בהסתמכו על פסוקים מהתורה ועל דברי חז"ל, הרמב"ם קובע, בצורה שלא משתמעת לשתי פנים, שהוראות התורה נצחיות:

דבר ברור ומפורש בתורה שהיא מצוה עומדת לעולם ולעולמי עולמים, אין לה לא שינוי ולא גרעון ולא תוספת, שנאמר "אֵת כָּל הַדָּבָר אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם אֹתוֹ תִשְׁמְרוּ לַעֲשׂוֹת לֹא תֹסֵף עָלָיו וְלֹא תִגְרַע מִמֶּנּוּ" (דברים יג א), ונאמר "הַנִּסְתָּרֹת לַה' אֱלֹהֵינוּ וְהַנִּגְלֹת לָנוּ וּלְבָנֵינוּ עַד עוֹלָם לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת" (דברים כט כח). הא למדת שכל דברי תורה מצווים אנו לעשותן עד עולם, וכן הוא אומר "חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם" (ויקרא ג יז), ונאמר "לֹא בַשָּׁמַיִם הִוא" (דברים ל יב).

מכאן שאף אדם אינו יכול לחדש או לשנות דין תורה כלשהו, ואפילו נביא הזוכה לקבל מסרים מאת ה':

הא למדת, שאין נביא רשאי לחדש דבר מעתה, לפיכך אם יעמוד איש… ויעשה אות ומופת ויאמר שה' שלחו להוסיף מצוה או לגרוע מצוה או לפרש במצוה מן המצות פירוש שלא שמענו ממשה, או שאמר שאותן המצות שנצטוו בהן ישראל אינן לעולם ולדורי דורות אלא מצות לפי זמן היו, הרי זה נביא שקר שהרי בא להכחיש נבואתו של משה, ומיתתו בחנק על שהזיד לדבר בשם ה' אשר לא צוהו, שהוא ברוך שמו צוה למשה שהמצוה הזאת לנו ולבנינו עד עולם, "לֹא אִישׁ אֵל וִיכַזֵּב" (במדבר כג יט).

לפי זה, מה תפקידו של הנביא?

אם כן, למה נאמר בתורה "נָבִיא אָקִים לָהֶם מִקֶּרֶב אֲחֵיהֶם כָּמוֹךָ" (דברים יח יח)? לא לעשות דת הוא בא אלא לצוות על דברי התורה ולהזהיר העם שלא יעברו עליה, כמו שאמר האחרון שבהם "זִכְרוּ תּוֹרַת מֹשֶׁה עַבְדִּי" (מלאכי ג כב),  וכן אם צונו בדברי הרשות כגון לכו למקום פלוני או אל תלכו, עשו מלחמה היום או אל תעשו, בנו חומה זו או אל תבנוה, מצוה לשמוע לו.

יחד עם זה, הנביא מוסמך להורות הפרה כלשהי של מצוות התורה, בתנאי שהוראה זו תהיה זמנית בלבד, ושלא מדובר באיסורי עבודה זרה:

אם יאמר לנו הנביא שנודע לנו שהוא נביא לעבור על אחת מכל מצות האמורות בתורה או על מצות הרבה, בין קלות בין חמורות, לפי שעה, מצוה לשמוע לו… חוץ מעבודה זרה… כגון אליהו בהר הכרמל שהקריב עולה בחוץ וירושלים נבחרת לכך והמקריב בחוץ חייב כרת, ומפני שהוא נביא מצוה לשמוע לו וגם בזה נאמר "אליו תשמעון".[1]

הדברים ברורים: רק משה רבנו היה מוסמך למסור בשם ה' את התורה, כאשר תפקיד יתר הנביאים הוא רק הטפה לקיים אותה, לצוות על דברי הרשות, ובשעת הצורך להורות הפרת מצוותיה – חוץ מעבודה זרה – באופן זמני בלבד. ויש להוסיף שבסמכותו לדווח על תקנות שהתחדשו בזמנו על ידי חכמי ישראל, כפי שעשה הנביא ישעיהו בעניין השבת: "אִם תָּשִׁיב מִשַּׁבָּת רַגְלֶךָ עֲשׂוֹת חֲפָצֶיךָ בְּיוֹם קָדְשִׁי וְקָרָאתָ לַשַּׁבָּת עֹנֶג לִקְדוֹשׁ ה' מְכֻבָּד וְכִבַּדְתּוֹ מֵעֲשׂוֹת דְּרָכֶיךָ מִמְּצוֹא חֶפְצְךָ וְדַבֵּר דָּבָר" (ישעיהו נח יג). ואכן הוראות אלה הן מדרבנן, כפי שהרמב"ם כתב:

ארבעה דברים נאמרו בשבת, שנים מן התורה ושנים מדברי סופרים, והם מפורשים על ידי הנביאים, שבתורה "זכור" ו"שמור", ושנתפרשו על ידי הנביאים "כבוד" ו"עונג", שנאמר "וקראת לשבת עונג ולקדוש ה' מכובד".[2]

 

