עבירה מטמטמת את לב האדם

כמוטיבציה לאיסור אכילת השרצים, מובא בפרשתנו: "אַל תְּשַׁקְּצוּ אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם בְּכָל הַשֶּׁרֶץ הַשֹּׁרֵץ וְלֹא תִטַּמְּאוּ בָּהֶם וְנִטְמֵתֶם בָּם" (ויקרא יא מג). על זה נאמר בגמרא:

תנא דבי רבי ישמעאל: עבירה מטמטמת [רש"י: אוטמת וסותמת מכל חכמה] לבו של אדם, שנאמר "ולא תטמאו בהם ונטמתם [חסר א'] בם". אל תקרי "ונטמאתם", אלא "ונטמטם". תנו רבנן: "ולא תטמאו בהם ונטמתם בם" [חברותא: ולכאורה יש כאן כפל לשון, שהרי כבר נאמר "ולא תטמאו בהם", ופשוט שהנטמא הוא טמא], אדם מטמא עצמו מעט – מטמאין אותו הרבה [מניחין אותו ליטמא הרבה, והכי קאמר קרא: אל תטמאו בהן, ואם תטמאו, סוף ונטמתם], מלמטה – מטמאין אותו מלמעלה [ריטב"א: כלומר שיש הרבה משטינים להטעותו, כדכתיב "והשטן עומד על ימינו לשטנו" (זכריה ג א)], בעולם הזה – מטמאין אותו לעולם הבא.[1]

בפסוק המצוטט ישנה בעיה פרשנית כפולה:

• חסר א' במילה "ונטמתם".
• יש לכאורה כפל לשון מיותר: מדוע לומר שאם האדם מיטמא באכילת שרצים, שהוא יהיה טמא?

ליישוב שאלות אלה מוצעים שני הסברים:

• דעת רבי ישמעאל היא שיש להכליל את משמעות הפסוק לכל עבירות שבתורה, וממנו ניתן להסיק שהן מונעות מהאדם להשיג את החכמה. אם כן, השאלה המתבקשת היא באיזו חכמה מדובר, ואיך נעשים הדברים.
• דעה אנונימית היא שביצוע עבירה מייצר מדרון חלקלק לקראת עבירות נוספות, והאדם יתקשה לחזור בהמשך לדרך הנכונה.

ניתן להסביר את דעת רבי ישמעאל כך: האדם החוטא מוּנע על ידי תאוותיו הבהמיות, במקום לציית להוראות שכלו. כך עולה מדבריו של ריש לקיש: "אין אדם עובר עבירה אלא אם כן נכנס בו רוח שטות, שנאמר: "איש איש כי תשטה אשתו" (במדבר ה יב), תשׁטה כתיב".[2] וחוקי התורה נחשבים כביטוי לחכמה מיוחדת במינה, כפי שעולה מהפסוקים: "וּשְׁמַרְתֶּם וַעֲשִׂיתֶם כִּי הִוא חָכְמַתְכֶם וּבִינַתְכֶם לְעֵינֵי הָעַמִּים אֲשֶׁר יִשְׁמְעוּן אֵת כָּל הַחֻקִּים הָאֵלֶּה וְאָמְרוּ רַק עַם חָכָם וְנָבוֹן הַגּוֹי הַגָּדוֹל הַזֶּה… וּמִי גּוֹי גָּדוֹל אֲשֶׁר לוֹ חֻקִּים וּמִשְׁפָּטִים צַדִּיקִם כְּכֹל הַתּוֹרָה הַזֹּאת אֲשֶׁר אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם הַיּוֹם" (דברים ד, ו ח).[3] בנפש האדם מתנהל מאבק תמידי בין הצד הרוחני שלו לבין הצד הגשמי[4], ועליו מוטל להעצים את הצד הרוחני – החכמה – כך שלא יתן לצד הגשמי להתגבר עליו. הכניעה לתאוותיו הבהמיות סותמת אפוא את הדרך בפני ציוויי החכמה. הדעה השנייה באה בעצם רק להשלים את אותו רעיון: מרגע שהאדם נכשל בעבירה אחת, והפסיק להישמע להוראות שכלו, הוא ימשיך בדרכו הרעה ויאבד את עולמו.

