אחד המסרים של ספר קהלת הוא שהאנושות לא לומדת כלום מההיסטוריה. לא חל בה כל שינוי: "דּוֹר הֹלֵךְ וְדוֹר בָּא וְהָאָרֶץ לְעוֹלָם עֹמָדֶת" (קהלת א ד). ובכלל, כל מאורע במהלכה לא משאיר שום עקבה:

מַה שֶּׁהָיָה הוּא שֶׁיִּהְיֶה וּמַה שֶּׁנַּעֲשָׂה הוּא שֶׁיֵּעָשֶׂה וְאֵין כָּל חָדָשׁ תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ. יֵשׁ דָּבָר שֶׁיֹּאמַר רְאֵה זֶה חָדָשׁ הוּא כְּבָר הָיָה לְעֹלָמִים אֲשֶׁר הָיָה מִלְּפָנֵנוּ. אֵין זִכְרוֹן לָרִאשֹׁנִים וְגַם לָאַחֲרֹנִים שֶׁיִּהְיוּ לֹא יִהְיֶה לָהֶם זִכָּרוֹן עִם שֶׁיִּהְיוּ לָאַחֲרֹנָה (קהלת א ט-יא).

ואין זה אומר שהמצב מושלם. ישנם עוותים מסוגים שונים, אבל לעולם לא יוכלו לבוא על תיקונם: "רָאִיתִי אֶת כָּל הַמַּעֲשִׂים שֶׁנַּעֲשׂוּ תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ וְהִנֵּה הַכֹּל הֶבֶל וּרְעוּת רוּחַ. מְעֻוָּת לֹא יוּכַל לִתְקֹן וְחֶסְרוֹן לֹא יוּכַל לְהִמָּנוֹת" (קהלת א יד-טו). אלוהים ברא את העולם וממשיך לנהל אותו, כך שאין בידי האדם כל אפשרות להביא בו שינוי כלשהו, אף אם הדבר מתחייב: "רְאֵה אֶת מַעֲשֵׂה הָאֱלֹהִים כִּי מִי יוּכַל לְתַקֵּן אֵת אֲשֶׁר עִוְּתוֹ" (קהלת ז יג).

 

עמנואל לוינס, בטקסט קצר שהתפרסם בכתב-עת פנימי של החברה "כל ישראל חברים"[1], בה הוא חזר לעבוד אחרי שהשתחרר מהשבי הגרמני, מתייחס לרעיון הנ"ל ורוצה להראות שהדברים יכולים להתנהל בצורה אחרת. אין במאמרו כל אזכור של ספר קהלת, אולם כותרתו "האם הכל הבל?" מבטאת בלי ספק התייחסות ישירה לתזה של הספר.

לוינס יוצא מההנחה שבמהלך ההיסטוריה, כל דור "זוכה" במאורע גדול – המביא אושר לאלה שהשתתפו בו או להיפך הגורם לאסונות נוראיים לבני אותו דור – שאמור לשנות את פני האנושות במידה זו או אחרת, ובצורה הזאת לקדם אותה לכיוון הרצוי:

לכל דור יש אירוע יוצא דופן שמביא אותו לבגרות. הוא מעמיד בספק את הערכים שעליהם חיו האנשים ושעד אז שימרו את הילדותיות של רעיונות שנלמדו או שהתקבלו. האירוע נכנס בעובי הזה, עם הפורמט הזה שנותן את הוודאות שעובדה היסטורית פולשת לחיינו. יש לו טעם, בלתי ניתן להעברה מדור לדור.

עבור לוינס, שהיה בן 27 כאשר היטלר עלה לשלטון בשנת 1933, ה-"מאורע הגדול" שהתרחש בדורו היה הנאציזם, עם כל האסונות שליוו אותו:

עבור אלה שהם בני 40 היום[2], ההיטלריזם היה האירוע הזה. ומידת ההשלכות הנראות לעין אישרה באופן אובייקטיבי את משמעותו. עלייתו המפלצתית, הופעתו, נפילתו היו האזכורים העיקריים לחייו הפנימיים של דור שלם. במשך כמעט חמש עשרה שנים, מציאות ההיטלריזם הכבידה על היוזמות הקטנות ביותר, על התנועות הקטנות ביותר שלו.

לוינס שרד את השואה בזכות להיותו חייל בצבא הצרפתי, ובמשך כל השנים הנוראיות היה שבוי במחנה של הצבא הגרמני. בעזרת חברו הטוב מוריס בלאנשו, אשתו ובתו מצאו מקלט במנזר קתולי וכך ניצלו. אולם כל משפחתו – הוריו ושני אחיו שנשארו בקובנו – נרצחו על ידי הנאצים. ובכל זאת, גישתו האופטימית כלפי מאורעות ההיסטוריה הביאה אותו לתובנה שאף מאורע זוועתי כזה מיועד לשנות את פני האנושות לטובה, למשל להביא אותה לידי הכרה במפלצתיות האנטישמיות ובזכות עם ישראל למדינה עצמאית משלו: "חיכינו לשמים חדשים ולארץ לא נודעת".

ברם, התקדמות האנושות בכיוון החיובי הזה מותנה בכך שהיא תכיר שמשהו השתנה, שהדברים לא צריכים להיות כמות שהיו לפני מלחמת העולם השנייה, שהתובנה האנושית תהיה אחרת. והנה, הוא נוכח לדעת שאנשי דורו נוטים לחזור לתובנות העבר, כאילו כלום לא קרה. הניסיון האישי שלו שפני הדברים לא השתנו התרחש כאשר הוא השתתף לראשונה – אחרי שהוא חזר מהשבי הגרמני ושוב הצטרף לשורות פקידי החברה "כל ישראל חברים" – למפגש עבודה שגרתי ביחד עם פקידים אחרים שגם הם שרדו את השואה:

אולי האכזבה הראשונה של אלה שחוו את השמחה שבגילוי מחדש של כמה מרכיבים מהחיים שלפני המלחמה הייתה למצוא אותם בהיכרות הישנה שלהם. אולי האכזבה הראשונה הייתה להבין שאין אפוקליפסה. אני זוכר את מבט התמיהה שהובן מיד שהחלפתי במושב הראשון של "כל ישראל חברים" בו ניתנה לי ההזדמנות לעבוד לאחר שובי מהשבי, עם חבר הוועד המרכזי, אסיר לשעבר, שהגיע גם הוא בפעם הראשונה מאז השחרור. בחדר הזה, מרוקן מרהיטיו על ידי הגרמנים, במתקן המאולתר הזה, שבו הצטערנו על כל כך הרבה שמתו, היה מוזר לראות את ההמשכיות מתחדשת בצורותיה הישנות מעבר לחללים, על ידי קליטתם מחדש בדרך כלשהי, כקיום של פעם.

המפגש השגרתי הזה היה "מאכזב", במובן זה שהדברים נטו להתנהל כאילו שום דבר לא קרה. והרושם הזה רק התחזק בהמשך, כאשר פקידים אלה הוכרחו לטפל בעניינים שונים שהיו די דומים לבעיות שהתעוררו לפני השואה:

ואז זה היה בסדר. המפגשים התקיימו אחד אחרי השני. הדיונים החזירו אותנו בהדרגה לכל נושאי התקופה שלפני המלחמה. הצדענו למכרים ותיקים. הם לא הושמדו. אפילו לא החלפנו מבטי תמיהה.

עד כאן במה שנוגע לניסיון האישי של לוינס. אבל אכזבתו הגדולה הייתה כאשר הוא נוכח לדעת שגם במישור העולמי היו סימנים לכך ש-"עולם כמנהגו נוהג". בעיניו, שני מאורעות התרחשו שחיזקו את הרושם שלו שהאנושות לא התקדמה:

• הפוגרום של קיילצה בפולין: ב-4 ביולי 1946, לאחר מלחמת העולם השנייה, בעקבות עלילת דם שלפיה חטפו היהודים ילד נוצרי לשם אפיית מצות, נרצחו 47 יהודים בפוגרום שנודע כ-"פוגרום קיילצה".
• בשנים הבודדות שבין סוף מלחמת העולם השנייה לבין הקמת מדינת ישראל, הבריטים ששלטו אז בארץ רדפו את היהודים שהתגוררו שם ואימצו באופן שיטתי מדיניות פרו-ערבית שפגעה במאמציהם לבנות שם את "הבית הלאומי" שהובטח להם על ידי הצהרת בלפור משנת 1917.

אלה סימנים לכך ששום דבר לא השתנה, כהוכחה לאלה שסוברים ש-"היסטוריה היא התחלה מחדש נצחית". אבל אין זו דעתו של לוינס, והשקפתו היא דתית. הוא סובר – בניגוד למסר שמשתמע לכאורה מספר קהלת – שעם ישראל מיועד להוביל את האנושות לקראת מצב מוסרי טוב יותר. לדעתו כל אירוע – מאושר או קטסטרופלי – יכול ואף חייב לתרום לכך. וכך הוא מסכם:

"אנחנו לא רוצים ששוב, כל מה שהיה יוצא דופן – ובואו נגיד סוף סוף את המילה – שהיה דתי במה שקורה לנו, לא יצליח לשבור את מהלך הדברים הבלתי ניתן לשינוי".

 

במאמר שלוינס כתב עשרות שנים מאוחר יותר[3], ושהוכנס בספרו "חירות קשה"[4], הוא חוזר על אותו רעיון ומפתח אותו בכיוון שונה במקצת. אחרי שהצטער על כך שהפילוסופיה העכשווית נוטה להישמע לתכתיבי הדעות המקובלות בחברה במקום לחפש את האמת בכל מחיר, לוינס טוען כי "שום דבר גדול אינו יכול להתרחש בעולם בלי לשנותו… זה היה לקחה הגדול של היהדות". היהודים הוכיחו שהם היו מסוגלים במשך תקופה ארוכה להתנגד למה שהיה מקובל בחברה הנוצרית בה הם התגוררו: "בעיני היהודים, בני אדם יכולים לחיות תשע-עשרה מאות שנה נגדה". אסור לתת להיסטוריה מעמד של שופט, בלי להזדקק לדרישות המוסר: "תכופות נפרעים בהיסטוריה ממבצעי הפשעים, אך טועה מי שמצפה ממנה לצדק. התנהלותה האלמונית – כאשר המוסר אינו בא להנחותה – היא סדרה של פשעים העונים זה לזה כהד בשרשרת". לפי לוינס, ייעוד היהודי הוא "לא להכפיף את תורת הצדק למהלך חסר הרחמים של המאורעות, [אלא] להוקיע אותם – אם יש צורך בכך – כשיבוש או כטירוף". היהודי חייב "להחזיק רגל אחת עמוק בנצח", שאינו תואם בהכרח לעמדות המקובלות בתקופה זו או אחרת, באשר תורת ישראל – על כל מצוותיה – היא "הדעה נרכשת… במשמעות קשה, בתרגולת יומיומית בכדי להיאחז בסלע הזיזי הצץ מן האדמה". רק כך אפשר להגיע ל-"אפשרות מועדפת: בן אנוש חופשי הדן את ההיסטוריה במקום להישפט על ידה".

כאמור, לוינס טוען שעד היציאה מהגטו היהודים עמדו במשימה זו, כאשר הם סירבו להתנצר למרות התנאים הקשים בהם הוחזקו היהודים שנשארו נאמנים לאמונתם, אולם "זה 150 שנה היהדות נמצאת בתהליך של איבוד החירות הזאת". מדוע? מפני שהיא "רואה עצמה שרויה בימות המשיח". הרי יש לראות בימות המשיח את קץ ההיסטוריה, זאת אומרת תקופה שפותרת את כל הניגודים, כך שניתן להתמסר אליה בלי כל חשש, כפי שמתארה הרמב"ם: "באותם הימים תרבה הדעה והחכמה והאמת, שנאמר "כי מלאה הארץ דעה את ה'""[5]. לוינס מתנגד לעמדה זו, הוא רואה בה "דחיקת הקץ" שנשללה על ידי חז"ל[6], ודורש מהיהודי להישאר ביקורתי כלפי תקופתו.

לא שהוא שולל את היציאה מהגטו,  הוא מחייב "את החוזים ההכרחיים והחוקיים שנחתמו בין היהודים לתקופה", ובאותה מידה שולל "את תורת הפסיביות העקרה של הדתיות הקרויה אורתודוקסית, אשר דוגלת במשיח שיופיע דרך נס, וכך משתקת את המאמצים שתובעים אסונותינו וחרפתנו". מאז האמנציפציה היהודי אמור לנהל את חייו עם הגויים הסובבים אותו, אבל יחד עם זה לפעול בצורה אקטיבית להשלטת ערכי המוסר בקרב האנושות. וזה יכול לקחת זמן! לוינס דורש לשמור "מרחק אל מול המתייצב מולנו, המתבקש, הדוחק בנו לפעול כמטרה נעלה ומפוארת". והוא מסכם: ""הנה תפסנו" אינה גישה. אורך רוח!"

 

מיד אחרי השואה, לוינס מבקש שלא לעבור לסדר היום, ולהפיק ממאורע טראומטי זה תועלת המקדמת את האנושות לקראת דרגה מוסרית יותר. עשרות שנים אחר כך, הוא שוב רואה בייעוד היהודי עמדה שמסרבת להיות כפופה לחוקי ההיסטוריה ודורש מכל אחד להילחם בתקופה במידה שאיננה מכבדת את חוקי המוסר. לוינס היה בגדר "נאה דורש ונאה מקיים": כל חייו, במסגרת מחקריו פילוסופיים מקצועיים, הוא העלה על נס את היחס לאחר, ודרש מהאדם לחיות בשירות הזולת, הוראה שהיא רחוקה מלהיות מיותרת בתקופתנו הסוערת.

 

 

נספח: טקסט המאמר "האם הכל הבל?" בשפת המקור ובתרגום לעברית

?TOUT EST-IL VANITE

Il existe pour chaque génération un évènement exceptionnel qui l'amène à la maturité. Il met en question les valeurs sur lesquelles les hommes vivaient et qui, jusqu'alors conservaient la puérilité des idées apprises ou reçues. L'évènement entre avec cette épaisseur, avec ce format qui donne la certitude qu'un fait historique envahit notre vie. Il a un goût, incommunicable d'une génération à l'autre.

Pour ceux qui ont aujourd'hui 40 ans, l'hitlérisme était cet évènement. Et l'étendue de ses répercussions visibles, confirmait objectivement sa signification. Sa poussée monstrueuse, son avènement, sa chute auront été les références principales pour la vie intérieure de toute une génération. Pendant près de quinze ans, le fait de l'hitlérisme pesait sur la plus infime de ses entreprises, sur ses moindres gestes. Parfois même on avait l'impression qu'elle allait s'épuiser à le penser et à le combattre; qu'avec sa fin coinciderait la limite de tout effort, que tout le monde irait prendre magnifiquement sa retraite.

Ce pressentiment du dénouement de l'Histoire est bien caractéristique de l'expérience de l'évènement historique. Dans les affres des camps avec barbelés et chambres à gaz, dans les camps sans chambres à gaz, dans le camp immense sans barbelés qu'était l'Europe occupée et le monde menacé de conquêtes, nous avons connu les ivresses de la fin du monde. Nous attendions un ciel nouveau et une terre inconnue. La sagesse d'une civilisation séculaire nous engageait certes à prévoir des difficultés. Nous disions avec componction que l'"après-guerre réservait des problèmes". Mais tout cela ne mordait pas sur notre sensibilité apocalyptique. Nous étions supérieurement naïfs.

Peut-être la première déception pour ceux qui connurent le bonheur de retrouver quelques éléments de la vie d'avant-guerre, a-t-elle été de les retrouver dans leur familiarité ancienne. Peut-être déjà la première déception a-t-elle été de constater qu'il n'y avait pas d'apocalypse. Il me souvient du regard de perplexité instantanément compris que j'échangeais à la première séance de l'Alliance à laquelle il me fut donné de travailler après mon retour de captivité, avec un membre du comité central, ancien prisonnier, qui venait aussi pour la première fois depuis la libération. Dans cette salle, vidée de ses meubles par les allemands, dans cette installation de fortune, ou nous regrettions tant de disparus, il fut étrange de voir se renouer dans ses formes anciennes par delà les vides, en les résorbant en quelque manière, la continuité de l'existence d'antan.

Et puis cela allait. Les séances se succédaient aux séances. Les discussions nous ramenaient peu à peu à tous les sujets de l'avant-guerre. On saluait les anciennes connaissances. Elles n'avaient pas été exterminées. On n'échangeait même plus de regards de perplexité.

De ces anciennes connaissances, parfois diminuées mais parfois grandies, nous venons de rencontrer quelques-unes au cours des deux derniers mois. Les mesures que les autorités anglaises ont prises contre les juifs dans cette terre des ancêtres reconquise et reconstruite par le sacrifice, le sang et le travail – mais ce sont les enfants étonnants du livre blanc de 1938 – les troubles sanglants dans la ville polonaise de Kielce qui montrent l'actualité du pogrom malgré les perfectionnements de la technique allemande, conservent les traits de ceux qui alarmaient le monde israélite depuis 1920. Et ce prélat catholique polonais, oublieux même des exemples admirables de l'Eglise pendant la guerre – (n'évoquons pas les Evangiles et les Prophètes, ils sont si loin!) – qui a pu trouver des justifications à ces massacres, ne l'avions-nous pas déjà entendu en 1938? A la douleur et à l'indignation que ces faits et ces gens provoquent en nous, à la stupeur de constater l'impassibilité du monde, ou s'expédient les affaires courantes, s'ajoute pour toute une génération une sourde angoisse. Faut-il croire que la grandeur de notre expérience se range déjà dans les cadres préétablis de l'histoire, que nos morts sans tombes se logent dans les colonnes des statistiques? Que déjà l'histoire des livres, – des traités et des manuels – ramène à ses justes proportions, à sa classe et à sa catégorie, un évènement hors classe et sans précédent? Que, réduits au rang de notre propre postérité, nous survivant à nous-mêmes, déjà nous proférions le vieil adage des hommes incapables de présent: "l'histoire est un éternel recommencement"?

Nous ne le voudrions pas. Nous ne voulons pas qu'une fois de plus, tout ce qu'il y avait d'exceptionnel – et disons enfin le mot – de religieux dans notre aventure, n'arrive pas à rompre le cours implacable des choses. Que nous nous soyions mépris sur le format de notre destinée.

1. EMMANUEL LEVINAS

 

 

 

האם הכל הבל?

 

לכל דור יש אירוע יוצא דופן שמביא אותו לבגרות. הוא מעמיד בספק את הערכים שעליהם חיו האנשים ושעד אז שימרו את הילדותיות של רעיונות שנלמדו או שהתקבלו. האירוע נכנס בעובי הזה, עם הפורמט הזה שנותן את הוודאות שעובדה היסטורית פולשת לחיינו. יש לו טעם, בלתי ניתן להעברה מדור לדור.

עבור אלה שהם בני 40 היום, ההיטלריזם היה האירוע הזה. ומידת ההשלכות הנראות לעין אישרה באופן אובייקטיבי את משמעותו. עלייתו המפלצתית, הופעתו, נפילתו היו האזכורים העיקריים לחייו הפנימיים של דור שלם. במשך כמעט חמש עשרה שנים, מציאות ההיטלריזם הכבידה על היוזמות הקטנות ביותר, על התנועות הקטנות ביותר שלו. לפעמים אפילו היה לנו הרושם שהיא הולכת להתיש את עצמה אחרי שכל כך חשבו עליו ונלחמו נגדו; שעם סופו יחפוף גבול כל המאמץ, שכולם יפרשו בצורה מפוארת.

הצגה זו של תוצאת ההיסטוריה אופיינית מאוד לחוויית האירוע ההיסטורי. בזוועות של מחנות עם תיל ותאי גזים, במחנות בלי תאי גזים, במחנה העצום בלי תיל שהייתה אירופה הכבושה והעולם מאוים בכיבוש, חווינו את שיכרון סוף העולם. חיכינו לשמים חדשים ולארץ לא נודעת. החוכמה של ציוויליזציה בת מאות שנים בהחלט דרשה מאיתנו לחזות קשיים. אמרנו ברצינות ש"התקופה שלאחר המלחמה טומנת בחובה בעיות". אבל כל זה לא נגע ברגישויות האפוקליפטיות שלנו. היינו תמימים ביותר.

אולי האכזבה הראשונה של אלה שחוו את השמחה שבגילוי מחדש של כמה מרכיבים מהחיים שלפני המלחמה הייתה למצוא אותם בהיכרות הישנה שלהם. אולי האכזבה הראשונה הייתה להבין שאין אפוקליפסה. אני זוכר את מבט התמיהה שהובן מיד שהחלפתי במושב הראשון של "כל ישראל חברים" בו ניתנה לי ההזדמנות לעבוד לאחר שובי מהשבי, עם חבר הוועד המרכזי, אסיר לשעבר, שהגיע גם הוא בפעם הראשונה מאז השחרור. בחדר הזה, מרוקן מרהיטיו על ידי הגרמנים, במתקן המאולתר הזה, שבו הצטערנו על כל כך הרבה שמתו, היה מוזר לראות את ההמשכיות מתחדשת בצורותיה הישנות מעבר לחללים, על ידי קליטתם מחדש בדרך כלשהי, כקיום של פעם.

ואז זה היה בסדר. המפגשים התקיימו אחד אחרי השני. הדיונים החזירו אותנו בהדרגה לכל נושאי התקופה שלפני המלחמה. הצדענו למכרים ותיקים. הם לא הושמדו. אפילו לא החלפנו מבטי תמיהה.

מהמכרים הוותיקים האלה, לפעמים פחתו אך לפעמים גדלו, פגשנו רק כמה במהלך החודשיים האחרונים. הצעדים שנקטו השלטונות האנגליים נגד היהודים בארץ זו של אבותיהם שנכבשה ונבנה מחדש בהקרבה, בדם ובעבודה – אבל אלה הם הילדים המדהימים של הספר הלבן של 1938 – התסיסה העקובה מדם בעיר קילצה הפולנית שמוכיחה את האקטואליות של הפוגרום למרות השיפורים של הטכניקה הגרמנית, שומרת על המאפיינים של אלה שהבהילו את העולם היהודי מאז 1920. והכומר הקתולי הפולני הזה, ששכח אפילו את הדוגמאות הראויות להערצה של הכנסייה במהלך המלחמה – (שלא נזכיר את הבשורות והנביאים, הם כל כך רחוקים!) – שמצא הצדקות למעשי הטבח האלה, לא שמענו את זה כבר ב-1938? לכאב ולזעם שהעובדות והאנשים האלה מעוררים בנו, לתדהמה מול אדישות העולם, שבו מתבצעים עסקים רגילים, מתווספת לדור שלם חרדה עמומה. האם עלינו להאמין שגודל הניסיון שלנו כבר ממוקם במסגרות ההיסטוריה שנקבעו מראש, שהמתים שלנו ללא קברים נמצאים בטורים של הסטטיסטיקה? שההיסטוריה של הספרים – המקצועיים – כבר מחזירה לפרופורציות הנכונות שלה, למעמד שלה ולקטגוריה שלה, אירוע מחוץ לכיתה וללא תקדים? שצמצום לדרגת הדורות שלנו, שורדים את עצמנו, אנחנו כבר משמיעים את הפתגם הישן של אנשים שאינם מסוגלים להווה: "היסטוריה היא התחלה מחדש נצחית"? לא היינו רוצים את זה. אנחנו לא רוצים את זה שוב, כל מה שהיה יוצא דופן – ובואו נגיד סוף סוף את המילה – דתי בהרפתקה שלנו, לא מצליח לשבור את מהלך הדברים הבלתי נסבל. שטעינו בפורמט הגורל שלנו.

[1] Bulletin Intérieur de l'Alliance Israélite Universelle, 2ème année, numéro 9, Juillet 1946

[2] בזמן פרסום הכתבה – 1946 – לוינס היה בן 40 בדיוק.

[3] Information Juive, n°142, 1963.

[4] מובנה וכיוונה של ההיסטוריה, חירות קשה (מסות על היהדות), תל-אביב 2007, עמ' 303-305.

[5] הלכות תשובה ט ב.

[6] ראו מדרש תנחומא (בובר) פרשת דברים ד.