איסור לימוד חכמה יוונית

מובא במשנה: "בפולמוס של טיטוס גזרו… שלא ילמד אדם את בנו יונית" (סוטה ט יד). מדוע? לפי הגמרא, מפני סיפור שהיה:

כשצרו מלכי בית חשמונאי [רש"י: שני אחים שהיו מתקוטטין על המלוכה הורקנוס ואריסטובלוס] זה על זה, היה הורקנוס מבחוץ [צר על ירושלים והביא עמו חייל רומיים] ואריסטובלוס מבפנים. בכל יום ויום היו משלשלין דינרים בקופה [מתרומת הלשכה לתמידים] ומעלין להן תמידים. היה שם זקן אחד [מבפנים] שהיה מכיר בחכמת יוונית [לשון חכמה שמדברים בו בני פלטין ואין שאר העם מכירין בו], לעז להם [לאותן שבחוץ] בחכמת יוונית, אמר להן: כל זמן שעוסקים בעבודה אין נמסרין בידכם. למחר שלשלו להם דינרים בקופה והעלו להם חזיר, כיון שהגיע לחצי חומה, נעץ צפרניו נזדעזעה ארץ ישראל ארבע מאות פרסה. אותה שעה אמרו: ארור אדם שיגדל חזירים, וארור אדם שילמד לבנו חכמת יוונית… והאמר רבי: בארץ ישראל לשון סורסי למה? אלא אי לשון הקודש אי לשון יוונית… לשון יוונית לחוד, וחכמת יוונית לחוד. וחכמת יוונית מי אסירא? והאמר רב יהודה אמר שמואל משום רבי שמעון בן גמליאל… אלף ילדים היו בבית אבא, חמש מאות למדו תורה וחמש מאות למדו חכמת יוונית, ולא נשתייר מהן אלא אני כאן ובן אחי אבא בעסיא! שאני של בית רבן גמליאל, דקרובין למלכות הוו; דתניא… של בית רבן גמליאל התירו להן חכמת יוונית, מפני שקרובין למלכות.[1]

הגמרא מבחינה אפוא בין לשון יוון – שנראה בהמשך שיש לה מעלה מיוחדת – לבין "חכמת יוונית" שגזרו עליה מפני מעשה שהיה.

 

מהי "חכמת יוונית"?

לפי רש"י, היא "לשון חכמה שמדברים בו בני פלטין ואין שאר העם מכירין בו". הרמב"ם מפרט יותר:

היו מכנים את הרמזים שבדבור, וכן דברים שאינם כפשוטם אלא יש להן ענין נסתר חכמה… והיה אצל היונים דברים מעין אלה מיוחדים אצל אומה זו שמשוחחים בהם מה שרוצים כעין רמזים וחידות… באותה שעה אסרו שילמד שום אדם אותם הרמזים שהמציאו היונים לדבר בהם.

מדובר אפוא בכעין שפה מוצפנת, שרק יחידים מבינים אותה, כך הצליח חכם זה שהיה בפנים לבגוד בחבריו בלי להעיר את תשומת ליבם. אולם הרמב"ם מסכם: "ודבר זה אין לי ספק שנשתקע ולא נשאר ממנו בעולם היום לא מעט ולא הרבה".

גם המהר"ל סובר שמדובר בשפה מוצפנת, בניגוד לחכמת הטבע שלדעתו היא בהחלט לא רק מותרת אלא אף חובה:

נראה כי יש ללמוד חכמת האומות, כי למה לא ילמד החכמה שהיא מן ה' שהרי חכמת האומות גם כן מן ה' שהרי נתן להם מחכמתו יתברך. ואין סברא לומר כי אף שהחכמה היא חכמה גמורה, מכל מקום אין לו לסור מן התורה כדכתיב "והגית בו יומם ולילה". ויש להביא ראיה אל סברא זאת ממסכת מנחות (צט ע"ב) "שאל בן דמא בן אחותו של רבי ישמעאל, כגון אני שלמדתי כל התורה כולה מהו שאלמד חכמת יונית? קרא עליו המקרא הזה "לא ימוש ספר התורה הזה מפיך", צא ובדוק איזה היא שעה שלא מן היום ולא מן הלילה ולמוד בה חכמת יונית", ואם כן מוכח דחכמת יונית אסורה ללמוד מפני שכתוב "והגית בה יומם ולילה". אבל נראה דחכמת יונית דהתם איירי חכמה שאין לה שייכות אל התורה כלל, כמו חכמה שהיא במליצה או משל וחכמה זאת אין לה שייכות כלל אל התורה… אבל החכמות לעמוד על המציאות וסדר העולם בודאי מותר ללמוד. והכי מוכח דפירוש חכמת יונית היינו מליצה ולשון, דבפרק מרובה (בבא קמא פב ע"ב) אמרינן "באותה שעה אמרו… ארור האדם שילמד את בנו חכמת יונים, של בית רבן גמליאל התירו להם לספר בחכמת יונית מפני שקרובים למלכות", ומדאמר לספר שמע מינה שהוא שייך אל הלשון. ומפני כי דבר זה אין בו תועלת להבין חכמת התורה ולכך אסרוה, אבל דברי חכמה אינו אסור כי החכמה הזאת היא כמו סולם לעלות בה אל חכמת התורה. ועוד כי למה היו קוראין אותו חכמת יונית, אם היא לעמוד על המציאות שהוא בעולם הלא החכמה הזאת היא חכמת כל אדם.[2]

המהר"ל מבחין הבחנה חמורה בין "חכמת יונית" שאיננה תורמת כלום ללימוד התורה ולכן היא אסורה, לבין החכמות האמורות לעזור להבנת התורה שהן לא רק מותרות אלא מומלצות.

גם לפי הרב קוק, יש בלימוד החכמות "המותרות" אף פן חיובי:

הנה כל החוכמות, אף שאינן עיקריות, מכל מקום ראוי לישראל ובפרט לחכמי התורה שידעו אותן, שעל ידי זה מתקדש שם שמים, ויוכלו להגיע על ידי זה לתכלית שפיזר הקב"ה בעולם את ישראל כדי להוסיף עליהם גרים ולפרסם יחודו בעולם… והנה אם היו ישראל יודעים ומבינים בכל חכמה ומדע היו החכמות עצמן מתעלות, שכל אחת הייתה סיבה להגיע לקדושה ומעלה עליונה.[3]

ברם, המאירי מבין ש-"חכמת יונית" היא כל החכמות, אלא שהוא מרחיב את ההיתר הניתן למי שקרוב למלכות:

חכמה שלהם אסור ללמדה, מפני שמושכת לבו של אדם והורסת הרבה מפנות הדת, וקרובי מלכות שלהם מצד שהם צריכים בה לכמה דברים בתכסיסי מלכיהם שהיו נמשכים אחר חקירת החכמה עד להרבה, ולא היו מקרבים כל כך אלא מי שהוא שלם בחכמות ודעתו צלולה בכל הדברים, הותר להם ללמדה. ואף החכמים השלמים שכבר מלאו כרסם בשר ויין רצונו לומר התורה ותלמודה וסודות מצותיה, אין לך קרובים למלכות יותר מהם, והרי נאמר "בי מלכים ימלוכו"[4], ומותר להם ללמדה כדי להשיב עליהם ולחזק ענין הדת במסמרים לא ימוט.[5]

 

מועד הגזרה

אלא שמתעוררת שאלה: במשנה מצויין כי הגזרה נגזרה בעקבות "פולמוס של טיטוס", זאת אומרת בעקבות חורבן בית המקדש שאירע בשנת 70 אחרי הספירה. ואילו כיבושה של ירושלים על ידי פומפיוס – שאירע בעקבות המאבק בין אריסטובולוס להורקנוס – התרחש בשנת 64 לפני הספירה. תוספות הרא"ש שואל את השאלה ומיישב אותה כך:

מעיקרא גזור ולא קבילו מינייהו ולבסוף גזרו וקבילו מיניהו, ועוד יש לומר דמעיקרא גזור בארור בעלמא ואי בעי לקבולי עליה לטותא דרבנן שרי ולבסוף גזור ואסרי לגמרי.[6]

