שער באישה ערוה

 

 

 

סוגית שער באשה ערוה

מובא בגמרא:

אמר רבי יצחק: טפח באשה ערוה. למאי? אילימא לאסתכולי בה, והא אמר רב ששת:… כל המסתכל באצבע קטנה של אשה כאילו מסתכל במקום התורף. אלא באשתו, ולקריאת שמע. אמר רב חסדא: שוק באשה ערוה… אמר שמואל: קול באשה ערוה, שנאמר "הַשְׁמִיעִינִי אֶת קוֹלֵךְ כִּי קוֹלֵךְ עָרֵב וּמַרְאֵיךְ נָאוֶה" (שיר השירים ב יד). אמר רב ששת: שער באשה ערוה, שנאמר "שַׂעְרֵךְ כְּעֵדֶר הָעִזִּים שֶׁגָּלְשׁוּ מֵהַר גִּלְעָד" (שיר השירים ד א).[1]

חז"ל מציגים כאן גדרים אובייקטיביים לביטויים מיניים מצד האישה שיש להישמר מהם. אם מדובר באישה כלשהי, קיים איסור גורף להסתכל בה, ולכן הגדרים המוזכרים כאן אינם רלוונטיים אלא באשתו בזמן קריאת שמע, כי אסור להתפלל כאשר קיים חשש של הרהור מיני בזמן אמירתו. והדברים האסורים הם טפח, שוק, קול ושער. ברם, הראשונים באים לצמצם את היקף האיסור, למשל הרשב"א:

הא דאמר רב יצחק טפח באשה ערוה… פירש הראב"ד דאפשר דוקא ממקום צנוע שבה ועלה קאתי רב חסדא למימר דשוק באשה מקום צנוע וערוה הוא, ואפילו לגבי בעלה, אף על פי שאינו מקום צנוע באיש, אבל פניה ידיה ורגליה וקול דבורה שאינו זמר ושערה מחוץ לצמתה שאינו מתכסה אין חוששין להם מפני שהוא רגיל בהן ולא טריד, ובאשה אחרת אסור להסתכל בשום מקום ואפילו באצבע קטנה ובשערה, ואסור לשמוע אפילו קול דבורה… ואלא מיהו נראה דדוקא קול של שאלת שלום או בהשבת שלום כי התם דאיכא קרוב הדעת.

בנוגע לאשתו בזמן קריאת שמע, הרשב"א מצמצם את האיסור כדלהלן:

  • טפח: רק במקום שרגילים לכסותו מטעמי צניעות, למשל: שוק.
  • קול: רק זמר.
  • שער: רק עיקר השער, ואין חוששים לשערות היוצאות מצמתה.

יחד עם זה, אם מדובר באישה אחרת, קיים איסור גורף להסתכל בה במקום מגולה כלשהו, וגם לשמוע את קולה אלא אם כן זה דיבור רגיל – לא זמר ולא שאילת שלום.

והמאירי – בעניין אישה אחרת – מוסיף עוד קולה: "כן כתבו אחרוני הרבנים ששער הבתולות אף על פי שכלו מגולה מותר". זאת אומרת ששיער של בתולה אינו נחשב כמקום מגולה בגוף האישה.

ברם, משתמע מפסיקת הרמב"ם שאיננו מקבל את הבחנות אלה: "המסתכל אפילו באצבע קטנה של אשה ונתכוון להנות כמי שנסתכל במקום התורף, ואפילו לשמוע קול הערוה או לראות שערה אסור".[2] מצד אחד, אין הרמב"ם מחלק בין קול של זמר או שאילת שלום לקול של דיבור, וגם לא מחלק בעניין השיער בין אישה נשואה לבתולה. מצד שני הוא מצמצם את האיסור למי שמתכוון להנות, כך שאין איסור לפגוש אישה שלא מכוסה מכף רגל ועד ראש. והוא כותב בעניין קריאת שמע כדלהלן:

אסור לקרות כנגד הערוה עד שיחזיר פניו… וכל גוף האשה ערוה לפיכך לא יסתכל בגוף האשה כשהוא קורא ואפילו אשתו ואם היה מגולה טפח מגופה לא יקרא כנגדה.[3]

וכך כתוב בשולחן ערוך:

המסתכל אפילו באצבע קטנה של אשה ונתכוין ליהנות ממנה, כאלו נסתכל בבית התורף שלה. ואסור לשמוע קול ערוה או לראות שערה. והמתכוין לאחד מאלו הדברים, מכין אותו מכת מרדות. ואלו הדברים אסורים גם בחייבי לאוין.[4]

בכל אופן, נמצאנו למדים שלכל הדעות שער אישה נשואה נחשב כמקום שדרך לכסותו, ולכן יש לצפות מאישה צנועה שתכסה את ראשה, חוץ משערות בודדות שיוצאות מצמתה, כפי שהיא רגילה לכסות את שוקה למשל. הדברים רלוונטיים בקריאת שמע, כפי שכותב השולחן ערוך:

שער של אשה שדרכה לכסותו, אסור לקרות כנגדו. הגה: אפילו אשתו, אבל בתולות שדרכן לילך פרועות הראש, מותר. הגה: והוא הדין השערות של נשים, שרגילין לצאת מחוץ לצמתן וכל שכן שער נכרית, אפילו דרכה לכסות.[5]

יש לשים לב שהרמ"א מוסיף עוד קולה: אין כל איסור בשיער של גויה.

