מובא בפרשתנו:

וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. פִּינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן הֵשִׁיב אֶת חֲמָתִי מֵעַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּקַנְאוֹ אֶת קִנְאָתִי בְּתוֹכָם וְלֹא כִלִּיתִי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּקִנְאָתִי. לָכֵן אֱמֹר הִנְנִי נֹתֵן לוֹ אֶת בְּרִיתִי שָׁלוֹם. וְהָיְתָה לּוֹ וּלְזַרְעוֹ אַחֲרָיו בְּרִית כְּהֻנַּת עוֹלָם תַּחַת אֲשֶׁר קִנֵּא לֵאלֹהָיו וַיְכַפֵּר עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל (במדבר כה י-יג).

כשכר לפעולתו הנמרצת של פינחס  – הריגתם של זמרי וכזבי – הקב"ה מבטיח לו "בריתו שלום" וגם "לו לזרעו אחריו כהונת עולם". מה מיוחד במעשה פינחס? מהי משמעותן של שתי הבטחות אלה?

 

פינחס השיב את חמתי

גם משה רבנו מספר פעמים סינגר על עם ישראל והצליח למנוע את השמדתו. הרב אפשטיין מבהיר כי פעולתו של פינחס הייתה מסוג אחר:

בזה חלוקה השבת החמה של משה משל פינחס, כי משה השיב חמת ה' רק לזמן, אבל עדיין נשאר כביכול בלבו של הקב"ה טינא על ישראל, כמו שכתוב במעשה העגל "וביום פקדי ופקדתי", וכן במעשה מרגלים אמר "ואולם חי אני אם יראו האנשים האלה וגו'"… אבל השבת החמה של פינחס היתה השבה שלמה ומוחלטת, ולכן זכה פינחס למה שזכה… ועל זה מקביל ברית השלום דלשון ברית מורה על נצחית.[1]

משה רבנו בעת משבר התחנן אל ה' עד שהשיג את מחילתו, ובהמשך, בשעת הצורך כמו במעשה העגל, נקט בענישה. דפוס הפעולה של פינחס היה שונה לחלוטין: פינחס ביצע מעשה נועז ומרשים שפעל על העם בצורה מעמיקה וכך החזיר אותו לדרך הנכונה. לפי הרא"ש, "כל השופך דמן של רשעים כאלו הקריב קרבן". כפי שהקרבת קרבן מקרבת את המגיש אותו להקב"ה וכתוצאה מכך מנקה אותו מחטאיו, כך מעשה זה של פינחס תרם לחזרתו של עם ישראל לדרך הטובה.

 

הנני נותן לו את בריתי שלום

לפי רש"י, ההצהרה הראשונה איננה אלא הכרה ואישור כי פינחס פעל כשורה: "שתהא לו לברית שלום, כאדם המחזיק טובה וחנות למי שעושה עמו טובה, אף כאן פירש לו הקב"ה שלומותיו". אולם החזקוני סבור כי זו כן הבטחה: שלא יאונה לו כל רע, באשר "אין לו לירא מקרובי זמרי וכזבי". הרש"ר הירש רואה בהכרזת ה' הצהרה פרדוקסלית כי יש מקרים בהיסטוריה שיש לנקוט במעשה אלימות להשגת השלום:

הגשמת ההרמוניה העליונה של השלום נמסרה כאן מידי ה' דוקא לאותה רוח ולאותה פעילות שחדלי מעש, חסרי מחשבה ושכחי חובה – המתעטפים באיצטלא של "רודפי שלום" – אוהבים לקרוא לה "הפרעה לשלום" ומגנים אותה בשל כך. "שלום" הוא נכס יקר ואדם חייב להקריב לו את הכל, את כל זכויותיו ואת כל נכסיו; אך לעולם אל יקריב לו את זכויותיהם של אחרים ולעולם אל יקריב לו את זכויות הטוב והאמת האלוהית. שלום אמת בין הבריות תלוי בשלום כולם עם ה'. מי שמעז להיאבק עם אויבי הטוב והאמת האלוהית, הרי בעצם מאבקו זה הוא מלוחמי ברית השלום בארץ. מי שכובש את פניו בקרקע למען השלום המדומה עם הבריות ומניח להם לעורר מדנים עם ה', הרי בעצם אהבת השלום שלו הוא נעשה חבר לאויבי ברית השלום בארץ. לא אדישות ההמונים, אף לא דמעת הכאב שניגרה בחוסר מעש בפתח המשכן, אלא מעשהו האמיץ של פינחס הוא שהציל את העם והשיב לו את השלום עם ה' ותורתו ועל ידי כך החזיר על כנו את היסוד לשלום אמת… אולם וי"ו של "שלום" היא "וי"ו קטיעא" – על פי רוב השיטות וי"ו שבורה. שכן ברית פינחס היא השלום ש"הוחזר לשלמותו". במקום שיש צורך בקנאת פינחס שם "נקטע" השלום. ומאבקו של פינחס מכוון להחזרת השלום לתיקנו, הוא נלחם שה"שלום" ישוב להיות "שלם".

השגת שלום במחיר כאב הזולת, רמיסת זכויותיו והכחשת עקרונות דתיים ומוסריים איננה "שלמה". יש מקרים שיש להשיג שלום אמתי על ידי פעולה אלימה. ניתן לראות בדברים האלה רמז – נבואי – למה שיקרה במדינתו של הרב הירש כמה עשרות שנים אחרי פטירתו, כאשר מדינות אירופה בשנת 1938 נכנעו להיטלר בהסכם מינכן למען שלום מדומה וזמני על חשבון זכויותיה של צ'כוסלובקיה.

לפי הנצי"ב, זו הבטחה שמעשה אלים כזה לא ישחית את מידותיו של המבצע אותו:

 בשכר שהניח כעסו וחמתו של הקב״ה ברכו במדת השלום, שלא יקפיד ולא ירגיז. ובשביל כי טבע המעשה שעשה פינחס להרוג נפש בידו, היה נותן להשאיר בלב הרגש עז גם אחר כך, אבל באשר היה לשם שמיים משום הכי באה הברכה שיהא תמיד בנחת ובמדת השלום, ולא יהא זה הענין לפוקת לב.[2]

 

ברית כהונת עולם

בכל אופן, עיקר השכר מובא בהבטחה השנייה. לפי רש"י: "אף על פי שכבר נתנה כהונה לזרעו של אהרן, לא נתנה אלא לאהרן ולבניו, שנמשחו עמו ולתולדותיהם שיולידו אחר המשחתן, אבל פינחס שנולד קודם לכן ולא נמשח, לא בא לכלל כהונה עד כאן". רש"י מסתמך על מה שנאמר בגמרא:

אמר רבי אלעזר אמר רבי חנינא: לא נתכהן פינחס עד שהרגו לזמרי, דכתיב: "והיתה לו ולזרעו אחריו ברית כהונת עולם" [רש"י: תחת אשר קנא, אלמא מכאן ואילך הוא]. רב אשי אמר: עד ששם שלום בין השבטים [בימי יהושע, בשבט בני גד ובני ראובן שבנו את המזבח בעבר הירדן, ובקשו שאר שבטים לעלות עליהם לצבא, ושלחו את פנחס לדבר עמהם], שנאמר: "וישמע פינחס הכהן" (יהושע כב ל) [בכל מקום אתה מוצא פינחס בן אלעזר בן אהרן הכהן, אין כהונה כתובה אלא באלעזר, וכאן כתובה בפנחס]. ואידך נמי והכתיב: "והיתה לו ולזרעו אחריו"? כי כתיב ההוא, בברכה הוא דכתיב [קרא התם בברכה כתיב, בשרו שלא תפסוק כהונה מזרעו. אבל עדיין לא נתכהן]. ואידך נמי הא כתיב: "וישמע פינחס הכהן"? ההוא לייחס זרעו אחריו [מימי משה נתכהן, וכששם שלום נתייחס ליקרא כהן ולייחס זרעו במעלות כהונה להיותם כהנים גדולים, שלא היו כהנים גדולים אלא מפנחס].[3]

