גואל הדם ברוצח בשוגג

ידוע תפקיד גואל הדם כאשר המוות נגרמה בשוגג. כך כתוב בתורה:

וַאֲשֶׁר יָבֹא אֶת רֵעֵהוּ בַיַּעַר לַחְטֹב עֵצִים וְנִדְּחָה יָדוֹ בַגַּרְזֶן לִכְרֹת הָעֵץ וְנָשַׁל הַבַּרְזֶל מִן הָעֵץ וּמָצָא אֶת רֵעֵהוּ וָמֵת הוּא יָנוּס אֶל אַחַת הֶעָרִים הָאֵלֶּה וָחָי. פֶּן יִרְדֹּף גֹּאֵל הַדָּם אַחֲרֵי הָרֹצֵחַ כִּי יֵחַם לְבָבוֹ וְהִשִּׂיגוֹ כִּי יִרְבֶּה הַדֶּרֶךְ וְהִכָּהוּ נָפֶשׁ וְלוֹ אֵין מִשְׁפַּט מָוֶת כִּי לֹא שֹׂנֵא הוּא לוֹ מִתְּמוֹל שִׁלְשׁוֹם. עַל כֵּן אָנֹכִי מְצַוְּךָ לֵאמֹר שָׁלֹשׁ עָרִים תַּבְדִּיל לָךְ (דברים יט ה-ז).

למרות שאדם זה לא התכוון לרצוח, ואם כן ניתן לטעון שהוא חף מפשע, קרובי הנרצח רוצים להתנקם בו, ולכן התורה התקינה ערי מקלט, שייעודן הוא להגן על הרוצח בשוגג. על זה חז"ל הוסיפו שגם מדובר בעונש, באשר מן הסתם האסון נגרם על ידי רשלנות כלשהי, עונש יותר קל מזה שמיועד לרוצח במזיד.

 

גואל הדם ברוצח במזיד

יש עדים והתראה

אולם יש גואל הדם גם ברצח במזיד, כפי שנאמר:

וְכִי יִהְיֶה אִישׁ שֹׂנֵא לְרֵעֵהוּ וְאָרַב לוֹ וְקָם עָלָיו וְהִכָּהוּ נֶפֶשׁ וָמֵת וְנָס אֶל אַחַת הֶעָרִים הָאֵל. וְשָׁלְחוּ זִקְנֵי עִירוֹ וְלָקְחוּ אֹתוֹ מִשָּׁם וְנָתְנוּ אֹתוֹ בְּיַד גֹּאֵל הַדָּם וָמֵת. לֹא תָחוֹס עֵינְךָ עָלָיו וּבִעַרְתָּ דַם הַנָּקִי מִיִּשְׂרָאֵל וְטוֹב לָךְ (דברים יט יא-יג).

זאת אומרת שבית הדין דן את הרוצח בהתאם לכל כללי המשפט, ואם הוא פוסק גזר דין מוות, הנאשם נמסר לגואל הדם והוא הורג אותו. כך נפסק בגמרא: "תניא: "גאל הדם ימית את הרצח", מצוה בגואל הדם, ומניין שאם אין לו גואל, שבית דין מעמידין לו גואל? שנאמר "בפגעו בו", מכל מקום"[1].

אלא שיש כאן קושי: כידוע, בית הדין גוזר גזר דין מוות רק אם מתקיימים תנאים רבים, ובעיקר יש צורך בעדות ברורה, ובהתראה. אם כן, מדוע לא למסור את הנאשם לשליח בית הדין, שיהרוג את הנאשם על פי כללי המשפט? ובעיקר, הוראה זו לכאורה סותרת פסוק אחר בתורה, הגורס:

עַל פִּי שְׁנַיִם עֵדִים אוֹ שְׁלֹשָׁה עֵדִים יוּמַת הַמֵּת לֹא יוּמַת עַל פִּי עֵד אֶחָד. יַד הָעֵדִים תִּהְיֶה בּוֹ בָרִאשֹׁנָה לַהֲמִיתוֹ וְיַד כָּל הָעָם בָּאַחֲרֹנָה וּבִעַרְתָּ הָרָע מִקִּרְבֶּךָ (דברים יז ו-ז).

לכן, רש"י מבאר – בניגוד למשתמע מההקשר – שבגמרא הנ"ל מדובר ברוצח בשוגג: "כלומר מיתה שגואל הדם ממיתו לרוצח שוגג שיצא חוץ לעיר מקלטו". המאירי, בגלל ההקשר, מבין שמדובר אמנם ברוצח במזיד, אלא שזה במקרה שהנאשם הצליח לברוח, ואז על הגואל מוטל להחזיר אותו לבית הדין:

בהורג נפש במזיד נאמר… שמצוה עליו להשתדל במיתתו, ואם אין שם גואל או שאינו רוצה או שאינו יכול, בית הדין מעמידין מי שישתדל על כך עד שיביאוהו לידם וידינוהו.

וכן הרמב"ן:

שנצטוינו בענין הרוצח, אחרי שנתחייב מיתה בבית דין, שיבקשנו גואל הדם וירדוף אחריו וינקום נקמתו ממנו, שיביא אותו לבית דין, ויומת כמשפטו. או שירצח אותו הגואל אם לא יוכל לו בית דין. ואם אין לו גואל דם, שיעמידו לו בית דין אדם ממונה מהם לרדוף אחריו ולהיות גואל דמי הנרצח.[2]

הר"ן מבין שתפקיד גואל הדם הוא לשמש כתובע, כפי שהוא כתב:

גואל הדם יטעון טענותיו בפני בית הדין על שראוי להמיתו, ושאם אין לו גואל הדם שבית הדין יעמיד אדם אחר תחת גואל הדם שיטעון בחובת הרוצח, וכדאמרינן בפרק א דיני ממונות "חובתיה דמאן? חובתיה דגואל הדם". אלמא הוא טוען כל טענות שיוכל לטעון נגד הרוצח.[3]

 

אין עדים והתראה

אולם, מתברר שיש דעות שגם במקרה שלא התקיימו כל כללי המשפט, יש תפקיד לגואל הדם. כך פוסק הרמב"ם: "כל הרצחנים שהרגו בעד אחד או בלא התראה וכיוצא בהן, אם הרגם גואל הדם אין להם דמים, לא יהיו אלו חמורים מההורג בלא כוונה"[4]. על דין זה תמה הראב"ד: "תימה הוא, ואיך נאמין בעד אחד להתיר דמו של זה לגואל הדם!?". במאמץ נואש לסנגר על הרמב"ם, כסף משנה מעמיד את המקרה הנ"ל בנסיבות שונות המצדיקות את הריגת הרוצח:

יש לומר דלא בעד אחד קאמר רבנו, אלא היינו בעדות מיוחדת, כלומר שהעיד עד אחד היום וחברו למחר, או שראהו אחד אחר האחד… אי נמי שהרג בפני עדים בלא התראה, או שהוכחשו בבדיקות ולא בחקירות.

אולם בסוף דבריו הכסף משנה מבין שזו פסיקה אוטונומית של הרמב"ם: "ונראה שרבנו כתב מסברא, שלא יהיו אלו חמורים מההורג שלא בכוונה, שזה נהרג על ידי גואל הדם ואלו לא יהרגו על ידי גואל הדם!?".

גם אבן האזל משתדל לבאר כוונת הרמב"ם:

נראה דסובר הרמב"ם דהא דכתיב "לא יקום עד אחד באיש", זהו על ידי בית הדין שבית הדין יחייבו אותו. אבל גואל הדם כשהאמין להעד והרג הרוצח אינו נהרג, דעד אחד גם כן יכול לפטור ממיתה כיון שלפי דברי העד אין לו דמים.

אולם שיטת הרמב"ם מתבהרת על ידי מה שכתב במורה נבוכים בעניין עגלה ערופה:

מרגע שהוא [הרוצח] ייוודע תושג התועלת, כי אפילו לא יהרגוהו בית דין, יהרגהו המלך, שיש לו רשות להרוג במקרי ספק. ואם לא יהרגהו המלך, גואל הדם יהרגהו, ויערוך תחבולות עד שיתנקש בו ויהרגהו.[5]

נמצאנו למדים כי לפי הרמב"ם, גואל הדם שהורג את רוצח קרובו, על סמך ידיעה ברורה שהוא רצח אותו במזיד, איננו חייב מיתה, על אף העובדה שחסרו התנאים המשפטיים כדי שבית הדין יעניש את הרוצח. לפי קצות החושן, מדובר כאן בהיתר לכתחילה:

כל שהיה מזיד, אף על פי שלא נגמר דינו בבית דין להריגה, רשות ביד גואל הדם להורגו, דהא שלא בכוונה או שלא בהתראה ודאי ליכא גמר דין. ולשון הרמב"ם (הלכות רוצח א ה) "רוצח שהרג בזדון אין ממיתין אותו העדים ולא הרואים אותו עד שיבא לבית דין וידונהו למיתה", לא מיירי מדין גואל הדם… כל שהיה קרוב לפשיעה אפילו אין בו מיתת בית דין רשות ביד גואל הדם.[6]

אולם משתמע מלשון הרמב"ם שרק מדובר בהשלמה בדיעבד, ולא בהוראה נורמטיבית. למעשה, יש כעין דין "אונס" לגואל הדם, באשר "יחם לבבו", אבל לא מדובר בהיתר גורף. יחד עם זה, הרמב"ם רואה בתופעה זו פתרון הבעיה המתעוררת כמעט בכל מקרי רצח: איך יתכן שרוצח במזיד לא יבוא על עונשו, כאשר ברור שהוא הרוצח וכי הרצח נעשה בכוונה תחילה, אלא שחסרים התנאים המשפטיים החמורים כדי להעניש אותו על פי בית הדין! רק שלא ברור מה יהיה עונשו של גואל הדם שהרג את רוצח קרובו בנסיבות אלה.

 

מדוע דין גואל הדם?[7]

אולם נשאלת השאלה: מדוע בכלל צריך גואל הדם? הוא רק עלול לפגוע במהלך תקין של המשפט. מדוע התורה לא קבעה בפשטות שההורג בשוגג חייב גלות ובמזיד חייב מיתה, כאשר המבצע את הדין יהיה שליח בית הדין, כפי שנהוג היום בבתי המשפט? לשאלה זו עונה שמואל דוד לוצאטו כדלהלן:

והנה בדורות הראשונים, בטרם יהיו העמים מסודרים תחת מלך ושרים, ושופטים ושוטרים, היתה כל משפחה נוקמת נקמתה ממשפחה אחרת, והקרוב יותר אל הנהרג היה חייב לנקום מיתתו.

כך היה המצב בחברה הפרימיטיבית, אלא שהתורה באה לתקן אותו לקראת משטר מסודר יותר הפועל לפי החוק: "התורה העמידה שופטים ושוטרים, ונטלה הנקמה מיד היחידים, ומסרה אותה לכל העדה". אלא שבשלב זה התעורר הבדל חמור בין רציחה בשוגג לבין רציחה במזיד:

והנה כשהיתה הרציחה בזדון, יתכן להשקיט את הגואל, כי יאמרו לו: הנח להם לשופטים, הם יחקרו הדבר, ואם בן מות הוא ימיתוהו; אבל כשהיתה ההריגה בשגגה, לא היה אפשר להשקיט את הגואל, ולהכריחו לראות מי שהרג את אביו או את אחיו נשאר בלא עונש, כי היה נראה לו ולכל יודעיו ומכיריו כאילו אינו אוהב את אביו ואת אחיו, מאחר שאינו נוקם את נקמתם. והדעת הזאת לא היה אפשר לעקור אותה בבת אחת, וראתה החכמה האלהית שאם יהיה גואל הדם נענש מיתה בנקמו את קרובו הנהרג בשגגה, עדיין לא ימנעו כל הגואלים ולא רובם מעשות נקמת קרוביהם, ועל ידי זה ירבו הנהרגים ללא תועלת, וגם… יגדל הצער והנזק במשפחה אחת, כי אחר שקרה לה המקרה הרע שנהרג אחד מאנשיה בשגגה, עוד יהיה אחד מהם נענש מיתה על שנקם נקמת אחיו; גם איננו רחוק שבשעה שיהיה הגואל יוצא ליהרג, יתקומם העם על השופטים, וירבו קלקלות באומה, לפיכך מה עשתה התורה? הניחה זכות לגואל לנקום מיתת קרובו, אבל קבעה מקום מקלט לנוס שמה הרוצח, ולא יוכל הגואל לבוא שם ולהרגו… לכך נבחרו שש ערים מפוזרות כה וכה, באופן שתהיינה מזומנות לכל רוצח… ונבחרו מתוך ערי הלוים, כי השבט כלו היה קדש, וראוי שהתיינה עריהם למקלט.[8]

יש לשים לב לדברי שד"ל: "הדעת הזאת לא היה אפשר לעקור אותה בבת אחת"! מכאן שהתורה לא באה להמליץ על גאולת הדם, אלא לצמצם אותה ככל האפשר. כך כותב קאסוטו:

הוראה מיוחדת לפיסקות אלה [בעניין דין גואל הדם] המהווה את עיקר החידוש שהן באות ללמד, והיא מחאה נגד המנהג על נקמת הדם… ניכרת בחוקי התורה נטיה לצמצם אותו ולהעמידו על המועט: גואל הדם נעשה כמעט רק למבצע פסק דינה של העדה, ובשביל הרוצח בשוגג נקבע דין גלות לעיר מקלט במקום נקמת הדם.[9]

וכן בפירושו לספר שמות, על הפסוק "ואשר לא צדה והאלהים אנה לידו ושמתי לך מקום אשר ינוס שמה" (כא יג) מדגיש קאסוטו:

התורה באה לתקן את הנוהג הקדום של גאולת הדם, וגם להתנגד לשיטה המשתקפת בחוקי ח'מורבי, סעיף 229, שלפיה מי שגורם למות רעהו אף שלא בכוונה מות יומת.[10]

לפנינו דוגמה נוספת להוראה תורנית הבאה "להתפשר" במידת מה עם נוהל קיים, במטרה לעדן אותו ולהתקרב למשפט האידאלי, אבל לא במכה אחת, כפי שכותב הרמב"ם:

אם תתבונן במעשים האלוהיים… יתבררו לך מהם תחכומו של האלוה וחכמתו… בהדרגת מצבי הפרט בכללותו, מצב אחר מצב… בהנהגה זו עצמה, ומאותו מנהיג יתהדר ויתעלה, נאמרו דברים רבים בתורתנו: משום שאי אפשר לעבור בבת אחת מצד אחד אל הפכּוֹ, ולכן אין אפשרות לאדם, כפי טבעו, לעזוב בבת אחת כל מה שהורגל בו.[11]

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

[1] בבלי סנהדרין מה ע"ב.

[2] השגות הרמב"ן לספר המצוות לרמב"ם שכחת העשין מצוה יג. וראו מגילת אסתר שם.

[3] חידושי הר"ן סנהדרין מה ע"א.

[4] הלכות רוצח ושמירת הנפש ו ה.

[5] מורה נבוכים ג מ.

[6] קצות החושן ב א.

[7] ראו יאיר ברקאי, גואל הדם, דף שבועי, אוניברסיטת בר-אילן, מספר 402, פרשת מטות מסעי, תשס"א.

[8] שד"ל במדבר לה יב

[9] קאסוטו בראשית עמ' 123.

[10] קאסוטו שמות עמ' 188.

[11] מורה הנבוכים ג לב.