בשלב זה, ניתן לסכם את העניין כך: אסור להסתכל בכוונה מינית בכל מקום מגולה שבגוף האישה, כולל שערה, אלא שיש שמקילים בעניין שער של בתולות. ואסור לקרוא את שמע מול איבר מגולה של האישה שדרך לכסותו, וזה כולל שערה, אבל זה לא כולל שערות שיוצאות מהצמה, ולפי הרמ"א שיער של גויה. מכאן ניתן להסיק, על אף העובדה כי האיסור מוטל על הגבר, כי ראוי שנשים יקפידו על כיסוי מקומות אלה. אלא שלכאורה בנוגע לשיער אין גדר מוחלט, והדבר תלוי בנוהג החברתי. את שאלה זו מעלה המשנה ברורה כדלהלן:

ודע עוד דאפילו אם דרך אשה זו וחברותיה באותו מקום לילך בגילוי הראש בשוק כדרך הפרוצות אסור, וכמו לענין גילוי שוקה דאסור בכל גווני… כיון שצריכות לכסות השערות מצד הדין [ויש בזה איסור תורה מדכתיב ופרע את ראש האשה מכלל שהיא מכוסה] וגם כל בנות ישראל המחזיקות בדת משה נזהרות מזה מימות אבותינו מעולם ועד עתה בכלל ערוה היא, ואסור לקרות כנגדן, ולא בא למעט רק בתולות שמותרות לילך בראש פרוע או כגון שער היוצא מחוץ לצמתן שזה תלוי במנהג המקומות, שאם מנהג בנות ישראל בזה המקום ליזהר שלא לצאת אפילו מעט מן המעט חוץ לקישוריה ממילא בכלל ערוה היא ואסור לקרות כנגדן ואין לומר מותר דכיון שרגילין בהן ליכא הרהורא.[6]

המשנה ברורה מחלק בין שיער אישה נשואה לשיער היוצא מהצמה ושיער הבתולות: בעוד ששיער היוצא מהצמה ושיער הבתולות איננו אסור אלא אם כן נשים באותו מקום נוהגות בו איסור, שער אישה נשואה נחשב כערוה באופן מוחלט והדבר איננו תלוי בנוהג חברתי כלשהו, כפי שניתן לדייק מסוגיה הבאה.

 

סוגית הסוטה והשלכותיה

בעניין הסוטה נאמר: "וְהֶעֱמִיד הַכֹּהֵן אֶת הָאִשָּׁה לִפְנֵי ה' וּפָרַע אֶת רֹאשׁ הָאִשָּׁה וְנָתַן עַל כַּפֶּיהָ אֵת מִנְחַת הַזִּכָּרוֹן מִנְחַת קְנָאֹת הִוא וּבְיַד הַכֹּהֵן יִהְיוּ מֵי הַמָּרִים הַמְאָרֲרִים" (במדבר ה יח). וכך כתוב במשנה:

אלו יוצאות שלא בכתובה: העוברת על דת משה ויהודית. ואיזו היא דת משה? מאכילתו שאינו מעושר, ומשמשתו נדה, ולא קוצה לה חלה, ונודרת ואינה מקיימת. ואיזוהי דת יהודית? יוצאה וראשה פרוע, וטווה בשוק, ומדברת עם כל אדם. אבא שאול אומר: אף המקללת יולדיו בפניו. רבי טרפון אומר: אף הקולנית. ואיזוהי קולנית? לכשהיא מדברת בתוך ביתה ושכיניה שומעין קולה.[7]

ועל זה מובא בגמרא:

ואיזוהי דת יהודית? יוצאה וראשה פרוע. ראשה פרוע דאורייתא היא! דכתיב: "ופרע את ראש האשה", ותנא דבי רבי ישמעאל: אזהרה לבנות ישראל שלא יצאו בפרוע ראש. דאורייתא, קלתה [רש"י: סל שיש לו מלמטה בית קבול להולמו בראשו ובית קיבול מלמעלה לתת בו פלך ופשתן] שפיר דמי, דת יהודית, אפילו קלתה נמי אסור. אמר רבי אסי אמר רבי יוחנן, קלתה אין בה משום פרוע ראש. הוי בה רבי זירא, היכא? אילימא בשוק, דת יהודית היא! ואלא בחצר, אם כן, לא הנחת בת לאברהם אבינו שיושבת תחת בעלה! אמר אביי, ואיתימא רב כהנא: מחצר לחצר ודרך מבוי.[8]

וכך מובא בספרי: "רבי ישמעאל:… לימד על בנות ישראל שהן מכסות ראשיהן".[9]

