הצעת לוט למסור את בנותיו
אחרי שאנשי סדום מאיימים לשבור את הדלת של ביתו של לוט כדי לתפוס את שני אורחיו, לוט משתדל להרגיע אותם על ידי הצעה אלטרנטיבית: "הִנֵּה נָא לִי שְׁתֵּי בָנוֹת אֲשֶׁר לֹא יָדְעוּ אִישׁ אוֹצִיאָה נָּא אֶתְהֶן אֲלֵיכֶם וַעֲשׂוּ לָהֶן כַּטּוֹב בְּעֵינֵיכֶם רַק לָאֲנָשִׁים הָאֵל אַל תַּעֲשׂוּ דָבָר כִּי עַל כֵּן בָּאוּ בְּצֵל קֹרָתִי" (בראשית יט ח). הצעה זאת של לוט מקוממת: אולי יש מקום להוקירו על מאמציו להיטיב לשני המלאכים שהוא הכניס הביתה למרות הסכנה הכרוכה בזה, ועל השתדלותו להגן עליהם אחרי שכל אנשי העיר נסבו אל הבית, אבל מוכנותו למסור את בנותיו והצהרתו "ועשו להן כטוב בעיניכם" איננה מעידה על יחס הוגן כלפי הזולת – בנותיו במקרה הזה.
רבים משתדלים ללמד זכות על הצעה זו של לוט:
- ניתן לומר[1] שלוט השתדל למזער את הפשע, אף על חשבון קרובותיו. אנשי סדום בקשו להוציא את שני האורחים של לוט כדי להתעלל בהם מינית – משכב זכר. זו המשמעות של דרישתם: "הוֹצִיאֵם אֵלֵינוּ וְנֵדְעָה אֹתָם" (שם ה). והנה, משכב זכר חמור יותר מאשר זימה "סתם".
- לפי הרד"ק, אנשי סדום התכוונו להרוג את האורחים של לוט, ואם כן, "עדיף" שרק יענו את בנותיו של לוט.
- אברבנאל וספורנו סבורים שלוט היה משוכנע שהצעה זו לא תצא לפועל, מפני שבקרב אנשי סדום נמנו ארוסי בנותיו: "מאשר היו בתוך אנשי העיר חתני לוט לוקחי בנותיו אמר להם זה לפי שידע שהם לא ירצו בדבר זה ויצילו את נשותיהם מהזמה ההיא ושאר אנשי העיר לא יעשו אליהן בעבור בעליהן קלון כזה בעיניהם ושבזה יתארך הענין ובין זה ינצלו האנשים"[2].
- מספר מפרשים מציינים כי ניתן לדייק מלשון הכתוב כי בנותיו של לוט באופן כללי לא שמרו על גדרי הצניעות, כפי שזה בא לידי ביטוי בהמשך כאשר הם סדרו שאביהם יבוא עליהן. כך כותב החזקוני:
"אשר לא ידעו איש": היה לו לומר "אשר לא ידען איש", כדאמר "בתולה ואיש לא ידעה" (בראשית כד טז). אלא מנהג הוא שדרך האיש לפתות את האשה, אבל בנות לוט פרוצות בעריות היו ודרכן לפתות, שכן פיתו את אביהן, ולכך כתיב בהן "אשר לא ידעו איש".[3]
וכן הרא"ש:
גבי רבקה העיד הכתוב "בתולה ואיש לא ידעה". ואם תאמר למה שינה הלשון ולא אמר "ואיש לא ידען" כמו גבי רבקה? ויש לומר דטעם נכון יש, "משכבי אשה" כתיב, שני משכבות יש באשה, כדרכה ושלא כדרכה… בנות לוט שמרו מקום בתוליהן לבד אבל שלא כדרכן לא, וזהו שלא כתב "איש לא ידען" אלא "לא ידעו איש", המה לא ידעו ולא נהנו מאיש, אבל איש נהנה מהם שלא כדרכה.[4]
- ברם, מפרשים אחדים מאשימים את לוט על הפקרת בנותיו, על סמך המדרש הבא:
בשעה שנתפרש מן אברהם וכתיב בו "ויבחר לו לוט את כל ככר הירדן" זה סדום, ראה לוט שהיו אנשי סדום שטופין בזמה בחר בסדום להיות עושה כמעשיהן. מנין שכן? הוא אומר להם לאנשי סדום "הנה נא לי שתי בנות וגו'". בנוהג שבעולם אדם מוסר עצמו ליהרג על בנותיו ועל אשתו והורג או נהרג, וזה מוסר בנותיו להתעולל בהן! אמר לו הקב"ה: חייך לעצמך את משמרן.[5]
וכך כותב הרמב"ן:
מתוך שבחו של האיש הזה באנו לידי גנותו, שהיה טורח מאד על אכסניא שלו להציל אותם מפני שבאו בצל קורתו, אבל שיפייס אנשי העיר בהפקר בנותיו אין זה כי אם רוע לב, שלא היה ענין הזמה בנשים מרוחק בעיניו, ולא היה עושה לבנותיו חמס גדול כפי דעתו. לכך אמרו רבותינו: "בנוהג שבעולם אדם מוסר עצמו על בנותיו ועל אשתו והורג או נהרג, וזה מוסר בנותיו להתעולל בהן, אמר לו הקב"ה לעצמך אתה משמרן".[6]
וכן הרב דוד צבי הופמן: "קלות הדעת שבה מחליט לוט להפקיר את בנותיו מבלי לחפש אחרי איזו שהיא פשרה אחרת מוכיחה שרשעת סדום לא עברה עליו בלי להשאיר בו סימנים".