תפארת ישראל מיישב קושי זה בצורה שונה:

אף שאז לא נחרבה ירושלים, על כל פנים כשראו אחר כך בימי טיטוס מה התגלגל על ידי דבר זה שהוכנסו תחת ממשלת רומי, גזרו שלא ילמדו אותה חכמה.[7]

וכך כותב המהרש"א:

זה המעשה דבני בית חשמונאי שהביאו פולמוס של רומים על ירושלים היה התחלת וגרם החורבן שעברו הרומים הברית שהיה להן עם ישראל… שעל ידי מריבת אלו אחים בית חשמונאי באו חיל רומים על ירושלים וכבשוה.

ולפי הבנה זו, המהרש"א יכול להסביר מה פשר התיאור המובא בהגדה זו:

הוא הרמז דלקמן בברייתא שנעץ החזיר צפרניו בחומה ונזדעזעה כו', שהחזיר מיער שהוא עשיו יהיה שולט בחומת ירושלים ויזדעזע כל ארץ ישראל על ידו, ומשום הכי מייתי הך עובדא דאחים בית חשמונאי אפולמוס של טיטוס שהיה סוף החורבן גם כן על ידי הרומים כחו של עשיו.[8]

מבחינה היסטורית, האימפריה הרומית ניצלה את מלחמת האחים בין אריסטובולוס להורקנוס כדי להשתלט על ארץ ישראל, עובדה שבסופו של דבר הובילה לחורבן הבית השני ולגלות ממושכת של עם ישראל.

 

כתיבת ספרי קודש ביוונית

אחרי שקילל את כנען, נח משבח את שני בניו – שם ויפת – שהתנהגו בצורה ראויה, והוא אומר לסיכום דבריו: "יַפְתְּ אֱלֹהִים לְיֶפֶת וְיִשְׁכֹּן בְּאָהֳלֵי שֵׁם" (בראשית ט כז). וכך חז"ל מבארים את הפסוק:

רבן שמעון בן גמליאל אומר: אף בספרים (ספרי תורה) לא התירו שיכתבו אלא יונית. אמר רבי אבהו אמר רבי יוחנן: הלכה כרבן שמעון בן גמליאל. ואמר רבי יוחנן: מאי טעמא דרבן שמעון בן גמליאל? אמר קרא "יפת אלהים ליפת וישכן באהלי שם", דבריו של יפת יהיו באהלי שם. ואימא גומר ומגוג? אמר רבי חייא בר אבא: היינו טעמא דכתיב "יפת אלהים ליפת", יפיותו של יפת [רש"י: הוא לשון יון, לשונו יפה משל כל בני יפת] יהא באהלי שם.[9]

חז"ל פסקו אפוא שמותר לכתחילה לכתוב ספר תורה בשפה יוונית. הרמב"ם מסביר מדוע:

מה שייחד לשון יוני משאר לשונות, לפי שהיה ידוע אצלם, הלא תראה, אמרו לעיל בספרים לא התירו שיכתבו אלא יונית, והטעם לכך לפי שהם תרגמו את התורה בלשון יון לתלמי המלך ונתפרסם אצלם אותו התרגום עד שנעשה אצלם אותו הלשון כלשונם וכאלו הוא אשורית, וכך אמרו לשון יוני לכל כשר. ונוסף לכך היתה לשון זו חשובה בעיניהם, רבינו הקדוש אמר מה לי ללשון טרסי? אי לשון עברי או לשון יוני.[10]

השפה היוונית הייתה נפוצה בקרב כנסת ישראל בתקופה ההיא, לכן לא ראו פסול בכתיבת ספר תורה ביוונית. זאת במיוחד אחרי מעשה תרגום השבעים. במה מדובר?

תרגום השבעים (Septuaginta)

כך מסופר בגמרא:

מעשה בתלמי המלך שכינס שבעים ושנים זקנים, והכניסן בשבעים ושנים בתים, ולא גילה להם על מה כינסן. ונכנס אצל כל אחד ואחד ואמר להם: כתבו לי תורת משה רבכם. נתן הקב"ה בלב כל אחד ואחד עצה, והסכימו כולן לדעת אחת.[11]

ובהמשך מופיעה רשימה מפורטת של שתים-עשרה תיקונים שהזקנים הכניסו בתרגומם כדי לפתור בעיות פרשניות שעולות מהטקסט המקורי.

