בעניין יצירת המעיל – אחד מבגדי כהונה – כתוב: "וְעָשִׂיתָ אֶת מְעִיל הָאֵפוֹד כְּלִיל תְּכֵלֶת. וְהָיָה פִי רֹאשׁוֹ בְּתוֹכוֹ שָׂפָה יִהְיֶה לְפִיו סָבִיב מַעֲשֵׂה אֹרֵג כְּפִי תַחְרָא יִהְיֶה לּוֹ לֹא יִקָּרֵעַ" (שמות כח לא-לב). מה משמעות המילים "לא יקרע"? יש בעניין זה מחלוקת אמוראים כדלהלן:

אמר רחבא אמר רב יהודה: המקרע בגדי כהונה, לוקה, שנאמר "לא יקרע". מתקיף לה רב אחא בר יעקב: ודילמא הכי קאמר רחמנא: נעביד ליה שפה כי היכי דלא ניקרע. מי כתיב שלא יקרע? אמר רבי אלעזר: המזיח חושן מעל האפוד, והמסיר בדי ארון לוקה, שנאמר "לא יזח" ו-"לא יסרו". מתקיף לה רב אחא בר יעקב: ודילמא כי קאמר רחמנא, חדקינהו ועבדינהו שפיר כדי שלא יזח ולא יסורו. מי כתיב שלא יזח ושלא יסורו?[1]

רב יהודה רואה במילים "לא יקרע" בעניין המעיל הוראה נורמטיבית, זאת אומרת שקיים איסור לקרוע את המעיל, והוא מרחיב את האיסור ליתר בגדי כהונה. לרבי אלעזר עמדה דומה בעניין הפסוק: "וְיִרְכְּסוּ אֶת הַחֹשֶׁן מִטַּבְּעֹתָיו אֶל טַבְּעֹת הָאֵפוֹד בִּפְתִיל תְּכֵלֶת לִהְיוֹת עַל חֵשֶׁב הָאֵפוֹד וְלֹא יִזַּח הַחֹשֶׁן מֵעַל הָאֵפוֹד" (שמות כח כח). גם כאן יש להבין את המילים "לא יזח" כהוראה נורמטיבית. בשני המקרים האלה, רב אחא בר יעקב מעלה שאין בהכרח להבין ביטויים אלה כהוראות, אלא כהסבר לדרישה ליצור מעשה אורג על צווארון המעיל, ולרכוס את החושן לטבעות האפוד. אולם, הגמרא דוחה את דעה זו, באשר לא כתוב "שלא יקרע" או "שלא יזח", אלא "לא יקרע" ו-"לא יזח", כך שמשתמע שמדובר בהוראה ממש ולא רק בהצדקה לצורת בגדים אלה.

דיון דומה מתנהל בעניין בדי הארון. בתורה כתוב: "וְעָשִׂיתָ בַדֵּי עֲצֵי שִׁטִּים וְצִפִּיתָ אֹתָם זָהָב. וְהֵבֵאתָ אֶת הַבַּדִּים בַּטַּבָּעֹת עַל צַלְעֹת הָאָרֹן לָשֵׂאת אֶת הָאָרֹן בָּהֶם. בְּטַבְּעֹת הָאָרֹן יִהְיוּ הַבַּדִּים לֹא יָסֻרוּ מִמֶּנּוּ" (שמות כה יג-טו). אולם כאן המצב לכאורה שונה: בעוד שבמקרי החושן והמעיל רב אחא בר יעקב מבטא את פשוטו של מקרא, יש לברר מדוע המילים "לא יסרו" יבואו להסביר את הכנסת הבדים בטבעות. כנראה שרב אחא בן יעקב מבין את העניין כך: אם מתקינים על צדי הארון טבעות שתואמות את עובי הבדים, לא יהיה חשש לכך שבדים אלה יגלשו והארון יהיה מוחזק היטב על ידיהם.

מחלוקת זו באה לידי ביטוי בפרשנות הקלאסית. רש"י מביא בפירושו את המילים "לא יקרע" את שתי ההבנות הנ"ל: "לא יקרע: כדי שלא יקרע, והקורעו עובר בלאו, שזה ממנין לאוין שבתורה, וכן "ולא יזח החשן", וכן "לא יסורו ממנו" הנאמר בבדי הארון". ושפתי חכמים מציין: "אף על פי שפשוטו של קרא משמע שהוא טעם אלעיל, מכל מקום מדלא כתיב "שלא יקרע" אלא "לא יקרע" משמע שלאו בפני עצמו הוא".

