בהפטרת פרשתנו, הנביא הושע מתאר באמצעות משל של אשת זנונים את חזרתה של כנסת ישראל אל ה':

רִיבוּ בְאִמְּכֶם רִיבוּ כִּי הִיא לֹא אִשְׁתִּי וְאָנֹכִי לֹא אִישָׁהּ וְתָסֵר זְנוּנֶיהָ מִפָּנֶיה וְנַאֲפוּפֶיהָ מִבֵּין שָׁדֶיהָ… וְאֶת בָּנֶיהָ לֹא אֲרַחֵם כִּי בְנֵי זְנוּנִים הֵמָּה. כִּי זָנְתָה אִמָּם הֹבִישָׁה הוֹרָתָם כִּי אָמְרָה אֵלְכָה אַחֲרֵי מְאַהֲבַי נֹתְנֵי לַחְמִי וּמֵימַי צַמְרִי וּפִשְׁתִּי שַׁמְנִי וְשִׁקּוּיָי.[1]

המשל שמשתמש בו הנביא מתקשר למה שמסופר בפרק הקודם:

וַיֹּאמֶר ה' אֶל הוֹשֵׁעַ לֵךְ קַח לְךָ אֵשֶׁת זְנוּנִים וְיַלְדֵי זְנוּנִים… וַיֵּלֶךְ וַיִּקַּח אֶת גֹּמֶר בַּת דִּבְלָיִם וַתַּהַר וַתֵּלֶד לוֹ בֵּן. וַיֹּאמֶר ה' אֵלָיו קְרָא שְׁמוֹ יִזְרְעֶאל כִּי עוֹד מְעַט וּפָקַדְתִּי אֶת דְּמֵי יִזְרְעֶאל עַל בֵּית יֵהוּא וְהִשְׁבַּתִּי מַמְלְכוּת בֵּית יִשְׂרָאֵל. וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא וְשָׁבַרְתִּי אֶת קֶשֶׁת יִשְׂרָאֵל בְּעֵמֶק יִזְרְעֶאל. וַתַּהַר עוֹד וַתֵּלֶד בַּת וַיֹּאמֶר לוֹ קְרָא שְׁמָהּ לֹא רֻחָמָה כִּי לֹא אוֹסִיף עוֹד אֲרַחֵם אֶת בֵּית יִשְׂרָאֵל כִּי נָשֹׂא אֶשָּׂא לָהֶם… וַתִּגְמֹל אֶת לֹא רֻחָמָה וַתַּהַר וַתֵּלֶד בֵּן. וַיֹּאמֶר קְרָא שְׁמוֹ לֹא עַמִּי כִּי אַתֶּם לֹא עַמִּי וְאָנֹכִי לֹא אֶהְיֶה לָכֶם.[2]

והדברים תמוהים: איך יתכן שהקב"ה יצווה לנביא לשאת אישה זונה, עם כל המשתמע מכך? ממה שנאמר בנדון בגמרא עולה שאכן כך קרו הדברים במציאות:

אמר לו הקב"ה להושע: בניך חטאו. והיה לו לומר: בניך הם, בני חנוניך הם, בני אברהם יצחק ויעקב, גלגל רחמיך עליהן. לא דיו שלא אמר כך, אלא אמר לפניו: ריבונו של עולם, כל העולם שלך הוא, העבירם באומה אחרת. אמר הקב"ה: מה אעשה לזקן זה? אומר לו: לך וקח אישה זונה והוליד לך בנים זנונים, ואחר כך אומר לו שלחה מעל פניך. אם הוא יכול לשלוח, אף אני אשלח את ישראל… לאחר שנולדו לו שני בנים ובת אחת, אמר לו הקב"ה להושע: לא היה לך ללמוד ממשה רבך, שכיון שדברתי עמו, פירש מן האישה. אף אתה בדול עצמך ממנה. אמר לו: ריבונו של עולם, יש לי בנים ממנה ואין אני יכול להוציאה ולא לגרשה! אמר ליה הקב"ה: ומה אתה, שאשתך זונה ובניך בני זנונים, ואין אתה יודע אם שלך הם אם של אחרים הן, כך, ישראל, שהם בני, בני בחוני, בני אברהם יצחק ויעקב… ואתה אמרת העבירם באומה אחרת! כיון שידע שחטא עמד לבקש רחמים על עצמו. אמר לו הקב"ה: עד שאתה מבקש רחמים על עצמך, בקש רחמים על ישראל, שגזרתי עליהם שלש גזירות בעבורך. עמד ובקש רחמים ובטל גזירה, והתחיל לברכם.[3]