לכאורה, חז"ל ראו ביוזמה זו מעשה מבורך, ואף ציינו שהקב"ה התערב בו כך שבאופן ניסי כולם כתבו אותו תרגום.[12]

אולם  מצד שני לא חסרים מקורות המצטערים על מעשה זה. במסכת סופרים כתוב כדלהלן:

מעשה בחמשה זקנים שכתבו לתלמי המלך את התורה יוונית, והיה אותו היום קשה לישראל כיום שנעשה בו העגל, שלא הייתה התורה יכולה להיתרגם כל צרכה. שוב מעשה בתלמי המלך, שכינס שבעים ושנים זקנים, והושיבם בשבעים ושנים בתים, ולא גילה להם על מה כינסם, נכנס אחר כל אחד ואחד מהם, אמר להם, כתבו לי תורת משה רבכם, נתן המקום עצה בלב כל אחד ואחד, והסכימה דעתן לדעת אחת.[13]

לא ברור מדוע התרגום נערך בשני שלבים. בכל אופן, רואים כאן במעשה זה אסון לעם ישראל, אלא שיחד עם זה מציינים שהקב"ה התערב ודאג לכך שכל הזקנים הסכימו לדעה אחת. אם כן נשאלת השאלה: אם הדבר לא היה רצוי בעיני ה', מדוע הוא סייע להצלחת ביצועו?[14] גם הגאונים מתייחסים לאירוע זה בצורה שלילית: "בשמונה בטבת נכתבה התורה בימי תלמי המלך יונית והחשך בא לעולם שלשה ימים"[15].

מדוע יש מקום להצטער על התרגום? ניתן להצביע על מספר חששות, כדלהלן:

• כל עוד התורה היא אך ורק בלשון הקודש, והיא חלקו ונחלתו של עם ישראל, היא נשמרת לפי המסורת היהודית.
• התורה, אחרי שתורגמה ללועזית, עלולה ליפול לידיים לא נאמנות שיפרשוה בצורה הנוגדת את המסורת.
• קיים חשש שהיהודים עצמם ישתמשו יותר מדי בתרגום ויזניחו את המקור.

לכן נחשב היום בו הושלם התרגום ליום צרה וגזירה ליהודי ארץ ישראל.

ספראי מתייחס לבעיה זו וכך הוא משתדל להסביר את סלידתם של חכמי ישראל כלפי תרגום השבעים:

ההתנגדות עשויה לנבוע מקנאה לשפת הקודש, מהתנגדות לבורותם של יהודים שאינם מתמצאים בעברית או מהחשש שמא יעיינו הנכרים בכתבי הקודש היהודיים. לא מן הנמנע כי ההתנגדות לתרגום יווני נתגבשה רק בתקופה מאוחרת יותר, בשעה שהתרגום היווני שימש כספר הקודש של הכנסייה הנוצרית.[16]

ובהמשך, ספראי מבהיר שבעקבות כיבוש המזרח על ידי היוונים דעכו שפות הכתיבה המקומיות והשפה היוונית משלה בכיפה. יתכן אפוא כי היחס האמביוולנטי כלפי תרגום התורה ליוונית הוא אחד הביטויים למלחמת תרבות זו. מצד אחד, היו סיבות טובות לשמוח על כך שהגויים מוצאים עניין בכתבי הקודש ומעוניינים להכיר אותם. הרי ליהדות יש גם ייעוד אוניברסאלי והיא רואה את עצמה כ-"אור לגויים". הדבר גם נעשה תוך מתן כבוד רב לחכמים היהודיים והוסיף יוקרה לקהילה הישראלית כולה. אולם מצד שני, חששו מפני האימפריאליזם התרבותי היווני, וראו ביוזמה זו של תלמי המלך ניסיון להשכיח את השפה העברית ובזה לפגוע בתרבות היהודית בכללה.

הדים ליחס דו-משמעי זה נמצאים בתלמוד. מצד אחד, כאמור, רבן שמעון בן גמליאל מתיר לכתוב ספרי תורה ביוונית, ואף התירו לאנשים של בית רבן גמליאל הקרובים למלכות ללמוד חכמה יוונית[17]. מצד שני, חז"ל גזרו בתקופת חורבן בית שני: "ארור האדם שילמד את בנו חכמת יוונית"[18]. מתקבל אפוא הרושם שחז"ל כבדו והוקירו את החכמה ואת השפה היווניות, אלא שבשלב מסוים הם הבחינו בסכנה שהן מהוות עבור המסורת היהודית.

 

כתיבת ספר תורה ביוונית הלכה למעשה

בהתאם למה שנפסק בגמרא, הרמב"ם פוסק: "אין כותבים תפילין ומזוזה אלא בכתב אשורית, והתירו בספרים לכתוב אף ביוני בלבד", אולם הוא מיד מוסיף הערה המוחקת הלכה למעשה את ההיתר שניתן על ידי חז"ל: "וכבר נשקע יוני מן העולם ונשתבש ואבד, לפיכך אין כותבים היום שלשתם אלא אשורית".[19] לא ברור מהו מקור קביעה זו של הרמב"ם, כפי שהעיר רבנו מנוח: "זה לא ידעתי מאין הוציא", הרי השפה היוונית הקלאסית מוכרת לנו היטב. מצד שני, היא היום בגדר שפה מתה, כך שאין כל מוטיבציה היום להשתמש בה עבור הציבור. הטור מזכיר את ההיתר לכתוב ספר ביוונית, אלא שגם הוא מסתייג ממנו: "רב עמרם גאון כתב שלשון יוני גם כן כשר לכל, וכך כתב הרמב"ם ובעל העיטור, ואין דעת רי"ף כן, ולזה הסכים א"א הרא"ש".[20] לכן השולחן ערוך אינו מזכיר שום היתר כזה, וכך היא הלכה למעשה.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

[1] בבלי סוטה מט ע"ב.

[2] מהר"ל נתיבות עולם נתיב התורה פרק יד.

[3] מאמרי הראיה, עמ' 439-438.

[4] כך כתוב: "לִי עֵצָה וְתוּשִׁיָּה אֲנִי בִינָה לִי גְבוּרָה. בִּי מְלָכִים יִמְלֹכוּ וְרוֹזְנִים יְחֹקְקוּ צֶדֶק. בִּי שָׂרִים יָשֹׂרוּ וּנְדִיבִים כָּל שֹׁפְטֵי צֶדֶק" (משלי ח יד-טז).

[5] בית הבחירה למאירי בבא קמא פג ע"א.

[6] תוספות הרא"ש סוטה מט ע"ב ד"ה אסור לאדם שילמד את בנו חכמה יונית.

[7] תפארת ישראל – יכין סוטה ט יד נג.

[8] מהרש"א חידושי אגדות סוטה מט ע"א ד"ה בפולמוס של טיטוס.

[9] בבלי מגילה ט ע"ב.

[10] פירוש המשנה לרמב"ם מגילה ב א.

[11] בבלי מגילה ט ע"א.

[12] המעניין הוא שאבות הכנסייה הראשונים אימצו את האגדה הזאת וראו בתרגום השבעים מעשה אלוהי, וזאת עד ועידת טרנטו בה הוחלט בשנת 1546 כי נוסח וולגטה הלטיני, פרי תרגומו של הירונימוס, זכה למעמד מקודש (ראו מיריי הדס-לבל, פילון האלכסנדרוני, ישראל 2020, עמ' 214-216).

[13] מסכת סופרים א ז.

[14] לא מצאתי תשובה לשאלה זו.

[15] סדר רב עמרם גאון (הרפנס) סדר תענית.

[16] שמואל וזאב ספראי, משנת ארץ ישראל, מסכת מגילה, ירושלים תש"ע, עמ' 268.

[17] בבלי בבא קמא פג ע"א.

[18] בבלי בבא קמא פב ע"ב.

[19] רמב"ם הלכות תפילין ומזוזה וספר תורה א יט.

[20] טור אורח חיים תרצ.