והנה, נביא אחד לכאורה הפר את ההוראה הנ"ל, יחזקאל בן בוזי. הוא מתאר בפירוט רב איך ייראה פולחן המקדש העתידי, ומורה הוראות לכהנים שיערכו אותו. אלא שבפרטים רבים אין הוראות האלה תואמות את מה שנאמר בתורה. הוגים רבים התייחסו לנושא ואתרו את כל הפרטים שאינם תואמים את ההלכה המקובלת[3]. אתייחס כאן – כדוגמה אופיינית – רק לאחד מהם: דיני אישות של הכהנים. כתוב בספר יחזקאל: "וְאַלְמָנָה וּגְרוּשָׁה לֹא יִקְחוּ לָהֶם לְנָשִׁים כִּי אִם בְּתוּלֹת מִזֶּרַע בֵּית יִשְׂרָאֵל וְהָאַלְמָנָה אֲשֶׁר תִּהְיֶה אַלְמָנָה מִכֹּהֵן יִקָּחוּ" (יחזקאל מד כב). וכך מובא בגמרא:

"אלמנה וגרושה לא יקחו להם לנשים כי אם בתולות מזרע בית ישראל"… אמר ליה רב נחמן לרבא: האי קרא רישא בכהן גדול [רש"י: דכתיב "אלמנה וגרושה לא יקחו כי אם בתולות", והא ליתיה אלא בכהן גדול], וסיפא בכהן הדיוט [דקאמר בתולות מזרע בית ישראל והאלמנה אשר תהיה אלמנה מכהן יקחו… ואלמנה שתהא מותרת לכהן לא משכחת לה אלא כהן הדיוט]? אמר ליה: אין. וכתב קרא הכי? אמר ליה: אין, דכתיב: "ונר אלהים טרם יכבה ושמואל שוכב בהיכל ה'" (שמואל א ג ג), והלא אין ישיבה בעזרה אלא למלכי בית דוד בלבד [חדא מילתא משמע, ועל כרחך מפסקינן ליה, ושמואל שוכב במקומו בבית משמר הלויים שהיו שומרים את הבית… והיכל אנר קאי, שהמנורה היתה בהיכל משכן שילה]! אלא, נר אלהים טרם יכבה בהיכל ה', ושמואל שוכב במקומו. והאלמנה אשר תהיה אלמנה מכהן יקחו – מכהן אין, מישראל לא [אם היתה אלמנת כהן תינשא לכהן, אלמנת ישראל לא? הרי לא הוזהר כהן הדיוט על אלמנה]? הכי קאמר: מכהן יקחו – משאר כהנים יקחו.[4]

זאת אומרת שהגמרא לא נמנעת מלהוציא את הפסוקים של הנביא מפשוטם כדי שהם יתאימו לדיני התורה. אין כל ספק שרבא היה ער לכך שפרשנותו מאולצת, אולם היה חשוב בעיניו לעשות הכל כדי לשמור על עיקרון נצחיות דיני התורה, ולכן לא נמנע מלפרש את פסוקי הנביא מחוץ למשמעם הפשוט.

הפרשנים הקלאסיים והמודרניים לא רואים את עצמם מחויבים לפרשנות התלמודית, ולהלן תמצית תרומתם בנידון.

בתור הקדמה לדבריהם, יש קודם כל לציין שניתן לצמצם את האיסור לנביא לחדש הלכה לזמננו בלבד, להוציא תקופת הגאולה שאז כן ייתכנו שינויים. וכך מציע הרד"ק לפרש את הוראותיו של יחזקאל – לחומרה בלבד – "על כל כהן יהיה זה לתוספת קדושה לעתיד". וכך גם המלבי"ם:

גם בזה יתעלו מן מדרגת כהן הדיוט להחמיר על עצמם שלא ייקחו אלמנה מזרע בית ישראל, שאם ייקחו אישה בת ישראל יזהרו שתהיה בתולה לא אלמנה כמעלת הכהן הגדול, ורק אם האלמנה תהיה בת כהן, וגם בעלה הראשון היה כהן אז יקחוה כדי שלא להתדמות לכהן גדול לגמרי.

רק שעמדה זאת מנוגדת לדעת הרמב"ם, הסובר שלא יתכן כל שינוי הלכתי גם בימות המשיח, כמצוין לעיל.

לפי הרב אלחנן סמט, אין כאן הפרת עיקרון נצחיות התורה: "ובאמת מותר לנביא להחמיר, כמו שיש חומרא דרבנן. כשם שחכמים החמירו על דיני תורה, כך יחזקאל מחמיר". זאת אומרת שמדובר כאן בהוראות שהן "מדרבנן" בלבד. אבל הסבר זה בעייתי: הרי הנביא לא מדבר בשם עצמו, אלא בשם האל, ולפי הנאמר לעיל לא תתכן שום הוראה הלכתית מצדו, מפני שהיא הייתה באופן אוטומטי בגדר "דאורייתא". אלא שכנראה הרב סמט מתכוון לומר שהנביא רק דיווח על תקנות שחכמי ישראל קבעו אותן, בדומה לדיני השבת של הנביא ישעיהו, על אף העובדה שמן הסתם אין החכמים נוהגים לתקן תקנות לעתיד.

אבל ניתן להסביר את העניין בצורה אחרת: הנביא יחזקאל מתאר את המקדש שיש לבנותו מחדש אחרי שהתבשר על חורבן בית ראשון. אם כן, הוא מתכוון מן הסתם למקדש שיבנו אותו עולי בבל כאשר יחזרו לארץ ישראל אחרי הגלות הראשונה. רק שהדבר לא יצא ממש לפועל מפאת הקושי להבין את הוראותיו בצורה מדויקת, כפי שכותב הרמב"ם: "בנין שבנה שלמה כבר מפורש במלכים, וכן בנין העתיד להבנות אף על פי שהוא כתוב ביחזקאל אינו מפורש ומבואר, ואנשי בית שני כשבנו בימי עזרא בנוהו כבנין שלמה ומעין דברים המפורשים ביחזקאל".[5] לפי הבנה זו, מדובר בתקופה קרובה לחורבן בית ראשון, והרב מאיר שמחה הכהן מדווינסק רואה בדברי יחזקאל הוראות זמניות בהתחשב במאורעות החורבן, כך שאין בהן כל סתירה לעיקרון נצחיות התורה. כך הוא כותב:

הנראה לי, דהנה נתנבא יחזקאל מה שיהיה בשובם מגלות בבל. לכן אחרי כי היה כבישת כרכום[6], ו-"נָשִׁים בְּצִיּוֹן עִנּוּ" (איכה ה יא), והיו כולן ספקות שמא נאנסו לשבאי הנכרים, דפוסלים בביאתם. ואף בלא זה, הא אשת ישראל שנאנסה פסולה לכהונה, דהוי "זונה", ולוקה משום טומאה, כמבואר פרק הבא על יבמתו. אם כן, כולן ספקות דלמא נאנסו. אבל אם תהיה אלמנה מכהן, מוכח דלא נאנסה, ובעלה היה משמרה שלא נאנסה, דאי לאו הכי, הלא היה אסור בה, ואיך היה עמה אחר שנאנסה? ועל כרחין דבעלה ידע שלא נאנסה. אבל בישראל, דאנוסה מותרת לו, אימא נאנסה משבאי. וזה "אשר תהיה אלמנה מכהן", שהיה עמה כאיש עם אשתו, אז "יקחו", דמוכחא שלא נאנסה.[7]

יחזקאל אינו יודע כמה זמן יעבור עד בנייתו המחודשת של המקדש, והוא יוצא מהנחה שהדבר יכול לקרות בעתיד המידי. אם כן, על פי ההלכה התלמודית, כל הנשים שהיו בארץ בזמן הכיבוש הבבלי אסורות לכהנים מחשש שנאנסו על ידי חיילי הכובש, כפי שמובא בגמרא:

אשת ישראל שנאנסה, אף על פי שמותרת לבעלה [רש"י: דכתיב "והיא לא נתפשה" (במדבר ה יג) אסורה, הא נתפשה מותרת], פסולה לכהונה [אם מת בעלה לא תנשא לכהן]… אמר רבא: אשת כהן שנאנסה, בעלה לוקה עליה משום זונה [דכתיב זונה לא יקחו (ויקרא כא ז) וסתם זונה היינו מנאפת תחת בעלה… וזו אף על גב דנאנסה, גבי כהן לא פליג רחמנא בין אונס בין רצון].[8]

רק מי שהייתה נשואה לכהן – והדבר יתכן רק אם היא אלמנתו היות וגרושה אסורה לכהן מדין תורה – מותרת להינשא לכהן אחר, באשר מניחים שהכהן הראשון בירר את כשרות אשתו.

 

ולסיכום: הרב מאיר שמחה לא התייחס לכל הבעיות שבפרק זה של ספר יחזקאל שכאמור הרב הרצוג פירט אותן, אלא רק לבעיה העיקרית שבדברי הנביא יחזקאל. אבל יתכן שהוא מצא את הדרך לפתור את כולן. נשאר רק להסביר מדוע למשל היה נחוץ – כהוראת שעה זמנית – שבגדי הכהנים יהיו רק מפשתן ולא מצמר ופשתן כפי שמוזכר בתורה.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

[1] הלכות יסודי התורה ט א-ג.

[2] הלכות שבת ל א.

[3] ראו בעיקר: הרב יצחק אייזיק הלוי הרצוג, פתרון חדש לחידת ספר יחזקאל, סיני לב תשי"ג.

[4] בבלי קידושין עח ע"א.

[5] הלכות בית הבחירה א ד.

[6]  כפי שמובא במשנה: "עיר שכבשה כרכום, כל כהנות [נשות כהן] שנמצאו בתוכה פסולות" (כתובות ב ט). כך מסביר הרמב"ם: "בזמן שיד הגויים תקיפה על ישראל אפילו על ידי ממון אסורה לבעלה. במה דברים אמורים בשהיה בעלה כהן, אבל ישראל הרי הכלל אצלנו אונס בישראל משרא שרי. וכרכום, הצבא".

[7]  משך חכמה הפטרת פרשת אמור.

[8]  בבלי יבמות נו ע"ב.