחר לפולמוס הגדול שהתעורר בעניין דעות מסוימות של הרמב"ם, לא זמן רב אחרי מותו[8]. בניסיון להשקיע את הרוחות, הרמב"ן כתב מספר איגרות במטרה להגן על הרמב"ם. איגרתו השנייה, המכונה "אגרת הרמב"ן הארוכה"[9], עוסקת בענייננו, והיא למעשה מייחסת לרמב"ם דעה שהיא מעין פשרה בין מה שמשתמע לכאורה מדבריו לבין דעת מתנגדיו. להלן תמצית דבריו.

יש אמנם סימוכין בדברי חז"ל לדעת הרמב"ם כי כרת הוא אובדן הנפש. הרי כתוב בספרא (אמור יא): "לפי שהוא אומר כרת בכל מקום ואיני יודע מהו, כשהוא אומר והאבדתי לימד על הכרת שאין אלא אבדן", אבל אין לדייק מזה שאין שום עונש אחר לפני כן. הרי אין להעלות על הדעת שהרמב"ם יפסוק בניגוד לדברי חז"ל מפורשים, כמו אלה המתייחסים למקומו וגודלו של גיהינום כמאמרם: "גיהינום למעלה מן הרקיע, ויש אומרים לאחורי הרי חושך"[10], לכוח האש שבו, כמאמרם: "אש, אחד מששים לגיהינום"[11], לפתחיו, כמאמרם: "גיהינום פיה צר שעשנה צבור"[12], לשעריו למדוריו ולשריו[13]. כמו כן חז"ל קובעים מי דינו לגיהינום, למשך כמה זמן נידונים לשהות בו, כמאמרם: "אמרי: משפט רשעים בגיהינום, שנים עשר חדש"[14], ומה גורל הנידונים לאחר הענשתם, כגון המאמר: "כל היורדים לגיהינום עולים, חוץ משלשה שיורדים ואין עולים. ואלו הם: הבא על אשת איש, והמלבין פני חברו ברבים, והמכנה שם רע לחברו". [15]

לכן הרמב"ן סבור כי גם לפי הרמב"ם כל רשע יסבול בגיהינום תקופה מסוימת, ורק אחר כך נפשו תתכלה. ניתן לדייק זאת מדבריו המפורשים, כמו למשל: "ונידונים על גודל רשעם וחטאתם"[16], וכן "דנים אותו כפי חטאו ויש לו חלק לעולם הבא"[17]. אלא שהרמב"ם אינו מזכיר את דין הגיהינום בגלל שלא ידוע מה טיבו המדויק[18].

בעל הגהות מיימוניות (הלכות תשובה ח א) מוסיף על דברי הרמב"ן שני נימוקים נוספים:

• מלשונו של הרמב"ם "יש חטא שנפרעים ממנו לעולם הבא"[19] משתמע כי לא מדובר בכליה אלא בענישה.
• לא מתקבל על הדעת שיהיה אותו עונש למי שעבר פעם אחת על איסור כרת ולמי שחי כל ימיו בחטא.

הרדב"ז גם הוא עסק בנושא, והוא טוען שאין להעלות על הדעת שהרמב"ם סובר שאין כרת של שנים, הרי הוא בעצמו כתב "מפי השמועה למדו: "הכרת" – בעולם הזה", מזה משמע שישנו גם כרת בעולם הזה, וכי הרמב"ם אינו מפקפק בזה. [20]

אולם יתכן כי יש להבין את דברי הרמב"ם כפשוטם, שעל יד העולם הבא אין גיהינום, וכי עונש כרת הוא אך ורק איבוד הנפש אחרי המוות ואי-זכייה לחיי העולם הבא. ניישב את השאלות שנשאלו לעיל אחת לאחת:

• הכסף משנה הבין מדברי הרמב"ם שאין עונש בעולם הזה. אבל אין בסיס לטענה זו: לפי הרמב"ם, פגעי העולם הזה מהווים עונש לחוטא.[21]
• הוא גם מקשה עליו שדבריו סותרים דברי חז"ל רבים בעניין הגדרת עונש כרת. אבל ידוע ממקומות רבים כי אין הרמב"ם רואה את עצמו מחויב לכל מה שנאמר על ידי חז"ל בעניינים הגותיים, אלא חופשי לאמץ את הדעה המתאימה לגישתו הפילוסופית.[22]
• הכסף משנה גם טען שלא יתכן שמי שעבר עבירה אחת ייענש באותו עונש כמו מי שעבר על עבירות רבות. נראה בהמשך כי על פי הבנתו של הרמב"ם את תורת הענישה, הדבר הזה יתכן בהחלט.
• הציטוטים המובאים על ידי הרמב"ן, הגהות מיימוניות והרדב"ז אינם מוכיחים דבר. ניתן להסביר את המשפט "נידונים על גודל רשעם וחטאתם" כאי-זכייה בעולם הבא. משמעות המשפט "דנים אותו כפי חטאו ויש לו חלק לעולם הבא" היא שהוא יקבל עונש בעולם הזה. מהמשפט "יש חטא שנפרעים ממנו לעולם הבא" לא משתמע בהכרח שיש עונש ולא כליה, באשר לדעתו כליה הוא עונש. והרמב"ם בהלכות תשובה הסביר בעצמו את הקטע "הכרת" – בעולם הזה": "אותה הנפש שפרשה מן הגוף בעולם הזה".

לפי הרמב"ם, מלבד העונשים המגיעים לחוטא מידי בית דין של מטה או הפגעים הבאים עליו בעולם הזה – כגון ייסורים – אין מערכת ענישה גשמית. עם מותו של האדם קיימות שתי אפשרויות בלבד, שהן פועל יוצא טבעי מהתנהגותו בעולם הזה: או שיגיע לחיי העולם הבא – לפי דרגתו ומעלתו – או שלא יזכה בעולם הבא וייכרת.

אין לראות בעונשים המוטלים על ידי הקב"ה פעולת נקם או הרתעה בלבד, אלא יש בהם ממד נוסף: הם מהווים לעיתים קרובות את התוצאה המתחייבת מעצם העבירה. זאת המשמעות העמוקה של העיקרון המכונה "מידה כנגד מידה"[23]. אין העונשים – בידי שמים – מנותקים מהחטא אלא קשורים קשר "פונקציונאלי" אתו: בלי להיות ממש תוצאה טבעית של החטא, הם מהווים תגובה של הקב"ה לחטא האדם, ולכן עלינו להבין את הקשר המהותי שבין החטא לעונשו.

תכלית החיים הארציים היא להגיע לשלמות הרוחנית – ההשקפות הנכונות – ושלמות זו היא המובילה לחיי הנצח בעולם הבא[24]. לא כל אדם משיג רמה מֵרבית של שלמות, וכל אחד – לפי דרגתו – זוכה לחלק המגיע לו בחיים נצחיים אלה. מי שלא השקיע את המאמץ הדרוש בקיום מצוות ובלימוד תורה הפסיד חלקו ודינו חידלון, מה שהרמב"ם מכנה כרת. לפי הסבר זה דינו של אפיקורוס, כופר ושופך דמים אינו חייב להיות שונה מדינו של עובר על לאו שיש בו כרת אחד.

כך ניתן לפרש דין תמוה ב"משנה תורה": בהלכות מילה (א ב) הרמב"ם כותב, בעניין מי שלא מל בזמנו ביום השמיני להיוולדו:

כשיגדל הוא חייב למול את עצמו, וכל יום ויום שיעבור עליו משיגדל ולא ימול את עצמו הרי הוא מבטל מצות עשה, אבל אינו חייב כרת עד שימות והוא ערל במזיד.

הראב"ד חולק על הרמב"ם והוא כותב: "אין בזה תבלין וכי משום התראת ספק פוטרים אותו מן השמים וכל יום עומד באיסור כרת!". הכסף משנה מבאר את דעת הראב"ד:

מיום שגדל ולא מל הוא חייב למות בקיצור שנים, אלא שאם מל נפטר מהחיוב ההוא. וזהו שכתב ובכל יום עומד באיסור כרת כלומר ראוי הוא בכל יום ליכרת ולמות בקיצור שנים כלומר דאף על גב דדמי לעושה דבר שאפשר שיבא לידי חיוב ועדיין לא בא לידי חיוב, שאני זה שבכל יום הוא עובר בודאי על מצותו של מקום. ואף על פי שאינו מתחייב כרת לגמרי, מכל מקום באיסור כרת הוא עומד בכל יום וראוי ליכרת.

לפי הראב"ד, עונש כרת חל בעולם הזה, ולכן הוא חושב שהרמב"ם פטר את מי שלא מל מעונש זה בגלל שאין זה וודאי שאי-פעם בחייו הוא לא ימול את עצמו. הראב"ד חולק עליו, והוא סובר שאדם כזה שדוחה את מילתו חייב כל יום במעין כרת. אלא שלא ברור מה יהיה בדיוק עונשו.

לפי הכסף משנה, אליבא דהרמב"ם, ישנם שני סוגי כרת, אחד בעולם הזה ואחד בעולם הבא, ויוצא אומנם שבמקרה הזה אין אפשרות להעניש את האדם בעולם הזה היות ותמיד קיימת אפשרות שהוא ימול את עצמו אי-פעם. לכן אין הוא נענש אלא בעולם הבא. הכסף משנה מציע הסבר נוסף, שקשה להולמו: כל עונשו יהיה שהוא ימות מספר ימים לפני זמנו שנקצב לו מן השמיים.[25]

ברם, לפי מה שהובהר לעיל, אין מקום לשאלה: הרמב"ם נאמן לשיטתו, לפיה עונש כרת הוא אך ורק בעולם הבא. יוצא כי מי שנפטר ולא מל חייב כרת בעולם הבא, בכל מקרה לא יתכן עונש כלשהו בעולם הזה.

נספח: גורל נפשות הרשעים

 אמונה הנפוצה בדתות רבות היא קיום מקום להענשת ולטיהור נפשות הרשעים – כגון הטרטרוס אצל היוונים. בעברית מקום זה מכונה "גיהינום" על שם גיא מחוץ לחומות ירושלים בו נהגו להעביר את הילדים באש למולך. שמו של גיא מקולל זה, המיועד לפורענות, הושאל ברבות הימים ככינוי העיקרי של מקום הגמול לרשעים לאחר מותם, אולם לרעיון המאוחר שמקום זה משמש להענשת הרשעים לאחר מותם אין כל זכר במקרא.[26] לעומת זאת יש בספרות החיצונית אזכורים רבים של הגיהינום.[27]

חז"ל הפליגו בתיאור הגיהינום כגון זמן בריאתו, כמאמרם:

שבעה דברים נבראו קודם שנברא העולם, אלו הן: תורה, ותשובה, גן עדן, וגיהנם, כסא הכבוד, ובית המקדש, ושמו של משיח[28].

מקומו וגודלו של גיהנם כמאמרם: "גיהנם למעלה מן הרקיע, ויש אומרים, לאחורי הרי חושך"[29], כוח האש שבו, כמאמרם: "אש, אחד מששים לגיהנם"[30], פתחיו, כמאמרם: "גיהנם פיה צר שעשנה צבור" [31], שעריו מדוריו ושריו[32]. כמו כן חז"ל קובעים מי דינו לגיהנם, למשך כמה זמן נידונים לשהות בו, כמאמרם: "אמרי: משפט רשעים בגיהנם, שנים עשר חדש"[33] ומה גורל הנידונים לאחר הענשתם, כגון המאמר:

כל היורדים לגיהנם עולים, חוץ משלשה שיורדים ואין עולים. ואלו הם: הבא על אשת איש, והמלבין פני חברו ברבים, והמכנה שם רע לחברו [34].

בניגוד לדיון המפורט שהרמב"ם מקיים במהותו של עולם הבא, הוא אינו דן כלל במהותו של הגיהינום. כאשר הוא נפנה לדון בגורלה של נפש הרשע הוא פוטר את העניין בקיצור נמרץ בקביעה כי נפשות הרשעים "נכרתים ואובדים ונידונים על גודל רשעם… לעולם ולעולמי עולמים"[35]. את כוונת הדברים האלה הוא מפרט במקום אחר: "הנקמה שאין נקמה גדולה ממנה, שתיכרת הנפש ולא תזכה לאותן החיים"[36]. מדבריו משמע לכאורה שהרשע אינו נענש באופן ממשי על העבירות שעשה בעולם הזה. לרשע אין עונש נוסף מעבר לכריתת נפשו. לשיטתו כריתת הנפש מהווה עונש שאין למעלה ממנו.[37]

כמה ממפרשי דברי הרמב"ם טוענים כי מדבריו "נכרתים ואובדים ונידונים" יש להבין כי גורל הרשעים הוא ייסורי גיהינום. ברם, אין הכרח לבאר כך, אלא יתכן שפירוש נידונים הוא העמדת החוטא לדין ללא מתן עונש נוסף כלשהו. ביאור הפִסקה הנ"ל הוא אפוא כדלהלן: יש רשעים שבגין פשעם עומדים לדין ומקבלים פסק דין שתוקפו לעולם ולעולמי עולמים. ביצוע פסק דין זה נעשה על ידי כריתת ואובדן נפשם.

כחיזוק להבנה זאת נציין כי בכל חיבוריו הרמב"ם איננו מתייחס באופן מפורש לגיהינום כמציאות קיימת אלא לכל היותר באופן מליצי. בהלכות סנהדרין (כג:ח) הרמב"ם אמנם כותב: "לעולם יראה דיין עצמו כאילו חרב מונחת לו על צווארו וגיהנם פתוחה לו מתחתיו". ברם, אִזכור גיהינום בהקשר זה אינו משמש אלא כמשל בלבד כדי להזהיר את הדיינים ולהדגיש את חובתם להתייחס לעיסוקם בכל כובד הראש הראוי.[38]

אומנם יש אזכור נוסף לגיהינום בכתבי הרמב"ם כדלהלן:

אמנם גיהינום הוא שם לצער ולעונש שישיג לרשעים ולא פירש בתלמוד תואר זה העונש, אלא יש אומרים כי השמש תקרב להם וישרפם… וקצתם אומרים כי הוא חמימות זרה תתחדש בגופותיהם ותשרפם.[39]

נראה שאין למצוא בכך סתירה לדברנו, אלא הרמב"ם מביא דעות שונות בנדון וכל מגמתו היא פרוש המשנה ולא הצגת השקפותיו הוא בנדון. הרמב"ם אומנם נוקט עמדה חד-משמעית בדבר מהותם של השתלשלות האירועים אחרי מות האדם ובאחרית הימים, אך יחד עם זה הוא נותן לגיטימציה גם לדעות ולעמדות אחרות. זאת משום שלדעתו חז"ל לא נקטו בלשון ברורה ומוסכמת על הכול בכל הנושאים האלה ולא הציגו משנה אחידה ומחייבת. כדברים האלה הרמב"ם כתב מפורשות:

וכל אלו הדברים וכיוצא בהן לא ידע אדם איך יהיו עד שיהיו, שדברים סתומים הן אצל הנביאים, גם החכמים אין להם קבלה בדברים אלו, אלא לפי הכרע הפסוקים, ולפיכך יש להם מחלוקת בדברים אלו, ועל כל פנים אין סדור הוויית דברים אלו ולא דקדוקיהן עיקר בדת, ולעולם לא יתעסק אדם בדברי ההגדות, ולא יאריך במדרשות האמורים בעניינים אלו וכיוצא בהן.[40]

[1] משנה כריתות א א-ב.

[2] משנה מכות ג טו.

[3]  ראו י' זיכל, "כרת, ערירי ומיתה בידי שמים – גדריהם", מגל חידושי תורה ומאמרים, יא. וראו גם ספר היובלים פרק ל.

[4] בבלי מועד קטן כח ע"א.

[5] בבלי סנהדרין סד ע"ב.

[6] רש"י על כריתות ב ע"א.

[7]  ראו גם פירוש המשניות (סנהדרין ט ו): "וזו המיתה בידי שמים היא קלה מן הכרת, לפי שהמחויב כרת נשאר העונש עליו אחר המוות… ומחויב מיתה כשמת נתכפר לו".

[8] ראו על זה אנציקלופדיה עברית, ערך משה בן-מימון, עמ' 558-559.

[9] כתבי רבינו משה בן נחמן, ערך חיים דוב שעוועל, ירושלים תשכ"ג, עמ' שלו-שנא.

[10] בבלי תמיד לב ע"ב.

[13] ראו תיאורים נוספים בספר האגדה עמ' תמה-תמח.

[16]  הלכות תשובה ג ו.

[17]  שם ג ה.

[18]  ראו גם שער הגמול, בכתבי רבנו משה בן נחמן, שם, חלק ב עמ' רצא.

[19] הלכות תשובה ו א.

[20]  שו"ת רדב"ז מכתב יד, או"ח, יו"ד (חלק ח) סימן ע.

[21] ראו הלכות תשובה ט א.

[22] ראו זאב לוי, הרמנויטיקה‫, תל-אביב תשמ"ז, עמ' 43 ואילך.

[23] בבלי שבת קה ע"ב בין השאר.

[24] מורה נבוכים ג כז.

[25] אבל שוב, מי אומר שלא ימול לפני מותו?

[26] מקום זה מוזכר בהקשר קרוב בספר ירמיה (ז לא-לב) ובעוד מספר מקומות בספרי הנביאים. המונח "שאול" אמנם מוזכר במקרא, אבל משמעו שונה.

[27] על פי קידר, ע' גיהנם, אנציקלופדיה עברית, וראו שם ציון מקורות.

[29] בבלי תמיד לב ע"ב.

[32] עבור תיאורים נוספים עיין בספר האגדה עמ' תמה-תמח.

[35] הלכות תשובה ג ו.

[36] שם ח ה.

[37] רעיון זה בא לידי ביטוי ברעיון של Miguel de Unamuno כדלהלן: "על עצמי אוכל להעיד כי כשהייתי ילד, ואפילו תינוק, לא הצליחו לרגש אותי על ידי התיאורים הפתטיים של הגיהנם, מפני שדבר כבר לא היה נראה לי נורא כמו האין עצמו" (Miguel de Unamuno, Le Sentiment Tragique de la Vie, Paris 1937, p. 12.).

[38] מה שכתוב בהלכות יסודי התורה (ה ד) "והוא נטרד מן העולם הבא ויורד למדרגה התחתונה של גיהנם" אינו מופיע בכתבי היד ברלין ואוקספורד.

[39] הקדמה לפרק חלק, סנהדרין י א.

[40] הלכות מלכים יב ב.