ציציות, טלית קטן וטלית גדול, ותפילין

 

מצוות הציצית מן התורה

מצוות ציצית מוזכרת פעמיים בתורה, כדלהלן:

וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם וְעָשׂוּ לָהֶם צִיצִת עַל כַּנְפֵי בִגְדֵיהֶם לְדֹרֹתָם וְנָתְנוּ עַל  צִיצִת הַכָּנָף פְּתִיל תְּכֵלֶת. וְהָיָה לָכֶם לְצִיצִת וּרְאִיתֶם אֹתוֹ וּזְכַרְתֶּם אֶת כָּל מִצְוֹת ה' וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם וְלֹא תָתוּרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם אֲשֶׁר אַתֶּם זֹנִים אַחֲרֵיהֶם. לְמַעַן תִּזְכְּרוּ וַעֲשִׂיתֶם אֶת כָּל מִצְוֹתָי וִהְיִיתֶם קְדֹשִׁים לֵאלֹהֵיכֶם (במדבר טו לז-מ).

ושוב בספר דברים יותר בקצרה:

גְּדִלִים תַּעֲשֶׂה לָּךְ עַל אַרְבַּע כַּנְפוֹת כְּסוּתְךָ אֲשֶׁר תְּכַסֶּה בָּהּ (דברים כב יב).

לפי פשוטו של מקרא, משתמע מהפסוקים הנ"ל שעל כל יהודי מוטלת חובה לתלות בארבע פינות בגדו חוטים – שאחד מהם יהיה בצבע תכלת – המיועדים להזכירו בכל עת את חובתו לשמור על מצוות התורה.

 

מצוות הציצית על פי חז"ל

אלא שמתברר שחז"ל צמצמו מאוד את חובה זו, כפי שמסכם הרמב"ם את דבריהם:

כסות שחייב אדם לעשות בה ציצית מן התורה היא כסות שיש לה ארבע כנפים או יותר על ארבע, ותהיה מדתה כדי שיתכסה בה ראשו ורובו של קטן המתהלך לבדו בשוק ואינו צריך אחר לשומרו ולילך עמו, ותהיה הכסות של צמר או של פשתן בלבד. אבל טלית של שאר מינים כגון בגדי משי ובגדי צמר גפן ובגדי צמר גמלים וצמר ארנבים ונוצה של עזים וכיוצא בהן אין חייבין במצות ציצית אלא מדברי חכמים כדי להיזהר במצות ציצית, והוא שתהיה מרובעת או יותר על ארבע ויהיה שיעורה כשיעור שאמרנו, שכל הבגדים האמורים בתורה סתם אינם אלא צמר ופשתים בלבד.[1]

נמצאנו למדים שמן התורה, ישנה חובה להטיל ציציות רק על בגד שמקיים את התנאים הבאים:

  • הוא עשוי מצמר או מפשתן.
  • הוא בעל ארבע פינות לפחות.
  • הוא מספיק גדול.
  • הוא בגד המיועד ללבישה ביום ולא בלילה[2]

יצוין שהתנאי הראשון הוא למעשה מחלוקת ראשונים. כאמור, הרמב"ם, בעקבות הגמרא[3] והרי"ף, פוסק שרק בגד העשוי מצמר ופשתים חייב בציצית מן התורה. לעומתו, התוספות והרא"ש פוסקים שכל בגד בעל ארבע כנפות חייב בציצית מן התורה. מחלוקת זו היא בסופו של דבר גם מחלוקת בין המחבר והרמ"א, כדלהלן:

אין חייב בציצית מן התורה, אלא בגד פשתים או של צמר רחלים, אבל בגדי שאר מינים אין חייבים בציצית אלא מדרבנן. ויש אומרים דכולהו חייבין מדאורייתא והכי הלכתא.[4]

כך שהבגדים שאנו נוהגים ללבוש היום הם מן הסתם פטורים מציצית, במיוחד מפאת התנאי השני. והדבר תמוה. הרי חז"ל מציינים כי:

כל שיש לו תפילין בראשו ותפילין בזרועו וציצית בבגדו ומזוזה בפתחו, הכל בחיזוק שלא יחטא, שנאמר: "והחוט המשולש לא במהרה ינתק" (קהלת ד יב), ואומר: "חונה מלאך ה' סביב ליראיו ויחלצם" (תהלים לד ח).[5]

הרי מצוות תפילין ומזוזה חלות מן התורה על כל יהודי. מדוע המצב מן הסתם יהיה שונה בעניין מצוות ציצית?

כדי לפתור תעלומה זו, ניתן להסביר את העניין כך: מן הסתם, בזמן מתן תורה וזמן רב אחריו, הגברים נהגו ללבוש בגד החייב בציצית, זאת אומרת מצמר או פשתים ורבוע. אם כן, כל אחד היה חייב מן התורה להטיל ציציות על בגדו. ניתן להביא הוכחה לכך ממה שמסופר בגמרא:

מלאכא [מלאך] אשכחיה לרב קטינא דמיכסי סדינא [רש"י: דלא הוה ליה ציצית… משום כסות לילה]. אמר ליה: קטינא, קטינא, סדינא בקייטא וסרבלא [כגון אותן שלנו שהן עגולין ואין לה אלא שני כנפים למטה דפטורה מציצית] בסיתוא, ציצית של תכלת מה תהא עליה? אמר ליה: ענשיתו אַעַשֵה? אמר ליה: בזמן דאיכא ריתחא ענשינן… נהי דחייביה רחמנא כי מיכסי טלית דבת חיובא, כי מיכסי טלית דלאו בת חיובא היא מי חייביה רחמנא? אלא הכי קאמר ליה: טצדקי למיפטר נפשך מציצית [תבקש תחבולות לפטור עצמך מציצית].[6]

מתנהל דיון בין מלאך ורב קטינא. המלאך טוען נגדו כי התכסה בכסות לילה וכך לא היה עליו בגד עם ציצית. היה נכון יותר לוּ היה מתכסה בכסות יום. רב קטינא הבין כי מגיע לו עונש על כך, ולכן הוא טוען כנגד המלאך, כי אין נענשים על ביטול מצוות עשה. המלאך מאשר, אולם בשעת כעס של הקב"ה כן מענישים. על כך הגמרא תוהה, רב קטינא לא ביטל מצוות עשה, הרי הוא לא לבש בגד שחייב ציצית. מסקנת הגמרא היא שיש להבין את דברי המלאך בדרך שונה. המלאך בא בטרוניא לרב קטינא שבדרך של תחבולה פטר את עצמו ממצוות ציצית. מכאן משתמע שמן הסתם האנשים לבשו בגדים החייבים בציצית, ורק בהתאם למנהג זה יש מקום לכעסו של הקב"ה, כפי שמציין רבי שלמה לוי בשם הר"י: "דווקא בימיהם שהיו רגילים במלבושים ארבע כנפות אף בלא מצוה ולפיכך היו ראויים להיענש, אבל אין אנו רגילים בכך אלא אם כן ילבש אדם למצווה".[7]

 

גדר מצוות התפילין

וכך גם היה המצב בעניין תפילין. כך מסכם הרמב"ם:

קדושת תפילין קדושתן גדולה היא, שכל זמן שהתפילין בראשו של אדם ועל זרועו הוא עניו וירא שמים, ואינו נמשך בשחוק ובשיחה בטילה, ואינו מהרהר מחשבות רעות, אלא מפנה לבו בדברי האמת והצדק. לפיכך צריך אדם להשתדל להיותן עליו כל היום שמצותן כך היא. אמרו עליו על רב, תלמידו של רבינו הקדוש, שכל ימיו לא ראוהו שהלך ארבע אמות בלא תורה או בלא ציצית או בלא תפילין. אף על פי שמצותן ללבשן כל היום, בשעת תפלה יותר מן הכל. אמרו חכמים: כל הקורא קריאת שמע בלא תפילין כאלו מעיד עדות שקר בעצמו, וכל שאינו מניח תפילין עובר בשמונה עשה, שהרי בארבע פרשיות צוה על תפילין של ראש ועל תפילין של יד, וכל הרגיל בתפילין מאריך ימים שנאמר "ה' עליהם יחיו".[8]

זאת אומרת שמן הסתם, מצוות הנחת תפילין רלוונטית לכל היום. ומשתמע ממימרות רבות בגמרא שכך נהגו תנאים ואמוראים. ברם, פוסק הטור:

מצותן להיותן עליו כל היום אבל מפני שצריכים גוף נקי שלא יפיח בהם וצריך שלא יסיח דעתו מהן בעודן עליו ואין כל אדם יכול ליזהר בהן על כן נהגו שלא להניחם כל היום, ומכל מקום צריך כל אדם ליזהר בהן להניחן בשעת קריאת שמע ותפלה.[9]

וכך גם מובא בשולחן ערוך. אלא שיש מחלוקת בעניין גדר החיוב: האם מעיקר הדין יש להניח תפילין כל היום, אלא שמפאת הדרישה לגוף נקי צמצמו את החובה לזמן תפילת שחרית, או שמלכתחילה יוצאים בה אחרי שהניחו את התפילין בזמן מוגבל, אלא שמצוה מן המובחר להניח אותן כל היום. ביאור הלכה מאמץ את הגישה הראשונה:

בספר ישועות יעקב פסק דמן התורה מצותן כל היום… ועיין בספר אליהו רבא שמוכח מדבריו דמי שיודע שיש לו גוף נקי אין לו לפטור את עצמו ממצות תפילין כל היום. ופשוט דכונתו אם יודע שיוכל ליזהר את עצמו גם כן מהיסח הדעת דהיינו על כל פנים משחוק וקלות ראש.[10]

ואילו מובא בערוך השולחן שיש לאמץ את הגישה השנייה:

ודאי חובת המצוה מן התורה יצא במה שמניחם שעה אחת ביום, בשעת קריאת שמע ותפלה, ורק אם לא הניחם כלל פעם אחת ביום ביטל מצות עשה, אבל אין חובה לישא אותם כל היום. אלא שבודאי כיון שהיא מצוה גדולה שבגדולות שיש בה יחוד ה' ויראתו ואהבתו יתברך ועול מצות, מהראוי לישא אותם כל היום, וכן נהגו רבותינו חכמי המשנה והגמרא ורבנן סבוראי והגאונים.[11]

 

מצוות הציצית בימינו

כאמור, רק בגדים מיוחדים היו חייבים בציצית. בנוסף לכך, לפי עדותו של הטור[12], הגאונים הורו שיש "להתעטף" בציצית, כאשר העיטוף הוא זה שמדברים עליו בגמרא בהקשר של אבלות: "וכל עטיפה שאינה כעטיפת ישמעאלים, אינה עטיפה. מחוי רב נחמן [עוטף כל ראשו מסביב] עד גובי דדיקנא [גומות הלחי שמתחת לפיו, שמשם צומח הזקן]".[13] אולם דעת בעל העיטור היא "דלא בעינן כולי האי אלא כדרך בני אדם שמתכסין בכסותן ועסוקין במלאכתן פעמים בכיסוי הראש ופעמים בגילוי הראש". וכך גם הדרישה בשם נימוקי יוסף, שמסכם את העניין כך: "כן פשט המנהג בכל ישראל לעשות טליתות קטנים שלובשין ואין להרהר", והמחבר פוסק כבעל העיטור: "סדר עטיפתו כדרך בני אדם שמתכסים בכסותם ועוסקים במלאכתם, פעמים בכיסוי הראש פעמים בגילוי הראש", ויחד עם זה הוא מוסיף כי "נכון שיכסה ראשו בטלית".[14]

אולם, בכל מקרה, לפי הטור עטיפה זו נערכת "מיד אחר נטילת ידיו" והיא מיועדת לכל היום. אלא שהדברים התפתחו, ויצא בסופו של דבר שמצוות ציצית התחלקה לשני חלקים:

  • לבישת טלית קטן כל היום: כדי לקיים את רעיון מצוות הציצית, היינו להיות מסובב במצוות בלי הרף, והיות מן הסתם שלבגדים הרגילים אין חובת ציצית, נהגו ללבוש בגד החייב בציצית, מספיק קטן כך שלא ימנע פעילות כלכלית רגילה. הרמב"ם רואה בזה מעין חובה, לפחות עבור "אדם חסיד", כדלהלן:

אף על פי שאין אדם מחוייב לקנות לו טלית ולהתעטף בה כדי שיעשה בה ציצית אין ראוי לאדם חסיד שיפטור עצמו ממצוה זו, אלא לעולם ישתדל להיות עטוף בכסות המחוייבת בציצית כדי שיקיים מצוה זו, ובשעת התפלה צריך להזהר ביותר, גנאי גדול הוא לתלמידי חכמים שיתפללו והם אינם עטופים[15]. לעולם יהא אדם זהיר במצות ציצית שהרי הכתוב שקלה ותלה בה כל המצות כולן שנאמר "וראיתם אותו וזכרתם את כל מצות ה'".[16]

אולם, לפי דברי ירמיהו, התפשט המנהג לכולם:

רבנו שכתב לאדם חסיד נראה שלא יהיה שום זמן מבלי ציצית ממדות חסידות, ועכשיו ממנהגא וכקיבלו עלינו לכל אדם שלא לילך מבלי ציצית.