ממקורות הנ"ל עולה כי יש איסור מן התורה לבת ישראל ללכת בלי כיסוי ראש, ומנהג דרבנן שלא להסתפק בחוץ ב-"קלתה", היינו כיסוי מינימאלי, אלא דרוש כיסוי רציני יותר. כך מפרש התוספות יום טוב:

דאורייתא כשמכוסה במטפחת שפיר דמי, ואפילו ברשות הרבים ובמבוי המפולש או בחצר שהרבים בוקעים בו. ומדת יהודית שלא תצא לכל אלו אלא אם כן שיש על ראשה רדיד ככל הנשים.[10]

ותפארת ישראל: "פרוע לגמרי, הוא דת משה, דהיינו דאורייתא, והכא מיירי בפרוע קצת".[11]

וכך פוסק הרמב"ם:

איזו היא דת יהודית, הוא מנהג הצניעות שנהגו בנות ישראל, ואלו הן הדברים שאם עשת אחד מהן עברה על דת יהודית: יוצאה לשוק או למבוי מפולש וראשה פרוע ואין עליה רדיד ככל הנשים, אף על פי ששערה מכוסה במטפחת.[12]

והשולחן ערוך מאמץ את דברי הרמב"ם מילה במילה.[13]

כל זה נלמד ממה שעושים לסוטה: מטרת הטכס בעניינה היא לבזות אותה, כפי שרש"י כותב: "ופרע: סותר את קליעת שערה כדי לבזותה", ומכאן ניתן להסיק שהייתה קיימת נורמה חברתית: "לבנות ישראל גלוי הראש גנאי להן". תורה תמימה מעיר כי ישנה מחלוקת אם המונח "פרע" משמעו "סתירת התסרוקת" או סתם גילו, כפי שהוא כותב: "רבי ישמעאל אינו מפרש כחכמים… דפירוש ופרע הוא מלשון סתירה והירוס… אלא שהוא מלשון גילוי".[14] אבל רש"י אינו מבחין בין הדברים: "הורסים לה את התסרוקת, וממילא שערה יהיה מגולה".

וכך פוסק הרמב"ם: "לא יהלכו בנות ישראל פרועי ראש בשוק אחת פנויה ואחת אשת איש".[15] והמחבר בעקבותיו: "לא תלכנה בנות ישראל פרועות ראש בשוק, אחת פנויה ואחת אשת איש".[16] אלא שנושאי הכלים מוצאים קולות בהתאם למה שנאמר לעיל. למשל לפי בית שמואל, "פנויה – היינו אלמנה או גרושה אבל בתולה מותר". אולם, פירוש זה נראה מאולץ, כפי שכותב מגן אברהם:

דוחק לומר דפנויות דקתני היינו אלמנה דאם כן הווה ליה לפרש, ויש לומר דפרועות ראש… היינו שסותרות קליעות שערן והולכות בשוק דזה אסור אפילו בפנויה.[17]

וניתן לסכם את העניין כך: מן התורה, אסור לאישה להסתובב ברשות הרבים בראש מגולה, וזה לומדים מהעובדה שמגלים את ראש האישה הסוטה. בנוסף לכך, על פי מסורת חז"ל, מקובל שלא להסתפק בכיסוי מינימאלי, אלא דרוש "רדיד", כאשר אם האישה מסרבת לנהוג כך זו עילה לגירושין.

אולם, גם ניתן להבין את הדברים בצורה שונה: אם המשמעות של המונח "פרע" היא לסתור את קליעת האישה, ששערה היה מגולה אבל קלוע, יוצא שהאיסור מן התורה מצטמצם לשער לא מסודר, ורק דרבנן ישנה חובה לכסות אותו. כך כותב הרב יעקב רישר[18]:

אי לאו דמסתפינא מפרש"י שבש"ס ורמב"ם בפירוש המשניות, הייתי מפרש גם סוגיא דש"ס דכתובות פרק המדיר על דרך זה, דהא דקאמרה המשנה: יוצאה וראשה פרועה, היינו שסותרת קליעת שערה… ומקשה: פריעת ראש דאורייתא הוא, אם סותרת שערה? לזה שפיר משני הש"ס: דאורייתא קלתה שפיר דמי. פירוש, מדאורייתא שאסור לבנות ישראל לילך בפריעות ראש בשוק, היינו ששערותיה סתורות, אבל קלתה, פירוש, מלשון קליעת שער, שפיר דמי, אבל דת ומנהג יהודית אפילו קלועין שערה גם כן אסור לילך בגילוי וכו'. נמצא דהרמב"ם שלא כתב וכו' דהיינו אם שערותיה סתורות ולא קלועות, דאסור אפילו בבתולה לילך כך בשוק.[19]

והרב ויינברג מסכם את העניין כך:

מתוך באור זה אנו למדים שני דברים: א. שאיסור התורה של פריעת ראש אשה אינו אלא בשערות סתורות ומפורעות, מה שאין כן בשערות מקולעות ומגולות – מותר על פי התורה. ב. שעל כל פנים האיסור של פריעת ראש במובן הנ"ל חל גם על בתולה.[20]

 

ההבדל שבין שתי הסוגיות

קיים הבדל עקרוני בין שתי סוגיות הנ"ל, עם השלכות חשובות בתחום ההלכה. ניתן לומר בקיצור את ההבחנה הבאה: בעוד שסוגית שער באשה ערוה עוסקת בגירוי מיני, סוגית הסוטה מתייחסת לנורמה חברתית.