והרב אליהו מונק מסכם את העניין כך: "הכופר שלוט מוכן לשלם כדי להגן על חיי האורחים שנכנסו אליו הביתה היא אנטי-מוסרית ובלתי אנושית, אולם הוא לא היה נראה בלתי נורמאלי בהתאם המנהגים המזרחיים של אותה תקופה".[7]
פילגש בגבעה
מתברר שיש סיפור דומה בספר שופטים, רק שהוא הסתיים בצורה טראגית הרבה יותר, עם כמעט מחיקה טוטאלית של שבט בנימין. גם שם איש לוי ופילגשו מתארחים אצל זקן אחד בעיר גבעה, וכל אנשי העיר תובעים שימסרו להם את האיש הזה. ואז, המארח מציע להם כדלהלן:
הִנֵּה בִתִּי הַבְּתוּלָה וּפִילַגְשֵׁהוּ אוֹצִיאָה נָּא אוֹתָם וְעַנּוּ אוֹתָם וַעֲשׂוּ לָהֶם הַטּוֹב בְּעֵינֵיכֶם וְלָאִישׁ הַזֶּה לֹא תַעֲשׂוּ דְּבַר הַנְּבָלָה הַזֹּאת. וְלֹא אָבוּ הָאֲנָשִׁים לִשְׁמֹעַ לוֹ וַיַּחֲזֵק הָאִישׁ בְּפִילַגְשׁוֹ וַיֹּצֵא אֲלֵיהֶם הַחוּץ וַיֵּדְעוּ אוֹתָהּ וַיִּתְעַלְּלוּ בָהּ כָּל הַלַּיְלָה עַד הַבֹּקֶר וַיְשַׁלְּחוּהָ כַּעֲלוֹת הַשָּׁחַר. וַתָּבֹא הָאִשָּׁה לִפְנוֹת הַבֹּקֶר וַתִּפֹּל פֶּתַח בֵּית הָאִישׁ אֲשֶׁר אֲדוֹנֶיהָ שָּׁם עַד הָאוֹר. וַיָּקָם אֲדֹנֶיהָ בַּבֹּקֶר וַיִּפְתַּח דַּלְתוֹת הַבַּיִת וַיֵּצֵא לָלֶכֶת לְדַרְכּוֹ וְהִנֵּה הָאִשָּׁה פִילַגְשׁוֹ נֹפֶלֶת פֶּתַח הַבַּיִת וְיָדֶיהָ עַל הַסַּף. וַיֹּאמֶר אֵלֶיהָ קוּמִי וְנֵלֵכָה וְאֵין עֹנֶה וַיִּקָּחֶהָ עַל הַחֲמוֹר וַיָּקָם הָאִישׁ וַיֵּלֶךְ לִמְקֹמוֹ (שופטים יט כד-כח).
ושוב יש כאן דברים מקוממים:
- איזו הצדקה מוסרית יש במסירת בתו של המארח והפילגש במקום האיש?
