הצגת הבעיה

מובא בפרשתנו:

כִּי יִקָּרֵא קַן צִפּוֹר לְפָנֶיךָ בַּדֶּרֶךְ בְּכָל עֵץ אוֹ עַל הָאָרֶץ אֶפְרֹחִים אוֹ בֵיצִים וְהָאֵם רֹבֶצֶת עַל  הָאֶפְרֹחִים אוֹ עַל הַבֵּיצִים לֹא תִקַּח הָאֵם עַל הַבָּנִים. שַׁלֵּחַ תְּשַׁלַּח אֶת הָאֵם וְאֶת הַבָּנִים תִּקַּח לָךְ לְמַעַן יִיטַב לָךְ וְהַאֲרַכְתָּ יָמִים (דברים כב ו-ז).

ונשאלת השאלה: האם מדובר במצוה מותנית, או במצוה מוחלטת? במילים אחרות, ניתן להבין את הוראה זו של התורה בשני אופנים, כדלהלן:

• אם האזרח רוצה לאכול את הביצים, ואם האם רובצת עליהם, חובה עליו לשלח את האם ולא להרוג אותה. אבל אין כל סיבה לנהוג כך אם אין לו עניין בביצים. מצוה זו תהיה כמו למשל המצוה לכתוב גט לאשתו אם ברצונו לגרש אותה, ואין להעלות על הדעת שאדם מחויב להיכנס במצב כזה כדי שיתאפשר לו לקיים מצוות כתיבת גט לאשתו.
• או אולי יתכן שיש עניין דתי לקיים מצוות קן ציפור: בן ישראל חייב למצוא הזדמנות לקיים מצווה זו, או לפחות יזכה בזכות נוספת אם ינהג כך, ולכן עליו להשתדל להגיע במצב כזה שיוכל לקיים את המצווה.

כדי לפתור דילמה זו עלינו לחקור את מה שנאמר בנידון במקורות, ולהביא את דעות הפוסקים בשאלה זו. נסיים ברקע ההגותי של שתי תפיסות הנ"ל.

המחלוקת ההלכתית

בגמרא כתוב כדלהלן:

"כי יקרא קן צפור לפניך": מה תלמוד לומר? לפי שנאמר "שלח תשלח [רש"י: ב' פעמים שומע אני לחזור אחר המצוה הזאת עד שתבא לידו] את האם ואת הבנים תקח לך", יכול יחזור בהרים וגבעות כדי שימצא קן? תלמוד לומר "כי יקרא": במאורע לפניך [הכתוב מדבר לכשיקרא].[1]

מכאן משתמע שאין חובה לחפש בכל מחיר לקיים את מצווה זו, אלא רק אם היא מזדמנת. אלא שדבר אחד עדיין לא ברור: אדם שיפגוש בדרכו קן ציפור, האם הוא חייב או לפחות רצוי לשלח את האם ולקחת את הביצים, או רק אם הוא אמנם רוצה את הביצים?

בנקודה זו חלוקים הפוסקים:

• החזון אי"ש סבור שאין כל מצוה לשלח את האם אלא אם כן הוא רוצה לקחת את הביצים[2]. וכן מבואר במאירי, שכותב:

מצות שלוח הקן אינה מצוה שיהא צריך לחזר אחריה, רצונו לומר שאם ימצא לו קן שיטול את הבנים כדי שיקיים מצות שלוח באם או שיחזר אחר מצוה זו בהרים וגבעות, אלא לכשיזדמן לידו יקיים.[3]

וכן משמע מדברי התוספות שכתב: "אסור ליקח עד שישלח"[4], וכן משמע מדברי הטור[5] שכתב שבכל מקום שימצאנו "אסור ליקח האם מעל הבנים". זאת אומרת שהמצווה מצטמצמת לאיסור לקחת את האם במקרה שהוא רוצה את הביצים, אבל אין מצווה לקחת אותן.

