האם "בן אשה ישראלית והוא בן איש מצרי" יהודי מלידה?

עמדת ההלכה הפסוקה בעניין "מי יהודי?"

ידוע היטב כי מעמדו של הילד הנוצר מנישואים מעורבים נקבע על פי מעמד אימו. דין זה מופיע במשנה: "כל מי שאין לה לא עליו ולא על אחרים קידושין – הוולד כמותה, ואיזה זה? זה ולד שפחה ונכרית". הגמרא דורשת את הפסוק: "וְלֹא תִתְחַתֵּן בָּם בִּתְּךָ לֹא תִתֵּן לִבְנוֹ וּבִתּוֹ לֹא תִקַּח לִבְנֶךָ. כִּי יָסִיר אֶת בִּנְךָ מֵאַחֲרַי וְעָבְדוּ אֱ-לֹהִים אֲחֵרִים" (דב' ז:ג-ד) כך: "בנך הבא מישראלית קרוי בנך, ואין בנך הבא מן העובדת כוכבים קרוי בנך, אלא בנה".[1]

לכל הדעות, כשהגמרא כותבת "בנך" היא מתכוונת לנכדך. לפי רש"י, המשמעות של "כי יסיר" היא שהוא – הגוי – ימשוך את נכדך לעבודה זרה, ועל כך יש להצטער מפני שמדובר ביהודי. ואילו הרמב"ם מבין את הדרשה בצורה אחרת: לדעתו, הקטע "כי יסיר את בנך" מתייחס למקרה הסמוך לו, היינו שהאם גויה, וה"הסרה" שמדובר עליו היא שזרעך לא יהיה יהודי.[2]

ישנה גם הוכחה לפסיקה זו מימי עזרא[3]. הרי מסופר:

וַיַּעַן שְׁכַנְיָה בֶן יְחִיאֵל מִבְּנֵי עֵילָם וַיֹּאמֶר לְעֶזְרָא אֲנַחְנוּ מָעַלְנוּ בֵא-לֹהֵינוּ וַנֹּשֶׁב נָשִׁים נָכְרִיּוֹת מֵעַמֵּי הָאָרֶץ וְעַתָּה יֵשׁ מִקְוֶה לְיִשְׂרָאֵל עַל זֹאת. וְעַתָּה נִכְרָת בְּרִית לֵא-לֹהֵינוּ לְהוֹצִיא כָל נָשִׁים וְהַנּוֹלָד מֵהֶם בַּעֲצַת ה' וְהַחֲרֵדִים בְּמִצְוַת אֱ-לֹהֵינוּ וְכַתּוֹרָה יֵעָשֶׂה.[4]

היות וגירשו את "הנולד מהם", מכאן שילדי הגויות הם בגדר גויים.[5]

נמצאנו למדים כי לפי ההלכה נקרא יהודי מי שנולד לאם יהודיה ללא תלות בזהות האב. רבים ניסו להבין את טעמה של הלכה זו: ראשית, מדוע שזהות היילוד לא תהיה תלויה בזהותם של שני ההורים, ושנית, אם הורה אחד בלבד אמור לקבוע את מעמד הילד, מדוע שזה לא יהיה האב? הרי הלכות רבות בתורה ובחז"ל מייצגות מבנה פטריארכאלי כבסיס להנהגות וחוקים אחרים: דמויות תנ"כיות מיוחסות לרוב למשפחת אביהן בלבד, חוקי הירושה וחלוקת הקרקע מחזקים את הטענה כי הצאצאים מיוחסים לאבות, הכהונה עוברת מאב לצאצאיו, ועוד.

הרב וינברג,[6] על אף הדגשתו שאין אנו יודעים בוודאות את טעמי המצוות, מציע שלושה הסברים על כך שמעמדו של הילד נקבע על פי מעמד האם:

1)                  הסבר ביולוגי: הוולד הוא בעיקר נוצר על ידי אמו.

2)                  הסבר תרבותי: עיקר החינוך נעשה בידי האם.

3)                  הסבר פרקטי: זהות האם היא ודאית, זהות האב לא.

קורינאלדי מוסיף טעם אחר[7]: לדעתו, "ההסבר לחידת הזהות היהודית (של בן ישראלית מנכרי) תלוי בסברה: לכל יילוד ישייחוס, אך ההלכה התלמודית שוללת אבהות לנכרי.[8]נמצא אפוא שבן ישראלית מנכרי נחשבמחוסר אב, ואנו נאלצים לייחסו אחר אמוהישראלית". אלא שהסבר זה מעלה קושי מסוים: אם כן, מדוע לא הולכים אחרי האב היהודי כאשר האם גויה? לדעתו, עזרא תיקן שבן הגויה ייחשב כגוי, בניגוד למקובל עד אז אם האב יהודי והאם גויה, הולכים אחרי האב. אבל השערה זו בעייתית.

א)                לא משתמע מדברי חז"ל שהלכה זו – שהילד מקבל את מעמד האם – עברה שינויים במהלך ההיסטוריה.גם בספר עזרא אין רמז לכך.

ב)                 מאיזו סיבה עזרא יתקן תקנה כה מנוגדת להלכה מקובלת – אליבא דקורינאלדי – להחליט כי יהודי יקבל את מעמדו של גוי?

יחד עם זה, אין להשוות מי שאביו יהודי ואמו גויה לגוי גמור. ילד כזה נחשב בעיני פוסקים מסוימים כ"זרע ישראל" ויש להקל בגיורו.[9]

פרשת המקלל

והנה בפרשתנו דווקא משתמע ההיפך, היינו שהבן של גוי ויהודיה הוא בגדר גוי. הרי כתוב:

וַיֵּצֵא בֶּן אִשָּׁה יִשְׂרְאֵלִית וְהוּא בֶּן אִישׁ מִצְרִי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיִּנָּצוּ בַּמַּחֲנֶה בֶּן הַיִּשְׂרְאֵלִית וְאִישׁ הַיִּשְׂרְאֵלִי. וַיִּקֹּב בֶּן הָאִשָּׁה הַיִּשְׂרְאֵלִית אֶת הַשֵּׁם וַיְקַלֵּל וַיָּבִיאוּ אֹתוֹ אֶל מֹשֶׁה וְשֵׁם אִמּוֹ שְׁלֹמִית בַּת דִּבְרִי לְמַטֵּה דָן.[10](ויק' כד:י-יא)

מי היה בן הישראלית זה? לפי המדרש, בזמן השעבוד, "נוגש" מצרי חמד את שלומית בת דברי. הוא הוציא את בעלה הישראלי מביתם מוקדם בבוקר כשהיה עדיין חשוך, וחזר אליה והתחזה לבעלה ובא עליה. מביאה זו נוצר "בן האישה הישראלית".[11]

מהניגוד בין הכינויים "בֶּן הַיִּשְׂרְאֵלִית" מצד אחד ל-"אִישׁ הַיִּשְׂרְאֵלִי" מצד שני משתמע לכאורה שהראשון אינו נחשב כ"ישראלי". יתירה מזו: המדרש מציין כי אדם זה התגייר.[12] מכאן משמע שהיה זקוק לגיור כדי להיות נחשב כישראלי. הרמב"ן מביא בשם "הצרפתים"[13] הסבר לדרישה זו:

טעם הגרות מפני שהיה קודם מתן תורה, והיה משפטו לילך אחר הזכר ממה שאמרו "באומות הלך אחר הזכר"[14], וכאשר נולד זה לא מלו אותו כי מצרי היה בדינו, אבל כשגדל נתגייר לדעתו ונמול.

ה"צרפתים" סבורים כי לפני מתן תורה, כאשר בני ישראל היו עדיין בגדר "גויים", הכלל היה שהולכים אחר האב. ברם הרמב"ן אינו מקבל טיעון זה, באשר לדעתו מאז שאברהם קיבל את צו המילה, ביתו נחשב כ"עם ישראל" על כל המשתמע מכך. אם כן, מדוע המדרש מדבר על גיור? הרמב"ן מיישב כדלהלן:

וטעם בן הישראלית ואיש הישראלי – להורות כי הגוי הבא על בת ישראל הוולד אינו ישראלי. ואף על פי שפסקנו בגמרא (יבמות מה א) דגוי הבא על בת ישראל הוולד כשר בין בפנויה בין באשת איש, הרי אמרו מזהמין את הוולד שהוא פגום לכהונה, וכל שכן שאינו ישראלי בשמו לעניין היחס בדגלים ובנחלת הארץ, כי "לשמות מטות אבותם" כתוב בהן (במדבר כו נה). ומה שאמר בתורת כהנים "בתוך בני ישראל, מלמד שנתגייר", אינו שיצטרך בגירות, אלא ככל ישראל שנכנסו לברית במילה וטבילה והרצאת דמים בשעת מתן תורה (כריתות ט א), אבל נתכוונו לומר שהלך אחרי אמו ונדבק בישראל. וזה טעם "בתוך בני ישראל", שהיה עימהם ולא רצה ללכת אחרי אביו להיות מצרי.

לפי הרמב"ן, התורה אינה מתכוונת אלא לציין כי בן הישראלית היה בגדר "פגום לכהונה", כפי שמשתמע מהגמרא[15], וגם אינו זכאי לנחלה בארץ ישראל ואין לו זכות ליטע את אוהלו ביחד עם שבט דן. אבל גיורו אינו שונה מגיורם של בני ישראל האחרים.

ברם, הצדק לכאורה הוא עם ה"צרפתים": הרי רבקה, רחל, לאה, אסנת, אשתו של יהודה, נשות בני יעקב[16] וציפורה אשת משה רבנו לא היו מצאצאיו של אברהם אבינו.

אגב: ישנה עדות לכך שלא כל החכמים היו תמימי דעים בעניין קביעת המעמד של הוולד על פי האם. במדרש[17]מסופר על רבי חגי שהורה להלקות את יעקב איש כפר נבוריא, חכם ששהה בעיר צור, על שרצה להתיר למול בשבת בן לאב יהודי ולאם נכרית. הוא הסתמך על הפסוק "וַיִּתְיַלְדוּ עַל-מִשְׁפְּחֹתָם לְבֵית אֲבֹתָם" (במ' א:יח) שממנו משתמע בעליל שמעמד הוולד נקבע על ידי אביו. אלא שרבי חגי אמר לו כי "לא הורה טוב" אלא שיש להסתמך על דרשת הפסוק "בתך לא תתן לבנו וכו'" כפי שמובא לעיל.

לכאורה, יעקב איש כפר נבוריא נכנע וקבל את דעתו של רבי חגי. ברם, במדרש מובאת הדעה כי נחשב כאפיקורוס.[18] מכאן שדין זה היה מקובל על ידי חז"ל בלי תלות בדרשת הפסוק.[19]