ומצד החיובי, כך ניתן להבין את ההוראות: "קדושים תהיו" (ויקרא יט ב) ו-"והתקדישתם והייתם קדושים" (שם יא מד). הרמב"ם כותב בספר המצוות (הקדמה, הכלל הרביעי) שהם "ציוויים לקיים כל התורה, כאילו אמר: היה קדוש בעשותך כל מה שצויתיך עליו, ותשמר מכל מה שהזהרתיך ממנו… אין הבדל בין שהוא אומר "קדשים תהיו" או אילו היה אומר: "עשו מצוותי"[5]". יוצא מדבריו כי "קדוש" הוא זה שפועל על פי שכלו ומקיים את מצוות הבורא. לפי הרמב"ם הצד הטבעי-התכונתי איננו תופס מקום כלל. הדבר החשוב באדם הוא הצד הבחירי הנובע מתוך שיפוט שכלי והכרעה הבאה על ידי שיקול מחושב. כך הוא כותב במקום אחר:

בתורה הזאת הבדילנו הבורא משאר בני אדם… ואין זה לפי שהיינו ראויים לכך אלא בחסדו של הבורא… בשביל שקדמו לאבותינו מעשים טובים בידיעת הבורא ובעבודתו… ומפני שיחד אותנו הבורא במצוותיו ובחוקותיו התבארה מעלתנו על זולתנו בכללותיו ובמשפטיו שנאמר: "ומי גוי גדול אשר לו חוקים ומשפטים צדיקים ככל התורה הזאת" (דברים ד ח).[6]

כך גם עולה ממה שכותב הספורנו:

ולא תטמאו בהם ונטמתם בם. כי אני ה' אלהיכם, והתקדשתם. אל תטמאו בהם באופן שתהיו טמאים ומטומטמים בם, וזה יקרה באכילתם. כי אמנם בהיותי אלהיכם חפצתי שתתקדשו ותכינו עצמכם אל הקדושה.[7]

אכילת דבר אסור מטמטמת את הלב

אולם, גם ניתן לצמצם את משמעותם של דברי רבי ישמעאל למאכלות האסורים בלבד. כך עולה מדברי הזוהר:

כל מי שאוכל מאלו מאכלות האסורים, מתדבק בצד האחר ומתעב נפשו וגופו, ורוח הטומאה שורה עליו, ומראה עצמו שאין לו חלק באל העליון… ועל זה כתוב "ונטמתם בם" בלי א', להורות שלא נמצא רפואה אל התיעוב שבו ואינו יוצא מטומאתו לעולם.[8]

רבי וידאש[9] מבאר את העניין כך:

פירשו בזוהר פירוש בעניין זה, כי המאכלים הטמאים שהזהירה לנו התורה מהם שורה עליהם רוח חיצוני וטמא, ולכן האוכל מאותם הדברים מטמא נפשו, ומראה על עצמו שאין לו חלק בקדושה ולא באלוהי ישראל, כי הדבר הטמא נעשה חלק איבר בעצם האדם, והנפש מתלבשת שם, נמצא שהוא מטמא נפשו ומטמא הנפש המתלבשת בגוף.[10]

לפי הבנה זו, ישנו הבדל מהותי בין דין מאכלות האסורים לבין יתר האיסורים. בעוד שהפרת איסור כלשהו חסרה השפעה קונקרטית על נפש או גוף האדם – חוץ מעצם המרד נגד ציוויי ה' – לאכילת מאכלות האסורים יש משמעות אובייקטיבית והיא מזיקה בפועל בנפש האדם נזק בלתי הפיך. כך מבינים את העניין פרשנים רבים, אף לפני שדברי הזוהר הנ"ל התפרסמו. כותב הרמב"ן, כפירוש על הפסוק "לא תאכל כל תועבה":

כל הנאסרים נתעבים לנפש הטהורה. וענין כל תיעוב, שנאה ומיאוס, "כִּי נִתְעַב דְּבַר הַמֶּלֶךְ אֶת יוֹאָב" (דברי הימים א כא ו), "כָּל אֹכֶל תְּתַעֵב נַפְשָׁם" (תהלים קז יח), כי המאכלים האסורים גסים יולידו עובי ואטימות בנפש.[11]

לפי רבנו בחיי, "הלב מטמטם באכילת הדברים האסורים ואין רוח הקדש שורה בו"[12].

פרשנים אלה סבורים אפוא כי לבהמות, חיות ועופות טמאים יש טבע רע, שנדבק בנפשו של מי שאוכל אותם, כפי שכותב הרמב"ן בפירושו על איסור אכילת עופות האסורים: "הסימן הגדול בעופות היא הדריסה, שכל עוף הדורס לעולם טמא, כי התורה הרחיקתו מפני שדמו מחומם לאכזריותו ושחור וגס, ומוליד המרירה שרובה שחרחורת, ונותן אכזריות בלב"[13].

"ונטמתם בם" בהלכה

המעניין הוא שלגישה זו יש השלכות מעשיות בתחום ההלכה, כפי שיבואר להלן.

• שחיטת בהמה בשבת עבור חולה

כך נפסק בשולחן ערוך, בעניין פיקוח נפש בשבת: "היה חולה שיש בו סכנה וצריך בשר, שוחטים לו ואין אומרים: נאכילנו נבלה"[14]. ונשאלת השאלה: לכאורה איסור שבת – שעונשו סקילה – חמור יותר מאיסור נבלה – שעונשו מלקות בלבד. אם כן, מדוע עדיף לשחוט בשבת מאשר להאכיל את החולה בשר נבילה? על שאלה זו נאמרו תשובות שונות:

 כאן הבעיה היא איסורי שבת, ולא איסור נבלה

כך כותב הרמב"ן בשם הראב"ד:

נשאל הרב רבי אברהם בר דוד… והשיב שזה החולה איזה איסור עומד לפניו ומעכבו, ודאי איסור שבת לא איסור נבלה, תדע שאילו לא היה שבת מי היינו מבקשים לו נבלה, לא כי אלא שחוטה, וכיון שכן האיסור העומד לפניו המעכבו הוא ששב היתר גמור, לא איסור אחר, ולפיכך מתירין לו איסור שבת ולא איסור נבלה.[15]

אולם הר"ן פוסל את טיעון הראב"ד, כדלהלן:

כשם שאתה אומר שאיסור שבת מעכבו מלשחוט, כך איסור נבלה מעכבו מלאכול נבלה זו, שאם לא היה איסור נבלה מעכבו היה אוכל אותה. ולמה עומד לפניו איסור שבת יותר מאיסור נבילה?[16]

הר"ן טוען שאין כאן שוני בין שני האיסורים, הם נדחים באותה מידה, ולכן אין כל סיבה להעדיף שחיטה בשבת על פני אכילת נבלה.

• במקום פיקוח נפש, כל איסורי שבת "נעלמים"

כך כותב הרא"ש באחת מתשובותיו:

ששאלת: חולה שיש בו סכנה וצריך לשחוט לו ויש כאן נבלה, אי זה מהם יכשר: לשחוט, או להאכילו הנבלה? דבר זה שאלו לרבינו מאיר והשיב לשואל: לדבריך, שאתה אומר שמוטב להאכילו נבלה, שהיא בלאו, ממה שישחטו לו בשבת, שהוא איסור סקילה, אם כן, למה שוחטין ואוכלין ביום טוב, והוא עשה ולא תעשה, מוטב שיאכלו נבלה, שאינה אלא בלאו! ועוד, יאמר לאינו יהודי לנחור עופות, דליכא אלא איסורא דרבנן, למאן דאמר: אין שחיטה לעוף מן התורה. אלא ודאי, כיון שהתורה התירה לנו אוכל נפש ביום טוב, הוי כמו בחול שמותר בו כל מלאכה. וכן בחולה נמי: כיון דפקוח נפש ילפינן ביומא (פה) דשרי כל מלאכה לחולה שיש בו סכנה, שריא בשבת כמו בחול. הילכך, כיון שהשחיטה מותרת היא, לא ספינן ליה איסור לחולה.

הרא"ש משווה את השאלה הנידונה להיתר אוכל נפש ביום טוב. גזירת הכתוב היא שאיסורי השבת לא חלים כלל ביום טוב כשמדובר בפעולות הנדרשות להכנת אוכל, כך שאין כל טעם להתחשב בחומרת האיסור שמדובר עליו. כך המצב בפיקוח נפש: בנסיבות כאלה איסורי שבת לא חלים כלל, "הותרה השבת".

הבית יוסף מקשר במפורש את העניין לשאלה אם השבת "הותרה" או רק "דחויה", והוא מעיר שהדבר שנוי במחלוקת:

לי נראה שהכל תלוי במחלוקת אם נאמר שבת דחויה היא אצל חולה או הותרה, שאם נאמר הותרה שוחטין לו, שלא אסרה תורה מלאכה בשבת אצל חולה, ושוחטין לחולה בשבת כדרך ששוחטין אנו לעצמנו ביום טוב. אבל למאן דאמר דחויה היא, מאכילין לו הנבלה, ואין אנו עוברין לשחוט לו, שבמקום שיש לו בשר לאכול לא נעבור אנו ולא נדחה שבת. [17]

אולם הוא מסיק – בניגוד למה שפסק בשולחן ערוך: "וכמדומה לי שהיא הלכה דחויה היא ולא הותרה"[18].

אולם בכל מקרה גם כאן ניתן לטעון את טענת הר"ן, באשר גם איסור נבלה הותר במקרה של פיקוח נפש, ולכן אין כל סיבה להעדיף שחיטה בשבת על פני איסור נבלה.

• קיים חשש שהחולה יסרב לאכול בשר נבלה

הרא"ש מוסיף: "ועוד שמעתי טעם אחר, שאם ידע החולה שיאכילוהו דבר איסור, נפשו קצה בו, וימנע מלאכול ויסתכן בעצמו".[19] לפי טעם זה, מובן מדוע עדיף לשחוט בשבת, אבל לדעת המשנה ברורה יש נפקא מינא להלכה: "אם החולה אומר שאין קץ באכילת נבלה, ויש נבלה מזומן לפניו, אם מותר לשחוט עבורו עיין באחרונים". זאת אומרת שאם החולה מוכן לאכול בשר נבלה, טעם זה איננו תקף ואם כן יתכן שעדיף שלא לשחוט בהמה בשבת עבור החולה ולתת לו בשר נבלה. משנה ברורה מוסיף שבכל מקרה – יהיה הטעם אשר יהיה –  "על כל פנים לעניין קטן בוודאי נראה דטוב יותר להאכילו בשר נבלה ולא ישחוט אדם עבורו בשבת"[20], היות שבמקרה הזה לא נעשתה שום עבירה.

• אופטימיזציה של מספר העבירות

כך כותב הר"ן:

לגבי חולה אין איסור נבלה קל מאיסור שבת, דנהי דנבלה איסור לאו ושבת איסור סקילה איכא חומרא אחרינא בנבלה, לפי שהאוכלה עובר בלאו על כל זית וזית שבה… אבל לעניין שבת לא עבר אלא בשעת שחיטה וחד לאו הוא… ומשום הכי לאוין הרבה דנבלה לא מיקרי איסור קל לגבי חד לאו דשבת ואף על גב דהוי איסור סקילה.[21]

לפי הבנה זו השאלה המתבקשת היא מה עדיף? לעבור על איסורים רבים אבל קלים, או להפר איסור חמור אחד?

• מאכלות האסורים מטמטמים את הלב

זו דעת המשך חכמה, שכותב בעניין ההיתר לאכול מאכלות אסורים במלחמת מצווה:

"ובתים מלאים כל טוב" (דברים ו יא): אפילו קדלי דחזירי הותר בשבע שכבשו (בבלי חולין יז ע"א). לכן מסיק (פסוק יב) "הישמר לך", כי טבע הדברים האסורים שמטמטם את הלב, וכמו שכתוב:  "ונטמתם בם", ואפילו אם אוכלן בהיתר. ולכן יחלל שבת לחולה ולא יאכילנו נבלה.[22]

וכך גם הנצי"ב:

טבע מאכלות אסורות לטמטם את הלב, כדאיתא סוף פרק ג דיומא על הפסוק "ונטמתם בם", אפילו טבל ושארי מאכלות אסורים מזיק להנפש ופוגמה יותר משארי עבירות:[23]

והנצי"ב מביא כהוכחה לדבריו את מה שנאמר בגמרא ומה שתוספות מסבירים, כדלהלן:

אמר רב נחמן בר יצחק אמר רב אסי: אני ראיתי את רבי יוחנן שאכל משחיטת כותי [גוי], אף רבי אסי אכל משחיטת כותי; ותהי בה רבי זירא: לא שמיעא להו, דאי הוה שמיעא להו הוו מקבלי לה, או דלמא שמיע להו ולא קבלוה? הדר פשיט לנפשיה, מסתברא דשמיע להו ולא קבלוה, דאי סלקא דעתך לא שמיע להו, ואי הוה שמיע להו הוו מקבלי לה, היכי מסתייעא מילתא למיכל איסורא [רש"י: היאך יגרום שום שטן לפני צדיקים על ידי שוגג שום דבר עון]? השתא בהמתן של צדיקים אין הקב"ה מביא תקלה על ידן [חמרא דרבי פנחס בן יאיר], צדיקים עצמן לא כל שכן;[24]

והתוספות מבארים:

צדיקים עצמן לא כל שכן: תימה, דהא אשכחן יהודה בן טבאי שהרג עד זומם (בבלי מכות ה ע"ב), ורבי ישמעאל שקרא והטה (בבלי שבת יב ע"ב). ואומר ר"י דדוקא במידי דאכילה אין הקב"ה מביא תקלה על ידן, שגנאי הוא לצדיק שאוכל דבר איסור.

לפי הנצי"ב, הגנאי עליו מדברים התוספות הוא טמטום הלב הנגרם על ידי אכילת איסור.

• חלב גויה לתינוק

 כתוב במשנה: "בת ישראל לא תניק בנה של גויה, אבל גויה מניקה בנה של ישראלית ברשותה".[25]

וכן בגמרא: "יונק תינוק והולך מגויה ומבהמה טמאה, ואין חוששין ביונק שקץ, ולא יאכילנו נבלות וטרפות שקצים ורמשים… ובגדול אסור".[26] זאת אומרת שאין להאכיל בידיים ילד יהודי מאכלות אסורים, אבל אין חובה למנוע ממנו מלאכול דברים אסורים אם הילד פועל על דעת עצמו, ואף מותר לכתחילה למסור אותו להנקה לאישה גויה. הירושלמי אף מצא פסוק התומך בהיתר זה: "נכרית מיניקת בנה של בת ישראל, דכתיב "וְהָיוּ מְלָכִים אֹמְנַיִךְ וְשָׂרוֹתֵיהֶם מֵינִיקֹתַיִךְ (ישעיהו מט כג)".[27]

ובכל זאת, הרמ"א שולל הנקת תינוק מהגויה מהטעם האחרון שנאמר לעיל, כדלהלן:

לא יניקו תינוק מן הכותית [=מן הגויה], אם אפשר בישראלית, דחלב כותית מטמטם הלב, וכן לא תאכל המינקת, אפילו ישראלית[28], דברים האסורים, וכן התינוק בעצמו [ש"ך: כלומר אף על פי דקטן האוכל דברים האסורים מדרבנן אין אביו מצווה להפרישו [אורח חיים שמג] היינו מדינא, אבל מכל מקום יפרישו מפני שמזיק לו בזקנותו שמטמטם הלב וגורם לו טבע רע], כי כל זה מזיק לו בזקנותו.[29]

יש אמנם בגמרא רמז לדאגה הזאת במה שקרה עם משה בהיותו תינוק, כפי שמובא:

"ותאמר אחותו אל בת פרעה האלך וקראתי לך אשה מינקת מן העבריות" (שמות ב ז): ומאי שנא מעבריות? מלמד, שהחזירוהו למשה על כל המצריות כולן ולא ינק, אמר: פה שעתיד לדבר עם השכינה יינק דבר טמא?[30]

יחד עם זה, יתכן שאין מקום להחמיר עבור מי שלא מיועד "לדבר עם השכינה".

