משמעות עיקרון זה היא שכל מה שהתרחש עם האבות הוא כעין פּרֶפִיגורציה של מה שיקרה לעם ישראל במשך תולדותיו[1]. הוא אינו מופיע בצורה מפורשת אצל חז"ל, אלא פּוּתח בעיקר על ידי הרמב"ן. כוונת המאמר הנוכחי היא לחקור את הצורך בו, ולבחון מהו גדרו והיקפו.

איך עיקרון זה בא לידי ביטוי? בפסוקים רבים הוא מבוסס על פרשנות אלגורסטית, הדורשת את מילות הפסוק באמצעות גזרה שווה, מילולית או רעיונית, התולה בהיגדי הפסוק משמעות אחרת מפשוטם. בפסוקים אלו קושר הפרשן באמצעות דרשות אלו את מעשה הבנים למעשי האבות. ברובד הפשט מתארים פסוקים אלו את סיפור קורותיהם של האבות, אולם ברובד האלגורסטי הם נדרשים כמתייחסים לקורות הבנים. חייהם של האבות וקורותיהם אינם מצטמצמים לדור האבות בלבד, אלא הם כוללים בכוח גם את קורות הבנים.

 

נחיצות העיקרון מעשה אבות סימן לבנים

בספר בראשית מסופר בפרוטרוט כל מה שאירע לשלושת האבות וליוסף ואחיו, ולא תמיד מובן מה סיפורים אלה באים להשמיענו. למשל, מדוע התורה איננה חושכת כל פרט בעניין הבארות שיצחק התאמץ לחפור? הרי יש הנחה כי כל מה שכתוב בתורה הוא בעל משמעות ללומדה בדורות הבאים, ואם כן לא תמיד ברור איזה מסר נושאים סיפורים אלה.

גם מתעוררת שאלה נוספת: מקובל לראות באבות את מייסדי הדת היהודית, ואם כן מצפים לקבל ממעוראותיהם מסר רוחני מובהק. והנה, רוב המסופר אודותיהם הוא בעיקר בתחום החומרי ואין לו כל קשר עם אידאלי היהדות. מה התורה באה ללמדנו כשהיא מרחיבה למשל בעניין כל פרטי הסכסוך בין יעקב ללבן או בין יעקב לעשיו?

אולם, אם יוצאים מהנחה שכל סיפור – בנאלי או חומרי ככל שיהיה – בא לבשר מה שיקרה לעם ישראל בעתיד, הנחה זו מספקת משמעות לסיפורים האלה ושום פרט איננו מיותר.

 

מקור העיקרון

מובא בירושלמי:

"וישא אברהם את עיניו וירא והנה איל אחר נאחז בסבך בקרניו" (בראשית כב יג). מהו אחר? אמר רבי יודה בי רבי סימון: אחר כל הדורות עתידין בניך ליאחז בעונות ולהסתבך בצרות וסופן להגאל בקרניו של איל הזה, שנאמר "וה' אלהים בשופר יתקע והלך בסערות תימן" (זכריה ט יד). רבי חונה בשם רבי חיננה בר יצחק: כל אותו היום היה אברהם רואה את האיל נאחז באילן זה וניתור ויוצא, נאחז בחורש זה וניתור ויוצא, נאחז בסבך זה וניתור ויוצא. אמר לו הקב"ה: אברהם, כך עתידין בניך נאחזים בעונות ומסתבכין במלכיות, מבבל למדי, ממדי ליון, ומיון לאדום. אמר לפניו: רבון העולמים, יהיה כן לעולם? אמר לו: וסופן להגאל בקרניו של איל הזה: "וה' אלהים בשופר יתקע והלך בסערות תימן".[2]

מכאן ניתן להסיק שחז"ל רואים במה שקורה לאברהם – ולאברהם בלבד ולא באבות האחרים -בשורה למה שיקרה לעם ישראל בהמשך. אולם מדובר כאן במחזה כעין נבואי שבו אברהם הוא פסיבי. אבל המדרש  נותן משמעות דומה לסיפורי אברהם שבהם הוא אקטיבי יותר:

רבי פנחס בשם רבי הושעיא רבה אמר: אמר הקב"ה לאברהם אבינו: צא וכבוש את הדרך לפני בניך. את מוצא כל מה שכתוב באברהם, כתיב בבניו, באברהם כתיב "ויהי רעב בארץ", בישראל כתיב "כי זה שנתים הרעב בקרב הארץ". באברהם כתיב "וירד אברם מצרימה לגור שם", ובישראל כתיב "וירדו אבותינו מצרימה". באברהם כתיב "לגור שם", ובישראל כתיב "לגור בארץ באנו". באברהם כתיב "כי כבד הרעב בארץ כנען", בישראל כתיב "והרעב כבד בארץ". באברהם כתיב "ויהי כאשר הקריב", בישראל כתיב "ופרעה הקריב". באברהם כתיב "והרגו אותי ואותך יחיו", ובישראל כתיב "כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו". באברהם כתיב "אמרי נא אחותי את למען ייטב לי בעבורך", ובישראל כתיב "וייטב אלהים למילדות". באברהם כתיב "ויהי כבוא אברם מצרימה", ובישראל כתיב "אלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה". באברהם כתיב "ואברם כבד מאד במקנה", ובישראל כתיב "ויוציאם בכסף וזהב". באברהם כתיב "ויצו עליו פרעה", ובישראל כתיב "ותחזק מצרים על העם". באברהם כתיב "וילך למסעיו", ובישראל כתיב "אלה מסעי בני ישראל".[3]

מהו הרעיון שבבסיס כל השוואות הנ"ל? המדרש כנראה מתכוון להעניק משמעות לאומית לכל מה שקרה לאברהם. לא מדובר במעשים בנאליים כמו אלה שמתרחשים בחייו של כל אדם, אלא במאורעות בעלי משקל המבשרים את מה שיקרה בחיי האומה הישראלית בעתיד.

 

קיבוע העיקרון "מעשה אבות סימן לבנים" על ידי הרמב"ן

הרמב"ן הוא הראשון שניסח את העיקרון בצורה מפורשת ויישם אותו פעמים רבות בפרשנותו את ספר בראשית, כדלהלן:

"ויעבר אברם בארץ עד מקום שכם": אומר לך כלל תבין אותו בכל הפרשיות הבאות בענין אברהם יצחק ויעקב, והוא ענין גדול, הזכירוהו רבותינו בדרך קצרה, ואמרו "כל מה שאירע לאבות סימן לבנים"[4], ולכן יאריכו הכתובים בספור המסעות וחפירת הבארות ושאר המקרים, ויחשוב החושב בהם כאלו הם דברים מיותרים אין בהם תועלת, וכולם באים ללמד על העתיד, כי כאשר יבוא המקרה לנביא משלשת האבות יתבונן ממנו הדבר הנגזר לבא לזרעו.

והוא מבאר את הנחיצות של כזה מנגנון:

דע כי כל גזירת עירין כאשר תצא מכח גזירה אל פועל דמיון, תהיה הגזרה מתקיימת על כל פנים. ולכן יעשו הנביאים מעשה בנבואות כמאמר ירמיהו שצוה לברוך "והיה ככלותך לקרוא את דברי הספר הזה תקשור עליו אבן והשלכתו אל תוך פרת ואמרת ככה תשקע בבל" (ירמיה נא סג-סד). וכן ענין אלישע בהניחו זרועו על הקשת: "ויאמר אלישע ירה ויור ויאמר חץ תשועה לה' וחץ תשועה בארם" (מלכים ב יג טז-יז). ונאמר שם "ויקצוף עליו איש האלהים ויאמר להכות חמש או שש פעמים אז הכית את ארם עד כלה ועתה שלש פעמים תכה את ארם" (שם, יט). ולפיכך החזיק הקב"ה את אברהם בארץ ועשה לו דמיונות בכל העתיד להעשות בזרעו.[5]

יש קודם כל לציין שחז"ל לא התייחסו אלא לאברהם בלבד. בנוסף לכך, בניגוד לחז"ל שאינם רואים במעשי אברהם אלא כעין נבואה למה שיקרה לעם ישראל, הרמב"ן מבין שמעשים אלה נחוצים כדי שמקביליהם יתקיימו אצל הבנים. ההוכחה לכך היא כעסו של אלישע על המלך יואש כאשר הוא נמנע מלהכות על הרצפה יותר משלוש פעמים, שמזה משתמע שלמעשה הקדום יש השפעה מובהקת על העתיד. רבי אלימלך ליפמן[6] כותב דברים דומים:

אבות סימן לבנים: והפירוש הוא כך שכל דבר ודבר בתחילתו לפעול איזה נס הוא קשה מאד אבל כיון שכבר נעשה פעם אחת כבר יכולים הצדיקים שיהיו אחר כך לעשות כזאת אפילו כמה פעמים כיון שנפתח השער.[7]

לפי הבנה זו, משמעות עיקרון זה היא שהמעשים הקדמונים לא רק בישרו את העתיד אלא אף איפשרו את קיום הניסים המאוחרים, שלא יכלו להתרחש בלעדיהם. אין צורך לציין שמדובר במנגנון נטול כל הסבר רציונאלי, שכנראה מקורו נמצא במיסטיקה היהודית. הרי אין להעלות על הדעת שהקב"ה זקוק לניסוי מוקדם או לכעין "חזרה גנראלית" לפני התרחשות הנס האמתי. אבל ניתן להבין את עיקרון זה בצורות שונות, מובנות יותר, כדלהלן.