החתם סופר גם סבור שאין חובה לקיים את המצוה אם אין לו עניין בביצים, והוא מביא הוכחה לכך:

יש ראיה ממשנתינו סוף חולין[6] "ומה מצוה קלה שהיא כאיסר אמרה תורה למען ייטב לך וכו'", והשתא אי אמרת בשלמא שלא הטילה תורה חיוב לשלח אלא אם צריך לעופות ואם כן בשלוח האם הווה ליה הפסד כאיסר שאינו יכול לזכות מן ההפקר כרצונו אתי שפיר, אבל אי הטילה תורה חיוב לכל הרואה קן ואין צריך לעופות כלל שיפנה מדרכו וישלח האם אם כן אפילו הפסד כאיסר ליכא? שהרי אינו חפץ לא באם ולא בבנים, ואי משום הפסד זמנו שצריך לבטל ממלאכתו ומהילוכו ולשלח, אם כן מאי פסקא דאינו אלא כאיסר הלא אדהכי והכי בטיל משווקים… אלא על כרחך שאינו צריך לשלח אם אינו רוצה בבנים.[7]

אם האדם חייב לקיים את מצווה זו גם אם אין לו כל עניין בביצים, הזמן שיקדיש למצווה זו במקום לטפל בעסקיו יעלה לו בהחלט יותר מאיסר בלבד.

• החוות יאיר סבור שיש כן חובה לקיים את מצוות שילוח הקן במקרה שהיא מזדמנת, ובשולחן ערוך משמע קצת כדבריו שכתב שבכל מקום שימצאנו "חייב לשלח"[8]. כפי שנאמר בגמרא הוא אמנם לא חייב ללכת "בהרים וגבעות", אבל אם נתקל בדרכו בקן ציפור הוא חייב להזדקק לו[9].

 

הרקע ההגותי של המחלוקת

הדעות החלוקות שהובאו לעיל אמנם מסתמכות על המקורות וחולקות על אופן הבנתם, אבל אין ספק שבבסיסן ישנה השקפת עולם שיש לבררה. הרי לכאורה מצווה זו באה להגן על חיי האם במקרה שהאדם אינו מעוניין אלא בביצים, אם כן איזה עניין יהיה לקיים אותה כאשר הוא אינו חפץ בהן?

החוות יאיר הרגיש בקושי זה, והוא הסתמך על קטע בזוהר[10] כדי להסביר את טעם המצווה: "הכי מסתבר לטעם שכתב בזוהר שהוא כדי שהעוף אם העופות תצטער ותפרח ממקום למקום לבקש את בניו, ועל ידי כך יתגלגלו רחמי המקום ברוך הוא על בניו שבגלות". כך שיש עניין לשלח את האם גם אם אין לו צורך בביצים כדי לעורר את רחמיו של הקב"ה על עם ישראל. החתם סופר שולל את טעם זה מכמה סיבות:

אך ש"ס דילן על כרחך לא סבירא ליה הכי, דהרי להנ"ל תינח בזמן שאין בית המקדש קיים, אך בזמן שבית המקדש קיים, כגון בימי דוד ושלמה… ומכל שכן לעתיד לבוא מאי איכא למימר?… אלא על כרחך ש"ס דילן לא סבירא ליה כזוהר הנ"ל, וידוע היכי דפליגי הנגלה עם הנסתר אין לנו עסק בנסתרות והנגלות לנו ולבנינו.

הרי לפי הזוהר לא מובן מדוע מצווה זו נוהגת גם כאשר עם ישראל באושר. אם כן, חז"ל אינם מקבלים את טעם המובא בזוהר, והפסיקה ההלכתית אינה מתחשבת בדברי קבלה כאשר מתברר שיש חילוקי דעות ביניהם לבין מה שנקבע בתלמוד.

ומצד שני, לכאורה טעם מצווה זו היא שלא נתאכזר על בעלי חיים, אלא אם כן יש צורך חיוני בזה, ואם כן לא תהיה כל סיבה לקחת את הביצים ולשלח את האם אם אין לאדם עניין בביצים הללו. כך אמנם כותב החתם סופר:

עיין רמב"ן בנימוקי חומש שלו (דברים כב ו) כתב על פי רמב"ם במורה נבוכים[11] וכן כתוב בספר החנוך להרא"ה (מצוה תקמ"ה) בטעם המצוה ההיא שלא נתאכזר לעקור אם על בנים… שלא נלמוד להתאכזר ונתקן מדותינו. והנה לפי טעם זה מבואר דאם אינו צריך לבנים, לא מיבעיא דאינו מחוייב לשלח האם אלא אכזריות נמי עביד, ובמקום שנלמוד שלא נתאכזר אדרבא נרגיל עצמנו באכזריות ולצער בעלי חיים על מגן לגרש האם מעל בניה וצער בעלי חיים דאורייתא, אלא שכתב רמב"ן שלא הגיעו רחמיו על בעלי חיים אם הוא לצורך האדם, אבל אם איננו לצורך אדם שאינו צריך לבנים אכזריות היא זו לגרש האם מעל בנים.

אמנם כתוב בתורה "ואת הבנים תיקח לך", אבל אין לראות בזה מצווה חיובית אלא רשות, כפי שמציין חכם צבי: "מה שאמרה תורה הבנים תקח לך הוא רשות כענין "ששת ימים תעבוד וששת ימים תעשה מעשיך" שאינן אלא רשות"[12].

אולם ניתן להבין כי יש כאן מחלוקת עקרונית בעניין השקפת עולם כללית על חיי הדת: השאלה היא האם מצפים מהאדם הדתי לפעול בכל צעדיו על פי ציוויים דתיים, או לחילופין מותר לו לחיות חיים אנושיים עם כל המשתמע מזה, על פי שיקולים שכליים, רגשיים, כלכליים ועוד, אלא שחובות הדת באות להגביל פעילות זו ולאסור עליו מעשים מסוימים ולחייב אותו לקיים מעשים מסוימים אחרים. החתם סופר, בהסתמכו על דברי החכם צבי, רואה במעשים רבים מה שהוא מכנה "רשות", וכפי שאין כל חובה דתית לעבוד ששה ימים בשבוע, הוא יכול לפעול בתחומים רבים על פי שיקולים שאין להם כל זיקה עם הדת, כל עוד הוא מבצע את מה שהוא חייב על פי מצוות עשה זו או אחרת, ונמנע מלעבור על מצוות לא תעשה. לפי חוות יאיר המצב אינו כך: על פי השקפתו, הדת שלטת בכל תחומי החיים, כל פעילות אנושית היא מצווה – או עבירה – ואין מקום לפעילות רשות. כנראה שלדעתו ישנו אף חיוב מן התורה לעבוד שישה ימים בשבוע! הרי ליהודי מוטל להיות מסור באופן טוטאלי לחיי תורה ומצוות, כך שלא יתכן קיום של אזור נייטראלי שבו המעשים אינם לא חובה ולא איסור.

לכן הם חולקים במצוות שילוח הקן. אם התורה הורתה לשלח את האם כאשר האדם רוצה את הביצים, החוות יאיר רואה בזה מעשה רצוי, ובזה הוא מקיים את רצון ה', יהיה טעם המצווה אשר יהיה. ולעומתו החתם סופר טוען שמדובר כאן בפעילות כלכלית – האדם רוצה את הביצים מפני שהוא מתכוון לאכול אותן – ולכן אין כאן התערבות הדת לקבוע אם עליו לעשות זאת או לא. רק שבמקרה שהוא מעוניין בביצים עליו לנהוג כמצוות התורה. ואין מקום לטעון שעדיף לקיים מצווה זו בכל מקרה כדי שיהיה עסוק במצווה, באשר מעשה זה יסתור את טעם המצווה, שהוא להגן על בעלי חיים. הרי לפי טעם זה ההגנה המרבית תושג אם הוא בכלל לא יזדקק לקן הזה!

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

[1] בבלי חולין קלט ע"ב.

[2] חזון אי"ש יורה דעה קע"ה ב.

[3] בית הבחירה למאירי חולין קלט ע"ב.

[4] תוספות חולין קמ ע"ב ד"ה שני סדרי ביצים זה על גב זה מהו.

[5] טור, יורה דעה, רצב.

[6] חולין יב ה.

[7] שו"ת חתם סופר חלק א (אורח חיים) סימן ק

[8] שולחן ערוך, יורה דעה, רצב ג.

[9] שו"ת חוות יאיר, יורה דעה סז.

[10] תיקוני זוהר תקונא שתיתאה (דף כא ע"א).

[11] ראו מאמרי /פרשת-כי-תצא-האומר-על-קן-צפור-יגיעו-רחמיך/https://alex-klein.co.il/

[12] שו"ת חכם צבי פג.