- מתברר כי הפילגש אחרי שהתעללו בה כל הלילה הייתה עדיין בחיים. היא חוזרת לבית בעלות השחר, ולא מצליחה להיכנס בו, כנראה מפני שהדלת הייתה נעולה ושכולם ישנו שם. רק כאשר איש הלוי התכוון לנסוע לביתו – בוודאי אחרי שישן טוב ואכל ארוחת בוקר בנחת – ויוצא מהבית הוא נתקל בפילגשו והורה לה לקום ולהתלוות אליו, ורק אז שם לב שהיא מתה. ובהמשך הוא היה מלא רוגז על מה שנעשה, בלי לשים לב שהתנהגותו הוא הייתה מאוד בעייתית, בלשון המעטה.
ובכל זאת, מלבי"ם מנסה לסנגר על המעשה: "למלאות תאוותכם הנה נא בתי ופילגשהו, והגם שהוא גם כן נבלה, אין בושתן מרובה כבושת האיש, וזה שאמר שנית "ולאיש הזה לא תעשו דבר הנבלה הזאת"."[8] זאת אומרת שבחישוב "כלכלי" אובייקטיבי, יחסי איש ואישה יותר "נורמליים" מאשר משכב זכר, ומבחינה הלכתית פחות חמורים ממנו, לכן היה כביכול עדיף למסור להם את הפילגש. גם הרמב"ן מתייחס לנושא, כדלהלן:
עניין פילגש בגבעה, אף על פי שהוא נדמה לעניין הזה (מעשה לוט) איננו כמוהו לרוע, כי הרשעים ההם לא היה דעתם לכלות הרגל ממקומם, אבל היו שטופי זימה ורצו גם במשכב האיש האורח, וכאשר הוציאו אליהם פילגשו נתפייסו בה. והאיש הזקן שאמר להם "הנה בתי הבתולה ופילגשהו אוציאה נא אותם ועשו להם הטוב בעיניכם", יודע היה שלא יחפצו בבתו ולא יעשו עמה רעה, ועל כן לא אבו לשמוע לו, וכאשר הוציא את פילגשו לבדה שתקו ממנו. והאיש בעל הבית גם האורח כולם היו חפצים להציל את האיש בפילגשו, כי פילגש הייתה לא אשת איש, וכבר זנתה עליו.[9]
טיעוני הרמב"ן הן כדלהלן:
- תושבי גבעה לא התנגדו בעיקרון להכנסת אורחים, בניגוד לאנשי סדום, אלא "רק" התאוו למשכב זכר.
- למעשה, הם וויתרו על דרישה זו והסתפקו בזנות עם הפילגש.
- הזקן המארח ידע שלא יהיה להם עניין בבתו, לכן הוא לא הסתכן כאשר הוא הציע אותה להם.
- אבל כל זה, בתנאי שימסרו להם את הפילגש, והדבר הזה היה חמור פחות, באשר מעמדה לא היה ממש מעמד של אשת איש, וכבר בגדה בבעלה.
אולם כל הטיעונים האלה לא משכנעים, וקשה לראות בהם הצדקה להתנהגות איש הלוי. אלא שאין כל הכרח לנסות לסנגר עליו, וכך מתבטא בעניינו הרב פייג. אף כשהוא עדיין בבית אבי הפילגש, איש הלוי לא מתנהג יפה כלפי פילגשו:
אותו איש מבית לוי זילזל בה ולכן היא ברחה מפניו. וגם כאשר הולך הוא לבית אביה להחזיר אותה אליו, לכאורה נראה שישנו כאן מעשה אצילי – לדבר על לבה להשיבה – אלא שהכתיב משנה מהקרי ואומר "להשיבו", שכל כוונתו לא הייתה אלא לשם עצמו. גם כשהוא מגיע לבית אביה אנו מוצאים אותו סועד ושותה עם אביה במשך חמישה ימים, כאשר הפילגש נעלמת, ולא אליה הוא מדבר.
והתנהגותו כלפיה חמורה הרבה יותר כאשר הוא לן בגבעה:
בהמשך הזעזוע עוד גדל, כאשר הוא מגיע לגבע בנימין ובמקום לצאת בעצמו ולהגן על פילגשו, הוא מחזיק בה ומשליך אותה החוצה אליהם ואותם בני בליעל מבצעים בה את זממם עד מוות. אותו איש ישן טוב בלילה, הוא שכח ממנה "ויקם אדוניה בבוקר ויפתח דלתות הבית ויצא ללכת". הוא אפילו מתכוון להמשיך בדרכו בלעדיה, היא לא מעניינת אותו. כאשר היא פצועה ושותתת דם מול הפתח, במקום לעזור לה ולטפל בה הוא מצווה עליה "קומי ונלכה".
