את החג שאנחנו מכנים "ראש השנה", התורה במקום אחד מכנה אותו "זכרון תרועה", כפי שנאמר: "וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם שַׁבָּתוֹן זִכְרוֹן תְּרוּעָה מִקְרָא קֹדֶשׁ. כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ וְהִקְרַבְתֶּם אִשֶּׁה לַה'" (ויקרא כג כג-כה). ובמקום אחר "יום תרועה": "וּבַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ יוֹם תְּרוּעָה יִהְיֶה לָכֶם" (במדבר כט א). חז"ל ניצלו את ה-"סתירה" הזאת כדי לבסס את גזרתם שלא לתקוע בשופר בראש השנה שחל להיות בשבת:

משנה: יום טוב של ראש השנה שחל להיות בשבת, במקדש היו תוקעין, אבל לא במדינה.

גמרא: מנא הני מילי? אמר רבי לוי בר לחמא אמר רבי חמא בר חנינא: כתוב אחד אומר "שבתון זכרון תרועה", וכתוב אחד אומר "יום תרועה יהיה לכם". לא קשיא; כאן – ביום טוב שחל להיות בשבת, כאן – ביום טוב שחל להיות בחול.

אולם רבא אינו מקבל דרשה זו, באשר תקיעה בשופר איננה אסורה בשבת, והוא מבאר שמדובר בגזרה שגזרו חכמים:

אמר רבא: אי מדאורייתא היא, במקדש היכי תקעינן? ועוד: הא לאו מלאכה היא דאצטריך קרא למעוטי, דתנא דבי שמואל: "כל מלאכת עבדה לא תעשו", יצתה תקיעת שופר ורדיית הפת, שהיא חכמה ואינה מלאכה. אלא אמר רבא: מדאורייתא מישרא שרי, ורבנן הוא דגזור ביה, כדרבה. דאמר רבה: הכל חייבין בתקיעת שופר, ואין הכל בקיאין בתקיעת שופר, גזירה שמא יטלנו בידו וילך אצל הבקי ללמוד, ויעבירנו ארבע אמות ברשות הרבים. והיינו טעמא דלולב, והיינו טעמא דמגילה.[1]

אם כן, מדוע חג זה נקרא "זיכרון"? במקום אחר חז"ל מקשרים את כינוי זה לחובה אמירת "הזכרונות" בתפילת ראש השנה:

מנין שאומרים מלכיות זכרונות ושופרות? רבי אליעזר אומר: דכתיב "שבתון זכרון תרועה מקרא קדש". "שבתון" – זה קדושת היום, "זכרון" – אלו זכרונות, "תרועה" – אלו שופרות, "מקרא קדש" – קדשהו בעשיית מלאכה.[2]

ומה יש לזכור באותו יום? מתברר שהכוונה היא שבאותו יום הקב"ה כביכול "זוכר" את מעשיה הטובים של כנסת ישראל וגומל לה בהתאם. למשל: "למה תוקעין בשופר של איל? אמר הקב"ה: תקעו לפני בשופר של איל, כדי שאזכור לכם עקידת יצחק בן אברהם, ומעלה אני עליכם כאילו עקדתם עצמכם לפני"[3]. וחז"ל מוסיפים שביום זה הקב"ה "פקד" את הצדקניות העקרות והעניק להם זרע:

בראש השנה נפקדה שרה רחל וחנה, מנלן? אמר רבי אלעזר: אתיא פקידה פקידה, אתיא זכירה זכירה. כתיב ברחל "ויזכר אלהים את רחל", וכתיב בחנה "ויזכרה ה'", ואתיא זכירה זכירה מראש השנה, דכתיב "שבתון זכרון תרועה".[4]

רעיון זה עולה לא רק מדרשות חז"ל, אלא מפשוטו של מקרא. כך כותב הרשב"ם: "זכרון תרועה – על ידי התרועה תזכרו למקום, כדכתיב "והריעותם בחצוצרות וגו' ונזכרתם וגו'". הרשב"ם מתכוון לשני הפסוקים, מהם עולה זיקה בין תקיעה בחצוצרה לבין פקידת עם ישראל על ידי ה':

וְכִי תָבֹאוּ מִלְחָמָה בְּאַרְצְכֶם עַל הַצַּר הַצֹּרֵר אֶתְכֶם וַהֲרֵעֹתֶם בַּחֲצֹצְרֹת וְנִזְכַּרְתֶּם לִפְנֵי ה' אלוהיכֶם וְנוֹשַׁעְתֶּם מֵאֹיְבֵיכֶם. וּבְיוֹם שִׂמְחַתְכֶם וּבְמוֹעֲדֵיכֶם וּבְרָאשֵׁי חָדְשֵׁכֶם וּתְקַעְתֶּם בַּחֲצֹצְרֹת עַל עֹלֹתֵיכֶם וְעַל זִבְחֵי שַׁלְמֵיכֶם וְהָיוּ לָכֶם לְזִכָּרוֹן לִפְנֵי אלוהיכֶם אֲנִי ה' אלוהיכֶם (במדבר י ט-י).