נמצאנו למדים כי מלכתחילה פינחס וצאצאיו לא היו כלולים במינוי כהונה של אהרון ובניו, והם זכו בו רק אחרי שני מעשים טובים של פינחס: הריגת זמרי בימי משה, ויישוב הסכסוך בין השבטים בימי יהושע, אלא שיש מחלוקת אמוראים איך בדיוק הדברים התנהלו. לפי רבי אלעזר בשם רבי חנינא פינחס נתכהן מיד אחרי מעשה זמרי – וכך רש"י מבאר את הפסוק – ואחר מעשה המזבח בעבר הירדן אף זכה שהכהנים הגדולים יהיו מזרעו, ואילו רב אשי סבור שהוא התכהן רק אחרי שני המעשים. המעניין הוא שהם נראים הפוכים בטבעם: הראשון הוא מעשה קנאות ואלימות, והשני הוא השכנת שלום ומניעת מלחמת אזרחים. מסר הגמרא בזה שהיא צירפה את שתי פעולות האלה של פינחס הוא כנראה שיש לראות בהריגת זמרי ביטוי למסירות נפש לשם תקנת המצב. הרי התערבותו של פינחס בפרשתנו בסופו של דבר גם היא מנעה מרחץ דמים, כפי שנאמר: "ולא כיליתי בני ישראל בקנאתי".

ומדוע פינחס לא זכה להיות כהן ביחד עם אהרון ובניו? לפי תורה תמימה, הייתה לזה סיבה:

במכוון המתין הקב"ה לכהן את פינחס עד אחר שהרגו לזמרי, משום… [ש]נתקנא המון העם בפינחס על אשר קנא לכבוד ה', ובזו וחרפו אותו… והנה לפי מאי דכתיב בעלמא "הני כהני קפדנים וכעסנים הם" (עיין ריש פרק י דבבא בתרא[4]), לכן אם היה פינחס מקודם כהן היה מקום למקטריגיו לומר שלא עשה מה שעשה לקנאת ה', רק משום שקפדן וכעסן הוא עשה כן מכעסו על מעשה זמרי שעשה בפרהסיא, אבל מכיון שלא היה כהן מקודם, אם כן לא עשה זאת מכעס פתאומי, רק מחשבון ודעת שקנא לכבוד ה'.

כך שטוב היה שפינחס טרם הגיע לכהונה, כדי שהעם לא יפרש את תגובתו כמוכתבת מאופי הלא מתפשר של שבטו. ומדוע יש להם אופי כזה? ניתן לפרש אותו כנגזר מתפקידם הרגיש בבית המקדש ובמעשה הקרבנות, שאינו נותן מקום לסטייה כלשהי מהמצווה[5], אולם התורה תמימה רואה בו תכונה טבעית: "אף על פי שעל האמת לא במשמרת הכהונה תליא מילתא כי אם בתכונת הגזע, אך ההמון רגיל להתפיס מדה זו בנושא תואר או משרת הכהונה".[6] יש להניח שלפי תורה תמימה, אופי זה התגלה כבר בלוי עצמו, שהשמיד ביחד עם אחיו שמעון את כל אוכלוסיית שכם אחרי אונס דינה אחותם.

בניגוד לדעות הנ"ל, סובר החזקוני ששכרו של פינחס היה שהוא שמר על כהונתו למרות ההוראה השוללת אותה מכהן שהרג את הנפש:

דואג היה פן יפסיד כהונתו, דאמרינן "כהן שהרג את הנפש לא ישא את כפיו", עד שהבטיחו הקב"ה הואיל והרציחה לשם שמים היתה.

וכן ספר הזוהר:

כל כהן שהרג נפש הוא פסול לכהונה לעולם, כי הוא פסל ודאי את המדרגה שלו אליו. כי הכהונה היא מדרגת חסד, והריגת נפש היא הפוכו. ופנחס, כיון שהרג את זמרי וכזבי, נפסל מן הדין להיות עוד כהן. ומשום שקנא להקב"ה, היה צריך לתת לו מחדש כהונת עולם לו ולזרעו אחריו לדורי דורות.[7]

דין זה מופיע בגמרא: "כל כהן שהרג את הנפש לא ישא את כפיו, שנאמר: "יְדֵיכֶם דָּמִים מָלֵאוּ" (ישעיהו א טו)"[8], ונפסק להלכה[9]. והשפת אמת מבאר: "נמצא שידע פינחס שיאבד הכהונה על ידי זה, אף על פי כן נלחם מלחמת ה' כדי לקדש שם שמים ולכפר על בני ישראל. לכן ניתן לו שנית הכהונה."[10] אולם לא מובן לפי הסבר זה מדוע זרעו של פינחס לא היה זוכה לכהונה.

אבל יש דעות אחרות: אבן עזרא סבור כי ההבטחה שבפרשתנו היא שיצאו מפינחס כהנים גדולים[11]. הוא כנראה סבור שכהן הדיוט הוא כבר היה לפני המעשה של זמרי.

לפי ספורנו, פינחס זכה לאריכות ימים, באשר הוא היה פעיל בזמן מעשה פילגש בגבעה, ולפי המדרש אף בזמנו של יפתח "כבר ספרו ז"ל שפינחס לא רצה ללכת אז אל יפתח להתיר נדרו". תרגום יונתן אף טוען כי שכרו של פינחס היה הזכות לחיי עולם: "בִשׁבועה אמור לו מִן שמי הִנני גוזר לו את בריתי שלום ואעשׂהו מלאך חי ויחיה לעולם לבשׂר הגאולה בסוף הימים"[12]. כך גם דעת הרא"ש. דעה זו מסתמכת על דברי ריש לקיש במדרש, המזהה את אליהו הנביא לפינחס:

אמר ריש לקיש: הוא פינחס הוא אליהו, אמר לו הקב"ה: אתה נתת שלום ביני ובין בני ישראל, אף לעתיד לבוא אתה עתיד ליתן שלום ביני וביניהם, שנאמר: "הנה אנכי שולח לכם את אליהו הנביא".[13]

דעות אלו אינן תואמות פשוטו של מקרא.[14] אולם המסר ברור: פינחס באירועים רבים ומגוונים ממלא תמיד אותו תפקיד של משכין שלום, בין איש ישראל לרעהו, בין האבות לבנים, ובין הקב"ה לעם ישראל. ומילוי תפקיד זה לפעמים דורש שימוש בפעולות שנראות מנוגדות לשלום.

 

 

 

 

 

[1] תורה תמימה במדבר כה הערה כד.

[2] העמק דבר במדבר כה יב.

[3] בבלי זבחים קא ע"ב.

[4] ראו בבלי בבא בתרא קס ע"ב: "אתרא דכהני הוו, והוו קפדי טובא ומגרשי נשייהו". אולם לא משתמע משם שזו תכונה כללית של הכהנים.

[5] טרגדיית סיפור נדב ואביהוא היא אילוסטרציה של קפדנות זאת.

[6] תורה תמימה במדבר כה הערה ל.

[7] זוהר, פרשת פינחס, כח, על פי פירוש הסולם.

[8] בבלי ברכות לב ע"ב.

[9] רמב"ם, הלכות תפילה ונשיאת כפיים, טו ג.

[10] שפת אמת פינחס תרמ"א.

[11] ראו דברי הימים א' ה, כט – מא), וגם הכהנים הגדולים של בית שני היו, על פי הספרי על אתר, מצאצאי פינחס (ראו תוספות יומא ט ע"א , זבחים קא ע"ב). וכך כותב המהרש"א (זבחים קא ע"ב): "הן היה משהעביר הכהונה מאביתר שהיתה מאתמר לצדוק נשארה הכהונה לעולם מזרעו של פנחס".

[12] על פי כתר יונתן.

[13] מדרש אגדה (בובר) במדבר כה יג.

[14] ראו מאמרי /פרשת-פינחס-האם-פינחס-זכה-לאריכות-ימיםhttps://alex-klein.co.il/.