חורבן בית המקדש: אונס שיש בו רצון פנימי

 

 

 

חורבן בית המקדש הוא אסון, ויש להתאבל עליו. אלא שעם האבלות מופיעה תמיד הנחמה. וניתן להתנחם בדרכים שונות, כפי שיבואר להלן.

 

הדרך הראשונה להתנחם: יש תקווה לגאולה.

לפי רבי עקיבא, מתוך הכאב יש מקום גם לתקווה ולאושר, כפי שעולה מהאגדה הבאה, הדורשת את הפסוק "עַל זֶה הָיָה דָוֶה לִבֵּנוּ עַל אֵלֶּה חָשְׁכוּ עֵינֵינוּ, עַל הַר צִיּוֹן שֶׁשָּׁמֵם שׁוּעָלִים הִלְּכוּ בוֹ" (איכה ה יז-יח).

היו רבן גמליאל ורבי יהושע ורבי אלעזר בן עזריה ורבי עקיבה… פעם אחת עלו לירושלים. כיון שהגיעו לצופים קרעו בגדיהם, והגיעו להר הבית והיה שועל יוצא מבית קדש הקדשים. התחילו בוכים, ורבי עקיבה שוחק. אמר לו רבן גמליאל: עקיבה, לעולם את מתמיה. אנו בוכים, ואתה שוחק!? אמר להם: למה בכיתם? אמר להם רבן גמליאל: ראו מה עקיבה אומר לנו, מקום שכתוב בו "והזר הקרב יומת" (במדבר א נב), שועל יוצא מתוכו, לא נבכה? עלינו נתקיים הכתוב "על זה היה דוה לבנו, על הר ציון ששמם שועלים הלכו בו". אמר לו: לכך אני שוחק, שאומר הכתוב "ואעידה לי עדים נאמנים את אוריה הכהן ואת זכריהו בן יברכיהו" (ישעיה ח ב), וכי מה ענין אוריה אצל זכריה, מה אמר אוריה ומה אמר זכריה, אוריה אמר: "ציון שדה תחרש וירושלים עיים תהיה והר הבית לבמות יער" (ירמיה כו יח), זכריה אמר: "כה אמר ה' צבאות עוד ישבו זקנים וזקנות ברחובות ירושלים ואיש משענתו בידו מרוב ימים ורחובות עיר ימלאו ילדים וילדות משחקים ברחובותיה" (זכריה ח ד ה). אמר הקב"ה: יש לי שנים עדים הללו, אם קיימים דברי אוריה, יהיו קיימים דברי זכריה, ואם בטלים דברי אוריה, יהיו בטלים דברי זכריה, שמחתי שנתקיימו דברי אוריה, סוף שיתקיימו דברי זכריה לעתיד לבוא. כלשון הזה אמרו לו: עקיבה, ניחמתנו תתנחם במנחמים.[1]

במילים אחרות, לפי רבי עקיבא יש לראות באסונות הפוקדים את עם ישראל גם סיבה לתקווה, באשר הן האסון והן הגאולה התבשרו לעם ישראל על ידי הנביאים, ולכן אם נבואת האסון התממשה יש מקום לסמוך על כך שגם נבואת הגאולה תתממש. יחד עם זה, אין ספק שרבי עקיבא רואה באסונות הנוכחים דבר שבעצמו רע.

 

הדרך השנייה להתנחם: האסון היה חייב להתרחש

רגילים לראות בחורבנם של שני המקדשים עונש על כלל ישראל בגלל חטאיהם, כפי שחז"ל מתבטאים בעניין זה:

מקדש ראשון מפני מה חרב? מפני שלשה דברים שהיו בו: עבודה זרה, וגלוי עריות, ושפיכות דמים… אבל מקדש שני, שהיו עוסקין בתורה ובמצות וגמילות חסדים מפני מה חרב? מפני שהיתה בו שנאת חנם.[2]

זאת אומרת שהקב"ה העניש את עם ישראל על חטאיו – כפי שאיים עליהם בקללות שבתורה – והחריב את המקדשים והגלה את עם ישראל, פעם ראשונה לתקופה מוגבלת, ופעם שנייה לזמן יותר ארוך. אבל ניתן לראות את הדברים בצורה שונה. כותב הרב קוק:

כאשר סר רוח אלהים מעל האומה, בהפרידה את תכונתה הלאומית ממקור חייה, נתחיבה חובת גלות. חיי הצבור המקולקל עד היסוד מוכרחים היו להדכא, יחד עם צביונו הממשי ועם ההשרשות הרעות שהשריש בלב יחידיו, ושמצאו את כלי משחתם מוכנים לפניהם במשטריו. הגלות החרבן הפנימי והפזור החיצוני הכתה לרסיסים ותאבד עד היסוד את האידיאה הלאומית החרבה, אשר זנתה מעל אלהיה, אשר בהנתקה משרש חייה טמאה ונתקלקלה מרוח הטומאה של הקולטורה האלילית וכל כשפיה. גאון ישראל ותפארתו נפלו משמים ארץ.[3]

לדעת הרב קוק ישנן בקרב כלל ישראל שני עקרונות בסיסיים: האידאה האלוהית והאידאה הלאומית. אולם, לא מדובר בשני עקרונות שווים ערך, אלא האידאה הלאומית חייבת להיות כנועה להאידאה האלוהית. בשלב מסוים המלכות – התממשות האידאה הלאומית – תפסה את עצמה כעיקר, ואת בית המקדש רק כאחד מסממניה. המקדש נתפס כנכס לאומי במנותק מתוכנו העצמי שמעניקה לו האידיאה האלוהית.

והרב סולטונוביץ מבאר:

האידיאה הלאומית הפרידה את עצמה ממקורה, מרוח האלהים. חל כאן שיבוש יסודי בהבנת מערכת היחסים שבין האדם לאלהיו. תחושת העוצמה של המלכות מבחינה לאומית, היא זו שגרמה לכך שנדמה היה שגם האידיאה האלהית, אותה רוח אלהים שהייתה על האומה, צריכה לשרת את המלכות ולהיות כפופה לה. נתחלפו לגמרי התפקידים! הקבלנו את יחסי שתי האידיאות למערכת של אורות וכלים, או נשמה וגוף, כפי שאנו מבינים את ההבחנה הזו במציאות בכללותה. ובהיפוך היוצרות שהתחולל, הגוף חשב את הנשמה למשרתת שלו. הכלי רצה לנצל את האור. הקלקול הפך לבלתי נמנע, כי מלכות עם תחושה יתירה של עוצמה זהו דבר שמוביל בהכרח להשחתה. מכאן קצרה הדרך לזלזול בערכים עצמיים כמו חיי אדם (שפיכות דמים) או כבודו (גילוי עריות) שהם ערכים עצמאיים ובלתי תלויים, שנכונותם לא נגזרת מהסכמת הציבור או המלך אלא מצלם אלהים שבאדם.[4]

במילים אחרות, ההנהגה הציבורית של עם ישראל הייתה מושחתת עד היסוד, ולכן לא היה מנוס אלא להרוס אותה.

 

הדרך השלישית להתנחם: קיים בחורבן צד חיובי

אבל גם אפשר לראות את הדברים בצורה אופטימית יותר. בעיני הרב קוק, העולם בשלמותו הולך ומשתפר, ולכן יש לראות בכל אירוע – טראגי ככל שיהיה – צעד חיובי מבחינה מסוימת לקראת הגאולה הסופית. ומתברר שלטענתו חורבן הבית איננו יוצא מן הכלל. כך הוא כותב:

עזבנו את הפוליטיקה העולמית מאונס שיש בו רצון פנימי, עד אשר תבא עת מאושרה, שיהיה אפשר לנהל ממלכה בלא רשעה וברבריות ; זהו הזמן שאנו מקוים. מובן הדבר, שכדי להגשימו אנו צריכים להתעורר בכחותינו כולם, להשתמש בכל האמצעים שהזמן מביא: הכל יד אל בורא כל עולמים מנהלת. אבל האיחור הוא איחור מוכרח, בחלה נפשנו בחטאים האיומים של הנהגת ממלכה בעת רעה. והנה הגיע הזמן, קרוב מאד, העולם יתבסם ואנו נוכל כבר להכין עצמנו, כי לנו כבר אפשר יהיה לנהל ממלכתנו על יסודות הטוב, החכמה, היושר וההארה האלהית הברורה. "יעקב שלח לעשו את הפורפירא: [5]""יעבר נא אדוני לפני עבדו" (בראשית לג יד), אין הדבר כדאי ליעקב לעסוק בממלכה, בעת שהיא צריכה להיות דמים מלאה, בעת שתובעת כשרון של רשעה. אנו קבלנו רק את היסוד כפי ההכרח ליסד אומה, וכיון שנגמל הגזע הודחנו ממלוך, בגוים נתפזרנו, נזרענו במעמקי האדמה, עד אשר עת הזמיר הגיע וקול התור ישמע בארצנו.[6]

הרב שרקי מסביר, בהתייחס בעיקר לחורבן בית שני:

בשלב מסוים במהלך ההיסטוריה עם ישראל הפסיק להוות גורם פוליטי בעולם "מאונס שיש בו רצון פנימי", זאת אומרת: אמנם התנגדנו לעזיבה הזו, אך היה רצון פנימי בתוך הכרתנו שתמך בה. בתקופת בית שני העולם היה ברברי מאוד, ואי אפשר היה להתנהל בעולם מבלי להיות ברברי בעצמך[7]. משום שדווקא מי שמומחה לברבריות צריך להתעסק בברבריות. יוצא לפי זה שכל זמן שיש רשעות וברבריות בעולם אנחנו נמנע מלנהל מערכה פוליטית, ואנחנו הרי רוצים לנהל מערכה פוליטית כל הזמן. אי אפשר להגיד שמכיוון שיש תפקיד להפסקה מן המשחק הפוליטי, אנו באופן אקטיבי נצא ממנו. אלא אנו צריכים לעשות את ההשתדלות להישאר בו. אם לא נצליח זה סימן שהקב"ה רוצה שלא נצליח, אבל אנו מצידנו צריכים לנסות להצליח.

זאת אומרת שעם ישראל נטש את הזירה המדינית כאשר כללי המשחק היו מנוגדים לכללי המוסר. מתברר שהדברים השתנו לטובה בתקופתנו:

בזמנו של הרב קוק התחיל השלטון הדמוקרטי כנורמה. מאז המהפכה הצרפתית החליטו הגויים שמכאן ואילך אין צורך בעריצות כדי לנהל מדינה, והם התחילו לדבר על שוויון, חירות ואחווה. אף על פי שבמבחן המציאות יש קושיות על הגויים בקשר ליכולתם ליישם את הערכים הללו, עצם זה שהם החליטו לדבר על הערכים האלה כעל יסוד החברה, זה סימן שמשהו השתנה אצלם. וברגע שהם התחילו לדבר על דמוקרטיה, עם ישראל הבין שאפשר (שוב) לנהל מדינה על עקרונות של צדק והחלה התנועה הציונית.

הרב קוק לא ראה את השואה, ואין ספק שיש בו כדי לסתור את אופטימיותו בעניין הגינות השלטון. יחד עם זה, ניתן לראות בו אפיזודה חולפת, למרות כל הנזק שהשלטון הנאצי הספיק לגרום לאנושות. להוכחת דבריו, הרב שרקי מתאר את התנהלות הסנהדרין לקראת חורבן הבית השני:

כתוב בגמרא בשבת שארבעים שנה לפני חורבן הבית יצאה הסנהדרין מלשכת הגזית וישבה בחנויות ("חנויות" זה שם של מקום שנמצא מאה וחמישים מטר מלשכת הגזית), באשר כל זמן שסנהדרין יושבת בלשכת הגזית היא מצווה לדון בדיני נפשות. אך ברגע שסנהדרין גולה ממקומה אסור לה לדון בדיני נפשות. כלומר: הסנהדרין לא רצו יותר לדון בדיני נפשות, כי מרוב רשעים הם היו נאלצים להוציא להורג כל יום, ולכן הם עברו ל"חנויות". אם יש כל כך הרבה רשעים מישהו צריך לדון אותם! אז למה הסנהדרין ברחה מתפקידה? מי יקח כעת אחריות על כל הפשעים שיש במדינה? תשובה: הרומאים.[8]

בזמן שהנסיבות אינן מאפשרות להנהיג את המערכת המשפטית בהתאם לעקרונותיה, עדיף לצאת מהמשחק ולהשאיר את "העבודה המלוכלכת" למי שבכל מקרה עובד כך. כנ"ל בעניין ההנהגה המדינית: בזמן החורבן הזמנים לא אפשרו מדיניות "אתית" ולכן היה עדיף להפסיקה.

עמדה זו של הרב קוק מבוססת על עיקרון שהוא הביע באחת ממכתביו: "כשישנן מניעות כאלה הננו מרוצים בזה, מפני שאנו מכירים שכך הוא רצון ההשגחה העליונה בעתים כאלה"[9].

 

[1] איכה רבה (בובר) ה יח.

[2] בבלי יומא ט ע"ב.

[3] הרב אברהם יצחק הכהן קוק, אורות (ירושלים תשס"ה), למהלך האידאות בישראל, ד. המצב בגלות, עמ' קח.

[4] https://www.yeshiva.org.il/midrash/9049

[5] בראשית רבה עה ד: "שלח פורפירא וטלקיה קדמוהי", זאת אומרת פשט את בגדי המלכות והשליכם לפניו.

[6] הרב אברהם יצחק הכהן קוק, אורות, אורות מאופל, המלחמה, פרק ג, עמ' יד.

[7] דוגמה אופיינית לכך היא מה שמסופר בספר מלכים א כ, איך אחאב ריחם על בן-הדד מלך ארם, דבר שעלה לו ביוקר בהמשך. הגויים ידעו על "חולשה" זו של בני ישראל וניצלו אותה, כפי שנאמר: "וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו עֲבָדָיו הִנֵּה נָא שָׁמַעְנוּ כִּי מַלְכֵי בֵּית יִשְׂרָאֵל כִּי מַלְכֵי חֶסֶד הֵם נָשִׂימָה נָּא שַׂקִּים בְּמָתְנֵינוּ וַחֲבָלִים בְּרֹאשֵׁנוּ וְנֵצֵא אֶל מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל אוּלַי יְחַיֶּה אֶת נַפְשֶׁךָ" (מלכים א כ לא).

[8] http://ravsherki.org/index.php?option=com_content&view=article&id=3381:33813381-3381&Itemid=100513

[9] אגרות אראיה איגרת כ.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *