עין תחת עין: ממון או קנס?
בפרשתנו מופיעים שני סוגים של עונשים כספיים: ממון וקנס. ההבדל ביניהם הוא שבעוד ש-"ממון" הוא פיצוי ישיר על נזק כלשהו, "קנס" הוא בגדר עונש או הרתעה, באשר הכלל הוא: כל המשלם מה שהזיק הרי זה ממון, וכל המשלם יתר על הקרן או פחות ממנו הרי זה קנס[1], כגון תשלומי כפל – בגנבה רגילה – ותשלומי ארבעה וחמשה – כאשר טבח או מכר את הבהמה – חצי הנזק שבעל שור תם משלם, וחמשים כסף של אונס ומפתה. ישנם חילוקי דינים בין ממון לקנס, וביניהם שהמודה בקנס פטור, מה שאין כן במודה בממון.
יצוין שאין המשפט העברי מכיר בקנס כספי המשולם למערכת המשפט או לשלטונות. כל תשלום המשולם על ידי הנאשם מגיע לקרבנו, ויש לזה משמעות כפי שנראה בהמשך. מצד שני, ישנם עונשים הגורמים להפסד כספי לנאשם, ואיש לא נהנה ממנו, כגון הבאת קרבן חטאת בעקבות ביצוע עבירה בשוגג.
הרמב"ם פוסק להלכה:
החובל בחברו חייב לשלם לו חמשה דברים, נזק וצער ורפוי ושבת ובושת… נזק כיצד, שאם קטע יד חברו או רגלו רואים אותו כאילו הוא עבד נמכר בשוק, כמה היה יפה וכמה הוא יפה עתה ומשלם הפחת שהפחית מדמיו, שנאמר "עין תחת עין" (שמות כא כד, ויקרא כד כ), מפי השמועה למדו שזה שנאמר "תחת" לשלם ממון הוא.[2]
לכאורה, משתמע מכאן שה-"נזק" הוא פיצוי כספי לאובדן האבר של הניזק, ואם כן הוא בגדר "ממון". אולם, בהמשך דבריו, הרמב"ם מבהיר שתשלום הנזק נקרא "כופר", זאת אומרת שהוא בעיקר עונש על המפגע, ואם כן בגדר "קנס":
זה שנאמר בתורה: "וְאִישׁ כִּי יִתֵּן מוּם בַּעֲמִיתוֹ כַּאֲשֶׁר עָשָׂה כֵּן יֵעָשֶׂה לּוֹ" (ויקרא כד יט) אינו לחבול בזה כמו שחבל בחברו, אלא שהוא ראוי לחסרו אבר או לחבול בו כמו שעשה ולפיכך משלם נזקו, והרי הוא אומר: "וְלֹא תִקְחוּ כֹפֶר לְנֶפֶשׁ רֹצֵחַ" (במדבר לה לא), לרוצח בלבד הוא שאין כופר אבל לחסרון איברים או לחבלות יש כופר.[3]
ובמורה הנבוכים הרמב"ם כותב דברים דומים, כאשר הוא מבכר את הבנת ההוראה "עין תחת עין" על פי פשוטה:
בדרך כלל נקבע עונשו של כל התוקף את זולתו שייעשׂה לו כאשר עשׂה בשווה. אם הזיק לגוף יינזק בגופו, ואם הזיק לממון יינזק בממונו… מי שחיסר איבר יחוסר איבר כמותו, "כאשר יתן מום באדם כן יִנָּתֵן בו" (ויקרא כד כ).[4]
הרמב"ם בכוונה הסביר את הדין "עין תחת עין" על פי פשוטו של מקרא כדי להבהיר שמדובר בעונש על המפגע ולא כפיצוי כספי לנפגע. הרי אם בפועל נוהגים כפי שהרמב"ם כתב, הנפגע לא יקבל שום פיצוי על חיסון איברו. אומנם להלכה המפגע משלם ממון לנפגע, אך אין בכך בכדי לשנות את המשמעות העקרונית של הדין שלפיה תשלומים אלה הם מצד הדין הפלילי ולא האזרחי.
ובמקום אחר, משתמע מדברי הרמב"ם באופן ברור ש-"נזק" הוא בגדר קנס: "דיני קנסות, כגון… חבלות"[5]. מכאן שלדעתו מדובר ב"קנס" ולא ב"ממון".
הלחם משנה מקשה על הרמב"ם שמשתמע מהגמרא שהחבלות הן בגדר ממון ולא קנס, כפי שכתוב: "נזק וחצי נזק וכו'. נזק היינו חבלות!.. תנא ממונא, וקתני קנסא"[6]. והוא מיישב: "יש לומר, דלכל דבר דצריך מומחים קרי ליה דיני קנסות", כך שלדעת הלחם משנה הרמב"ם יסבור בכל זאת שהחבלות הן בגדר ממון. אלא שמסתבר שטענה זו איננה נכונה, על פי מה שהובהר לעיל, וכן לאור מה שהוא קובע להלכה במקרה שאין עדים[7]:
הודה החובל שהוא חבל משלם חמישה דברים, שהרי העדים היו שם שנכנס לתוך ידו שלם בשעת המריבה ויצא חבול. אבל אם לא היו שם עדים כלל, והוא אומר: "חבלת בי", והודה מעצמו, פטור מן הנזק ומן הצער וחייב בשבת ובושת וריפוי על פי עצמו… ולמה משלם אדם שלשה דברים אלו על פי עצמו? שהשבת והריפוי ממון הוא ואינו קנס, שאם לא ייתן לו, הרי חסרו ממון, שהוא מתרפא בו ובטל ממלאכתו. והבושת לא הגיעה לו אלא בשעה שהודה בפנינו שהוא חבל בו, שהנחבל שלא חבל בו בפני בני אדם אין לו בושת והודאתו בבית דין היא שביישה אותו.[8]
נמצאנו למדים כי לשיטת הרמב"ם תשלומי נזק וצער הם בגדר קנס. על כך תמה המנחת חינוך "והנה דבר זה דפסק הרמב"ם, דנזק הוי קנס, הוא חידוש גדול"[9]. הרי הסברה אומרת כי "נזק" הוא פיצוי כספי על אובדן האבר, ולפי הבנה זו הוא היה אמור להשתייך לקטגוריה של "ממון".
נשתדל לבאר את שיטת הרמב"ם בעניין ה-"נזק". לדעתו, כל תשלום הוא בגדר קנס מלבד תשלום שמגיע תמורת הפסד ממוני ישיר שהוא בגדר ממון, כגון ריפוי ושבת. תשלום הצער הוא פיצוי ממוני על פגיעה שאינה ממונית, ולכן הוא בגדר קנס. אם כן, היה מקום לחשוב שתשלום הנזק הוא פיצוי כספי לאובדן אבר של הנפגע, כעין תשלום לאחר מעשה על האבר שנלקח ממנו. אלא שהבנה זאת איננה תואמת את רוח התורה. הרי משתמע מהמקורות שגופו של האדם אינו שייך לו[10]. כך הדבר מסוכם על ידי הרב יוסף: "אין לאדם רשות ובעלות על גופו ונפשו, שהכל הוא קנינו של השי"ת יוצר האדם"[11]. גם הרב זוין מתייחס לעניין בעלותו של האדם על אברי גופו והוא מסיק כי הם אינם שייכים לו. הנדון הוא משפט שיילוק[12] שבו הגוי אנטוניו מִשכן מבשרו לשיילוק היהודי והלה תובע מן הגוי לקיים את תנאו, והרב זוין מבאר שעל פי ההלכה היהודית, שיילוק איננו זכאי לתבוע את קיום התנאי, כדלהלן:
כח החיים של האדם איננו שלו… לא בלבד שהאדם אסור לאבד את חייו, כולם או מקצתם, אלא שאין החיים הללו שלו כלל. אם הוא מוכר או נותן או ממשכן את בשר גופו לחתיכה ולקציצה למי שהוא, הרי זה כאילו מקנה דבר שאינו שלו, שאין הקניין נתפס כלל. ״ה׳ נתן וה' לקח״ איננה מליצה של תנחומין גרידא, אלא שזוהי הגדרת המציאות, נתן הקב״ה את החיים לאדם שישתמש בהם, אבל לא שיהיו קנויים לו לעשות בהם כאדם העושה בתוך שלו. לקחת את החיים בחזרה אפשר רק למי שנתנם, להקב"ה, ולא לאדם עצמו. איננו בעל הבית, במובן זה, על עצמו. אנו רואים, אפוא, שאבריו של האדם אינם ברשותו כלל – הוא איננו בעליהם והם אינם שלו, ולא יוכל לעשות בהם שום משא ומתן (מלבד שעבודים של מלאכה ועבודה), ואינם נתפסים לא במכירה ולא במתנה ולא במשכנתאות ואפותקאיות וכדומה. החוזה של שיילוק-אנטוניו הוא, לפי ההלכה, בטל ומבוטל מעיקרו. בטל ומבוטל אפילו במקרה אם חתיכת הבשר החי לא הייתה מסכנת את כל חייו של האדם. כל שכן כשבאמת אין כל בטחון ש״ניתוח״ כזה לא יוציא את האדם מן העולם לגמרי. ומכיוון שכך, חבלה בגופו וקטיעת אבר ממנו אינו נחשב כנזק ממוני, בניגוד לפגיעה ברכוש.[13]
יש סימנים לכך שזוהי גם דעת הרמב"ם, שכתב בעניין דינו של גואל הדם:
מוזהרים בית דין שלא ליקח כופר מן הרוצח ואפילו נתן כל ממון שבעולם, ואפילו רצה גואל הדם לפטרו, שאין נפשו של זה הנהרג קניין גואל הדם אלא קניין הקב"ה, שנאמר "ולא תקחו כופר לנפש רוצח" (במדבר לה לא-לג).[14]
לפי הבנה זו, אין כל פלא ש-"נזק" לא יהיה בגדר ממון. הרי לא מגיע לאדם כל פיצוי ממוני על אובדן אבר שבאמת לא שייך לו. אלא שלפי הבנה זו מתעוררת שאלה אחרת: הרי הפגיעה מן הסתם גורמת לאובדן הכנסה מצד הנפגע, וה"נזק" בא לכאורה לפצות אותו על כך. כך משתמע ממה שכותב הרמב"ם:
אם חסרו אבר או קטע ידו נותן דמי ידו שהוא הנזק, ושבת רואים אותו כאילו הוא שומר קישואים ורואים כמה הוא שכר שומר קישואים בכל יום ועושים חשבון כל ימי חליו של זה ונותן לו. וכן אם קטע רגלו רואים אותו כאילו הוא שומר על הפתח, סימא את עינו רואים אותו כאילו הוא טוחן ברחיים וכן כל כיוצא בזה"[15].
זאת אומרת שמרגע שהמפגע שילם את דמי אברו של הנפגע, דמי השבת שהוא גם משלם לו על זה שבתקופה מסוימת הוא נמנע מלעבוד מחושבים על בסיס עבודה פשוטה שניתנת לבצע על ידי אדם נכה. אובדן ההכנסה הנגרם על ידי הנכות מכוסה על ידי תשלומי נזק. אז למה זה לא ממון?
הרב פיינשטיין מיישב את שיטת הרמב"ם בכך שלדעתו דבריו מתייחסים למקרה מיוחד בו לא נגרם כל נזק ממוני עקב החבלה:
הא שכתב הרמב"ם דנזק הוא קנס ולא ממון, היינו דווקא בכהאי גוונא… שחבל בו ולא חסרו אבר המבטלו ממלאכתו. דאילו חסרו אבר המבטלו ממלאכתו בוודאי הווה ממון… אבל אם חבל בו חבלה שאינה חוזרת ואין כאן ביטול מלאכה כלל הרי באמת אין כאן חסרון ממון, דאינו עומד להימכר… ואינו אלא חומרא הא דמחייבים אותו לשלם נזק המפחתתו מדמיו, והוי יותר מכפי שהזיק ומשום הכי באופן אחד היינו שחסרו אבר ליכא למימר דהוה קנס, דבוודאי הווה ממון ולא גרע משבת.[16]
הרב פיינשטיין סובר אפוא – אליבא דרמב"ם – שיש לחלק בין נזק לשבת. בעוד שהשבת בא לתת פיצוי על אובדן ההכנסה הנגרם על ידי הבראת הנפגע, משמעות הנזק היא להעניש את המפגע ואכן הוא בגדר "קנס", בתנאי שאין לזה כל משמעות ממונית. ואילו אם יצטרך עד סוף ימיו להסתפק במקצוע פחות מכניס בעקבות פגיעתו הגופנית, תשלומי נזק יחזרו להיות בגדר "ממון".
אלא שלפי הבנתנו, אין צורך ב-"אוקימתא" של הרב פיינשטיין: הרי לפי הרמב"ם הנזק הוא בעיקר עונש על המפגע. יחד עם זה, היות והתשלום מגיע לנפגע, הוא בדיעבד גם משמש כפיצוי כספי על כך שיצטרך מעכשיו להסתפק במקצוע פשוט יותר ומכניס פחות. כביכול חז"ל "תפסו טראמפ" והשתמשו בנזק כדי לפצות את הנפגע על אובדן ההכנסה הנגרם על ידי פגיעתו. אף במקרה שלפני הפגיעה הנפגע עסק כבר במקצוע "שומר קישואים", מגיע לו פיצוי כספי על כך שבפוטנציאל נמנע ממנו לעסוק במקצוע מכניס יותר. אבל אין זה משנה את העיקר, שמדובר בעונש על המפגע, ולכן הוא יהיה פטור אם הוא מודה.
לפי הרמב"ם, תשלומי נזק משמשים אפוא מטרה כפולה: מצד אחד עונש על המפגע, וזה העיקר, ומצד שני פיצוי על אובדן הכנסה של הנפגע. הרי מעיקר הדין, היו צריכים לעשות למפגע מה שעשה לנפגע, ואז הנפגע לא היה מקבל פיצוי על אובדן ההכנסה, שהיה כנראה כלול בשבת[17]. אבל היות והעונש על המפגע הוא כספי, הוא מכסה את אובדן ההכנסה.
לפנינו דוגמה מאלפת של הלכה הזורקת אור על עמדתו העקרונית של הרמב"ם בנושא פילוסופיה של המשפט.
[1] על פי המשנה כתובות ג ט.
[2] משנה תורה, הלכות חובל ומזיק א א-ב.
[3] שם ג.
[4] מורה הנבוכים ג מא.
[5] הלכות סנהדרין ה ח.
[6] בבלי סנהדרין ג ע"א.
[7] אינני יודע איך הרמב"ם מתאים את שיטתו למה שנאמר בגמרא המובאת לעיל, ממנה אמנם משתמע – כפי שציין הלחם משנה – שנזק הוא בגדר ממון.
[8] הלכות חובל ומזיק ה ו-ז.
[9] מנחת חינוך מצוה מט.
[10] בניגוד למה שלכאורה משתמע מדברי רש"י (שמות כא כה), המצטט את מה שנאמר בגמרא: "בהחובל דרשוהו רבותינו לחייב על הצער אפילו במקום נזק, שאף על פי שנותן לו דמי ידו, אין פוטרין אותו מן הצער לומר הואיל וקנה ידו יש עליו לחתכה בכל מה שירצה, אלא אומרים יש לו לחתכה בסם, שאינו מצטער כל כך, וזה חתכה בברזל וצערו".
[11] הרב עובדיה יוסף, שו"ת יחוה דעת ג פה.
[12] מתוך ויליאם שייקספיר, הסוחר מוונציה. במחזה מוצג היהודי המלווה בריבית שיילוק, המחתים את אנטוניו, הוא הסוחר מוונציה, על כתב ערבות, שלפיו אם לא ישלם את חובו במועד, יאלץ לשלם את החוב בליטרת בשר מבשרו.
[13] משפט שיילוק לאור ההלכה, מתוך שלמה יוסף זוין, לאור ההלכה: בעיות ובירורים, ירושלים תשס"ד.
[14] הלכות רוצח ושמירת הנפש א ד.
[15] הלכות חובל ומזיק ב יא.
[16] הרב אליהו פיינשטיין, הליכות אליהו הלכות חובל ומזיק ה ו.
[17] לפי הבנה זו, יתכן שבמקרה שאין עדים והמפגע מודה, אובדן ההכנסה יהיה כלול בשבת, אלא שאין הרמב"ם כותב את זה, והדבר צריך עיון.