שרה ואבימלך

 

מובא בפרשתנו:

וַיִּסַּע מִשָּׁם אַבְרָהָם אַרְצָה הַנֶּגֶב וַיֵּשֶׁב בֵּין קָדֵשׁ וּבֵין שׁוּר וַיָּגָר בִּגְרָר. וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם אֶל שָׂרָה אִשְׁתּוֹ אֲחֹתִי הִוא וַיִּשְׁלַח אֲבִימֶלֶךְ מֶלֶךְ גְּרָר וַיִּקַּח אֶת שָׂרָה. וַיָּבֹא אֱלֹהִים אֶל אֲבִימֶלֶךְ בַּחֲלוֹם הַלָּיְלָה וַיֹּאמֶר לוֹ הִנְּךָ מֵת עַל הָאִשָּׁה אֲשֶׁר לָקַחְתָּ וְהִוא בְּעֻלַת בָּעַל. וַאֲבִימֶלֶךְ לֹא קָרַב אֵלֶיהָ וַיֹּאמַר אֲדֹנָי הֲגוֹי גַּם צַדִּיק תַּהֲרֹג. הֲלֹא הוּא אָמַר לִי אֲחֹתִי הִוא וְהִיא גַם הִוא אָמְרָה אָחִי הוּא בְּתָם לְבָבִי וּבְנִקְיֹן כַּפַּי עָשִׂיתִי זֹאת. וַיֹּאמֶר אֵלָיו הָאֱלֹהִים בַּחֲלֹם גַּם אָנֹכִי יָדַעְתִּי כִּי בְתָם לְבָבְךָ עָשִׂיתָ זֹּאת וָאֶחְשֹׂךְ גַּם אָנֹכִי אוֹתְךָ מֵחֲטוֹ לִי עַל כֵּן לֹא נְתַתִּיךָ לִנְגֹּעַ אֵלֶיהָ. וְעַתָּה הָשֵׁב אֵשֶׁת הָאִישׁ כִּי נָבִיא הוּא וְיִתְפַּלֵּל בַּעַדְךָ וֶחְיֵה וְאִם אֵינְךָ מֵשִׁיב דַּע כִּי מוֹת תָּמוּת אַתָּה וְכָל אֲשֶׁר לָךְ. וַיַּשְׁכֵּם אֲבִימֶלֶךְ בַּבֹּקֶר וַיִּקְרָא לְכָל עֲבָדָיו וַיְדַבֵּר אֶת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה בְּאָזְנֵיהֶם וַיִּירְאוּ הָאֲנָשִׁים מְאֹד. וַיִּקְרָא אֲבִימֶלֶךְ לְאַבְרָהָם וַיֹּאמֶר לוֹ מֶה עָשִׂיתָ לָּנוּ וּמֶה חָטָאתִי לָךְ כִּי הֵבֵאתָ עָלַי וְעַל מַמְלַכְתִּי חֲטָאָה גְדֹלָה מַעֲשִׂים אֲשֶׁר לֹא יֵעָשׂוּ עָשִׂיתָ עִמָּדִי. וַיֹּאמֶר אֲבִימֶלֶךְ אֶל אַבְרָהָם מָה רָאִיתָ כִּי עָשִׂיתָ אֶת הַדָּבָר הַזֶּה. וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם כִּי אָמַרְתִּי רַק אֵין יִרְאַת אֱלֹהִים בַּמָּקוֹם הַזֶּה וַהֲרָגוּנִי עַל דְּבַר אִשְׁתִּי. וְגַם אָמְנָה אֲחֹתִי בַת אָבִי הִוא אַךְ לֹא בַת אִמִּי וַתְּהִי לִי לְאִשָּׁה. וַיְהִי כַּאֲשֶׁר הִתְעוּ אֹתִי אֱלֹהִים מִבֵּית אָבִי וָאֹמַר לָהּ זֶה חַסְדֵּךְ אֲשֶׁר תַּעֲשִׂי עִמָּדִי אֶל כָּל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר נָבוֹא שָׁמָּה אִמְרִי לִי אָחִי הוּא. וַיִּקַּח אֲבִימֶלֶךְ צֹאן וּבָקָר וַעֲבָדִים וּשְׁפָחֹת וַיִּתֵּן לְאַבְרָהָם וַיָּשֶׁב לוֹ אֵת שָׂרָה אִשְׁתּוֹ. וַיֹּאמֶר אֲבִימֶלֶךְ הִנֵּה אַרְצִי לְפָנֶיךָ בַּטּוֹב בְּעֵינֶיךָ שֵׁב. וּלְשָׂרָה אָמַר הִנֵּה נָתַתִּי אֶלֶף כֶּסֶף לְאָחִיךְ הִנֵּה הוּא לָךְ כְּסוּת עֵינַיִם לְכֹל אֲשֶׁר אִתָּךְ וְאֵת כֹּל וְנֹכָחַת. וַיִּתְפַּלֵּל אַבְרָהָם אֶל הָאֱלֹהִים וַיִּרְפָּא אֱלֹהִים אֶת אֲבִימֶלֶךְ וְאֶת אִשְׁתּוֹ וְאַמְהֹתָיו וַיֵּלֵדוּ. כִּי עָצֹר עָצַר ה' בְּעַד כָּל רֶחֶם לְבֵית אֲבִימֶלֶךְ עַל דְּבַר שָׂרָה אֵשֶׁת אַבְרָהָם (בראשית כ).