והרב פייג מסכם את העניין כך: "מזלה הטוב היה שהיא כבר מתה ולא ראתה באכזריות של בעלה-אדוניה".
ולמעשה, גם פועלו בהמשך אינו מוסיף לו כבוד:
לכאורה נראה היה גם לומר שלאחר מותה, כאשר הוא מנתח את גופתה, אין הוא עושה זאת בכאב עצום מתוך התעלות נפש, אלא הוא רצה לנקום את נקמתו ואף אם זה יבוא על חשבון ניוול גופתה.
הרב פייג מבחין גם שהיה מדובר באיש חשוב, דבר המעיד על מצבו המוסרי הירוד של אותו הדור:
זאת ועוד, נראה לומר שאותו איש לוי לא היה אדם פשוט ומסכן, אלא מנהיג ואדם מכובד. הלא דבר הוא עד כמה אביה מנסה להחזיק בו שיישאר אתו, וכן כיצד הוא מצליח לשכנע את עם ישראל לצאת למלחמת האור בחושך. ואילו הוא היה אדם מפוקפק, בוודאי עם ישראל לא היה יוצא למלחמה עבורה. אלא שכל הכבוד שלו התרכז בעצמו, הוא החשיב את עצמו, ופילגשו גם היא בשבילו, וגם הוא למען מטרתו ונקמתו, וכך נגרר עם ישראל למלחמה עקובה מדם.[10]
ולסיכום, מתברר שה"גמילות חסדים" שבהכנסת אורחים הן במעשה לוט והן בזה של פילגש בגבעה הייתה פגומה. מצד אחד ישנה מוכנות להכניס אורחים על אף הסכנה הכרוכה בדבר, אבל מצד שני אין רחמים על הנשים והן לא נחשבות כבני אדם.
אלא שיש לחלק בין הכנסת אורחים כשלעצמה לבין כל צורה אחרת של גמילות חסדים. למשל, הכנסת האורחים של הבדואים במדבר מעוררת השתאות אצל בני המערב, וזו מסורת עתיקה מאוד שהשתמרה עד ימינו. הבדואים מחויבים לארח כל אדם שזקוק לכך, למשך שלושה ימים, מבלי לשאול שאלות או להקשות. אפילו את אויביהם המושבעים, או בני שבט יריב הם יארחו כראוי, יתנו מקום שינה, מזון ומשקה. מי שמסרב לעשות זאת יומט עליו קלון.
ניתן אולי להסביר את המנהג הוותיק הזה כך: הבדואים הם בעלי מסורת של נוודים. במדבר שבו הטמפרטורות מגיעות לחמישים מעלות צלזיוס ונאות המדבר רחוקים זה מזה מאד, הכנסת אורחים היא הכרחית לקיום ולהישרדות. פעם אתה זקוק לאירוח ובפעם אחרת, תארח בדואי אחר. ומכיוון שאין לשבור את מסורת האירוח הזו, היא נטמעה בתרבות הבדואית כחובה כמעט קדושה, שעל אי קיומה הבדואי ייענש חברתית.
יחד עם זה, אין להסיק מהמנהג היפה הזה שהעם הבדואי הוא יותר מוסרי מאשר עמים אחרים. דרישות התורה כוללות יותר, החל מההוראה האולטימטיבית: "ואהבת לרעך כמוך", וכלה בציווי להידמות להקב"ה: "אחרי ה' אלהיכם:… זו דרכיו של הקב"ה, מה הוא רחום וחנון אף אתה היה כן, מה הוא גומל חסדים אף אתה כן"[11].
אברהם אבינו, במצב של לוט או של איש הלוי, לא היה מוסר את נשות ביתו לבני בליעל האלה, אלא היה נלחם בהם, כפי שהוא נהג כדי להציל את אחיינו.
[1] כפירוש המלבי"ם בפילגש בגבעה, כמפורט להלן.
[2] אברבנאל בראשית יט א.
[3] חזקוני בראשית יט ח.
[4] פירוש הרא"ש על התורה בראשית יט ח.
[5] מדרש תנחומא (ורשא) פרשת וירא יב.
[6] רמב"ן בראשית יט ח. וכן רבני בחיי.
[7] קול התורה בראשית יט ח.
[8] מלבי"ם שופטים יט כד.
[9] רמב"ן בראשית יט ח.
[10] הרב דוד פייג, אירוע "פילגש בגבעה" ומשמעותו לימינו, מחניך ג, תשסח.
[11] פסיקתא זוטרתא (לקח טוב) דברים כא ע"א.