ונשאלת השאלה: מה הקב"ה זקוק לחצוצרות כדי לזכור את עם ישראל ולהושיעו? הרב מקלנבורג מסביר את העניין כך:

קול המרעיד יחריד לבב האנשים, כעניין "היתקע שופר בעיר והעם לא יחרדו", ובזה ישובו על ה' ויהיו נזכרים לפני ה' ויושעו מאויביהם, וענין הזכרון הוא כי בהיותם פושעים לפני ה' יסתיר פניו מהם והוא ענין השכחה… לדבריו התשובה והוא העיקר חסר מן המקרא… והמכוון במלות "והרעותם בחצוצרות", על ידי חצוצרות תסבבו שבירת הלבבות ונמיכת הרוח… וכן לשון "ונזכרתם לפני ה'" לדעתי אין הכוונה בו שהתרועות יעלו זכרוניכם לטובה לפניו ית', כאלו בלעדי התרועות השכחה מצויה אצלו חלילה, אבל טעם "ונזכרתם", אתם תהיו נפעלים מן התרועות להתעורר בלבבכם לזכור את אשר שכחתם עד הנה, כי עזבתם מללכת בדרכי ה', והאויבים שבאו עליכם הם שלוחי השגחתו ית' להענישכם על שהיו מצותיו כשכוחים מלבבכם, ועתה תתנו לב להיות זכורים ונזהרים לנטות ולפנות מהיום והלאה אל מצותיו; מלת "לפני" ענינו כאן לדעתי ענין נטיית הרצון ופניית המחשבה, כמו לפנות בוקר, פנות אל המנחה… והיו לכם לזכרון לפני ה', רצונו לומר יזכירו אתכם להיות נטויי הדעת ופנויי המחשבה בכל ענינים אל ה'… וטעם והרעותם בחצוצרות ונזכרתם לפני ה', התרועות יזכירו אתכם בהשגחתו ית', ולא נשים מבטחנו אל הכנות טבעיות והשתדלות בני אדם, כי שוא תשועת אדם, כי אם עזרתנו תמיד מן המושיע העליון המשגיח עלינו, הוא ישלח עזרו מקדש לדכא תחת כפות רגלנו את המתקוממים עלינו; וזה בעצמו המכוון במה שאמר אחר זה והיו לכם לזכרון לפני ה', שבזמני המועדים שהם העתים שנקבעו אל השמחה, אשר טבע החומר כשיכולכל בענינים המשמחים אותו לצאת מדרך היושר יותר מדאי, ובנקל יוכל האדם לנפול ברשת הטמון לרגליו לשכוח את ה', ככתוב "פן תאכל ושבעת ושכחת את ה'", וכענין "וישמן ישרון ויבעט", לכן המציא הוא ית' תרופה לזה, שבעתים כאלה יתקעו בחצוצרות, שהם יזכירו אותנו בהשגחתו העליונה, כי תמיד עיניו ית' עלינו, הרוצה לזכות עמו וצאן מרעיתו, הוא אשר קבע לנו הזמנים האלה, למועדי שמחה, לזכור בהם הנסים והטובות אשר גמלנו למען נזכה לפניו בכל מעשינו, ולא נתור אחרי שרירות הלב.[5]

לדעת הרב מקלנבורג, קול החצוצרות והשופר בא להעיר את בני ישראל מתרדמתם ולחזק את רצונם ללכת בדרכי ה', וכתוצאה מכך הקב"ה יפקוד אותם ויציל אותם מאויביהם. יש להפעיל את המנגנון הזה בעת מלחמה, וכן בכל מועד וחג, כולל ראש חודש. אבל עיקר הציווי – ואז יש חובה לתקוע בשופר ולא בחצוצרה – הוא בראש חודש תשרי. מה מיוחד ביום זה? הרמב"ן מציין שאין התורה מגלה מהי ייחודיותו: "לא פירש הכתוב טעם המצוה הזאת, למה התרועה, ולמה נצטרך זכרון לפני ה' ביום הזה יותר משאר הימים, ולמה יצוה להיותו מקרא קדש כלל". אולם, קרבתו ליום הכיפורים העניקה לו את משמעותו כיום הדין: "אבל מפני שהוא בחדשו של יום הכפורים בראש החודש נראה שבו יהיה דין לפניו יתברך כי בם ידין עמים, בראש השנה ישב לכסא שופט צדק, ואחרי כן בעשרת הימים ישא לפשע עבדיו".[6]

אולם מכאן יוצא דבר פרדוקסאלי: בראש השנה עם ישראל תוקע בשופר, כתוצאה מכך הוא מתחיל להרהר בתשובה, ומיד ה' פוקד אותו, בלי לחכות עד סוף עשרת ימי תשובה ויום הכיפורים! אלא שכנראה זו סגולת כנסת ישראל, שקיים הבדל עקרוני בין גורל הכלל וגורל הפרט: כל בן ישראל זקוק לכל התקופה שבין ראש השנה ליום כיפור כדי להתכפר בעיני ה', ואילו מסגולת הכלל לזכות בסיוע מיידי מאת ה' מרגע שהוא מאתחל את התהליך של חזרה בתשובה[7], כבר בראש השנה הוא זוכה "להיזכר".

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

[1] בבלי ראש השנה כט ע"ב.

[2] בבלי ראש השנה לב ע"א.

[3] בבלי ראש השנה טז ע"א. מובא ברש"י (ויקרא כג כד).

[4] בבלי ראש השנה יא ע"א.

[5] הכתב והקבלה במדבר י ט.

[6] רמב"ן ויקרא כג כד.

[7] ואין להקשות שפקידת שרה, רבקה וחנה הייתה לכאורה בגדר פקידת הפרט, באשר – חוץ מהעובדה שלא היה יום כיפור בזמנן של שרה ורבקה – ניתן לטעון כי לידתם של יצחק, יוסף, בנימין ושמואל נחשבת כפקידת כלל ישראל.