 ספק איסור

הרמח"ל כותב בספרו מסילת ישרים כדלהלן:

מי שיש לו מוח בקדקודו, יחשוב איסורי המאכל כמאכלים הארסיים או כמאכל שנתערב בו איזה דבר ארסי. כי הנה אם דבר זה יארע, היקל אדם על עצמו לאכול ממנו אם יישאר לו בו איזה בית מיחוש, ואפילו חששא קטנה? ודאי שלא יקל. ואם יקל, לא יהיה נחשב אלא לשוטה גמור. אף איסור המאכל…  שהוא ארס ממש ללב ולנפש. אם כן מי אפוא יהיה המיקל במקום חששא של איסור אם בעל שכל הוא?[31]

לפי טיעון זה, יש להתייחס למאכל אסור על פי התורה כפי שמתייחסים למאכל המסכן את בריאות האדם, והוא נשמע הגיוני. לפי פירוש זה, אם לפנינו מאכל שהוא ספק איסור, אין לאכול אותו, בדיוק כפי שלא יעלה על הדעת לאכול מאכל שקיים לגביו ספק אם הוא ארסי. גישה זו תואמת לחלוטין את דעת הסוברים כי מאכלות אסורים מזיקים לאדם.

אלא שלפי ההלכה התלמודית טיעון זה איננו נכון. כל דיני ספקות, ובכללם רוב, חזקה, וכו' מראים בעליל שחז"ל אינם מתייחסים לאיסורי אכילה כדברים ארסיים. ולפי הרמב"ם, כך הוא המצב אף אם הספק מגיע לרמה של ספק שקול! הרי הרמב"ם פוסק שהדין הגורס שכל ספק דאורייתא לחומרא הוא דרבנן בלבד, ואילו על פי התורה ניתן להקל בספק. כך הוא כותב:

דבר ידוע שכל אלו הטומאות וכיוצא בהן שהן משום ספק הרי הן של דבריהם, ואין טמא מן התורה אלא מי שנטמא טומאת ודאי אבל כל הספיקות בין בטומאות בין במאכלות אסורות בין בעריות ושבתות אין להם אלא מדברי סופרים כמו שביארנו בהלכות איסורי ביאה[32] ובכמה מקומות[33].[34]

לפי הכסף משנה, מקור הרמב"ם הוא מה שמובא בגמרא: "לא יבא ממזר בקהל ה' – ממזר ודאי הוא דלא יבא, הא ממזר ספק יבא".[35] מכאן יוצא שאין איסור מן התורה לאכול מאכל שהוא ספק איסור, גם במקרה שהספק מגיע לחמישים אחוז!

נמצאנו למדים שבניגוד לדעת הרמח"ל, חז"ל והפוסקים ההולכים בעקבותיהם סבורים כי קיים הבדל עקרוני בין חומרים מסוכנים לבין איסורי התורה. חומר ארסי הוא מסוכן כשלעצמו, ולכן יש להתרחק ממנו גם במקרה של ספק. איסורי התורה אינם קיימים אלא לבני ישראל, ותהיה סיבתם אשר תהיה, אין בהם נזק אובייקטיבי, ולכן אין חובה להימנע מהם אלא בנסיבות המיוחדות שנקבעו על ידי כותב התורה.[36]

סיכום

נותן התורה לא גילה לנו את טעם האיסור של מאכלות האסורים, ולפנינו עומדות שתי גישות עקרוניות מנוגדות: דעה אחת גורסת שאכילת איסור גורמת נזק אובייקטיבי בלתי-הפיך לנפש האדם, בניגוד לאיסורים אחרים שלא משאירים בה עקבות, במיוחד אם האדם חוזר בתשובה מהם. אלא שלא ברור מהו נזק זה ומה הם ביטוייו. הדעה השנייה היא שאיסורי אכילה דינם כדין כל שאר האיסורים, ודאי שיש להם טעם כמו לשאר האיסורים, אבל הוא אינו ידוע, ואם כן יש להתייחס אליהם כפי שמתייחסים לשאר האיסורים.

נוכחנו לדעת שלמחלוקת זו אין רק משמעות הגותית, אלא גם הלכתית.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

[1] בבלי יומא לט ע"א.

[2] בבלי סוטה ג ע"א.

[3] ראו גם מורה הנבוכים א ב. שם הרמב"ם מבהיר שלפני חטא הקדמון, האדם היה מסוגל להבין על בוריים את כל ציווי ה', והיה מונע לציית להם על פי שכלו לבד.

[4] זו הסיבה שעליו לאזור את מתניו במיוחד בשעת קריאת שמע, באשר יש לחצוץ בין הלב והערווה (רמב"ם, הלכות קריאת שמע, ג יז).

[5] בהקדמתו למשנה תורה הרמב"ם – כפי שהעיר לי ידידי הרב צבי אינפלד – מתייחס למושג של קדושה בצורה ספציפית יותר, כמאפיין את האיסורים המבדילים אותנו מהגויים: "ספר חמישי: אכלול בו מצוות של ביאות אסורות ו… של מאכלות אסורות. לפי שבשני עניינים האלו קדשנו המקום והבדילנו מן האומות, בעריות ובמאכלות אסורות. ובשניהם נאמר "ואבדיל אתכם מן העמים"… וקראתי שם ספר זה ספר קדושה". הבנה זו גם תואמת את מה שנאמר כאן.

[6]  איגרת תימן, פרק א.

[7] ספורנו ויקרא יא מג-מד.

[8] זוהר, פרשת שמיני, מאמר ונטמתם בם, קיא-קיב, על פי פירוש הסולם.

[9] רבי אליהו די וידאשׂ (1550-1587) היה מקובל והוגה דעות מצפת וראש רבני חברון במאה ה-16, ומחבר הספר "ראשית חכמה".

[10] ראשית חכמה, שער הקדושה, ט"ו.

[11] רמב"ן דברים יד ג.

[12] רבנו בחיי ויקרא יא מג.

[13] רמב"ן על ויקרא יא יג.

[14] שולחן ערוך אורח חיים שכח יד.

[15] תורת האדם שער המיחוש – ענין הסכנה.

[16] ר"ן יומא, ד: באלפס ד"ה וגרסינן.

[17] בית יוסף אורח חיים סימן שכח יד.

[18] בית יוסף אורח חיים סימן שכח יד. כך גם עולה מדברי הרשב"א (שו"ת הרשב"א א תרפט).

[19] שו"ת הרא"ש כלל כו סימן ה.

[20] משנה ברורה שכח ס"ק לט.

[21] הר"ן על הרי"ף יומא ד ע"ב.

[22] משך חכמה דברים ו יא. לא ברור מהי המשמעות המעשית של ההוראה "הישמר לך", ויתירה מזו: אם "קדלי דחזירי" אמנם מזיקים לבן ישראל, מדוע הקב"ה התיר אותם אף במלחמת מצווה?

[23] העמק דבר דברים ו י.

[24] בבלי חולין ה ע"ב.

[25] משנה עבודה זרה ב א.

[26] בבלי יבמות קיד ע"א.

[27] ירושלמי עבודה זרה ב א.

[28] ש"ך יורה דעה סימן פא ס"ק כה: "כלומר אף על פי שאסור לה בלאו הכי לאכול דברים האסורים, מכל מקום גם בשביל התינוק לא תאכל, ונפקא מינה אם היא חולה בענין שצריך להאכילה דברים האסורים לא יתן האב לתינוק לינק ממנה, אלא ישכור לו מינקת אחרת ישראלית". תורה תמימה מתקשה להבין את הקטע "אפילו ישראלית": הלשון "אפילו ישראלית" אינו מבואר כלל, והרגישו בזה הש"ך והט"ז, וכתבו דהכונה אפילו היכי כשהיא חולה וצריכה לאכול דברים אסורים לא יניק אז תינוק ממנה, ואין זה מבואר כלל בדברי הרמ"א שסתם דבריו, ולא יתכן שיהא עיקר כזה חסר. אבל האמת הוא דקצת טעות סופר יש בדברי הרמ"א, כי ממקום ששם העתיק הרמ"א את דבריו, והוא מהג"א פ"ב דעבודה זרה סימן ו, מבואר מפורש שצריך לומר אפילו כותית. ורצונו לומר דבמקום שהתינוק יונק מן הכותית יזהרו שלא תאכל אז דברים טמאים [ תורה תמימה הערות ויקרא פרק יא הערה קצו].

[29] שולחן ערוך יורה דעה פא ז רמ"א.

[30] בבלי סוטה יב ע"ב.

[31] ספר מסילת ישרים פרק יא.

[32]  איסורי ביאה יח ז.

[33]  איסורי כלאיים י כז.

[34]  רמב"ם הלכות טומאת מת ט יב.

[35]  בבלי קידושין עג ע"א.

[36] אלא שיש להעיר שגם לפי הרמב"ם יש נזק אובייקטיבי למאכלות האסורים (ראו מורה הנבוכים ג מח), אולם לא עד כדי כך שיש להימנע מהם גם במקרה של ספק.