מסופר בספר יהושע:

וַיִּמְעֲלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מַעַל בַּחֵרֶם וַיִּקַּח עָכָן בֶּן כַּרְמִי בֶן זַבְדִּי בֶן זֶרַח לְמַטֵּה יְהוּדָה מִן הַחֵרֶם וַיִּחַר אַף ה' בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל. וַיִּשְׁלַח יְהוֹשֻׁעַ אֲנָשִׁים מִירִיחוֹ הָעַי אֲשֶׁר עִם בֵּית אָוֶן מִקֶּדֶם לְבֵית אֵל וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם לֵאמֹר עֲלוּ וְרַגְּלוּ אֶת הָאָרֶץ וַיַּעֲלוּ הָאֲנָשִׁים וַיְרַגְּלוּ אֶת הָעָי. וַיָּשֻׁבוּ אֶל יְהוֹשֻׁעַ וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו אַל יַעַל כָּל הָעָם כְּאַלְפַּיִם אִישׁ אוֹ כִּשְׁלֹשֶׁת אֲלָפִים אִישׁ יַעֲלוּ וְיַכּוּ אֶת הָעָי אַל תְּיַגַּע שָׁמָּה אֶת כָּל הָעָם כִּי מְעַט הֵמָּה. וַיַּעֲלוּ מִן הָעָם שָׁמָּה כִּשְׁלֹשֶׁת אֲלָפִים אִישׁ וַיָּנֻסוּ לִפְנֵי אַנְשֵׁי הָעָי. וַיַּכּוּ מֵהֶם אַנְשֵׁי הָעַי כִּשְׁלֹשִׁים וְשִׁשָּׁה אִישׁ וַיִּרְדְּפוּם לִפְנֵי הַשַּׁעַר עַד הַשְּׁבָרִים וַיַּכּוּם בַּמּוֹרָד וַיִּמַּס לְבַב הָעָם וַיְהִי לְמָיִם. וַיִּקְרַע יְהוֹשֻׁעַ שִׂמְלֹתָיו וַיִּפֹּל עַל פָּנָיו אַרְצָה לִפְנֵי אֲרוֹן ה' עַד הָעֶרֶב הוּא וְזִקְנֵי יִשְׂרָאֵל וַיַּעֲלוּ עָפָר עַל רֹאשָׁם. וַיֹּאמֶר יְהוֹשֻׁעַ אֲהָהּ אֲדֹנָי ה' לָמָה הֵעֲבַרְתָּ הַעֲבִיר אֶת הָעָם הַזֶּה אֶת הַיַּרְדֵּן לָתֵת אֹתָנוּ בְּיַד הָאֱמֹרִי לְהַאֲבִידֵנוּ וְלוּ הוֹאַלְנוּ וַנֵּשֶׁב בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן. בִּי אֲדֹנָי מָה אֹמַר אַחֲרֵי אֲשֶׁר הָפַךְ יִשְׂרָאֵל עֹרֶף לִפְנֵי אֹיְבָיו. וְיִשְׁמְעוּ הַכְּנַעֲנִי וְכֹל יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ וְנָסַבּוּ עָלֵינוּ וְהִכְרִיתוּ אֶת שְׁמֵנוּ מִן הָאָרֶץ וּמַה תַּעֲשֵׂה לְשִׁמְךָ הַגָּדוֹל. וַיֹּאמֶר ה' אֶל יְהוֹשֻׁעַ קֻם לָךְ לָמָּה זֶּה אַתָּה נֹפֵל עַל פָּנֶיךָ. חָטָא יִשְׂרָאֵל וְגַם עָבְרוּ אֶת בְּרִיתִי אֲשֶׁר צִוִּיתִי אוֹתָם וְגַם לָקְחוּ מִן הַחֵרֶם וְגַם גָּנְבוּ וְגַם כִּחֲשׁוּ וְגַם שָׂמוּ בִכְלֵיהֶם. וְלֹא יֻכְלוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לָקוּם לִפְנֵי אֹיְבֵיהֶם עֹרֶף יִפְנוּ לִפְנֵי אֹיְבֵיהֶם כִּי הָיוּ לְחֵרֶם לֹא אוֹסִיף לִהְיוֹת עִמָּכֶם אִם לֹא תַשְׁמִידוּ הַחֵרֶם מִקִּרְבְּכֶם. קֻם קַדֵּשׁ אֶת הָעָם וְאָמַרְתָּ הִתְקַדְּשׁוּ לְמָחָר כִּי כֹה אָמַר ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל חֵרֶם בְּקִרְבְּךָ יִשְׂרָאֵל לֹא תוּכַל לָקוּם לִפְנֵי אֹיְבֶיךָ עַד הֲסִירְכֶם הַחֵרֶם מִקִּרְבְּכֶם. וְנִקְרַבְתֶּם בַּבֹּקֶר לְשִׁבְטֵיכֶם וְהָיָה הַשֵּׁבֶט אֲשֶׁר יִלְכְּדֶנּוּ ה' יִקְרַב לַמִּשְׁפָּחוֹת וְהַמִּשְׁפָּחָה אֲשֶׁר  יִלְכְּדֶנָּה ה' תִּקְרַב לַבָּתִּים וְהַבַּיִת אֲשֶׁר יִלְכְּדֶנּוּ ה' יִקְרַב לַגְּבָרִים. וְהָיָה הַנִּלְכָּד בַּחֵרֶם יִשָּׂרֵף בָּאֵשׁ אֹתוֹ וְאֶת כָּל אֲשֶׁר לוֹ כִּי עָבַר אֶת בְּרִית ה' וְכִי עָשָׂה נְבָלָה בְּיִשְׂרָאֵל. וַיַּשְׁכֵּם יְהוֹשֻׁעַ בַּבֹּקֶר וַיַּקְרֵב אֶת יִשְׂרָאֵל לִשְׁבָטָיו וַיִּלָּכֵד שֵׁבֶט יְהוּדָה. וַיַּקְרֵב אֶת מִשְׁפַּחַת יְהוּדָה וַיִּלְכֹּד אֵת מִשְׁפַּחַת הַזַּרְחִי וַיַּקְרֵב אֶת מִשְׁפַּחַת הַזַּרְחִי לַגְּבָרִים וַיִּלָּכֵד זַבְדִּי. וַיַּקְרֵב אֶת בֵּיתוֹ לַגְּבָרִים וַיִּלָּכֵד עָכָן בֶּן כַּרְמִי בֶן זַבְדִּי בֶּן זֶרַח לְמַטֵּה יְהוּדָה. וַיֹּאמֶר יְהוֹשֻׁעַ אֶל עָכָן בְּנִי שִׂים נָא כָבוֹד לַה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל וְתֶן לוֹ תוֹדָה וְהַגֶּד נָא לִי מֶה עָשִׂיתָ אַל תְּכַחֵד מִמֶּנִּי. וַיַּעַן עָכָן אֶת יְהוֹשֻׁעַ וַיֹּאמַר אָמְנָה אָנֹכִי חָטָאתִי לַה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל וְכָזֹאת וְכָזֹאת עָשִׂיתִי. וָאֵרֶא בַשָּׁלָל אַדֶּרֶת שִׁנְעָר אַחַת טוֹבָה וּמָאתַיִם שְׁקָלִים כֶּסֶף וּלְשׁוֹן זָהָב אֶחָד חֲמִשִּׁים שְׁקָלִים מִשְׁקָלוֹ וָאֶחְמְדֵם וָאֶקָּחֵם וְהִנָּם טְמוּנִים בָּאָרֶץ בְּתוֹךְ הָאָהֳלִי וְהַכֶּסֶף תַּחְתֶּיהָ. וַיִּשְׁלַח יְהוֹשֻׁעַ מַלְאָכִים וַיָּרֻצוּ הָאֹהֱלָה וְהִנֵּה טְמוּנָה בְּאָהֳלוֹ וְהַכֶּסֶף תַּחְתֶּיהָ. וַיִּקָּחוּם מִתּוֹךְ הָאֹהֶל וַיְבִאוּם אֶל יְהוֹשֻׁעַ וְאֶל כָּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיַּצִּקֻם לִפְנֵי ה'. וַיִּקַּח יְהוֹשֻׁעַ אֶת עָכָן בֶּן זֶרַח וְאֶת הַכֶּסֶף וְאֶת הָאַדֶּרֶת וְאֶת לְשׁוֹן הַזָּהָב וְאֶת בָּנָיו וְאֶת בְּנֹתָיו וְאֶת שׁוֹרוֹ וְאֶת חֲמֹרוֹ וְאֶת צֹאנוֹ וְאֶת אָהֳלוֹ וְאֶת כָּל אֲשֶׁר לוֹ וְכָל יִשְׂרָאֵל עִמּוֹ וַיַּעֲלוּ אֹתָם עֵמֶק עָכוֹר. וַיֹּאמֶר יְהוֹשֻׁעַ מֶה עֲכַרְתָּנוּ יַעְכֳּרְךָ ה' בַּיּוֹם הַזֶּה וַיִּרְגְּמוּ אֹתוֹ כָל יִשְׂרָאֵל אֶבֶן וַיִּשְׂרְפוּ אֹתָם בָּאֵשׁ וַיִּסְקְלוּ אֹתָם בָּאֲבָנִים. וַיָּקִימוּ עָלָיו גַּל אֲבָנִים גָּדוֹל עַד הַיּוֹם הַזֶּה וַיָּשָׁב ה' מֵחֲרוֹן אַפּוֹ עַל כֵּן קָרָא שֵׁם הַמָּקוֹם הַהוּא עֵמֶק עָכוֹר עַד הַיּוֹם הַזֶּה (יהושע ז א-כו).