אולם, הרב גלנטי[2] מקשה כדלהלן:

איכא למידק דהכי כתוב: "וְלֹא יַרְבֶּה לּוֹ נָשִׁים וְלֹא יָסוּר לְבָבוֹ" (דברים יז יז), ודרשו בגמרא מאי טעמא לא ירבה לו נשים בשביל ולא יסור[3]… והיכי קא אמרי בגמרא הכא בפשיטות שהיה לו למימר שלא יקרע?[4]

השאלה פשוטה: מדוע בעניין המעיל מבינים ש-"לא יקרע" הוא הוראה ולא נתינת טעם, בגלל שלא כתוב "שלא יקרע", בעוד שבעניין האיסור למלך להרבות נשים מסבירים את המילים "ולא יסור" כנתינת טעם לאיסור. לשאלה זו מספר תירוצים. הרב אפשטיין מסביר את העניין כך: "שאני התם דכתיב "ולא יסור" בו' החבור, אפשר לפרש דהוא טעם מוסב אל המאמר הקודם, מה שאין כן כאן דכתיב לא [יקרע}, משמע דהוא צווי מיוחד ואינו מוסב על הקודם".[5]

הרש"ש מאשש פירוש זה, באשר הוא מוכיח שזו לשון חכמים: "לא קשיא מידי דהכא כתיב "לא" והתם כתיב "ולא" והו' משמש במקום למען… ועיין תוספות יום טוב ריש פרק בנות כותים[6] שגם בלשון משנה ו' משמש במקום ש'". אולם, תירוץ זה אולי תקף בעניין "לא יקרע", שכנכתב בלא ו', אבל לא למה שכתוב "ולא יזח" שכתוב עם ו': "קושייתו יפה על הא דבסמוך דכתיב ולא יזח בו'"[7].

הרמב"ם פוסק כפי מסקנת הגמרא. הוראה זו היא אחת מתרי"ג מצוות: "הזהירנו מקרוע פי מעיל כהן גדול אבל יהיה ארוג כמו שהוגבל… ומי שחתכו במספריים או דומה לו חייב מלקות".[8] וכן החינוך, המבאר את משמעותה:

שלא להכרית פי המעיל של כהן גדול, שנאמר "לא יקרע". משרשי המצוה, לפי שהקריעה דבר של גנאי אצלנו וענין השחתה, ואף כי בפי הבגד. נתרחקנו מן הדבר והוזהרנו עליו בלאו כדי שילבשהו הלובשו באימה ביראה ובנחת ודרך כבוד, שיירא מלקורעו ומלהשחית בו דבר. ונוהגת בזמן הבית בזכרים ובנקבות. כלומר שכל מי שקרעו בין איש בין אשה, או אפילו הכריתו במספרים במזיד, לוקה.[9]

וכך נפסק על ידי הרמב"ם במשנה תורה: "הקורע פי המעיל לוקה, שנאמר "לא יקרע", והוא הדין לכל בגדי כהונה שהקורעם דרך השחתה לוקה".[10] אולם יש לשים לב לשתי מילים שהרמב"ם מוסיף: "דרך השחתה". כסף משנה מקשר תנאי זה לאיסור הכללי להשחית כל דבר שבמקדש[11]. אולם, הרב גלנטי[12]  עושה הבחנה בין המעיל לבין יתר בגדי כהונה: בעוד שלגבם האיסור הוא דווקא דרך השחתה, בנוגע למעיל האיסור גורף. כך ניתן לדייק מלשון הרמב"ם ומפסיקתו במקום אחר:

בגד שניתז עליו דם החטאת ויצא חוץ לעזרה מחזירו לעזרה ומכבסו שם, נטמא חוץ לעזרה כיצד יעשה, קורעו כדי שיטהר ומכניסו ומכבסו בפנים… מעיל שניתז עליו דם חטאת ויצא ונטמא לחוץ, כיצד הוא עושה? והרי הקורע אותו לוקה כמו שביארנו, מכניסו פחות פחות משלש אצבעות ומכבסו בפנים, ואחר שיתכבס כל הדם מעט מעט מטבילים אותו בחוץ.[13]

כך שהשאלה שוב מתעוררת: מדוע חז"ל הבינו שהקורע את צווארון המעיל או המזיח את החושן עובר בלאו?

אלא שכנראה, יש להבין את העניין בצורה שונה. התורה היא בעת ובעונה אחת ספר המתאר את תולדות עם ישראל מבריאת העולם עד כניסתו לארץ ישראל, ובד בבד גם ספר חוקים. כך שלא תמיד קל להבחין בין שתי סוגות אלה. יחד עם זה, לפי המסורת ישנן בתורה מספר נתון של מצוות, כדלהלן:

דרש רבי שמלאי: שש מאות ושלש עשרה מצות נאמרו לו למשה, שלש מאות וששים וחמש לאוין כמנין ימות החמה, ומאתים וארבעים ושמונה עשה כנגד איבריו של אדם. אמר רב המנונא: מאי קרא? "תורה צוה לנו משה מורשה" (דברים לג ד), "תורה" בגימטריא שית מאה וחד סרי הוי, "אנכי" ו"לא יהיה לך" מפי הגבורה שמענום.[14]

ובהתאם לכך, חז"ל קבלו את המשימה לאתר בספר התורה כולו את המצוות האלה. מכאן נטייה מצדם לקודיפיקציה שיטתית, לפעמים גם בנושאים שעל פי פשוטו של מקרא נראה שאין מקום להבנה כזאת. להלן דוגמאות אופייניות של מגמה זו:

• כתוב: "וּסְפַרְתֶּם לָכֶם מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת מִיּוֹם הֲבִיאֲכֶם אֶת עֹמֶר הַתְּנוּפָה שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת תְּמִימֹת תִּהְיֶינָה. עַד מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת הַשְּׁבִיעִת תִּסְפְּרוּ חֲמִשִּׁים יוֹם וְהִקְרַבְתֶּם מִנְחָה חֲדָשָׁה לַה'" (ויקרא כג טו-טז). לכאורה, מדובר כאן בהוראה איך לקבוע את מועד חג השבועות ותו לא, אבל חז"ל ראו בפסוקים אלה ציווי לספור את העומר.
• נאמר בסיום התורה: "וְהָיָה כִי יָבֹאוּ עָלֶיךָ כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה הַבְּרָכָה וְהַקְּלָלָה אֲשֶׁר נָתַתִּי לְפָנֶיךָ וַהֲשֵׁבֹתָ אֶל לְבָבֶךָ בְּכָל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר הִדִּיחֲךָ ה' אֱלֹהֶיךָ שָׁמָּה. וְשַׁבְתָּ עַד ה' אֱלֹהֶיךָ וְשָׁמַעְתָּ בְקֹלוֹ כְּכֹל אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם אַתָּה וּבָנֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשֶׁךָ" (דברים ל א-ב). לפי הרמב"ן, לא מדובר רק בהבטחה – כפי שמשתמע מפשוטו של מקרא – אלא בצווי ממש.

אם כן, מתברר שחז"ל שייכו את שתי ההוראות "לא יקרע" ו"לא יזח" לאותה סוגה: לפי פשוטו של מקרא מדובר בהסברים לעיצוב בגדי הכהנים, בדומה לציון "לא יסור לבבו" ביחס לאיסור למלך להרבות נשים, אולם חז"ל קבלו החלטה להבין אותן כציוויים נורמטיביים, כחלק ממאמצם הקודיפיקציוני של התורה כולה.

אגב, ניתן להבחין במגמה דומה בהבנת התנ"ך כולו, על אף העובדה שאין ספק כי אין תוקף דאורייתא למה שנלמד מנביאים וכתובים. נסתפק כאן בדוגמה אחת, כדלהלן:

אמר רבי אלעזר: כל המונה את ישראל עובר בלאו, שנאמר "והיה מספר בני ישראל כחול הים אשר לא ימד" (הושע ב א). רב נחמן בר יצחק אמר: עובר בשני לאוין שנאמר "לא ימד ולא יספר".[15]

אין כל ספק שפסוק זה של הושע הוא בגדר הבטחה. ובכל זאת רבי אלעזר ורב נחמן בר יצחק לא נרתעו מלדרוש אותו בצורה לגאלית, במטרה למצוא מקור נוסף לאיסור מניית בני ישראל.

יש להניח כי חז"ל היו ערים לכך שבהבנה כזאת הם מתרחקים מפשוטו של מקרא. אולם זה לא הרתיע אותם, באשר כל מטרתם הייתה לזהות ציוויים אלוהיים רבים ככל האפשר, כפי שאמרו: "רבי חנניה בן עקשיא אומר: רצה הקב"ה לזכות את ישראל, לפיכך הרבה להם תורה ומצות, שנאמר "ה' חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר" (ישעיה מב כא).[16].

 

 

 

 

 

[1] בבלי יומא עב ע"א.

[2] הרב משה גלנטי, צפת 1620 – ירושלים 1689.

[3] כך משתמע מבבלי סנהדרין כא ע"ב.

[4] קרבן חגיגה, סימן סח.

[5] תורה תמימה הערות שמות פרק כה הערה כ.

[6] נידה ד א, ד"ה "והן יושבות על כל דם".

[7] רש"ש יומא עב ע"א.

[8] ספר המצוות, לא תעשה פח.

[9] ספר החינוך מצוה קא.

[10] הלכות כלי המקדש ט ג.

[11] הלכות בית הבחירה א יז.

[12] קרבן חגיגה, סימן סח.

[13] הלכות מעשה הקרבנות פרק ח יט-כ.

[14] בבלי מכות כג ע"ב-כד ע"א.

[15]  בבלי יומא כב ע"ב.

[16] משנה מכות ג טז.