תפקיד המזוזה

בפרשתנו מובא:

וְשַׂמְתֶּם אֶת דְּבָרַי אֵלֶּה עַל לְבַבְכֶם וְעַל נַפְשְׁכֶם וּקְשַׁרְתֶּם אֹתָם לְאוֹת עַל יֶדְכֶם וְהָיוּ לְטוֹטָפֹת  בֵּין עֵינֵיכֶם. וְלִמַּדְתֶּם אֹתָם אֶת בְּנֵיכֶם לְדַבֵּר בָּם בְּשִׁבְתְּךָ בְּבֵיתֶךָ וּבְלֶכְתְּךָ בַדֶּרֶךְ וּבְשָׁכְבְּךָ וּבְקוּמֶךָ. וּכְתַבְתָּם עַל מְזוּזוֹת בֵּיתֶךָ וּבִשְׁעָרֶיךָ. לְמַעַן יִרְבּוּ יְמֵיכֶם וִימֵי בְנֵיכֶם עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה' לַאֲבֹתֵיכֶם לָתֵת לָהֶם כִּימֵי הַשָּׁמַיִם עַל הָאָרֶץ. (דברים יא יח-כא).

בעל הטורים לומד מן הפסוקים הנ"ל שאריכות ימים תלויה בקיום מצוות המזוזה: "כל הזהיר בה יאריכו ימיו וימי בניו, דכתיב "למען ירבו ימיכם וימי בניכם". ואם אינו זהיר בה יתקצרו, דמכלל הן אתה שומע לאו".[1] המחבר בשולחן ערוךהולך בעקבותיו: "כל הזהיר בה [במצוות המזוזה] יאריכו ימיו, וימי בניו. ואם אינו זהיר בה, יתקצרו".[2]

יתירה מזו: מהנאמר בבבלי בעניין אונקלוס הגר, משתמע כי מתפקיד המזוזה לשמור על הבית ועל המתגוררים בו. כך הוא מתבטא בעניינה באזני הפקידים הרומאיים: "מנהגו של עולם, מלך בשר ודם יושב מבפנים ועבדיו משמרים אותו מבחוץ, ואילו הקב"ה, עבדיו מבפנים והוא משמרן מבחוץ".[3] וכן מובא בירושלמי:

ארטבון [מלך פרס] שלח לרבנו הקדוש חד מרגלי טבא אטימיטון [מרגלית אחת, השווה סכום שאין להעריכו]. אמר ליה: שלח לי מילה [דבר] דטבא דכוותה [ששווה כמוה]. שלח ליה חד מזוזה. אמר ליה: מה אנא שלחי לך מילה דלית לה טימי ואת שלחת לי מילה דטבא חד פולר! [אני שלחתי לך דבר שאין להעריכו ואתה שלחת לי דבר ששווה מעה אחת]אמר ליה: חפציך וחפצי לא ישוו בה. ולא עוד אלא דאת שלחית לי מילה דאנא מנטיר לה, ואנא שלחית לך מילה דאת דמך לך והיא מנטרא לך [אתה שלחת לי דבר שאני צריך לשמור אותו, ואני שלחתי לך דבר שגם כשאתה ישן היא שומרת אותך] דכתיב "בהתהלכך תנחה אותך וגו'" (משלי ו כב).[4]

ספר השאילתות יודע לספר שבתו היחידה של אותו ארטבן חלתה בעקבות כניסת שֵׁדָה לביתם, והנה "כיון שנטל ארטבן את המזוזה ושם לה על הפתח מיד ברחה אותה שֵׁדָה"[5], ובתו הבריאה. בעל הטורים מציין את סגולה זו של מצוות המזוזה: "הבית נשמר על ידה", והב"ח מוסיף שלא מדובר כאן בשכר הרגיל המגיע לכל מי שמקיים מצווה, אלא בתכונה מיוחדת של מצווה זו: "איכא הנאה וריווח מגוף המצווה עצמה, שהבית נשמר על ידה. וזה נוסף לו על השכר שייתן לו הקב"ה על קיום המצווה"[6]. מכאן המסקנה האופרטיבית, אליבא דחסידות חב"ד:

קיום מצווה רק למען שכרה איננו קיום בשלימות כי זהו קיום "שלא לשמה"… אך לא כן בעניין השמירה של המזוזה… קיום המצוה למען השמירה איננו פוגם בשלמותה, כיון שזה איננו שכר המצווה, אלא תוצאה וחלק ממנה עצמה… ואף יותר מכך… זוהי מטרת המצווה – "לשימור עביד".[7]

אדם שמקיים מצוה, צריכהלהיות מחשבתו, שהנו מקיים זאת אך ורק משוםשכך הוא רצון הבורא יתברך שמו, כלמחשבה אחרת כגון למען תועלת השכר שבמצווה, לשם כבוד וכדו', הרי אף על פי שהוא קיים אתהמצווה, אך המחשבה מחסרת בשלמות קיום המצווה, כי מצוות צריך לקיים "לשמה" והואקיימה "שלא לשמה" מה שאין כן לגבי מצות מזוזה, מכיון והשמירה היאחלק מהמצווה, הרי בהתכוונו, בעת קביעת המזוזה, למען תועלת השמירה שבה – לאפגם כלל במצווה, שהרי "לשימור עביד".

באותו הקשר, כותב רבי אהרן הכהן מלוניל: "מנהג פשוט שכותבים על המזוזה מבחוץ… שדי… וטעם למה כותבים זה השם יותר מן האחרים לפי שהוא נוטריקון שומר דירת ישראל"[8]. הזוהר גם מצא רמז לשמירה זו בשם המזוזה: "מלאך המשחית זז משם, וניצול האדם מכל נזק ומכל משחית. מנלן? ממה דכתיב מזוזות, מאותיותיו משמע ז"ז מו"ת, שלא נתן רשות למשחית לחבל וזז מפתחו"[9]. רבי אליעזר ממיץ מעיד על כך שאנשים הורגלו להוסיף שמות מלאכים וציורי חותמות של מלאכים: "הורגלו העולם לתוספת שמירת הבית לכתוב בסוף השורות חותמות ושמות של מלאכים, ואינם עכובא אף לא מצוה אלא תוספת שמירה".[10]

יש גם שלומדים ממה שנאמר במשנה שמסגולות המזוזה להגן לאו דווקא על הבית. כך כתוב במשנה: "מקל שיש בו בית קבול מזוזה ומרגליות הרי… טמא".[11] מדוע שמים מזוזה בתוך המקל? רבי עובדיה מברטנורא מבאר: "עושים כך כדי לגנוב את המכס", והרש"ש מבאר "שהיה דרך לשלם מכס ממזוזות. וכמו שהיה נהוג בארצנו לתת מכס מספרי יהודים המובאים מחוץ למדינה". בפירוש "הון עשיר"[12] מופיע פירוש מעניין:

לגנוב אותה מעל הפתח למכור אותה לאחר… סמך זה לעני, מפני שבידו ימצא כזה יותר מכל אדם, שבעוד שממתין על הפתח עד שיוציאו לו פרוסת פת הוא גונב המזוזה, ונותנה בתוך מקל זה החלול כדי שכשיחזור הבעל הבית ויראה שאין מזוזה בפתח ויחשדנו ויחפש אחריו, לא ימצא אותה, כי לא יתן לב שיהיה בית קבול באותו מקל, ובזה יתראה נקי אף על פי שהוא רשע.

מצד שני, התוספות יום טוב סבור שמטרת נשיאת המזוזה בתוך המקל הייתה לשם שמירה על הנוסע: "שהיו האנשים בזמן המשנה נושאים מזוזה עמם וחשבו זה למצווה ולשמירה להם", ושוב חסידות חב"ד רואה בזה אף הוראה נורמטיבית .[13]

נגד גישה זו נאבק בעוז הרמב"ם:

אלו שכותבים מבפנים שמות המלאכים או שמות קדושים או פסוק או חותמות הרי הם בכלל מי שאין להם חלק לעולם הבא, שאלו הטיפשים לא די להם שבטלו המצווה אלא שעשו מצווה גדולה שהיא יחוד השם של הקב"ה ואהבתו ועבודתו כאילו הוא קמיע של הניית עצמן כמו שעלה על לבם הסכל שזהו דבר המהנה בהבלי העולם.[14]

ולא נתבלבל ונחשוב שהרמב"ם מתנגד רק למוסיפים שמות מלאכים או חותמות למזוזה[15]. הוא מתנגד באופן גורף לשיטה הרואה במצוות המזוזה אמצעי שמירה. לדעת הרמב"ם, תפקיד המזוזה הוא להזכיר לאדם את חובתו לאהוב את ה' ולקיים מצוותיו, כפי שהוא כותב במורה הנבוכים:

חייב אדם להיזהר במזוזה מפני שהיא חובת הכול תמיד, וכל זמן שיכנס ויצא יפגע בייחוד השם שמו של הקב"ה ויזכור אהבתו וייעור משנתו ושגיותיו בהבלי הזמן, וידע שאין דבר העומד לעולם ולעולמי עולמים אלא ידיעת צור העולם ומיד הוא חוזר לדעתו והולך בדרכי מישרים. אמרו חכמים הראשונים: כל מי שיש לו תפילין בראשו ובזרועו וציצית בבגדו ומזוזה בפתחו מוחזק הוא שלא יחטא, שהרי יש לו מזכירים רבים, והם הם המלאכים שמצילים אותו מלחטוא, שנאמר "חונה מלאך ה' סביב ליראיו ויחלצם".[16]

הבנה זו בדברי הרמב"ם מקבלת חיזוק ממה שהוא שולל כל ניסיון לנצל את דברי התורה כאמצעי הגנה:

הלוחש על המכה וקורא פסוק מן התורה, וכן הקורא על התינוק שלא יבעת והמניח ספר תורה או תפילין על הקטן בשביל שיישן, לא די להם שהם בכלל מנחשים וחוברים אלא שהן בכלל הכופרים בתורה שהם עושים דברי תורה רפואת גוף ואינם אלא רפואת נפשות, שנאמר "ויהיו חיים לנפשך", אבל הבריא שקרא פסוקים ומזמור מתהילים כדי שתגן עליו זכות קריאתם וינצל מצרות ומנזקים הרי זה מותר.[17]

נמצאנו למדים שהרמב"ם לא מסתפק בשלילת השיטה הרואה במזוזה אמצעי הגנה, אלא מחשיב את המחזיקים בשיטה זו ככופרים בתורה! מסתבר שהרמב"ם לא רואה את עצמו מחויב לדברי אגדה – להוציא פסקי הלכה – המופיעים במקורות, ולא חסרות דוגמאות נוספות לכך. עובדה ידועה היא שהוא גם שולל בצורה נמרצת את מאמרי חז"ל המחייבים אסטרולוגיה וכישוף, וזאת בצורה שלא משתמעת לשתי פנים[18].

---