פרשה זו מעלה מספר שאלות נוקבות, כדלהלן, על פי פירוש אברבנאל:

• "האיש אחד יחטא ועל כל העדה תקצוף"!? מה הצדק בזה שנהרגו שלושים וששה לוחמים בגלל שעכן חטא?
• מה הפלא שנהרגו אנשים? הרי לא הובטח שמלחמת הכיבוש תהיה ניסית באופן מושלם.
• איזה צורך היה להודאתו של עכן?
• מדוע נהרגה כל משפחתו עמו?
• מדוע נידונו גם בסקילה וגם בשרפה?

 

כל ישראל ערבים זה בזה

התשובה לשאלה הראשונה של אברבנאל: מדוע בגלל חטאו של עכן אנשים אחרים נהרגו? היא בעיקרון הערבות.

על הפסוק שבפרשתנו "הַנִּסְתָּרֹת לה' אֱלֹהֵינוּ וְהַנִּגְלֹת לָנוּ וּלְבָנֵינוּ עַד עוֹלָם" (דברים כט כח), רש"י מבאר:

ואם תאמרו מה בידינו לעשות, אתה מעניש את הרבים על הרהורי היחיד… והלא אין אדם יודע טמונותיו של חברו! אין אני מעניש אתכם על הנסתרות, שהן לה' אלהינו והוא יפרע מאותו יחיד, אבל הנגלות, לנו ולבנינו לבער הרע מקרבנו, ואם לא נעשה דין בהם יענשו את הרבים. נקוד על לנו ולבנינו, לדרוש, שאף על הנגלות לא ענש את הרבים עד שעברו את הירדן משקבלו עליהם את השבועה בהר גרזים ובהר עיבל  ונעשו ערבים זה לזה.

נמצאנו למדים כי קיימת אחריות קולקטיבית בקרב עם ישראל, במובן זה שכל אחד נתבע על העברות של השני – בתנאי שמדובר בעבירות גלויות.

למעשה, הסתייגות זאת של רש"י היא נושא למחלוקת בגמרא, כדלהלן:

לא ענש על הנסתרות עד שעברו ישראל את הירדן, דברי רבי יהודה. אמר ליה רבי נחמיה:… כשם שלא ענש על הנסתרות, כך לא ענש על עונשים שבגלוי עד שעברו ישראל את הירדן.[1]

יוצא שלפי רבי יהודה, האחריות הקולקטיבית גם מתייחסת לעבירות שאיש לא יודע עליהם. ואילו לפי רבי נחמיה בא הכתוב לומר שהפטור מעונש על הנסתרות ימשך גם להבא, ואפילו לאחר שיעברו את הירדן ויקבלו עליהם ערבות זה על זה, שלא נעשו ערבים אלא על הנגלות מפני שהיה להם למחות ולבער את הרע מקרבם ולא עשו, אבל במה שלא ידעו אין לחייבם.

מקור נוסף בחז"ל הוא המדרש[2] המובא על ידי רש"י בפרשת בחוקותי: "וכשלו איש באחיו" (ויקרא כו לז) מדרשו: זה נכשל בעוונו של זה, שכל ישראל ערבים זה לזה". יחד עם זה, מובא בגמרה ובילקוט שמעוני הסתייגות שלכאורה תואמת את שיטת רבי נחמיה: "שהיה בידם למחות ולא מיחו"[3].

וכך מובא בירושלמי:

אמר רבי שמעון בן לקיש: בירדן קיבלו עליהם את הנסתרות. אמר להם יהושע: אם אין אתם מקבלים עליכם את הנסתרות, המים באים ושוטפים אתכם. אמר רבי סימון בר זבדא: ויאות, תדע לך שהוא כן, שהרי עכן חטא ורובה של סנהדרין נפלה בעי. אמר רבי לוי: ביבנה הותרה הרצועה, יצתה בת קול ואמרה: אין לכם עסק בנסתרות.[4]

מכאן משמע כי לפי רבי שמעון בן לקיש – בניגוד לדעתו של רבי נחמיה – לפני כניסתם לארץ ולפי רבי לוי אחרי חורבן הבית השני, האחריות לא חלה אלא על העברות הגלויות. אבל כל זמן שהותם בארץ הערבות חלתה גם על עברות נסתרות.