והפוסקים דנו איך מקיימים את מצווה זו. כך מסכם ערוך השולחן:

יש אומרים שעיקר מצות טלית קטן הוא ללובשו על בגדיו כדי שתמיד יראהו ויזכור המצות, ואין המנהג כן, וגם בשם האר"י ז"ל כתבו דאדרבא שצריך להיות תחת בגדיו.  ויש מי שאומר שאין לתוחבן בהכנפות… ומכל מקום אף שמדינא אין זה מעכב, למה נבוש במצות ה'? וכן אותם התוחבים הטלית קטן בהמכנסים אין דעת חכמים נוחה מהם, אלא אם כן הולך בין השרים ויודע שילעגו עליו דאז יכול לעשות כן.[17]

  • לבישת טלית גדול בתפילת שחרית: כדי לקיים את פסיקת הגאונים, הונהג – בנוסף לטלית קטן – להתעטף בטלית גדול "כעטיפת הישמעאלים". אולם, היות והנהגה כזאת איננה תואמת פעילות כלכלית, צמצמו את זה לתפילת שחרית בלבד, בזמן שאומרים פרשת ציצית שבקריאת שמע. ואז, מברכים רק על הטלית גדול וברכה זו פוטרת את הטלית קטן, כלשון הטור: "אם יתעטף אחר כך בטלית אחרת, יברך עליה ויכוין לפטור גם את זאת שלבש כבר".[18]

מנהג זה העיר את הביקורת של אבן-עזרא:

המתפללים בטלית בשעת התפלה, יעשו זה בעבור שיקראו בקריאת שמע, והיה לכם לציצית, ועשו להם ציצית, רק לפי דעתי יותר הוא חייב להתעטף בציצית בשאר השעות משעת התפלה, למען יזכור ולא ישגה ולא יעשה עבירה בכל שעה, כי בשעת התפלה לא יעשה עבירה.[19]

אולם מדובר במצווה אחת ולא שתים, אלא שעל פי חכמת הקבלה יש תיקון מיוחד בטלית גדול שאינו בטלית קטן, כמובא בספר שער הכוונות[20]. יש שמסבירים את נחיצותו של טלית גדול בזה  שלא תמיד הטליתות הקטנות שלנו יש בהם שיעור ראוי לקיום המצוה.

 

 

בעיית התכלת

זה צוו מן התורה שאחד הפתילים של הציצית יהיה צבוע בצבע תכלת, כפי שכתוב: "וְנָתְנוּ עַל  צִיצִת הַכָּנָף פְּתִיל תְּכֵלֶת". בתורה ובתלמוד לא נזכר בפירוש כמה חוטי תכלת יש להטיל בציצית, ועל כן נוצרה מחלוקת בין הראשונים, כדלהלן:

  • לפי הרמב"ם, "יהיה אחד משמנה החוטים חוט תכלת והשבעה לבנים"[21], זאת אומרת שלכתחילה, אחד מארבעת החוטים צריך להיות צבוע תכלת בחציו.
  • לפי הראב"ד, "טעות הוא זה אלא השנים של תכלת והששה לבנים", כך שאחד מארבעת החוטים צריך להיות כולו תכלת.
  • לפי רש"י, "מצוה לתת תכלת שני חוטין בציצית… ואי עביד ארבעתן תכלת… יצא", כך שיש לצבוע תכלת שני חוטים מתוך ארבעה.

הטור פסק כמו רש"י – וראשונים רבים אחרים – כדלהלן: "מצות ציצית בזמן שהיה תכלת מצותן שיקח ב' חוטין כפולים של צמר צבועין תכלת וב' חוטין כפולים של צמר לבן או של פשתן"[22].

