ספר דברים הוא ספר מיוחד מתוך חמשת החומשים. כך כותב קאסוטו על אופיו:

סגנונו של ספר דברים שונה הרבה מסגנונם של שאר ספרי התורה. הוא נוהג אריכות הדיבור ומשתמש במשפטים מסובכים במבנם התחבירי, ושכיחים בו כמה לשונות מיוחדים. [1]

יש גם לציין כי ארבעת הספרים הראשונים של התורה, מספר בראשית עד לספר במדבר, כתובים בגוף שלישי (צורת נסתר), ואילו הספר האחרון, ספר דברים, כתוב רובו ככולו בגוף ראשון (צורת מדבר), באשר תוכנו דברי משה רבנו לבני ישראל לפני מותו.

אולם, אין זה אומר שעורך הספר דברים אינו זה שערך את ארבעת הספרים הראשונים, באשר:

אפשר לבאר את ההבדלים הללו בשינוי טיבו של ספר זה משל שאר ספרי התורה, שהללו תכנם סיפורים או חוקים שנמסרו בצורה אובייקטיבית, ואילו ספר דברים רובו נאומים, ודבר זה גורם לשינוי מובהק בסגנון.[2]

אבל מתברר שחז"ל עצמם הבחינו הבחנה חמורה בין ספר דברים ליתר ספרי התורה. כך מתבטא אביי בעניין הקללות:

הללו [קללות שבספר ויקרא]… משה מפי הגבורה אמרן [רש"י: ונעשה שליח לומר: כך אמר לי הקב"ה, שהרי אמורין בלשון ונתתי והפקדתי ושלחתי – מי שהיכולת בידו לעשות] והללו [קללות שבספר דברים]… משה מפי עצמו אמרן [אבל במשנה תורה כתיב יככה ה' ידבק ה' בך – משה אמרן מאליו: אם תעברו על מצותיו הוא יפקיד עליכם].[3]

איך ניתן להבין את דברי אביי?

גם מדברי רב יוסף אודות רב יהודה שלהלן משתמע דין שונה לספר דברים: "אמר רב יוסף: אפילו למאן דלא דריש סמוכים בעלמא, במשנה תורה דריש, דהא רב יהודה בעלמא לא דריש, ובמשנה תורה דריש".[4] והראב"ן מבאר את העניין כך:

בראב"ן (הובא כאן בהגהות מהר"ב רנשבורג) כתב בטעם הדבר, שכל התורה כולה נאמרה למשה מפי הגבורה, ואין מוקדם ומאוחר בתורה, מה שאין כן במשנה תורה שסידרה משה רבינו בעצמו פרשה אחר פרשה ויש להם סדר.[5]

פרשנים רבים הציעו פירושים שונים לדברים האלה, ותמצית דבריהם היא שבעוד שארבעת הספרים הראשונים הוכתבו מילה במילה על ידי הקב"ה, ספר דברים נכתב על ידי משה רבנו על פי רוח הקודש ששרה עליו, בדומה לספרי הנביאים שקמו בהמשך לעם ישראל. כך מובא למשל בשם הגר"א:

הארבעה ספרים הראשונים, היו נשמעים מפי הקב"ה בעצמו דרך גרונו של משה, לא כן ספר דברים היו ישראל שומעים את דברי הספר הזה כאשר שמעו דברי הנביאים אשר אחרי משה, אשר הקב"ה אמר אל הנביא היום, וליום מחר הלך הנביא והשמיע החזון אל ישראל, ואם כן בעת אשר דבר הנביא אל העם כבר היה נעתק ממנו הדבור האלקי. כן היה ספר דברים נשמע אל ישראל מפי משה רבינו בעצמו.[6]

יוצא אפוא שלפי אביי יש לפחות פרק שלם אחד במשנה תורה, שמשה רבנו כתב בלשונו בלי שהדבר הוכתב לו מילה במילה מאת ה'. וכך לכאורה כל ספר דברים.

טענה זו סותרת לכאורה את מה שנאמר בגמרא במקום אחר:

תנו רבנן: "כי דבר ה' בזה ומצותו הפר הכרת תכרת" (במדבר טו לא)  זה האומר אין תורה מן השמים… הכרת תכרת הכרת בעולם הזה תכרת לעולם הבא… תניא אידך "כי דבר ה' בזה" זה האומר אין תורה מן השמים. ואפילו אמר כל התורה כולה מן השמים חוץ מפסוק זה, שלא אמרו הקב"ה אלא משה מפי עצמו זהו "כי דבר ה' בזה".[7]

וכך הרמב"ם פוסק במשנה תורה: "האומר שאין התורה מעם ה'; אפילו פסוק אחד, אפילו תיבה אחת, אם אמר: משה אמרו מפי עצמו, הרי זה כופר בתורה".[8]

סתירה זו היא המקור להתלבטות אברבנאל, הכותב את השורות הבאות:

שאלתי ובקשתי, אם משנה התורה אשר שם משה לפני בני ישראל, רצוני לומר ספר אלה הדברים, היה מאת ה' מן השמים והדברים אשר בו משה אמרם מפי הגבורה, כיתר דברי התורה מבראשית עד לעיני כל ישראל, אלו ואלו דברי אלוהים חיים מבלי היות בהם שינוי וחלוף, או אם ספר משנה התורה הזה אמרו משה מעצמו, חברו ואמרו כמבאר מה שהבין מהכוונה האלוהית בביאור המצות.[9]

במקום ליישב בין עמדת אביי לזאת של הברייתא ולומר ששניהם התכוונו לדבר אחד, שד"ל נוקט שהגמרא מציגה שתי השקפות עולם מנוגדות בנושא עקרוני ויסודי מבחינה דתית-אמונית, דברי הברייתא מחד ודברי אביי מאידך. וכך מסכם שד"ל:

מכאן יש ללמוד, איך הייתה החקירה חופשית אצל קדמוננו, שאף על פי שחכמי המשנה אמרו בברייתא "כי דבר ה' בזה", זה האומר אין תורה מן השמים, ואפילו כל התורה כולה מן השמים חוץ מפסוק זה, שלא אמרו הקב"ה, אלא משה מפי עצמו, זה הוא כי דבר ה' בזה; אף על פי כן לא נמנעו חכמי התלמוד לומר, כי קללות שבמשנה תורה משה מפי עצמו אמרן.[10]

לדברי שד"ל עורך התלמוד גילה פתיחות בכך שהוא מזכיר עמדתו הנועזת לכאורה של אמורא על אף שהיא מנוגדת לברייתא. והוא אף משבחו על כך. אבל אין זו דעת המפרשים האחרים.

לפי דברי הגר"א שהובאו לעיל, יש אכן הבדל עקרוני בין אופן הכתיבה של ארבעת הספרים הראשונים של התורה, שכל הנאמר בהם הוא מילה במילה מה שהקב"ה הכתיב למשה רבנו לכתוב, לבין זה של חלקים מסוימים מתוך ספר דברים, בייחוד דברי הקללה שהגמרא מתייחסת אליהם. לגבי קטעים אלה ה' רק אמר למשה רבנו מה לכתוב בקווים כלליים ביותר והוא העניק לו חופש פעולה בכל הנוגע לסגנון שבו הדברים יועלו על הכתב, וזו כוונת הגמרא באומרה "משה מפי עצמו אמרן".

אם כן, יש להבין את הטענה "משה מפי עצמו אמרן" כך: המקור והתוכן באו מאת ה', גם אם אופן הביטוי היה של משה. נקרא אפוא כופר בתורה רק מי שיטען שקטע כלשהו בתורה איננו בעיקרו מאת ה'.

אבל אברבנאל מבין את הדברים בצורה שונה. הוא מיישב אותם כדלהלן:

האמנם ענין הספר הזה ואמתתו הוא שמשה רבנו אמר הדברים האלה וביאר המצוה שנזכרו פה לישראל לצורך פרידתו ורצה הקב"ה אחרי שהשלים לאמרם לישראל שיכתב בספר התורה כל זה כפי מה שאמרו משה, ואולי הוסיף בהם הגבורה טעמים ודברים בזמן הכתיבה. הנה אם כן שאמירת הדברים האלה לישראל היו ממשה רבנו לא היתה כתיבתה בספר התורה ממנו. כי הנה לא כתב הוא אותם הדברים מעצמו. כי איך יכתוב דבר מעצמו בתורת האלהים אבל כתיבת זה כלו היה מפי הגבורה ככל דברי התורה כי הסכים הקב"ה על ידו וישרו בעיניו דברי הציר הנאמן. ולכן אמרם למשה וסדר כתיבתם על ידו והוא מפי הגבורה כתבם לא מפי עצמו.[11]

רבי יצחק קארו[12] כותב דברים דומים, בצורה מפורשת יותר:

נוכל להשיב שהכוונה שהרבה פסוקים אמרו אחרים, מלך סיחון ומלך אדום ורבים כן, אבל כן אמר הקב"ה למשה, כתוב כל הפסוקים שיש מבראשית עד לעיני כל ישראל, ולא כתב מפי עצמו כלל, ואלו התוכחות משה רבנו אמרן בשעה שהוכיחן, אבל אחר כן ציווהו הקב"ה לכתוב הכול.[13]

לפי דעות אלו הקב"ה הכתיב את מה שמשה אמר אחרי שאמר את דבריו, וכאשר אמרם הם אומנם היו מליבו ולא מאת ה'. הם קיבלו את אישור ה' כאשר הוכתבו על ידו למשה כדי שהוא יכתוב אותם בתורה. זאת אומרת שבסופו של דבר הקב"ה הוא העורך האולטימטיבי של התורה: כפי שהוא הכניס בה את מה שאמרו אישים שונים במהלך תולדות עם ישראל, הוא ציווה להכניס בה את מה שנאמר על ידי משה רבנו לפני הסתלקותו. כך שאין הבדל עקרוני בין ארבעת הספרים הראשונים של התורה לבין ספר דברים.

לפנינו שני תירוצים שונים בצורה עקרונית: בעוד שלפי הגר"א ספר דברים נקרא דבר ה' מפני שמקור השראתו הוא מאת ה', אברבנאל ורבי יצחק קארו רואים את יד ה' בפעולת העריכה הסופית בלבד, היינו בהכנסת הטקסטים בקאנון התורני, יהיה מקורם אשר יהיה. כך גם סובר רבי צדוק הכהן מלובלין, המרחיק לכת עד כדי כך שהוא רואה במשנה תורה ביטוי ראשון לתורה שבעל פה:

הענין דאלה הדברים דפרשה זו כולל שני ענינים: אחד שהם משנה תורה, והוא התחלת התורה של משה רבינו, שהוא בחינת תורה שבעל פה, וכמו שאמרו (בבלי מגילה לא ע"ב) "ומשה מפי עצמו אמרן", וכמו שנאמר "הואיל משה באר את התורה הזאת".[14]

ומיכה גודמן מציין שלפי רבי צדוק "הוא החלק האנושי של התורה האלוהית, ולכן הוא הנציגות של התורה שבעל פה בתוך התורה שבכתב"[15].

הרב בן-אמוזג כותב דברים דומים:

ספר זה נבדל מד' ספרים הראשונים בכמה מיני הבדלות כידוע, ועל הכל בהיותו ביאור ותוספת על קצת מצות הנאמרות בספרים הראשונים. וקורא אני עליו שהוא התחלת כתיבת תורה שבעל פה, כפי צרכי העת והזמן… ובספר זה משה הוא הכותב, ולא הקב"ה, אף על פי שדרך נבואה הוא כותב. אבל על כל פנים "מפי עצמו אמרו", כלומר בחינת היותו ראש לחכמים ולנביאים, מה שאין כן בד' ספרים ראשונים שהוא ככלי ביד היוצר יתברך, והוא מפיו וכתוב כל אשר יצווה.[16]

לפי הבנה זו, תורה שבעל פה היא מעשה אנוש, שקיבל את אישורו של הקב"ה. מתברר שתהליך זה כבר התחיל בזמן משה רבנו ובאמצעותו.

 

[1] משה דוד קאסוטו, ערך דברים, אנציקלופדיה מקראית.

[2] שם.

[3] בבלי מגילה לא ע"ב.

[4] בבלי יבמות ד ע"א.

[5] דף על הדף על אתר.

[6] אהל יעקב למגיד מדובנא זצ"ל (בר"פ דברים), על פי דף על הדף מגילה לא ע"ב.

[7] בבלי סנהדרין צט ע"א.

[8] הלכות תשובה ג ח.

[9] אברבנאל, דברים, הקדמה.

[10] פירוש שד"ל, דברים כח כג.

[11] אברבנאל , שם.

[12] רבי יצחק קארו נולד בטולידו בשנת רי"ח (טולידו 1458- ירושלים 1535), הוא היה דודו של רבי יוסף קארו.

[13] תולדות יצחק, דברים א, א-ה.

[14] רבי צדוק הכהן מלובלין, פרי צדיק דברים א.

[15] מיכה גודמן, הנאום האחרון של משה, 2014, עמ' 289.

[16] אליהו בן אמוזג, אם למקרא, דברים א א.