אגב, רבנו בחיי מציין כי אחריות קולקטיבית זו תקפה לא רק לעבירות אלא גם למצוות:

כל ישראל ערבין זה בזה: ואם בפורענות מצינו שהרבים נתפסים בעון היחיד, כל שכן שהרבים נושעים בזכות היחיד, וכן אמר אליפז לאיוב: "ימלט אי נקי" (איוב כב ל), כלומר נקי אחד ימלט כל האי, ואם האמת אתך שאתה נקי וצדיק "ונמלט" כל העיר "בבור כפיך", וכן דרשו רז"ל (יומא לח ב): בשביל צדיק אחד העולם עומד, שנאמר: "וצדיק יסוד עולם" (משלי י כה), שהרי מדה טובה מרובה על מדת פורענות.[5]

מהו מקור האחריות הזאת? היה מקום לטעון כי היא נספח לחובת "הוכח תוכיח את עמיתך", אבל זו טענה שקשה לקבלה, היות ואחריות זו – לפחות אליבא דרבי יהודה – נוגעת גם לעבירות שבסתר. הרב קוק דן בעניין זה, והוא מעמיד את השאלה כך:

היה מקום לדון אם הערבות הוא היסוד, ומפני חובת הערבות הננו מצווים במצוות תוכחה, או שהתוכחה הוא היסוד, ומפני שאנו מצווים בתוכחה אנו מקושרים בערבות[6].

והוא מבאר בהמשך שזו בעצם מחלוקת ראשונים. לפי הרב מלמד, אחריות זו היא עיקרון-על, שממנו נובעת החובה של תוכחה. לדעתו, אליבא דרב קוק, "מכיוון שכל ישראל ערבים, ממילא אחד צריך להוכיח את השני כי זה נוגע לך, כשאתה מוכיח את השני אתה בעצם מוכיח את עצמך". ההוכחה לכך היא כי הערבות נוגעת גם למצוות שבסתר, כאשר ברור שלא תתכן מצוות תוכחה אלא לעבירות הגלויות.[7]

שותפות הגורל של כלל ישראל באה לידי ביטוי במשל המפורסם של הספינה "שנקרעה בה בית אחד, אין אומרים, נקרע בית אחד בספינה, אלא נקרעה כל הספינה כולה".[8] הרלב"ג מביא משל דומה: הוא ממשיל את עם ישראל לגוף האדם, כאשר כל יהודי הוא כמו אבר מאיברי הגוף, "וכמו שכשיחלה אבר מה מאברי האדם יזוק בו האדם ההוא בכללו, כן כשיחטא איש אחד מהקבוץ ההוא יינזק בו כלל הקבוץ".[9]

איך ניתן להצדיק עונש קולקטיבי מעין זה? הרלב"ג מתייחס לנושא בעניין עכן, שחטאו – שאף אחד לא ידע עליו[10] – גרם למותם של שלושים ושישה לוחמים. הוא מסביר כי ציבור של אנשים  שכולם צדיקים זוכה להשגחה מיוחדת מאת ה' כך שלא יאונה כל רע. לעומת זאת, אם אחד מהם חטא, ציבור זה מאבד את ההשגחה הפרטית שהוא זכה בה וחוזר למקריות הרגילה. אם כן, אין פלא שהלוחמים שהיו בסכנה נהרגו בקרב. עכן עצמו לא הסתכן בקרב, ולכן שרד.[11] אלא שעדיין קשה: בכל זאת מדובר בעונש קולקטיבי, בו החפים מפשע משלמים עבור החוטאים באמת. מדוע בגין עבירות של אחד מהציבור תסתלק ההשגחה מכל הציבור?

אולי ניתן להסביר את העניין כך: האדם חי בחברה, ואין ספק כי קיימת אינטראקציה רחבה בין מרכיבי החברה, שאחד מביטוייו הוא מה שמכונה "הלחץ החברתי". כל אחד רואה את מעשיו של השני, ובאותה מידה כל אחד רגיש לשיפוטו של השני. מזה יוצא שלכל אחד מאנשי החברה ישנה השפעה משמעותית על מעשי החברה, אלא שלא תמיד האנשים מוצאים את האומץ להפעילה. ישנה אפוא אחריות קולקטיבית בכל ציבור של אנשים, אולי לא על עברות ספציפיות שלא תמיד כל אחד יודע עליהן, אלא על הרמה המוסרית הכללית של אותו ציבור[12]. מי שמתגורר בקרב חברה מושחתת לא יוכל לטעון כי הוא אינו אחראי לפשעיה ולגורלה: עליו לפעול לשינוי המצב, או להתרחק ממנה. אם הוא נשאר פסיבי, וממשיך להשתייך לאותו ציבור, הוא מזדהה אתו ויהיה שותף לגורלו, גם אם הוא עצמו לא השתתף באופן פעיל בפשעיו.[13] אלא שאחריות זו מותנית בקיומה של חברה מגובשת ועצמאית, ולכן היא לא תתכן אלא כאשר עם ישראל חי על אדמתו ולא נמצא בגלות, כפי שמציין הירושלמי שהובא לעיל.

 

כמה אנשים נהרגו במתקפה על עי?