רש"י הבחין בקושי זה, אלא שנאמנותו לדברי חז"ל הביאה אותו להבין את הדברים לפי פשוטם: "רבותינו אמרו כמשמעו, לפי שאמר על ישראל החליפם באומה אחרת". וכך המלבי"ם, המציין כי הושע לא עבר למעשה על שום איסור מפורש, כך שמקרה זה קל יותר ממקרים אחרים שהנביא התבקש לבצע מעשים שהם ממש נגד התורה: "הושע לא היה כהן וזונה אינה אסורה לישראל, והלא מצאנו שצוה ה' להנביא גם דברים שלא יאותו כפי חקי התורה והיה הוראת שעה, כמו שצוה ליחזקאל לגלח בתער פאת ראשו וזקנו[4], ואליהו הקריב בשעת איסור הבמות".

 

מצד שני, רבים רואים בכל מה שעבר על הושע סיפור שלא התרחש במציאות. תרגום יונתן  מתעלם לחלוטין מהוראה זו של הקב"ה להושע לשאת אישה זונה, והוא רק מזכיר דברי הטפה שעל הנביא להשמיע לעם ישראל. משתמע ממנו שהוא רואה בסיפור נישואי הנביא מליצה בלבד, משל שבא להבהיר את תוכנם של דברי הטפה אלה. זו גם גישת הרד"ק, שכותב:

כל זה העניין היה במראה הנבואה שאמר לו שייקח אשת זנונים ולקחה והרתה וילדה ממנו שלש פעמים, וזה משל לישראל הזונים מאחרי ה'… וכל זה היה במראה הנבואה לא שלקח הושע הנביא אשת זנונים, אף על פי שנמצא בדברי רבותינו ז"ל שהעניין כמשמעו.

ר' אברהם אבן עזרא החלטי ביותר:

חלילה חלילה שיצווה ה' לקחת אשת זנונים ולהוליד ילדי זנונים… והנכון בעיניי כי זה הנביא היה רואה במראות נבואה בחלום הלילה שה' אמר לו: לך קח לך אשת זנונים, והלך ולקח אישה ידועה והרתה וילדה כל זה במראות הנבואה.

הפרשנים הנ"ל הוציאו את הפסוקים מפשוטם מפני שלא יתכן לדעתם שהקב"ה יצווה על נביא בישראל לבצע מעשים שהם נגד התורה או לפחות נגד רוחה – וזאת בניגוד למה שמשתמע מדברי חז"ל. גם הרמב"ם שולל הבנת המקרא על פי פשוטו, ולדעתו מדובר בחזון נבואי שלא התרחש בפועל, כאשר מתווספת סיבה נוספת לכך: לדעתו, הנביא הוא איש ישראל שהגיע על פי כוחות עצמו למדרגה רוחנית נעלה ביותר, עד שהוא זכה לנבואה כתוצאה ממאמציו.[5] לכן, הרמב"ם אינו שולל רק מעשים שאינם תואמים את רוח המצוות, אלא גם את אלה שאינם מכבודו של איש מורם מעם.[6]

 

לפי יחזקאל קויפמן, הדברים כן אירעו באמת, אלא שמדובר כאן במחזה תיאטרלי, שמטרתו להשפיע על העם הישראלי:

הושע נצטווה לקחת אישה, שתמלא "תפקיד" של פרוצה, שתהיה "אות" של זנונים, שיהיה לה מראה-זונה בעיני הבריות, שתתלבש ותתקשט כאישה פרוצה – סמל לזנותם של ישראל. וילדיה של אישה זו יהיו גם הם "ילדי זנונים", באשר הם ילדי אישה ממלאה "תפקיד" של "אשת זנונים" ובאשר הם קרואים בשמות של איבה.[7]

אלא שלפי אופנהיימר אין לקבל את פתרונו של קויפמן. בין השאר, הוא טוען כנגדו ש-"המעשה הזה – לפי פירושו של קויפמן – הופך את חיי המשפחה של הנביא לקריקטורה קבל עם ועדה. האם בדרך כזאת אפשר לשכנע את העם שסטה מדרך הישר?"[8] על טיעון זה ניתן לענות שמדובר בהצגה בלבד, וכי הצופים ידעו היטב שהמעשים שהוצגו בפניהם לא היו אמיתיים.

דון יצחק אברבנאל מאריך בנידון[9]. לדעתו, לא ניתנה רשות לפרשן להכחיש פשוטו של מקרא כל פעם שמה שכתוב לא מוצא חן בעיניו, ומדובר כאן במנהג מסוכן שעלול להביא לערעור סמכות התורה כולה. בכל מקרה תפקיד הנביא הוא אך ורק למלא את השליחות שהוטלה עליו מאת ה', וה' בוחר באמצעים המועילים ביותר, גם אם הם פוגעים בכבוד הנביא.

יש כאן מחלוקת יסודית כפולה בין אברבנאל והרמב"ם: אברבנאל הוא קודם כל פרשן: לדעתו, יש לקבל את מה שנאמר בטקסט התנכי בלי כל דעה קדומה. הוא גם סבור שהנבואה היא בעיקר ערוץ תקשורת בין הקב"ה לעם ישראל, כאשר הקב"ה בוחר באמצעים היעילים ביותר כדי להעביר את מסריו. לעומתו, הרמב"ם הוא בעיקר פילוסוף: הוא מבין את המקרא דרך השקפת עולמו, גם אם הוא נאלץ להתרחק מפשוטו של מקרא[10]. לדעתו, הנבואה היא בעיקר מעלה אינטלקטואלית ורוחנית אליה הגיע הנביא בכוחות עצמו, האמורה לזכות אותו בשיח עם הקב"ה. לכן לא יתכן שהנביא יתעסק עם פעולות שלא תואמות את דרגתו הרמה.

 

 

 

 

 

 

[1] הושע ב ד ו-ז.

[2] הושע א ב-ט.

[3] בבלי פסחים פז ע"א.

[4] ראו יחזקאל ה א.

[5] הלכות יסודי התורה ז א.

[6] מורה הנבוכים ב מו.

[7] יחזקאל קויפמן, תולדות האמונה הישראלית, כרך שלישי ספר ראשון (ו-ז), עמ' 93, תשכ"ד.

[8] בנימין אופנהימר, נשואי הושע כסמל נבואי, ספר שמואל דים, עורכים: חיים בר-דרומא, חיים גבריהו וב"צ לוריא, ירושלים תשי"ח, עמ' 274-275.

[9] פירוש אברבנאל על הושע א א.

[10] ידועים דברי הרמב"ם בעניין קדמות העולם: "דע שהימנעותנו מלדגול בקדמות העולם אינה בגלל הכתוב בתורה שהעולם מחודש. כי אין הכתובים המצביעים על חידוש העולם מרובים מן הכתובים המצביעים על היות האלוה גוף, וגם אין שערי הפירוש בעניין חידוש העולם נעולים בפנינו ולא נמנעים ממנו, אלא היינו יכולים לפרש כפי שעשינו לגבי שלילת הגשמות" (מורה הנבוכים ב כה).