פרק זה מעלה שאלות רבות, וזאת בשני מישורים: יש קודם כל לברר מה בדיוק קרה שם, ובנוסף יש להתמודד עם בעיות עקרוניות העולות מהסיפור המקראי. השאלות הספציפיות הן כדלהלן:

  • רק הקב"ה מגלה לאבימלך ששרה אישה נשואה והוא מיד נרתע מלעבור על איסור אשת איש וקורא לאברהם כדי לפייס אותו ולהחזיר לו את אשתו. אם כן, לְמה אברהם חשש מלכתחילה?
  • מה בדיוק מנע מאבימלך לגעת בשרה, כפי שנאמר "לא קרב אליה"?
  • איך שרה אחות אברהם?
  • במה טענה זו מצדיקה את התנהגותו של אברהם, שהסתיר כי שרה אשתו?
  • מה פירוש המלה "כסות עיניים"?
  • האמנם הנגע שפגע באבימלך ובעבדיו היה שהפסיקו ללדת? איך נגע כזה בא לידי ביטוי ביממה אחת בלבד?

ובאופן כללי יותר, יש לפתור את שאלות הבאות:

  • איך יתכן שאברהם – בפעם השנייה – לא נרתע מלהיכנס לנסיבות כאלה שאשתו שרה עלולה להיטמא?
  • איך יתכן שלקחו את שרה להרמון אבימלך, הרי היא הייתה בת תשעים שנה?

 

נעסוק בראשונה בפרטי הסיפור. מפאת יופייה, ועל פי הצהרתו של אברהם שהיא אחותו, שרה נלקחה להרמון המלך. באותו יום, אבימלך לא נגע בה. מדוע? על שאלה זו ניתנו תשובות שונות. רש"י מבאר: "המלאך מנעו, כמו שנאמר "לא נתתיך לנגוע אליה"(כ ו)", בלי לפרט. והרד"ק מוסיף: "כי נמנעה ממנו התאווה ברצון האל". וכן אברבנאל, "והיה זה לפי שמנע ממנו כוח תאוות המשגל והלקה אותו באבר הזווג". וכן שד"ל: "נראה כי משעה שבאה שרה בבית אבימלך ה' מנע את אבימלך מלשמש עם אשה כלל". יוספוס פלביוס מבאר את העניין בצורה קצת שונה, לדעתו באותה עת אבימלך היה חולה מחלה חמורה, ובחלום נגלה לו כי סיבת המחלה הייתה לקיחת שרה.