כתוב שמתו שלושים וששה לוחמים. לפי הרד"ק, זה מספר קטן, כאשר ה-"חסד" הזה הוענק לישראל בזכות אברהם אבינו שבנה מזבח במקום, כפי שהובא במדרש לקח טוב:

"ויעתק משם ההרה מקדם לבית אל"… "בית אל מים והעי מקדם". אמר רבי אלעזר: אילמלא הקדים אברהם תפילתו בין בית אל ובין העי, לא נשתייר משונאיהן של ישראל שריד ופליט, דכתיב "ויכו מהם אנשי עי" (יהושע ז ה), אלא שזכות אברהם עמדה להם.[14]

אולם, יש דעה בגמרא שרק אדם אחד נהרג:

יאיר בן מנשה ומכיר בן מנשה נולדו בימי יעקב, ולא מתו עד שנכנסו ישראל לארץ, שנאמר: "ויכו מהם אנשי העי כשלשים וששה איש", ותניא: שלשים וששה ממש, דברי רבי יהודה; אמר לו רבי נחמיה: וכי נאמר שלשים וששה? והלא לא נאמר אלא כשלשים וששה! אלא זה יאיר בן מנשה ששקול כרובה של סנהדרין.[15]

 

הייאוש של יהושע

אין ספק שנפילת שלושים וששה לוחמים היוותה מכה קשה לעם ישראל, אבל הסיבה העיקרית של ייאושו של יהושע הייתה התבוסה שנחלו בני ישראל בהתקפתם על העיר עי, המהווה סימן לכך ש-"נעדרה מהם ההשגחה האלוהית והיו נעזבים למקרה" (אברבנאל). הרי הם עברו את הירדן באופן ניסי, וגם הכיבוש של יריחו היה מלווה בניסים גלויים. אם כן, איך יתכן שמיד אחר כך לא רק שלא ראו נסים במלחמה נגד יושבי עי אלא אף נחלו תבוסה? לכן יהושע תמה: הרי בני ישראל יכלו להתיישב בעבר הירדן, מדוע להסתכן בכיבוש כל ארץ ישראל אם מתברר שאין הקב"ה מסייע בידיהם? יהושע לא הבין שהדברים האלה אירעו בגלל שבינתיים  בני ישראל חטאו וגרמו לכך שה' הסיר את השגחתו מהם, ולכן הקב"ה הצטרך להבהיר לו את העניין.

 

מדוע יהושע ביקש מעכן להודות בחטאו?

הרי ידוע כי במשפט העברי יש לבסס האשמה על הוכחות קבילות כמו עדות כשרה, ואין כל ערך משפטי להודאת הנאשם, כפי שנאמר: "אמר רבא: אדם קרוב אצל עצמו, ואין אדם משים עצמו רשע"[16]. הרד"ק עונה לשאלה הזאת כדלהלן:

בקש ממנו שיתוודה על עונו לשני דברים. האחד, לכפרת עונו, שתהא מיתתו כפרתו בהודאת עונו, ומכאן למדנו שכל המומתין מתודין, ולמדו כי כוּפַר עונו, מדכתיב "יעכרך ה' ביום הזה", ביום הזה נעכר, ולא לעולם הבא. והשני כדי שיודו בני ישראל בגורל או בקליטת הארון, ויאמרו כי אמת הוא, וכן אמרו רז"ל[17] שאמר עכן: יהושע, בגורל אתה בא עלי! אתה ואלעזר הכהן שני גדולי הדור, אם אני מפיל עליכם, על אחד מכם הוא נופל. אמר לו יהושע לעכן: בבקשה ממך, אל תוציא לעז על הגורלות, כי עתידה ארץ ישראל ליחלק בגורל.

מעבר לכך שלהודאה יש ערך של וידוי, היה צורך בהודאת הנאשם מפני שלא הייתה כאן כל הוכחה משפטית לאשמת עכן, והיה חשש שיפקפקו באמיתת הגורל. אברבנאל מוסיף עוד סיבה: "הפציר יהושע עמו לשיודה… השתדל בזה, כדי שיתן את מה שלקח לשלא יבא לידי אדם אחר ויהיה החרם בקרבם על כל פנים". עכן החביא את מה שהוא גנב, והיה חשוב בעיני יהושע לאתר את החפצים כך שיוכל לאבד אותם.