 

מעשה אבות סימן לבנים: סוג של נבואה

כאמור, זו עמדת חז"ל, המצדיקים כך את אזכורם של מעשים בנאליים של האבות בתורה. פרשנים רבים הולכים בעקבותיהם. כך למשל הרב מאיר שמחה הכהן מדווינסק רואה בגורלם של ישמעאל ועשיו רמז למה שיתרחש אחר כך בקרב המוסלמים והנוצרים:

"תקבר בשיבה טובה, שיעשה תשובה ישמעאל בימיו". הנה מעשה אבות סימן לבנים, הוא רמז שבני ישמעאל באחרית הימים יתקרבו להאמת ויאמינו בה' אחד, ויבדלו מן העובדי כוכבים… וזה שביקש יצחק על עשו "יוחן רשע", הוא שגם הוא יתרחק מעבודה זרה באחרית הימים [אולם]… יהיה עובד עבודה זרה עד "ביום ההוא יהי' ה' אחד ושמו אחד" (זכריה יד ט).[8]

וכן הרש"ר הירש רואה בהצלת אברהם מכבשן האש של נמרוד רמז ליציאת מצרים:

מסורת היא בידינו, שאברהם הושלך לכבשן האש… ואולי זאת היא הסיבה, ששעבוד מצרים נמשל כאן לתנור עשן ולפיד אש. מעשה אבות סימן לבנים: אברהם הושלך לכבשן האש; וגם בניו ייבחנו בכור מצרף, ב"כבשן האש" במצרים. יציאת אור כשדים היא דוגמה ליציאת מצרים.[9]

אלא שמתעוררת שאלה חמורה: מה הייתה תועלת נבואות אלה? הרי בזמנן לא ידעו לפרש אותן, ומשמעותן התבררה רק לאחר המעשה. אולם יתכן שאין להבין את "הנבואות" האלה כמו אלה של הנביאים הגדולים, שמסריהם היו חייבים להיות ברורים וחד-משמעיים כדי שיוכלו להיקלט על ידי העם. נבואות אלה משמשות כפרשנות לאירועים המסופרים במקרא, ומטרתן היא להבהיר את המשמעות הכללית של תולדות עם ישראל. "מעשה אבות סימן לבנים" בא ללמד אותנו שיש כיוון להיסטוריה היהודית, שאין היא פרי המקרה ושהקב"ה משגיח עליה. לכן כל מה שקורה לעם ישראל במשך תולדותיו מוצא הד מסוים כבר בזמן האבות.

 

מעשה אבות סימן לבנים: האבות הם מודל לחיקוי

כך פרשנים רבים מבינים את משמעות העיקרון הזה – בלי בהכרח לפסול את המשמעויות האחרות שהובאו לעיל. למשל, רבי יהודה הנשיא למד מהמפגש בין יעקב לעשיו איך להתנהג מול הרשות הרומאית. כך מובא במדרש:

"ויצו אותם לאמר כה תאמרון לאדוני לעשו", רבינו אמר לרבי אפס, כתוב חד אגרא מן שמי למרן מלכא אנטונינוס. קם וכתב: מן יהודה נשיאה למרן מלכא אנטונינוס. נסבה וקרייה וקרעיה. אמר ליה: כתוב מן עבדך יהודה למרן מלכא אנטונינוס. אמר ליה: רבי, מפני מה אתה מבזה על כבודך? אמר ליה: מה אנא טב מן סבי, לא כך אמר: כה אמר עבדך יעקב?[10]

וכן להלן:

"ויאמר לו עשו אציגה נא עמך וגו'", בקש ללוותו ולא קבל עליו. רבינו, כד הוה סליק למלכותא, הוה מסתכל בהדא פרשתא, ולא הוה נסיב ארמאה עמיה. חד זמן לא אסתכל בה ונסב עמיה רומאין, ולא הגיע לעכו עד שמכר הסוס שלו.[11]

וכך מסכם הרמב"ן:

יש בה עוד רמז לדורות, כי כל אשר אירע לאבינו עם עשו אחיו, יארע לנו תמיד עם בני עשו, וראוי לנו לאחוז בדרכו של צדיק, שנזמין לעצמנו לשלושת הדברים שהזמין הוא את עצמו, לתפילה ולדורון ולהצלה כדרך מלחמה לברוח ולהנצל.