בחלום הלילה מתנהל אז ויכוח בין הקב"ה לאבימלך. אבימלך טוען על חפותו: "הֲלֹא הוּא אָמַר לִי אֲחֹתִי הִוא וְהִיא גַם הִוא אָמְרָה אָחִי הוּא בְּתָם לְבָבִי וּבְנִקְיֹן כַּפַּי עָשִׂיתִי זֹאת". והקב"ה עונה לו כדלהלן: "גַּם אָנֹכִי יָדַעְתִּי כִּי בְתָם לְבָבְךָ עָשִׂיתָ זֹּאת וָאֶחְשֹׂךְ גַּם אָנֹכִי אוֹתְךָ מֵחֲטוֹ לִי עַל כֵּן לֹא נְתַתִּיךָ לִנְגֹּעַ אֵלֶיהָ", ורש"י מדייק בלשונו של ה' וכותב: "אמת שלא דמית מתחלה לחטוא אבל נקיון כפים אין כאן", זאת אומרת שאבימלך אמנם לא התכוון לעבור על איסור אשת איש, אבל זה לא הופך את מעשהו לרצוי, בסופו של דבר אבימלך חטף אישה כנגד רצונה, כפי שכותב אברבנאל: "כיון שלקח אותה בחזקה ולא ברצונה". ואם הוא לא נגע בה, זה בגלל שהקב"ה מנע זאת בעל כרחו.

אלא שלא מספיקה העובדה ששרה לא נטמאה: גם יש לוודא שאברהם ידע על כך, וזאת לא רק על פי עדותה. על כן רש"י מבאר את הציווי של הקב"ה לאבימלך להחזיר את שרה לאברהם בצורה הבאה: "השב אשת האיש, ואל תהא סבור שמא תתגנה בעיניו ולא יקבלנה או ישנאך ולא יתפלל עליך, כי נביא הוא, ויודע שלא נגעת בה, לפיכך ויתפלל בעדך". וכן אברבנאל: "ואם תאמר שלא יקחה או שירע עמה מפני חשד ששכבת עמה אין הענין כן כי נביא הוא וידע אמתת הענין".

למחרת, אבימלך מזמין את אברהם ומוכיח אותו על כך שהסתיר כי שרה הייתה אשתו, מה שכמעט גרם לאסון לוּ שרה נטמאה על ידי אבימלך. לכאורה צודק אבימלך, ואברהם לא מגיב כלום. רק אחרי שאבימלך שוב דורש מאברהם הסבר על התנהגותו הוא משיב שתי טענות:

  • היה לדעתו חשש שיירצח אם היה מגלה שזאת אשתו, מפני שאין יראת אלוהים במקום הזה.
  • למעשה לא היה מדובר ממש בשקר, היות ושרה הייתה כן אחותו.

לפי פשוטו של מקרא, שרה הייתה אמנם אחות אברהם מצד תרח בלבד, ולכן הייתה מותרת לו לפי הכללים שהיו תקפים אז. כך כותב שד"ל: "נראין הדברים כי כך היה הענין באמת כמשמעו, ושקודם התורה היו נזהרים מן האחות מן האם בלבד ולא מן האחות מצד האב". לפי המדרש, הדבר היה שונה במקצת: שרה היא יסכה, בתו של הרן בן תרח, ואם כן היא הייתה אחייניתו של אברהם, כך שהיא הייתה מותרת לו גם על פי חוקי התורה. אז למה אברהם טוען שהיא אחותו? רש"י מבאר את העניין כך: "בני בנים הרי הן כבנים והרי היא בתו של תרח, וכן הוא אומר ללוט "כי אנשים אחים אנחנו"(יג ח)". ולפי פירוש זה מתברר כי אף הרן היה אח למחצה בלבד של אברהם: "אך לא בת אמי, הרן מאם אחרת היה".

בכל מקרה, טיעון זה של אברהם לא מובן: הרי עיקר הטענה של אבימלך היה שאברהם הסתיר ממנו ששרה הייתה אשתו, תהיה קרבתו המשפחתית אתה אשר תהיה. לכן אברהם בראש דבריו טען טענה אחרת: הוא אמנם הודה שאבימלך היה נרתע מלעבור על איסור אשת איש, אבל מצד שני הניח כי לא תהיה לו כל בעיה לרצוח את אברהם כדי לזכות באשתו "בהיתר". כאן מתבטא בצורה מרשימה ההבדל בין החוק הפגאני לבין המוסר האלוהי, "יראת אלוהים": אשת איש היא בגדר "טאבו", ולכן יש סכנה לשכב אתה, אבל אין כל בעיה לרצוח אדם. רק אם מתברר שאדם זה הוא "נביא" ומושגח במיוחד על ידי האל קיימת גם סכנה לפגוע בו. לא מדובר בעניין מוסרי כלל. לכן משעשעת הערת פייר ג'יגה, המתרגם לצרפתית את תרגום השבעים: "רואים איך העמים העתיקים האלה החשיבו את חומרת איסור אשת איש. הלוואי שכך יהיה המצב היום!"[1] הרושם שלי הוא להיפך, שהאנושות כן התקדמה לקראת "יראת אלוהים", באשר לא קיים בימינו חשש סביר שזר המגיע למדינה כלשהי יירצח או שאשתו תימסר בעל כרחה להרמון השליט המקומי. אלא שעדיין העמים לא רואים בחומרה עבירה כמו אשת איש בהסכמה, באשר עיקר איסורו הוא בין אדם למקום.

בכל מקרה, טיעון זה של אברהם שיכנע לכאורה את אבימלך, ומאז הוא רק דאג לפייס את אברהם ושרה: "וַיִּקַּח אֲבִימֶלֶךְ צֹאן וּבָקָר וַעֲבָדִים וּשְׁפָחֹת וַיִּתֵּן לְאַבְרָהָם וַיָּשֶׁב לוֹ אֵת שָׂרָה אִשְׁתּוֹ. וַיֹּאמֶר אֲבִימֶלֶךְ הִנֵּה אַרְצִי לְפָנֶיךָ בַּטּוֹב בְּעֵינֶיךָ שֵׁב. וּלְשָׂרָה אָמַר הִנֵּה נָתַתִּי אֶלֶף כֶּסֶף לְאָחִיךְ הִנֵּה הוּא לָךְ כְּסוּת עֵינַיִם לְכֹל אֲשֶׁר אִתָּךְ וְאֵת כֹּל וְנֹכָחַת". 

מהו "כסות עיניים"? על ביטוי עמום זה מספר פירושים. לפי רש"י:

יכסו עיניהם שלא יקילוך, שאילו השיבותיך ריקנית יש להם לומר לאחר שנתעלל בה החזירה, עכשיו שהוצרכתי לבזבז ממון ולפייסך, יודעים יהיו שעל כרחי השיבותיך ועל ידי נס… הנה הוא לך כסות של כבוד על העיניים שלי ששלטו בך ובכל אשר אתך.

זאת אומרת, המתנות הרבות שנתן אבימלך לאברהם ולשרה הם ימנעו מכולם לזלזל בהם, הם בעצם ישמשו כמגן נגד עיניהם המזלזלות. רשב"ם מסביר את העניין בצורה דומה, אלא שהוא הבין שהענקת אלף כסף בוצעה מלכתחילה :

אלף כסף שנתתי לאחיך מתחילה כבוד גדול הוא לך וכסות עיניהם של כל בני ביתך אשר אתך וגם לכל העולם, שלא יסתכלו בך לגנאי לומר אשה זו מנהג הפקר נהג בה אבימלך, כי הכל ידעו כי דרך כבוד לקחה ובעל כרחו החזירה. "כסות עינים": שלא יראו בך לגנאי, כדכתיב "וְכִסָּה אֶת עֵין הָאָרֶץ וְלֹא יוּכַל לִרְאֹת אֶת הָאָרֶץ" (שמות י ה). וכשמסתכלים באדם לבזותו כתוב לראות בך, "עֵינַי תִּרְאֶינָּה בָּהּ" (מיכה ז י), "וְתַחַז בְּצִיּוֹן עֵינֵינוּ" (מיכה ד יא).

לפי תרגום השבעים, כסף זה ישמש לרכישת מסווה לשרה ולשפחותיה כדי שלא יסתכלו ביופיים.

ומה המשמעות של המשפט: "וְאֵת כֹּל וְנֹכָחַת"? לפי רש"י: "ועם כל באי העולם, יהא לך פתחון פה להתוכח ולהראות דברים נכרים הללו. ולשון תוכחת בכל מקום ברור דברים".

כסיכום לסיפור כולו, מובא:

וַיִּתְפַּלֵּל אַבְרָהָם אֶל הָאֱלֹהִים וַיִּרְפָּא אֱלֹהִים אֶת אֲבִימֶלֶךְ וְאֶת אִשְׁתּוֹ וְאַמְהֹתָיו וַיֵּלֵדוּ. כִּי עָצֹר עָצַר ה' בְּעַד כָּל רֶחֶם לְבֵית אֲבִימֶלֶךְ עַל דְּבַר שָׂרָה אֵשֶׁת אַבְרָהָם.

אם כן, מה היה הנגע שנגע ה' את אבימלך ועבדיו בעקבות לקיחת שרה? לפי הכתוב, נשים הפסיקו ללדת. אבל דבר זה לא מובן כלל: נגע זה איננו רלוונטי לגבי אבימלך, וכתוב שה' ריפא אותו. חוץ מזה, מדובר בנגע שיורגש תוך כדי תקופה ממושכת, וכל הסיפור נמשך יממה אחת בלבד. על כן, פירשו את הנגע בצורות שונות, כדלהלן.

לפי רש"י, המסתמך על תרגום אונקלוס, הכוונה היא שאבימלך ועבדיו נמנעו מלעשות את צרכיהם: "עצירת כל נקבים, של זרע ושל קטנים ורעי ואזנים וחוטם". וכשנרפאו: "כתרגומו "ואתרוחו", נפתחו נקביהם והוציאו מה שצריך לצאת והיא לידה שלהם". כך שהביטוי "בעד כל רחם" משמעו "כנגד כל פתח". אולם, לפי פירוש זה, המתרחק מפשוטו של מקרא, לא מובן מדוע חוץ מאבימלך נענשו דווקא הנשים, כפי שנאמר: "את אשתו ואת אמהותיו [של אבימלך]".

אברבנאל מסביר את העניין בצורה שונה:

הפסוק… חלוק הוא שאין מלת "וילדו" חוזר לכולם אלא שהייתה רפואת אבימלך שהחזיר לו כחו להוליד אחר שכבר מנע ממנו כח המשגל, כמו שנאמר "על כן לא נתתיך לנגוע אליה". אמנם לאשתו ואמהותיו רפא גם כן, לפי שכבר יצאה גזרה מלפניו בעת שנלקחה שרה שאבימלך לא יוליד עוד ואשתו ואמהותיו לא תלדנה עוד… וכאשר התפלל אברהם עליהם חזר ה' מגזרתו. ורפא את אבימלך בתת לו כח להוליד ולנשיו ואמהותיו כח שתלדנה.

ושד"ל מסביר את העניין כך:

משעה שבאה שרה בבית אבימלך ה' מנע את אבימלך מלשמש עם אישה כלל… וכדי שלא יחשוב שהעדר תאוותו בא מצד שרה שאיננה נושאת הן בעיניו, לפיכך מנע ממנו התשמיש גם עם אשתו וגם עם אמהותיו. ואף הנשים עצמן (אשתו ופילגשיו) עצר בעד רחמן באופן שלא יוכל שום אדם לבוא אליהן.  "וילדו": לשון נקיה, והטעם חזרה בהם היכולת לבעול ולהיבעל.

ודעת מקרא מוסיף, בשם בעלי התוספות[2]: "למה עצר שאר העם? כדי שידעו כולם שאבימלך לא קרב אליה, שהרי הם נעצרים כמוהו".

 

כאמור, כל הסיפור מבוסס על כך ששרה הייתה צעירה ויפה. והנה, במפגש עם אבימלך, היא כבר הייתה בת תשעים שנה. כך שואל הרד"ק: "מן התימה איך היתה שרה כל כך יפה עדיין עד שהיו חומדים אותה לרוב יפיה והיא בת תשעים". והוא מיישב את העניין כך: "נאמר כי שבה לעדנתה ולדרך נשים כדי שתתעבר, כי אחר המעשה הזה אמר וה' פקד את שרה". זאת אומרת שבאופן ניסי שרה חזרה להיות צעירה ויפה, כך שהיא תוכל ללדת. וכך גם אברבנאל: "אין ספק שבהיותה בת תשעים שנה כפי הטבע לא יתאוו אותה אנשים. אבל ה' כשגזר בלידתה שינה גופה באופן שחדשה נעורים עד שכל רואיה יחשבוה לבחורה ביפיה ונערותה". אלא שעדיין קשה המפגש עם פרעה, ששם לא התרחש כל נס, ושרה הייתה אז בת ששים וחמש.

יש גם לתת את הדעה על התנהגותו הבעייתית של אברהם אבינו. הוא היה נביא, הקב"ה דיבר אתו באופן חופשי, וגם הבטיח לו מספר פעמים שממנו תצא כנסת ישראל. אם כן, מדוע חשש לחייו עד כדי כך שהוא מסר את אשתו – לכאורה בהסכמתה – פעמיים לזנות? לפי הרמב"ן, מעשה זה של אברהם  – וכן עזיבתו את הארץ בעת הרעב – גרמו בסופו של דבר את שיעבוד מצרים:

ודע כי אברהם אבינו חטא חטא גדול בשגגה שהביא אשתו הצדקת במכשול עוון מפני פחדו פן יהרגוהו, והיה לו לבטוח בה' שיציל אותו ואת אשתו ואת כל אשר לו, כי יש באלהים כח לעזור ולהציל. גם יציאתו מן הארץ, שנצטווה עליה בתחילה, מפני הרעב, עון אשר חטא, כי האלהים ברעב יפדנו ממות. ועל המעשה הזה נגזר על זרעו הגלות בארץ מצרים ביד פרעה.[3]

דברי הרמב"ן אלו נדחו על ידי הרש"ר הירש:

והנה, הנקל לרמב"ן ולנו לומר: היה על אברהם להישאר בארץ כנען ולבטוח בה' במצרים; האל שאמר לך: "לזרעך נתתי את הארץ הזאת" יוכל לפרנסך בה באורח פלא… הוא מאכיל מן במדבר, "מלאכיו יצוה לך לשמרך בכל דרכיך" (תהלים צא יא). הנקל לנו לומר כך, אחרי הנסיון הרב שעבר עלינו. אכן, שלוחי מצוה אינן ניזוקין, ה' שומר את אוהביו ומגן על עושי רצונו. אך היה על אברהם ובניו ללמוד כל זאת מתוך הנסיון. אחד היה אברהם, ולא היה אברהם לפניו. וגם אחרי הנסיון הזה הרי חובה על האדם לעשות את שלו במסגרת גבולות המותר; ורק אחרי שעשה את המוטל עליו, ישליך על ה' יהבו. אברהם היה רשאי לומר: "אין סומכין על הנס".

ורבי יצחק עראמה מציין: "אין דבר שעומד בפני פיקוח נפש".[4]

לכן מחויבים להבין את העניין כולו על פי ההקשר החברתי שבו התנהלו הדברים בזמן האבות: הם אמנם זכו בקשר מיוחד עם הקב"ה, אבל יחד עם זה מתברר שפעם אחרי פעם פעלו כאילו אין הם סומכים על עזרה מיוחדת מאת ה': אברהם יורד למצרים מפני הרעב, אף על פי שהוא יודע שבזה הוא מסכן את עצמו ואת אשתו. הוא יוצא למלחמה נגד ארבעת המלכים כדי להציל את לוט, בלי שהובטח לו ניצחון, ושוב מסתכן בארצו של אבימלך. בסופו של דבר, הוא דואג לכרות ברית שלום עם אויביו. גם יצחק נתקל בעוינות מצד העמים ששלטו בכנען, ופועל כמו אביו בנוגע לאשתו רבקה. יעקב חשש מנקמת הגויים אחרי מעשה דינה, ועשה כל שביכולתו כדי לפייס את עשיו. מכל תלאותיהם יוצא הרושם שלא ראו בהקב"ה מי שבהכרח יגן עליהם באופן אוטומטי, למרות הבטחותיו חוזרות ונשנות. לדעתי, אין לראות בתגובותיהם פגם אמוני כלשהו, אלא הבנה שכללי המשחק הם כך שעליהם מוטל היה לנהל את ענייניהם בצורה ארצית ואנושית, בלי בטחון עוור בהקב"ה. כך משתמע ממה שהצהיר ה' בזמן שיעבוד מצרים: "וָאֵרָא אֶל אַבְרָהָם אֶל יִצְחָק וְאֶל יַעֲקֹב בְּאֵל שַׁדָּי וּשְׁמִי ה' לֹא נוֹדַעְתִּי לָהֶם" (שמות ו ג), שרש"י מבאר כך: "לא הודעתי אין כתיב כאן אלא לא נודעתי, לא נכרתי להם במדת אמתות שליד שעליה נקרא שמי ה' נאמן לאמת דברי, שהרי הבטחתים ולא קיימתי".

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

[1] Pierre Giguet, la Bible des Septante, Paris 1865.

[2] לא מצאתי.

[3] רמב"ן בראשית יב י.

[4] עקידת יצחק בראשית שער כ יא.

סגור לתגובות.