 

עונשו של עכן

כתוב:

וַיִּקַּח יְהוֹשֻׁעַ אֶת עָכָן בֶּן זֶרַח וְאֶת הַכֶּסֶף וְאֶת הָאַדֶּרֶת וְאֶת לְשׁוֹן הַזָּהָב וְאֶת בָּנָיו וְאֶת בְּנֹתָיו וְאֶת שׁוֹרוֹ וְאֶת חֲמֹרוֹ וְאֶת צֹאנוֹ וְאֶת אָהֳלוֹ וְאֶת כָּל אֲשֶׁר לוֹ וְכָל יִשְׂרָאֵל עִמּוֹ וַיַּעֲלוּ אֹתָם עֵמֶק עָכוֹר. וַיֹּאמֶר יְהוֹשֻׁעַ מֶה עֲכַרְתָּנוּ יַעְכֳּרְךָ ה' בַּיּוֹם הַזֶּה וַיִּרְגְּמוּ אֹתוֹ כָל יִשְׂרָאֵל אֶבֶן וַיִּשְׂרְפוּ אֹתָם בָּאֵשׁ וַיִּסְקְלוּ אֹתָם בָּאֲבָנִים. וַיָּקִימוּ עָלָיו גַּל אֲבָנִים גָּדוֹל עַד הַיּוֹם הַזֶּה

זאת אומרת:

• סקלו את עכן באבנים.
• שרפו "אותם" באש. הכוונה כנראה היא למה שמוזכר לפני כן: "אֶת הַכֶּסֶף וְאֶת הָאַדֶּרֶת וְאֶת לְשׁוֹן הַזָּהָב וְאֶת בָּנָיו וְאֶת בְּנֹתָיו וְאֶת שׁוֹרוֹ וְאֶת חֲמֹרוֹ וְאֶת צֹאנוֹ וְאֶת אָהֳלוֹ וְאֶת כָּל אֲשֶׁר לוֹ".
• סקלו "אותם" באבנים. מדובר כנראה באותם פריטים שכבר שרפו.
• הקימו גל אבנים מעל גופתו של עכן.

קטע זה מעלה שתי שאלות, אחת מוסרית ואחת פרשנית:

• מדוע המיתו את ילדי עכן?
• מדוע גם שרפו וגם סקלו באבנים את כל הפריטים האלה?

יתברר שישנן שתי גישות אפשריות להתמודד עם שאלות אלה: זו של חז"ל ושל הפרשנות הקלאסית, המתאמצים להתאים את הסיפור לקני מידה שהתקבלו על ידיהם, וזו המשתדלת לפענח את מה שקרה לאור אמונות פרימיטיביות שהיו מקובלות בזמן שהתרחשו הדברים. נתייחס לשתי השאלות הנ"ל בנפרד, כדלהלן:

 

מדוע המיתו את ילדי עכן?

כתוב בגמרא:

אמר ליה ריש גלותא לרב הונא: כתיב "ויקח יהושע את עכן בן זרח ואת הכסף ואת האדרת ואת לשון הזהב ואת בניו ואת בנתיו ואת שורו ואת חמרו ואת צאנו ואת אהלו ואת כל אשר לו". אם הוא חטא, בניו ובנותיו מה חטאו? אמר ליה: וליטעמיך, אם הוא חטא, כל ישראל מה חטאו? דכתיב "וכל ישראל עמו"! אלא, לרדותן, הכי נמי, כדי לרדותן. [18]

בסוף הרשימה הארוכה של הפריטים שיש לאבד מופיע הקטע "וכל ישראל עמו", שמשמעותו כמובן איננו לציין שהם אמורים להיאבד, אלא שיהיו נוכחים בזמן העונש. רבינא מסתמך על הסמיכות בין הביטוי "וכל ישראל עמו" לרשימת הפריטים שיש לאבדם כדי לטעון שגם פריטים מסוימים שם אינם מוזכרים אלא כדי להיות נוכחים בזמן העונש: בניו ובנותיו.

אולם לפי מקור חז"לי אחר, ילדי עכן כן הומתו:

"ולקח יהושע וכו'", והלא כתיב "לא יומתו אבות על בנים ובנים לא יומתו על אבות" (דברים כד טז), אם כן הבנים והבנות של עכן מה חטאו שהעלם לעמק עכור וסקלם ושרפם שם, היה לו לסקול ולשרוף עכן לבדו שמעל בחרם!? אלא על שידעו בדבר ולא הגידו סקלם ושרפם גם הם.[19]

לפי זה, מוכרחים לומר שמדובר בילדים בוגרים, שהיו במידה מסוימת שותפים במעילה של אביהם. כך כותב הרד"ק, אלא שהוא גם מעלה את האפשרות שהם היו קטנים, ונהרגו בתור רכוש פרטי של אביהם:

לפי שעבר בחרם יחרם כל רכושו, ובניו ובנותיו הקטנים שהם בכלל ממונו אצל העונש. ואם בניהם היו גדולים, הם בני עונש, לפי שראו ושתקו ועברו בחרם.

הרד"ק גם מתייחס לאשתו של עכן, שאיננה מוזכרת כאן:

ואשה לא היתה לו, ואם היתה לו לא ידעה דבר, כי העלים ממנה, שהרי הטמין אותם תחת הקרקע.

אולם הדברים אינם חד-משמעיים, עד כדי כך שהמאירי, אחרי שהשתדל להבין את הפרשה בהתאם לכללים המקובלים, מסיק כי מדובר היה בהוראת שעה:

בידי אדם אין עונשין אלא החוטא… והרי בניו ובנותיו מה חטאו שיכתב בהם "וישרפו אותם ויסקלו אותם וכו'", לא על הבנים ועל הבנות הוא אומר כן, אלא הראוי לשריפה, כגון כסף וזהב ובגדים שרף, והראוי לסקילה, כגון הוא ובהמותיו סקלו, וכל ישראל בניו ובנותיו במעמד לקבל תוכחת… אלא שאין לדקדק בכל אלו, שעל פי הדבור היה, שאם לא כן וכי דנין על פי הגורל או על פי הודאת עצמו!?… כלומר שעל פי הנבואה נעשה הכל.

אלא שלפי המאירי יהושע עשה טעות כאשר הוא החרים את שלל יריחו:

מכל מקום ראוי לדייני ישראל ולמנהיגיהם שלא לגזור גזירות רחוקות לקבלם שלא ליתן מכשול לפניהם, והוא שדרשו על יהושע "קום לך", כלומר אתה גרמת להם והוא שאמר לו אחר כך "ועשית לעי ולמלכה כאשר עשית ליריחו ולמלכה רק שללה תבוזו לכם".

והמאירי מביא דעה נוספת, הטוענת שכולם ידעו על חטאו של עכן ולכן חלקו אתו את האשמה:

יש אומרים שלא נענשו על הנסתרות לעולם, וזה שנענשו בחרם עכן מפני שידעו בו אשתו ובניו וידעי תלתא ידעי כולי עלמא.[20]

 

מדוע גם שרפו וגם סקלו באבנים את כל הפריטים האלה?

כתוב בגמרא:

"וישרפו אתם באש ויסקלו אתם באבנים", בתרתי? אמר רבינא: הראוי לשריפה, לשריפה, הראוי לסקילה, לסקילה.[21]

לפי רבינא, יש לחלק: "הראוי לשריפה, לשריפה, הראוי לסקילה, לסקילה", ורש"י מסביר את כוונתו: "וישרפו אותם: האהל והמטלטלין, ויסקלו אותם, השור והבהמה".

אבל לפני כן כתוב שעכן נסקל, ומדוע? חז"ל מחדשים שהוא גם חילל את השבת:

"וירגמו אותו כל ישראל אבן": הוא לבדו. "וישרפו אותם באש": בממונו הכתוב מדבר, שכן נאמר לו מפי הגבורה: "והיה הנלכד בחרם ישרף באש אותו ואת כל אשר לו". אם כן מה תלמוד לומר "וירגמו אותו ואת כל אשר לו"? מלמד שהודה עכן שבשבת גנב, והוציאם מיריחו והטמין בתוך אהלו, ונסקל על חלול שבת, ונשרף על שמעל בחרם. ומנין את מוצא? שכן הקב"ה אמר ליהושע "ראה נתתי בידך את יריחו… וסבותם את העיר כל אנשי המלחמה, הקף את העיר פעם אחת, כה תעשו ששת ימים", ללמדך שבשבת נכבשת חומת העיר.[22]

לפי מסורת חז"ל, מה שנאמר "וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי" (יהושע ו טו), היום שבו נכבשה יריחו, איננו רק היום השביעי שסובבו את העיר, אלא גם יום השבת. אם כן, עכן חילל את השבת כאשר הוא לקח מהשלל, ולכן דינו סקילה.

אולם רד"ק – בשם אביו – משתדל לבאר את העניין על פי פשוטו של מקרא:

כתב אדני אבי ז"ל כי דינם היה בשריפה, כמו שכתוב "ישרף באש אותו ואת כל אשר לו", ופירוש "וירגמו אותו", כשהיו מוליכין אותו לשרפה היו רוגמין ומשליכין עליו אבנים מרוב כעסם עליו, וכשהיו בעמק עכור שרפו אותו ואת כל אשר לו, ואחר כן ויסקלו אותו באבנים כסום באבנים והם שרופים, ואחר כן הקימו עליו גל אבנים גדול להיות לאות.[23]

כך שזריקת אבנים הראשונה לא הייתה אלא תגובה ספונטנית מצד הקהל נגד עכן בגלל מה שהוא עולל לעם ישראל.

 

עונשו של עכן על פי פשוטו

יחזקאל קויפמן מבין את הסיפור על פי פשוטו, כאשר ברור לו שמדובר בדין יוצא דופן שאינו תואם את מה שכתוב בתורה הן בעניין התהליך המשפטי והן בחומרת העונש החל אף על חפים מפשע:

אין שום חוק בתורה המטיל עונש מיתה על המועל בחרם. בדברים ז כו-כז נחשבים הפסילים ל"חרם" ונאסר לקחת אותם, אבל אין עונש מיתה ללוקח. ואף יהושע אינו מאיים בשום עונש ב-ו יח ובשום מקום לא סופר עוד במקרא על חטא כזה (גניבה מן החרם) ועל עונש כזה… הסיפור הוא מסוג הסיפורים על תחקה-אגב-מעשה… מאחר שמסופר כאן על מתן חוק חדש, משפט עכן אינו מתבצע על פי חוק ידוע או מנהג ידוע. יהושע אובד עצות, ואלוהים מגלה לו מה עליו לעשות… חוק הגונב מן החרם… הוא חוק עתיק ביותר וקשה ביותר.[24]

 

עונשו של יהושע

הרד"ק מוסיף כי קיימת דרשה לפיו יהושע חטא כשהוא שלח לוחמים נגד עי – בלי כל קשר לחטאו של עכן: "יש דרש כי הקב"ה אמר ליהושע: אתה תנחיל, כשתהיה עמהם, אבל כאן שלא היה עמהם נכשלו". זאת אומרת שתבוסת הלוחמים נגרמה על ידי זה שיהושע לא השתתף אישית בלחימה. אולם, הרד"ק שולל את הדרשה הזאת שאיננה תואמת את פשוטו של מקרא: "אחר שהכתוב אומר הטעם כי בעבור העון של החרם נכשלו אין לנו לבקש טעם אחר".[25]

 

סיכום

סיפור עכן הוא, כפי שכותב יחזקאל קויפמן, "עתיק ביותר וקשה ביותר". הוא אינו תואם את הנורמות של היום, ואף לא את הנורמות של חז"ל. לכן, החל מחז"ל, רבים השתדלו להסיר את העוקץ שבסיפור זה ולהבין אותו באופן יותר מתקבל על הדעת, אלא שבזה התרחקו מפשוטו של מקרא. אבל אי-הנעימות הנגרמת על ידי הבנה פשוטה של הדברים התגברה אצלם על דרישות פרשנות הולמת. אף החליטו להעניק לעכן "פרס":

"ויען עכן את יהושע ויאמר אמנה אנכי חטאתי וכזאת וכו'": ומנין שכיפר לו וידויו? שנאמר "ויאמר יהושע למה עכרתנו יעכרך ה' היום הזה", היום הזה אתה עכור ואי אתה עכור לעולם הבא.[26]

 

 

 

[1]  בבלי סנהדרין מג ע"ב.

[2]  שיר השירים רבה פרשה ז.

[3]  בבלי שבועות לט ע"ב, ילקוט שמעוני יתרו רמז רצ.

[4]  ירושלמי סוטה ז ה.

[5] פירוש רבינו בחיי על דברים כט ט.

[6] אוצרות הראי"ה, לקט מאמרים של הרב אברהם יצחק הכהן קוק, ערך משה יחיאל צוריאל, תל-אביב תשמ"ח, חלק ב עמ' 851.

[7]  הרב זלמן ברוך מלמד, פרשת קדושים תשס"ג, http://www.yeshiva.org.il/midrash/shiur.asp?id=1404&q.

[8]  אליהו רבה (איש שלום) פרשה יב ד"ה למה היו ישראל.

[9]  יהושע ז א.

[10]  חוץ ממשפחתו, לפי דעה אחת בגמרא (בבלי סנהדרין מג ע"ב).

[11]  רלב"ג יהושע ז א.

[12]  כך גם ניתן להבין את המושג הנעלם "זכות אבות". למעשים הטובים של דור אחד בחברה כלשהי יש השפעה מבורכת על מצבה בדורות מאוחרים יותר.

[13]  מכאן היחס השנוי במחלוקת כלפי העם הגרמני מיד אחרי מלחמת העולם השנייה. הרבה דיו נשפך על השאלה האם כל אזרח גרמני – שלא היה פעיל בביצוע השואה – אחראי על הזוועות שחוללו הנאצים, או שיוכל לטעון שלא ידע, ובכל מקרה לא היה יכול להתנגד למעשיו של ממשל טוטליטרי.

[14] פסיקתא זוטרתא (לקח טוב) בראשית יב ח.

[15] בבלי בבא בתרא קכא ע"ב.

[16] בבלי יבמות כה ע"ב.

[17] בבלי סנהדרין מג ע"ב.

[18] בבלי סנהדרין מד ע"א.

[19] פרקי דרבי אליעזר לח.

[20] בית הבחירה למאירי סנהדרין מד ע"א.

[21] בבלי סנהדרין מד ע"א.

[22] במדבר רבה (וילנא) פרשת מסעי פרשה כג

[23] רד"ק ז כה.

[24] יחזקאל קויפמן, ספר יהושע, ירושלים, קריית ספר, 1963, עמ' 116-117.

[25] רד"ק ז ה.

[26] משנה סנהדרין ו ב.