וכאן המקום לציין כי בזמן העתיק נשים היו רגילות להסתיר את שערן. כך כותב הרב יחיאל ויינברג:

ב"ישורון" הגרמני (שנה שמינית חוברת 11 – 12, עמ' 504 – 509) הביא החכם מהר"י נויבויער במאמרו, כי האיסור לנשים נשואות לגלות שער ראשן הוא מנהג ישן נושן, שגם עמי הקדם העתיקים נהגו בו, וכי בספר החוקים של אשור העתיקה מבואר שכיסוי הראש הוא סימן מובהק לנשים כשרות ונשואות, שרק הן היו רגילות לכסות ראשן, מה שאין כן הנשים הבתולות והפרוצות… וזה מתאים לדיננו, שרק אשה נשואה מחוייבת לכסות ראשה ולא בתולה… [וכך כותב רש"י]: "שהיו רגילות אף הנכריות הנשואות שלא לצאת בראש פרוע" (סנהדרין נח ע"ב).[21]

הגמרא בברכות מביאה רשימה של פריטים נשיים המהווים גירויים מיניים עבור הגבר, ולכן הפסוקים המובאים כהוכחה לקביעות חז"ל נלקחו מספר שיר השירים: טפח מבשרה, שוק, קול ושער. והגמרא מוסיפה שההסתכלות על מקום מגולה כלשהו באישה בהקשר מיני אסורה באופן גורף: "כל המסתכל באצבע קטנה של אשה כאילו מסתכל במקום התורף". אבל אין זה אומר שכל אישה חייבת ללבוש כפפות, או שאסור לה לדבר כאשר גברים שומעים אותה. אלא קיים איסור ממש בזמן שהגבר אומר קריאת שמע, וחוץ מזה, על הגברים להיזהר מלהסתכל על נשים, עם הדגש על מקומות מסוימים, וכתוצאה מכך מומלץ לנשים להתלבש בצורה צנועה כך שלא יכשילו את הגברים. במרוצת הדורות נכנסו בתוקף קולות חדשות, כאשר קבעו שאין להקפיד אלא על קול זמר אישה, וכן הקילו בשער בתולות ובשערות היוצאות מצמת האישה הנשואה. למעשה, התקבל הנוהל שנשים נשואות מכסות את שערותיהן, באופן גורף או כמעט.

קולה נוספת יצאה בתקופה המודרנית שאף מותר לומר קריאת שמע לפני אישה נשואה שראשה מגולה, מפני שרבות הנשים המסתובבות כך, וממילא אין זה גירוי מיני. כך כותב ערוך השולחן:

ועתה בואו ונצווח על פרצות דורינו בעוונותינו הרבים שזה שנים רבות שנפרצו בנות ישראל בעוון זה והולכות בגילוי הראש וכל מה שצעקו על זה הוא לא לעזר ולא להועיל ועתה פשתה המספחת שהנשואות הולכות בשערותן כמו הבתולות אוי לנו שעלתה בימינו כך מיהו עכ"פ לדינא נראה שמותר לנו להתפלל ולברך נגד ראשיהן המגולות כיון שעתה רובן הולכות כך והוה כמקומות המגולים בגופה… וכיון שאצלינו גם הנשואות כן ממילא דליכא הרהור.[22]

על פי ערוך השולחן, קיים אמנם איסור לאישה נשואה לגלות את שערה – על פי הסוגיה בכתובות – אבל שיער מגולה של אישה נשואה איננו יותר גירוי מיני, היות וכל הנשים הנשואות אינן מקפידות על איסור זה.

 

הגמרא בכתובות מתייחסת לפן שונה: כאשר הכוהן סותר את קליעת האישה הסוטה, הוא מתכוון בעיקר לבייש אותה, בעיני כל הקהל. משתמע מסוגיה זו שנשים היו רגילות לסדר את שערן בצורה יפה ומכובדת, וסתירת קליעתה מהווה אפוא פגיעה חמורה בכבודה. הפרשנים – בעקבות חז"ל – לא עושים הבחנה בין סתירת קליעת האישה לבין גילוי שערה, ומכאן לומדים שיש איסור מן התורה לאישה נשואה לגלות את שערה, אבל על פי פשוטו של מקרא אין כל וודאות שנשים ממש כיסו את ראשן עד כדי כך שלא ראו את שערן. על פי הבנת החכמים החולקים על רבי ישמעאל – לפי פירוש תורה תמימה – משמעות הפועל "פרע" היא סתירת קליעת האישה ולא גילוייו, ויתכן שנשים לא כיסו את ראשן אלא רק קלעו את שערן. ובכל זאת, משתמע מסוגיה זו שהתקבל המנהג שלא להסתפק בסידור השער אלא גם לכסות אותו.

בכל מקרה מתעוררת שאלה אחרת: אם קיים איסור ממש לראות שיער אישה נשואה, איך גילו את ראש הסוטה לפני הרבים? והשאלה מתחזקת יל ידי העובדה שלפי המשנה גילו גם את חזה האישה כפי שנאמר:

מעלין אותה לשער המזרח… וכהן אוחז בבגדיה אם נקרעו נקרעו אם נפרמו נפרמו עד שהוא מגלה את לבה וסותר את שערה. רבי יהודה אומר אם היה לבה נאה לא היה מגלהו ואם היה שערה נאה לא היה סותרו.[23]

משתמע אפוא מהמשנה הנ"ל שגילו את חזה האישה, אלא שרבי יהודה מחלק בין אישה יפה לאישה מכוערת. איך יתכן דבר כזה? תוספות הרגישו בקושי זה, והם מפרשים כי – לפי חכמים – היו מסתירים את האישה בפני הרבים:

תימה, כיון דלאו חובה לאנשים לראותה יתלו סדין של בוץ בינה לבין האנשים ויסתור שערה כדאמר קרא. ואי משום כהן המשקה אותה יהפוך פניו לצד אחר. והכי תני בספרי בהדיא "ופרע את ראש האשה: סדין של בוץ פורש בינו לבין העם, כהן פונה לאחוריו ופורעה כדי לקיים בה מצות פריעה". ולרבי יהודה נמי נעשה כך? ויש לומר לרבי יהודה אם היו פורסין סדין בינה לבין האנשים, לא היה ניוול כל כך בפני הנשים כמו באנשים, שאין אשה בושה מפני חברותיה ולא יוסרו.[24]

תוספות מתייחסים לספרי הבא:

ופרע את ראש האשה… רבי יוחנן בן ברוקה אומר: אין מנוולים בנות ישראל יותר ממה שכתוב בתורה. אלא "לפני ה' ופרע את ראש האשה": סדין של בוץ היה פורס בינו לבין העם. כהן פונה לאחוריה ופורעה כדי לקיים בה מצות פריעה. אמרו לו: כשם שלא חסת על כבוד המקום כך אין חסין על כבודה, אלא כל הניוול הזה מנוולה. כל הרוצה לראות בא ורואה חוץ מעבדיה ושפחותיה מפני שלבה גס בהן, אחד האנשים ואחד הנשים אחד קרובים ואחד רחוקים מותרים לראותה, שנאמר "ונוסרו כל הנשים ולא תעשינה כזימתכנה" (יחזקאל כג מח).[25]

זו אמנם דעתו של רבי יוחנן בן ברוקה, אבל הוא במיעוט. אם כן, איך ניתן להבין פרקטיקה זו שהיא סותרת את כללי הצניעות? כך מבאר את העניין תפארת ישראל אליבא דרבי יהודה: "אף על גב ששער באשה וטפח מבשרה ערוה, אפילו הכי כך צותה תורה, ולרבי יהודה יש כח ביד חכמים לעקור דבר תורה בשב ואל תעשה (בבלי יבמות פט ע"ב)".[26]

בכל אופן, לפי הבנה זו, ניתן להשוות בין גילוי החזה לגילוי השיער, שניהם אסורים באותה מידה בתנאים רגילים.

 

כיסוי ראש בתקופה המודרנית

בכל זאת, מהסוגיה הנ"ל ניתן ללמד זכות על נשים נשואות שלא מקפידות לכסות את ראשן. הרי:

  • מצד הגירוי המיני, היות וכל הנשים רגילות להסתובב בראש מגולה, הוא איננו רלוונטי יותר, בדומה להיתר שניתן לבתולות לגלות את שערן.
  • מצד הנורמה החברתית, היום מקובל בקרב הנשים הנשואות להסתובב עם ראש מגולה, ולכן אין יותר נורמה כזאת.

הרב יוסף משאש[27] פסק את העניין בצורה זו. נקדים ונאמר שהוא נשאל בעניין רגיש, שאחרי הכיבוש הצרפתי בצפון אפריקה רוב הנשים היהודיות עזבו את מסורת כיסוי הראש והתחילו להסתובב בראש מגולה. ואז פנה אליו איש אחד, שאשתו החליטה לעשות כמו כולן ולגלות את ראשה, למורת רוח של הוריו, והוא ביקש מהרב טיעון הלכתי כדי להצדיק את התנהגותה כלפיהם וכלפי עצמו. הרב משאש למד את הסוגיה, ונוכח לדעת שלא ימצא שום פתח להתיר בקרב הראשונים והאחרונים, כפי שכתב:

בגשתי לחפש בדברי הפוסקים אשר לפני, מצאתי רק חומרא על חומרא ואסור על אסור, ובכן אמרתי אשא דעי למרחוק לשאוב מן המקור, משנה וגמרא ונושאי כליהם הנמצאים לפני, אולי נמצא להם פתח תקוה להכנס בו, כי באמת קשה לנשים ולבעליהן לעבור על מצות עשה שהזמן גרמא בעניין זה יותר מכל דבר, בהיות הדבר הזה גלוי לעין כל, והודות לאל כי מצאנו הרבה פתחים למקום ליכנס בו בהיתר ולא באיסור.