אף הרב אליעזר יהודה ולדנברג מוצא בהתנהגות האבות דוגמה לדורות:

מעשה אבות לימוד לבנים, וכאשר אנו קוראים… איך שיהודה מסר וחרף נפשו להציל את אחיו בנימין עבור נימוקו לכך מפני כי עבדך ערב את הנער מעם אבי ולא חיפש שום עילה ושום טענת פטור מזה מפני האונס הגדול שאיקלע בו, אנו למדים כמה קדוש ונעלה צריך להיות אצלנו הבטחת דיבור, עד כדי השתלבות כחלק בלתי נפרד מעצמיותו… ולכן על האדם ועל האיש הישראלי לשמור על קדושת הרוח והממלא שבו כעל בבת עינו כדי שהעטרה תהא הולמתו, ומפני כי זה כל האדם.[12]

הרב חיים דוד הלוי יודע אף להתאים כל תקופה של תולדות עם ישראל לכל אחד מהאבות, כדלהלן:

בעקבות דברי רבותינו הנ"ל, ננסה לעקוב אחרי חיי האבות ומאורעותיהם, ולמצוא בהם את הקוים העיקריים של דברי ימי עמנו, תוך מגמת למוד הדרך הנכונה שעל העם ללכת בה, בעקבות מעשי האבות. פרשת הסמלים, שבחיי האבות מתחלקת לשלש תקופות עיקריות:

א. מירידת אבותינו מצרימה ועד סוף ימי הבית הראשון. וזו מסתמלת בקורות חיי אברהם.

ב. תקופת בית שני. וזו מסתמלת בחיי יצחק.

ג. תקופת הגלות, מחרבן בית שני עד ימינו אלה, ועד בכלל, ועד לגאולת ישראל השלמה. והיא מסתמלת בחיי יעקב.[13]

 

סיכום

על מאורעות יעקב כותב רוזנסון:

אין הכוונה כאן להעזר בארועים שארעו ליעקב כדי למצא בהם רמז למאורעות ספציפיים בתולדות ישראל, אלא ללמוד מספור יעקב על מהותם העקרונית ועל משמעותם של תהליכים בתולדות העם. ומעבר לכך, לנסות להפוך את דגם ההתנהגות של יעקב למקור השראה ולמורה דרך לעם כולו.[14]

כל ספר בראשית הוא תיאור היסוד של עם ישראל, כך שכל מה שמסופר שם הוא בעל משמעות לזהותו. לפעמים קשה להבחין בפרטים מסוימים שבחיי האבות  מהו המסר לדורות שהם באים להשמיע, אולם הפרשנות המסורתית מניחה שיש תמיד מסר כזה, ועל הדורות הבאים מוטלת המשימה להבחין בו ולקיימו. אולם, אין זה אומר שחובה להצדיק את כל מעשי האבות. המסר במקרים מסוימים יכול להיות דווקא הוראה שלא לנהוג כמותם, וכן הורו לנו חז"ל. נסתפק בדוגמה אחת מיני רבות:

"וישראל אהב את יוסף ועשה לו כתונת פסים", ריש לקיש בשם רבי אלעזר בן עזריה אמר: צריך אדם שלא לשנות בן מבניו, שעל ידי כתונת פסים שעשה אבינו יעקב ליוסף "וישנאו אותו וגו'".[15]

וכן בבבלי: "אמר רב: בשביל משקל שני סלעים מילת שהוסיף יעקב ליוסף משאר אחיו, נתגלגל הדבר, וירדו אבותינו למצרים".[16]

 

 

 [1]  ראו בנידון את המאמרים הבאים: י. חרל"פ, מעשה אבות סימן לבנים – גזרה, יצירה או דוגמה?, המעיין מ"ה, ב', עמ' 97 -76. ר' בן מאיר, מעשה אבות סימן לבנים: אינטרפרטציות בפירוש רמב"ן לתורה, עיוני מקרא ופרשנות ח', עמ' 551-533.  ב"צ פישלר, מעשה אבות סימן לבנים – גילגולה של אמירה, סיני קל"א, עמ' עז-צו.

[2] ירושלמי (וילנא) תענית ב ד.

[3] בראשית רבה (וילנא) מ ו. ראו דברים דומים במדרש תנחומא (בובר) פרשת לך לך יב.

[4] לא מצאתי מאמר כזה בחז"ל, אלא מה שהובא בנידון בסעיף מקור העיקרון.

[5] רמב"ן בראשית יב ו.

[6] רבי אלימלך ליפמן (פולין 1717-1787), מגדולי החסידות.

[7] נועם אלימלך הוספות ליקוטי שושנה.

[8] משך חכמה בראשית טו טו.

[9] רש"ר הירש בראשית פרק טו ז.

[10] בראשית רבה (וילנא) עה ה.

[11] בראשית רבה (וילנא) עח טו.

[12] שו"ת ציץ אליעזר יג נו.

[13] שו"ת עשה לך רב ד ז.

[14] ישראל רוזנסון, גלות בחרן וגלות הדורות, על הכלל "מעשי אבות סימן לבנים" בפרשת ויצא, שנתון מכללת אורות ישראל א (תשמט) עמ' 11-24.

[15] בראשית רבה (וילנא) פד ח.

[16] בבלי מגילה טז ע"ב.