אולם הוא מתייחס למצווה זו כדבר שכבר לא רלוונטי. וזאת בגלל דרישה נוספת: מקור הפקת צבע תכלת. חז"ל קבעו כי "תכלת אין כשרה אלא מן החלזון"[23]. מדובר בחילזון ימי, ונדיר ביותר, כפי שמובא בגמרא: "חלזון זהו, גופו דומה לים, וברייתו דומה לדג, ועולה אחד לשבעים שנה, ובדמו צובעין תכלת, לפיכך דמיו יקרים".[24] לפני זמן רב אבדו את זיהויו, כפי שכותב הרמב"ם:

תכלת… אינו אצלינו היום לפי שאין אנו יודעים צביעתו, לפי שאין כל גון תכול בצמר נקרא תכלת, אלא תכלות מסויימת שאינה אפשרית היום, ולפיכך אנו עושים הלבן לבדו.[25]

כך שציווי זה הפך להיות "הלכתא למשיחא", באשר נפסק שאין הוא מעכב את המצווה, כפי שפסק הרמב"ם: "התכלת אינו מעכב את הלבן והלבן אינו מעכב את התכלת, כיצד? הרי שאין לו תכלת עושה לבן לבדו"[26]. מרש"י משתמע שניתן לקיים את מצוות ציצית גם בלי התכלת: "התכלת אינה מעכבת את הלבן, ואף על גב דמצוה לתת תכלת… אפילו הכי אין זה מעכב את זה, ואי עביד… ארבעתן לבן יצא".[27] והפוסקים מהטור והלאה רואים בדרישה זו של פתיל תכלת דבר שלא קיים כלל.

אולם, בתקופה המודרנית נעשו ניסיונות לחידוש מצוות התכלת והועלו כמה אפשרויות לזיהוי החילזון. השיטות העיקריות הן של הרב ליינר, האדמו"ר מראדזין, שזיהה את החילזון ממנו הופק התכלת עם דיונון הרוקחים (Common Cuttlefish) ושל הרב יצחק הרצוג, שזיהה אותו עם הסגולית (Janthina) . זיהוי נוסף של החילזון עם ארגמון קהה קוצים (Murex trunculus) נדחה על ידי הרב הרצוג, אולם כיום הוא מקובל על ידי רוב המדענים העוסקים בנושא וקושרים בין התכלת למצוה וצבע ה'פּוּרְפּוּרָה' אשר היה נחשב בעולם העתיק כמוצר יקר ערך.

מאז החל הרב ליינר לעסוק בשאלת חידוש התכלת מתקיים פולמוס רחב בקרב העולם הרבני הדן בהתאמת הזיהוי המודרני של החילזון לדברי חז"ל וכן בעצם היכולת לחדש מצווה שבטלה. כיום, קיימות קבוצות של שומרי מצוות המטילים פתיל תכלת בציציותיהם, רובם מצבע המופק מארגמון קהה קוצים ומיעוטם ההולכים בשיטת ראדזין.

בכל מקרה, קיום מצוות התכלת תלוי בזיהוי החלזון המהווה על פי חז"ל תנאי הכרחי לביצועה, והדבר תמוה: התורה איננה מבקשת אלא צבע, בדורנו תעשיית הצבעים התפתחה בצורה מרשימה, אז למה שלא נתייחס לדרישת חז"ל לחילזון כתנאי המתייחס לזמנם? אישיות אחת – עד כמה שידוע לי – הלכה בכיוון זה, הרב ישראל ליפשיץ[28] שכותב: "בין בציצית ובין בבגדי כהונה אינו צריך חלזון דוקא, אבל צריך בשניהם שיהיה מראה (היממעלבלויא) שאינו משתנה מיופיו על ידי בדיקה שהזכיר הש"ס". ברם, הוא מוסיף:

רק דאפילו הכי אין נוהגין בתכלת בציצית מדאין אנו בקיאין באותן סממנין שהזכיר הש"ס שיבדקו בהן אם אינו משתנה כשיבדקוהו בהן, דהרי מגביא גילא ומיא דשבלוליתא שהזכיר הש"ס, מחולקין רש"י ורמב"ם בפירושן. לפיכך מדאין תכלת מעכב ללבן, ואיכא חשש שעטנז להכי בטלו בימי הגאונים לתכלת לגמרי.

ובהמשך, הוא מצדיק את הנוהג כדלהלן:

ועתה בא וראה כמה גדולים דברי חז"ל, שחקרתי אצל הצובעים היותר מפליאין במלאכתן, ואמרו לי שאין בנמצא (לעבהאפטעס בלויא) שיהיה ג"כ בת קיום (דויערהאפט). הרי דב' מדות הנכללים במלות תכלת, דהיינו היופי והקיום, אינן בנמצא בשום צבע (בלויא), ורק דם חלזון יש בו ב' מדות הללו, והוא שנאבד ממנו.[29]

 

סיכום

מסקירתנו עולה התמונה הבאה:

לגבי הציצית, כוונת נותן התורה הייתה שכל אחד יטיל ציציות בכנפי בגדו הרגיל, כך שיזכור את יתר המצוות. אולם, חז"ל מצד אחד צמצמו את המצווה כך שהיא כבר לא חייבה את הבגדים הרגילים, ומצד שני הועלתה הדרישה להתעטף ממש בציציות. לכם המצווה התחלקה לשניים, כדלהלן:

  • נהגו ללבוש בגד החייב בציצית – טלית קטן – מתחת לבגד הרגיל.
  • לבשו טלית גדול שניתן להתעטף בו רק בתפילת שחרית, באשר לבישה זו איננה תואמת פעילות כלכלית או אזרחית מכל סוג שהוא.

בעניין התכלת, הבינו מחז"ל שניתן להפיק אותו רק מחיה מסוימת שזהותה אבדה לאורך השנים, כך שרוב שומרי המצוות וויתרו על מצווה זו, ורק מיעוט מתעקש לקיים אותה על סמך זיהויים שונים.

בעניין התפילין, גם משתמע לכאורה מפשוטו של מקרא שיש חובה להניח אותם כל היום, אולם יש בנוהג זה בעיה כפולה:

  • גם התפילין מונעים פעילות כלכלית או אזרחית רגילה, או לפחות מקשים עליה.
  • דרישות חז"ל לשמור בזמן הנחתם על גוף נקי, על טהרת המחשבה, על הימנעות מ-"שיחות בטלות", והחובה שלא להסיח את הדעת מהם, הפכו את מצווה זו לאתגר.

לכן, חוץ מעִלית שכנראה לא עסקה בפעילות אזרחית, נהגו לצמצם את המצווה לזמן תפילת שחרית בימי חול בלבד, על פי ההנחה שניתן לצאת מידי חובה ממצווה זו גם אם מקיימים אותו לזמן מוגבל כלשהו.

לפנינו דוגמה מובהקת של התפתחות ההלכה, שהתאימה את עצמה לתנאים הסוציולוגיים המשתנים מדור לדור.

[1] הלכות ציצית ג א-ב.

[2]  לפי הטור (אורח חיים יח), הרא"ש דייק דין זה ממה שכתב הרמב"ם בעניין הברכה בלילה.

[3] בבלי מנחות לט ע"ב.

[4] שולחן ערוך אורח חיים ט א.

[5] בבלי מנחות מג ע"ב.

[6] בבלי מנחות מא ע"א.

[7] ביאור חדש מספיק על הלכות ציצית ג יא.

[8] הלכות תפילין ומזוזה וספר תורה ד כה-כו.

[9] טור אורח חיים לז.

[10] ביאור הלכה לז ב ד"ה מצותן.

[11] ערוך השולחן אורח חיים לז ג.

[12] אורח חיים ח.

[13] בבלי מועד קטן כד ע"א.

[14] אורח חיים ח ב.

[15] כך משתמע ממובאות שונות בגמרא, למשל: "נתעטף ועמד בתפלה" (בבלי תענית כ ע"א).

[16] הלכות ציצית ג יא-יב.

[17] ערוך השולחן אורח חיים ח יז.

[18] שם.

[19] אבן עזרא במדבר טו לח.       

[20] הרב חיים ויטאל, שער הכוונות, דרושי השחר, דרושי ציצית, דרוש א

[21] הלכות ציצית א ו.

[22] טור אורח חיים יא.

[23] תוספתא מנחות ט טז.

[24] בבלי מנחות מד ע"א.

[25] פירוש המשנה לרמב"ם מנחות ד א.

[26] הלכות ציצית א ד.

[27] רש"י על מנחות לח ע"א ד"ה התכלת.

[28] הרב ישראל ליפשיץ (דנציג 1782-1860) מגדולי חכמי אשכנז, ומחבר הפירוש "תפארת ישראל" על המשנה.

[29] תפארת ישראל, כללי בגדי קודש של כהונה.

סגור לתגובות.