והרב מבסס את טיעוניו על מה שרש"י מבאר בעניין הסוטה:

אזהרה: מדעבדינן לה הכי לנוולה מדה כנגד מדה כמו שעשתה להתנאות על בועלה מכלל דאסור. אי נמי מדכתיב ופרע מכלל דההוא שעתא לאו פרועה הות, שמע מינה אין דרך בנות ישראל לצאת פרועות ראש וכן עיקר.

אם כן, רש"י מציע שני פירושים שונים, כדלהלן:

  • הכהן פורע את ראש האישה כדי לביישה, כעונש על התנהגותה לא ראויה. מכאן ניתן להסיק כי קיים איסור להתנהג כך עם אישה רגילה, ובלשונו:

הטעם שמגלין שערה, כדי לנוולה בגלוי, כמו שעשתה היא לבועלה להתנאות לפניו בראש מגולה, משמע שאנן הוא שאסור לן לגלות שערה ברבים כדי לנוולה על חנם, ואך כדי לעשות לה מדה כנגד מדה התירה לנו התורה אסור זה כדי לנוולה, אמנם היא אין לה שום אסור בגלוי ראשה, שאם רצתה לנוול עצמה, תנוול לכל עת שתרצה, ובכל מקום שתרצה בבית ובשדה.

  • בנות ישראל אינן רגילות לצאת פרועות ראש. ובלשונו:

רק מצד מנהג בנות ישראל שנהגו לכסות ראשן, משום שחשבו בזמנם שיש בזה צניעות לאשה, והמגלה שערה נחשבת פורצת גדר הצניעות, ולזה הזהירה תורה לכל בת ישראל שלא תעשה היפך מנהג בנות ישראל בזה.

ומכאן המסקנה המתבקשת:

אם כן עתה שכל בנות ישראל הסכימה דעתן שאין להן בכיסוי הראש שום צניעות וכל שכן שאין להן בגלוי הראש שום נוול, ואדרבה גלוי שערן הוא הודן והדרן ויופיין ותפארתן ובגלוי שערה מתגאה האשה לפני בעלה ובועלה, אם כן נעקור האסור מעיקרו ונעשה היתר.[28]

שיער של אישה איננו גירוי מיני היות וכל הנשים מתנהגות כך – וההוכחה לכך היא ההיתר שיש לנשים בתולות לגלותו – וגם אין בו יותר נוול. יוצא שהאיסור מן התורה הוא איסור מותנה: הדבר הוא אסור רק במידה שנשים נהגו לכסות את ראשן, ואם אין הוא המצב, הדבר הופך להיות מותר.

אולם כאמור, כל הפוסקים אינם מוצאים היתר נידון.

 

בעיית הפאה הנוכרית

לפי הדעה הרווחת האוסרת גילוי שיער לאישה נשואה, מה דינה של פאה נכרית? לכאורה לפי הרמ"א הדבר מותר, כפי שנאמר:

שער של אשה שדרכה לכסותו, אסור לקרות [קריאת שמע] כנגדו. הגה: אפילו אשתו, אבל בתולות שדרכן לילך פרועות הראש, מותר. הגה: והוא הדין השערות של נשים שרגילין לצאת מחוץ לצמתן וכל שכן שער נכרית, אפילו דרכה לכסות.[29]

ובכל זאת, בנידון, שטונות דיו נשפכו בו, ישנן שלוש דעות עיקריות:

  • אסור, כי אין הבדל עקרוני בין שער האישה לבין שער אחר.

הרבה פוסקים סוברים כך, באשר הגברים לא מבחינים בין שער רגיל לפאה נכרית, כפי שכותב הרב שלמה קלוגר:

לדינא נראה לי בזמן הזה אף המגן אברהם[30] מודה דאסור… דהרי עיקר האיסור שלא תצא אישה בשערה מכח שיבא לידי הרהור דברים בה, ולידי פריצות ואם כן המגן אברהם מיירי בזמנו ובפרט בזמן הש"ס שהיו רובן הנשים כשרות ולא הוי דרכן לילך בגלוי שיער שלהם, לכך מותר בפאה נכרית, שלא יבואו לידי הרהור, דמידע ידעו דאין השיערות שלהם אבל בעוונות הזמן בזמן הזה הרבה פרוצות שהולכין בכוונה בשיער שלהם אם כן אף ההולכת בפאה נכרית מה מהני זה הרי הרואה לא ידע ויסבור דשלה הוא.[31]

  • מותר, שאין שער תלוש נחשב כערוה.

כך פסק שלטי הגבורים, כי איסור השער הוא כאשר מבחינים גם בבשר שמתחתיו:

יראה מזה להביא ראיה וסמך לנשים היוצאות בכסוי שערות שלהן כשהן נשואות, אבל במקום קליעת שערן נושאות שערות חברותיהן… דשער באשה ערוה לא הוי אלא בשער הדבוק לבשרה ממש ונראה גם בשרה עם השער אבל שער המכסה שערה אין כאן משום שער באשה ערוה וגם לא משום פרועת ראש. ונראה דלא שנא שערות דידה, לא שנא שערות של חברתה, כל עוד דעבידי לכסוי השער והן תלושות, אף על פי דקישוט הוא לה כדי שתיראה בעלת שער אין בכך כלום.[32]

  • רצוי, כי זו הדרך היחידה להבטיח שלא ייראה אף שערה.

זו דעת הרבי מלובבביטש, המושפע על ידי הזוהר, בעל גישה מיסטית בנידון:

בעצם הענין דלבישת פאה נכרית, ולא להסתפק בכובע ומטפחת, מבואר ההכרח בזה בכמה מקומות. והרי רואים במוחש, אשר לבישת כובע ואפילו מטפחת, משאירה חלק השער בלתי מכוסה על כל פנים במשך זמן קצר, זאת אומרת שעוברים על האיסור הגדול וכהפסק דין בשולחן ערוך אורח חיים סימן ע"ה, וגודל הענין מובן גם כן מגודל השכר בעד קיום הציווי כפי שנצטוינו, וכלשון הזהר הקדוש, מתברך בכלא בברכאן דלעילא בברכאן דלתתא בעותרא בבנין בבני בנין.[33]

וכך מסכם את העניין משנה ברורה:

סבירא ליה [לרמ"א] דעל זה לא אמרו חז"ל שער באשה ערוה, וגם מותר לגלותה ואין בה משום פריעת הראש. ויש חולקין ואומרים דאף בפיאה נכרית שייך שער באשה ערוה ואיסור פריעת ראש, וכתב הפרי מגדים דבמדינות שיוצאין הנשים בפיאה נכרית מגולה יש להם לסמוך על השולחן ערוך ומשמע מיניה שם דאפילו שער של עצמה שנחתך ואחר כך חברה לראשה גם כן יש להקל. ובספר מגן גבורים החמיר בזה… וכתב… דאם אין מנהג המקום שילכו הנשים בפאה נכרית בודאי הדין עם המחמירין בזה משום מראית העין.[34]

 

ולסיכום: לפנינו דוגמה מעניינת  בה הנורמה החברתית הכתיבה את ההלכה. ומאז, היא קבועה גם בהיעדרה של אותה נורמה חברתית שיצרה אותה. הרב משאש הוא בודד בניסיון להראות שבתקופתנו ניתן להקל בעניין זה, ובכל מקרה פסק כך בסיטואציה טרגית מאוד מיוחדת. גם מתברר שהקביעה ההלכתית שרווחת היום איננה הדעה המחמירה ביותר, אלא כעין פשרה בין דעות שונות שהפכה להיות קונצנזוס.

 

נספח: הוכחת הרב עובדיה יוסף בשלילת הפאה הנכרית

כך כתוב בירושלמי:

משנה: אילו יוצאות שלא בכתובה: העוברת על דת משה ויהודית. ואי זו היא דת משה? מאכילתו שאינו מעושר ומשמשתו נידה ולא קוצה לו חלה ונודרת ואינה מקיימת. ואי זו היא דת יהודית? יוצאה וראשה פרוע…

גמרא:… "וראשה פרוע" לחצר… רבי חייה בשם רבי יוחנן: היוצאה בקפלטין שלה אין בה משום ראשה פרוע. הדא דתימא: לחצר, אבל למבוי יש בה משום יוצאה וראשה פרוע.[35]

מכאן יוצא שיש איסור לאישה לצאת לרחוב בקפלטין שלה. מה זה "קפלטין"? על כך הדעות חלוקות. לפי קרבן העדה: "שם בגד דק שמנחת על ראשה". כך גם עולה מדברי הפני משה: "היא המטפחת שעל ראשה". אולם, ספר הערוך כותב דבר שונה: "(האאר שייטל, פריקע] פירוש בלשון רומי שער ותלתלים ופיאה נכרית". על כן, הרב עובדיה יוסף כותב: "הערוך (ערך קפליטין) פירש, וזה לשונו: פירוש קפליטין בלשון רומי: שער ותלתלים ופאה נכרית. ויוצא לנו איפוא שאסור לצאת בפאה נכרית לרשות הרבים".[36] וכך כותב נכדו הרב יעקב שושן:

פירש הערוך, שהוא חד המיוחד ברבותינו הקדמונים: פירוש קפלטין בלשון רומי, שער ותלתלים ופאה נכרית. ומבואר אם כן שאסור לצאת לרשות הרבים בפאה נכרית,  ושכן היה פשוט מאד לרבינו הערוך, שדעתו דעת תורה יותר מדעתם של כל חכמי זמנינו גם יחד. והנה רוב ככל רבותינו האחרונים המקילים בדין פאה נכרית, לא ידעו כלל מדברי רבינו הערוך בנדון זה, מפני שלא נראו לעיניהם. ועל כן לא יהיה משקל רב לדבריהם של רבותינו האחרונים, יאמרו מה שיאמרו, כנגד דבריו של חד מן הראשונים. וכמו שהוא דבר פשוט בכל ענין, שהלכה הראשונים כנגד האחרונים, שאם הם כמלאכים אנו כבני אדם.[37]

אולם מתברר שדברים הנ"ל אינם מדויקים: הנה הרב יאיר בכרך, מחבר הספר "חוות יאיר", כותב בספרו "מקור חיים" (אורח חיים עה ב) בעניין פאה נכרית: "בספר מוסף הערוך ערך קפליטין מייתי ירושלמי דמותר", שמזה עולה שערך זה הוא תוספת מאוחרת, על ידי רבי בנימין מוספיא[38], שאינו מן הראשונים. ואכן בדקו הדבר בדפוסים ראשונים, ומצאו כי במשך חמש מאות שנה נדפס ספר הערוך בלי הערך "קפליטין", והוא התווסף רק בפעם הראשונה שנדפס הערוך עם "מוסף הערוך", באמסטרדם שנת 1655, דהיינו מאה שנה אחר הדפסת ספר שלטי הגבורים.

יתירה מזאת: מתברר שההסבר של רבי בנימין מוספיא הוא בעייתי. בלטינית, משמעות המילה capillitium היא שיער סתם, והמילה שמשמעותה היא פאה נכרית היא capillamentum. אם כן, לא מתקבל על הדעת להסביר את המילה "קפלטין" כמצביעה על פאה נכרית.[39]

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

[1] בבלי ברכות כד ע"א.

[2] איסורי ביאה כא ב.

[3] הלכות קריאת שמע ג טז.

[4] אבן העזר כא א-ב.

[5] אורח חיים עה ב.

[6] משנה ברורה עה ס"ק י.

[7] כתובות ז ו.

[8] בבלי כתובות עב ע"א-ע"ב.

[9] ספרי במדבר פרשת נשא פיסקא יא.

[10] תוספות יום טוב כתובות ז ו.

[11] תפארת ישראל כתובות ז ו כו.

[12] הלכות אישות כד יב.

[13] אבן העזר קטו ד.

[14] תורה תמימה הערות במדבר ה הערה צו.

[15] הלכות איסורי ביאה כא יז.

[16] אבן העזר כא א-ב.

[17] מגן אברהם אורח חיים עה ג.

[18] הרב יעקב רישר (פראג 1670-1733).

[19] שו"ת שבות יעקב אבן העזר קג.

[20] שם ה. וראו שם ז שהרב ויינברג דוחה את שיטת הרב רישר בהסתמכו על לשון הירושלמי.

[21] שו"ת שרידי אש חלק א סימן עח א.

[22] ערוך השולחן אורח חיים עה ז. ראו גם שו"ת אגרות משה אורח חיים חלק א סימן מב.

[23] משנה סוטה א ה.

[24] תוספות סוטה ח ע"א ד"ה ויתגרו בה פרחי כהונה.

[25] ספרי במדבר נשא יא.

[26] תפארת ישראל, יכין, סוטה א ה.

[27] הרב יוסף משאש (1892-1974), רבה של תלמסאן שבאלג'יריה, ורבה הספרדי של חיפה. כיהן כאב"ד מקנס. פוסק, משורר, היסטוריון, ואיש ציבור.

[28] כיסוי ראש לאשה – חובה הלכתית? מתוך: אוצר המכתבים – הרב יוסף משאש זצ"ל, הוצאת אוצרות המגרב- מכון בני יששכר, ירושלים, תשמ"ח, תשובה מס': אלף תתפד ,חלק ג' עמ'  ריא.

[29] שולחן ערוך אורח חיים עה ב.

[30] הכותב בעניין הפאה הנכרית ש-"מותר לכתחלה" (אורח חיים עה ה).

[31] שו"ת שנות חיים סימן שט"ז.

[32] שלטי גבורים לאלפסי שבת פרק שישי.

[33] אגרות קודש חלק יט – ז'תכה.

[34] משנה ברורה עה ס"ק טו.

[35] ירושלמי כתובות ז ו.

[36] שו"ת יביע אומר חלק ה אבן העזר סימן ה א.

[37] http://www.fridmanbooks.co.il/ProductInfo.asp?ProdId=4169&catId=445

[38] בנימין מוספיא (ספרד 1606- אמסטרדם 1675) היה רופא ומילונאי יהודי, בן למשפחת אנוסים מספרד. בשנת1655 הדפיס את ספרו "מוסף הערוך" כהשלמה לספר הערוך של רבי נתן מרומי, בהסתמך על ידע רחב שלו ביוונית ולטינית ועל המילון של יוהאן בוקסטורף.

[39] על פי המילון לטינית-צרפתית הקלאסי של Gaffiot.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *