הקב"ה נטע בגן עדן "עץ הדעת טוב ורע", כפי שנאמר: "וַיַּצְמַח ה' אֱלֹהִים מִן הָאֲדָמָה כָּל עֵץ נֶחְמָד לְמַרְאֶה וְטוֹב לְמַאֲכָל וְעֵץ הַחַיִּים בְּתוֹךְ הַגָּן וְעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע" (בראשית ב ט). אלא שאסר על אדם לאכול אותו: "וּמֵעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ כִּי בְּיוֹם אֲכָלְךָ מִמֶּנּוּ מוֹת תָּמוּת" (ב יז). ברם, חוה נכשלה בו וחטאה: "וַתֵּרֶא הָאִשָּׁה כִּי טוֹב הָעֵץ לְמַאֲכָל וְכִי תַאֲוָה הוּא לָעֵינַיִם וְנֶחְמָד הָעֵץ לְהַשְׂכִּיל וַתִּקַּח מִפִּרְיוֹ וַתֹּאכַל וַתִּתֵּן גַּם לְאִישָׁהּ עִמָּהּ וַיֹּאכַל" (ג ו). אלא שהתורה לא גילתה באיזה עץ מדובר, ולכן חלוקות הדעות בגמרא בעניין זהותו, כדלהלן:

אילן שאכל ממנו אדם הראשון, רבי מאיר אומר: גפן היה, שאין לך דבר שמביא יללה על האדם אלא יין, שנאמר: "וישת מן היין וישכר" (בראשית ט כא). רבי נחמיה אומר: תאנה היתה, שבדבר שנתקלקלו בו נתקנו, שנאמר "ויתפרו עלה תאנה" (בראשית ג ז). רבי יהודה אומר: חטה היתה, שאין התינוק יודע לקרות אבא ואמא עד שיטעום טעם דגן.[1]

נשתדל לבאר את דברי הגמרא הנ"ל.

 

גפן היה

הרעיון שבבסיס זיהוי זה הוא שפרי עץ הדעת טוב ורע הוא אמור להיות פרי המביא את האדם לידי חטאים נוספים, וזה ממאפייני היין, כפי שזה קרה ללוט, שהשתכר וכתוצאה מכך שכב עם בנותיו. לפי הבנה זו, הגפן הוא צמח מסוכן, ולכן הקב"ה אסר אותו למין האדם. לפי גמרא אחרת, האכילה עצמה של הפרי האסור היא כעין תוצאה מקדימה של מה שהוא עלול לגרום:

"ויחל נח איש האדמה ויטע כרם" (בראשית ט כ). אמר רב חסדא אמר רב עוקבא, ואמרי לה מר עוקבא אמר רבי זכאי: אמר לו הקב"ה לנח: נח, לא היה לך ללמוד מאדם הראשון, שלא גרם לו אלא יין. כמאן דאמר אותו אילן שאכל ממנו אדם הראשון גפן היה. דתניא, רבי מאיר אומר: אותו אילן שאכל אדם הראשון ממנו גפן היה, שאין לך דבר שמביא יללה לאדם אלא יין.[2]

לפי המדרש, זיהוי זה קשור לקביעת התורה – כהד בסופה למה שנאמר בתחילתה – הממשילה את ביצוע תועבות על ידי עם ישראל ועונשו ליצירת ענבים באושים: "רבי יהודה בר אלעאי אמר: ענבים היו, שנאמר "כִּי מִגֶּפֶן סְדֹם גַּפְנָם וּמִשַּׁדְמֹת עֲמֹרָה, עֲנָבֵמוֹ עִנְּבֵי רוֹשׁ אַשְׁכְּלֹת מְרֹרֹת לָמוֹ"  (דברים לב לב), אותן האשכלות הביאו מרורות לעולם.

הרב קוק מפתח רעיון נוסף. לדעתו, אחת "הסיבות שנמצאות בהליכות האדם להטות רגליו מדרך הישרה" היא:

שיטה הנאותיו הרוחניות לצד הדברים החומריים, וזה יסוד תאות השכרון והשיטוף ביין, שהיין ישמח הלב, וחשק השמחה שהיא הנאה רוחנית וטובה במדתה, כשתעבור גבול תביא לידי כל השחתה וממנה תוצאות לכל הכוחות הרוחניים שישתעבדו להשתמש להרע, שמכאן באה גם כן הגאוה שחברוה חז"ל עם שכרות ואמרו על זה "כל המפיק מגן [רש"י: המעביר תפלת מגן אברהם, שאינו אומרה] בשעת גאוה [בשעת שיכרות אינו מתפלל] סוגרין וחותמין צרות בעדו [שלא יבאו עליו]" (בבלי עירובין סה ע"א)... על כן אמר רבי מאיר שעץ הדעת גפן היה, שעליו ראוי לתלות הסרחון הראשי, והשורש מכל הרעות הוא השעבוד של הכוחות הרוחניים לתשוקות החומריות, וזהו שמביא יללה לאדם.

השמחה היא תופעה רוחנית, ולכן עצם ההשתדלות להשגתה היא בעיקרון לגיטימית. אולם, היא גם מסוכנת ועלולה להביא את האדם להשחתה מוסרית מגונה, ולכן יש להיזהר ממנה. זאת הסיבה שחז"ל זיהו את הפרי האסור עם הגפן.

אפשר גם לטעון שיש בדברי חז"ל אלה שלילת סוג מסוים של עבודת ה'. ככותרת משנה לחלק הראשון – "מעבר לפתטי" – של ספרו "חירות קשה", לוינס מצטט את רש"י, המתייחס לחטאם ולעונשם של נדב ואביהוא: "רבי ישמעאל אומר: שתויי יין נכנסו למקדש, תדע שאחר מיתתם הזהיר הנותרים שלא ייכנסו שתויי יין למקדש"[3]. ועל פי ההמשך, עולה שלוינס ראה בהוראה זו של חז"ל בסיס ומקור להסתייגותו מן המיסטיקה היהודית ומהחסידית, כיוון שסבר שהמרחק בינה לבין אמונות מעורפלות קצר מדי, וראה בהן פתח להתלהבות בלתי מובנת ובלתי מרוסנת[4], המובילה לאי-דיוקים ולבלבול מושגים.

 

תאנה היתה

זו דעתו של רבי נחמיה. בדומה למהלכו בעניין הגפן, הרב קוק מבאר שפרי התאנה מסמל את "בקשת ההנאות המותריות, שאין בהם צורך הכרחי לגוף רק כדי לבקש הנאה ופינוק, שזה יעיר את לב האדם לסור מדרכי יושר ולבקש רק הנאת השעה, והיא תתפשט בבקשות דברים ערבים וטעמים נעימים". לכן "רבי נחמיה אומר תאנה היתה, הפרי המתוק שאין בה צורך כי אם שהיא נוטפת דבש. שכשמה כה תארה, תאנה יבקש הרודף אחרי המותרות במאכלים ערבים כדי ליהנות בהם הנאת הטעם לבדו בלא תועלת". לפי הבנה זו, הפרי מסמל סוג מסוים של תאווה המביא את האדם לידי חטאים.

ברם, הטיעון של רבי נחמיה שונה. כל מה שהוא אומר הוא "שבדבר שנתקלקלו בו נתקנו, שנאמר "ויתפרו עלה תאנה"". הפרי האסור היה תאנה, מפני שאדם וחוה כיסו את ערוותם באמצעותו. מהי המשמעות של טיעון זה?

לפי החתם סופר, חלק מתיקון החטא היה בהכרת העובדה שבניגוד לטעותה של חוה, לא הייתה כל בעיה במגע עם הפרי האסור, אלא רק באכילתו:

טעה אדם הראשון באסרו יותר מפרי האילן, ואסר גם את הנגיעה בעץ, ולכן נכשל בזה, לכן להתוודות על שגגתו אשר שגג, כתיב: "ויתפרו עלי תאנה ויעשו להם חגורות", להורות עתה שהעלין מותרין, ולא נאסרה כי אם הפרי, לכן לא הוזק בנגיעת האילן.

החתם סופר רומז כאן לדברי המדרש, המובאים על ידי רש"י:

"ולא תגעו בו": הוסיפה על הצווי, לפיכך באה לידי גרעון, הוא שנאמר "אל תוסף על דבריו" (משלי ל ו). "לא מות תמתון": דחפה עד שנגעה בו, אמר לה כשם שאין מיתה בנגיעה, כך אין מיתה באכילה.[5]

לפי החתם סופר, מסר מאמר חזל"י זה הוא שאין לאסור דברים שהם בעצם מותרים! אבל אפשר להבין את העניין בצורה שונה, מעמיקה יותר, על פי דברי המדרש הבאים:

רבי יוסי אומר: תאנים היו, דבר למד מענינו. משל לבן שרים שקלקל עם אחת מן השפחות, כיון ששמע השר טרדו והוציאו חוץ לפלטין, והיה מחזר על פתחיהן של שפחות ולא היו מקבלות אותו, אבל אותה שקלקלה עמו פתחה דלתיה וקבלתו. כך בשעה שאכל אדם הראשון מאותו האילן, טרדו הקב"ה והוציאו חוץ לגן עדן, והיה מחזר על כל אילנות ולא היו מקבלין אותו… אבל תאנה שאכל מפירותיה, פתחה דלתיה וקבלתו, ההוא דכתיב "ויתפרו עלה תאנה".[6]

על ידי פרסוניפיקציה פיקטיבית של עצי הגן המדרש בא ללמד לנו רעיון עקרוני: ניתן ללמד זכות על החוטא אם לוקחים בחשבון שהוא נפל קרבן לפיתוי שהחפץ האסור הפעיל עליו. פרי העץ האסור היה "טוֹב הָעֵץ לְמַאֲכָל וְכִי תַאֲוָה הוּא לָעֵינַיִם וְנֶחְמָד הָעֵץ לְהַשְׂכִּיל". במילים אחרות, הקב"ה הוא זה שהכניס באדם את התאוה, ולכן אין פלא שהאדם נגרר אחריה. טיעון זה בא לידי ביטוי בתפילת רבי אלכסנדרי כדלהלן:

רבי אלכסנדרי בתר דמצלי אמר הכי: רבון העולמים, גלוי וידוע לפניך שרצוננו לעשות רצונך, ומי מעכב [רש"י: שאין אנו עושים רצונך]? שאור שבעיסה [יצר הרע שבלבבנו, המחמיצנו] ושעבוד מלכיות. יהי רצון מלפניך שתצילנו מידם, ונשוב לעשות חוקי רצונך בלבב שלם.[7]

כביכול, כל העצים התייחסו בחומרה לחטא אדם הראשון וסירבו לשתף פעולה למילוי צורך שנבע מעצם חטאו. רק עץ התאנה – שהבין לנפש החוטאת – היה מוכן להיענות אליו.

 

חיטה הייתה

זו דעה מפתיעה: הרי חיטה איננה עץ!? בנוסף לכך, גרעיני חיטה אכילים בקושי, ולא מתאים להם תיאור הפסוק "כִּי טוֹב הָעֵץ לְמַאֲכָל וְכִי תַאֲוָה הוּא לָעֵינַיִם וְנֶחְמָד הָעֵץ לְהַשְׂכִּיל". כך שואל תורת חיים וגם מיישב:

אף על גב דעץ הדעת כתיב… וצריך לומר דלאו חיטה ממש היה, דאם כן מאי "כי טוב העץ למאכל" דקאמר, והלא חיטה ממש אינה ראויה לאכילה, אלא פת חטין היה, שהיתה הארץ מוציאה אז גלוסקאות כמו שיהיה לעתיד.[8]

הרב אברהם שור[9] רומז כאן למה שנאמר בעניין עולם הבא אליבא דחז"ל: "יתיב רבן גמליאל וקא דריש: עתידה ארץ ישראל שתוציא גלוסקאות [פת אפויה] וכלי מילת, שנאמר "יְהִי פִסַּת בַּר בָּאָרֶץ" (תהלים עב טז)".[10] זאת אומרת שבגן עדן, לפני החטא, הלחם צמח על העצים, מציאות שנעלמה אחרי החטא, כאשר האדם קיבל כעונש את הגזרה: "בְּזֵעַת אַפֶּיךָ תֹּאכַל לֶחֶם" (בראשית ג יט).

אם כן, מהי משמעות הזיהוי לעץ החיטה? כך מסביר העניין הרב קוק:

בהשפל האדם להתאוות לאכילה גסה במאכלו הטבעי… ההשערה הטבעית הנתונה לבהמה שלא תאכל יותר ממידתה חסרה ממנו, כי עליו לנהל עצמו בדעת… הוא מערב רע בטוב, ובאכילתו הנצרכת לקיום גופו הוא מרבה על עצמו חלאים גופנים ונפשיים על ידי מה שנוטל יותר מכדי צרכו. וממנו בא תוצאות למידות רעות ותכונות נמאסות, עד שפועל גם כן על כל הכוחות הגופניים והנפשיים. וסבירא ליה לרבי יהודה דקודם החטא שלא היה צריך האדם ליגיעה ולא נאמרה הקללה דבזיעת אפיך תאכל לחם, היה ראוי שיהיה מזונו נתון לו בלא טורח רב. על כן החיטה הייתה כאילן, וכאשר יהיה לעתיד לבא שאמרו חז"ל "עתידה חטה שתתמר כדקל ועולה בראש ההרים", אלא שלא היה לו לאדם לעורר בו הנטייה לתאוות האוכל מצד הדעת, שבזה המכשול קרוב לקלקל גם כן דרך תיקונו, והיה יותר טוב שהנטייה הגופנית לאכילה ולדאוג לקיומו יהיה נשאר רק מהתעוררות טבעית כמו שהוא בכל בעל חי, ויתרון הדעת שלו לא יהיה נמצא כי אם בהשבות דברים הנשגבים שהוא שימוש השכל לבדו וכולו טוב… והיה אז ראוי שמאכלו העיקרי יהיה בלא יגיעה של חרישה וזריעה מחודשת… שאחר שהיה קובע בנפשו יפה ההדרכה של ההתנהגות הטבעית בצרכי הגוף לא היה הדעת שנמסך בזה מקלקלו כי אם מוסיף בו עצמה והוד, והיה ראוי למצא מאכלו גם המעוררו, להיות גם כן הנטיות הטבעיות באות בדעת ולא בטבע, גם כן בלא עמל. והיה מין אילן, והעמל יישאר למטרות משמחות ומרהיבות נפש ביתרון הכשר כאשר יאתה לאדם מצד צורתו האנושית.

הלחם – שלפני החטא היה בר השגה בלי כל טורח – מייצג את המזון כולו, ואם החיפוש אחריו נשאר בגדרי הצורך הטבעי, רצוי שהשגתו תהיה קלה כאשר כל מאמצי האדם יהיו מכוונים לנכסי הרוח. אבל, אם האדם נכנע לתאוותיו ובהול אחרי המזון, וכתוצאה מכך נוטה לאכול יותר ממה שהוא זקוק, אז עדיף שיהיה טורח להשיג אותו מזון. יש להניח שרעיון זה איננו מתייחס רק לתאוות האכילה, אלא לתאוות האנושיות באופן כללי. למשל, כיסוי הגוף גרם לכך שמעשה המשגל הפך להיות קשה יותר לביצוע מאשר בתקופה שבני אנוש הסתובבו בעירום.

אבל אפשר גם להבין את הדברים כפשוטם, שהפרי היה חיטה ממש, והאדם נמשך אחריו דווקא בגלל שעיבודו היה כרוך במאמץ ובחכמה. כך עולה מטיעונו של רבי יהודה: "שאין התינוק יודע לקרות אבא ואמא עד שיטעום טעם דגן". רבי יהודה רוצה לראות באכילת הלחם את הגורם המכריע לבשלות אינטלקטואלית של הילד, אבל כוונתו כנראה היא שהכנת הלחם על כל שלביו היא הסמל לחכמת האדם, שתוצאותיה לעתים קרובות מדיי הרות אסון. המהרש"א רומז לרעיון זה בפירושו לדברי רבי יהודה:

על דבר זה אמרו בסוף פרק לולב הגזול (בבלי סוכה מב ע"ב): "קטן שיכול לאכול כזית דגן מרחיקין מצואתו, שנאמר "יוסיף דעת יוסיף מכאוב"", ובבראשית רבה נדרש גבי אדם הראשון על ידי שהוסיף דעת הוסיף מכאוב.

קורה שהאדם  מנצל את חכמתו לרעה. האם זו סיבה לשלול אותה מכל וכול? קוהלת דן בשאלה זו אולם הגיע למסקנה שאין לוותר על החכמה.[11]

 

זיהויים נוספים

בנוסף למה שנאמר בתלמוד, הוצעו זיהויים שונים שקשה יותר להולמם. נאמר במדרש: "רבי אבא דעכו אמר אתרוג היה, ההוא דכתיב "ותרא האשה כי טוב העץ למאכל וכו'", אמרת צא וראה איזהו אילן שעצו נאכל כפריו, ואין את מוצא אלא אתרוג".[12] מדרש זה מבוסס על קביעת התלמוד: "פרי עץ הדר – עץ שטעם עצו ופריו שוה[13], הוי אומר זה אתרוג".[14] יתכן שמשמעות זיהוי זה הוא רצונם של בעלי המדרש לערוך כעין "רהאביליטציה" של פרי שהביא אסון לעולם, על ידי זה שמפקידים בידיו מעשה מצווה.

רמז לזיהוי פרי עץ הדעת כאגוז מצוי בסדר רב עמרם גאון:

וכד מפיק ליה לסודרא מחייב לברוכי. אי איכא כסא ואסא מברך עלייהו בורא פרי הגפן ועצי בשמים, והדר זה אומר: ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם אשר צג אגוז בגן עדן, שושנת העמקים. בל ימשול זר במעין חתום. על כן אילת אהבים שמרה בטהרה, חק לא הפרה. ברוך אתה ה' הבוחר בזרעו של אברהם אבינו.[15]

אולם, איריס יניב טוענת – בלי להביא כל אסמכתא לדבריה – שיש כאן שיבוש:

בפירוש "מגן האלף" לברכה זו בפירוש מצוין שבכתב-יד עתיק, הנמצא באוקספורד, נכתב: "אשר צג זוג בגן עדן", כלומר: ה' ברא זוג זכר ונקבה. על פי דעת הפרשן, זו כוונתו המקורית של הכתוב, והמעתיק שיבש "זוג" ל"גוז", ומכאן קצרה הדרך לזיהוי "אגוז". אם נקבל פירוש זה, הרי שלמעשה הזיהוי בטעות יסודו.[16]

לעומת זאת יש הטוענים כי מדובר בפרי עץ הבננה. כך כותב זהר עמר:

הבננה ידועה במקורות העבריים והערביים בשם "מוז" ואילו בפי הצליינים הנוצרים אשר תיארוה בהתפעלות היא מכונה "תפוח גן עדן". פליקס פברי בתיאור הבננה (עץ אדם) במצרים מציין בין היתר: "בהקשר לעץ זה, כל הנוצרים המזרחיים עובדי האלילים (מוסלמים) והיהודים מאמינים שבפרי זה לא צייתו אדם וחוה בגן העדן (שלא לאכול מפרי עץ הדעת)[17]".[18]

הרא"'ש מביא דעה שהעץ המדובר היה פשתן: "איכא מן דאמר עץ שאכל אדם הראשון פשתן היה"[19], בלי ציון מקור ובלי הסבר. אולם זיהוי זה תמוה ביותר: לא רק שהפשתן אינו עץ, הוא גם לא אכיל! וכך אמנם כותב קרבן נתנאל (אות ה): "לא מצאתי שום מן דאמר בש"ס או מדרש שאומר כן, וטעות סופר היא, וכן צריך לומר עץ שאכל ממנו אדם הראשון חיטה היה".

 

תפוח

בתרבות העמים הדעה הרווחת היא שפרי עץ הדעת היה תפוח. דעה זו נובעת, כנראה, משום שהמילה Malum  בלטינית משמעותה "רע", וגם "תפוח". אפשרות נוספת היא שהמילה הלטינית pomum – המזכירה את המילה הצרפתית pomme (תפוח) – משמעותה "פרי".

 

עץ ייחודי

זו דעתו של אברהם אבן-עזרא:

רבים אמרו כי עץ הדעת עץ תאנה, בעבור שמצאו "ויתפרו עלה תאנה", ואלו היה כן היה הכתוב אומר ויתפרו עלה עץ הדעת. גם רבים אמרו שחיטה היה. והנכון בעיני ששני עצים הם בתוך גן עדן ואינם במקום אחר על כל פני האדמה. והאחד עץ הדעת והוא יוליד תאוות המשגל, ועל כן כסו האדם ואשתו ערוותם… וכאשר אכל אדם מעץ הדעת, ידע את אשתו. וזאת הידיעה כנוי למשגל. ובעבור עץ הדעת נקרא כן. גם הנער כאשר ידע הטוב והרע אז יחל לתאוות המשגל.[20]

 

ושאלה האחרונה: לדעתם של כל אלה הסוברים – בניגוד לדעתו של אבן-עזרא – שעץ הדעת טוב ורע היה עץ מוכר לנו, מדוע התורה מצאה לנכון להסתיר את זהותו? את שאלה זו המדרש מיישב כך:

חס ושלום לא גלה הקב"ה אותו אילן לאדם, ולא עתיד לגלותו, ראה מה כתיב "וְאִישׁ אֲשֶׁר יִתֵּן שְׁכָבְתּוֹ בִּבְהֵמָה מוֹת יוּמָת וְאֶת הַבְּהֵמָה תַּהֲרֹגוּ" (ויקרא כ טו). אם אדם חטא בהמה מה חטאת? אלא שלא תהא בהמה עוברת בשוק ויאמרו זו היא הבהמה שנסקל פלוני על ידה, ואם על כבוד תולדותיו חס המקום, על כבודו על אחת כמה וכמה.[21]

איסורי אכילה מוגבלים לבעלי חיים, ואילו כל הצמחים מותרים לאכילה. אילו ידענו באיזה פרי מדובר, הוא יזכיר לנו את חטא הקדמון, ויהיו נרתעים מלאוכלו. לכן התורה לא גילתה באיזה פרי מדובר.

 

 

 

 

 

 

 

[1] בבלי ברכות מ ע"א. בבלי סנהדרין ע.

[2] בבלי סנהדרין ע ע"א.

[3] ויקרא י ב על פי המדרש.

[4] גם השל רואה בהוראה זו "עקיצת דברים כלפי השואפים לאקסטזה" (אברהם יהושע השל, תורה מן השמים באספקלריה של הדורות, ירושלים 2021, כרך 1, עמ' 253).

[5] רש"י בראשית ג ג-ד.

[6] בראשית רבה (וילנא) פרשת בראשית טו ז.

[7] בבלי ברכות יז ע"א.

[8] תורת חיים סנהדרין ע ע"ב.

[9] הרב אברהם חיים שור נפטר בשנת 1632 בעירו בלז.

[10] בבלי שבת ל ע"ב.

[11] ראו מאמרי "חכמה וחכמים בספר קוהלת".

[12] בראשית רבה (וילנא) טו ז.

[13] הרבה נכתב כדי להסביר מה כוונת קביעה תמוהה זו של התלמוד, ואין זה נושא המאמר הנוכחי. ראו למשל https://toraumada.blogspot.com/2017/05/Emor-etrog-and-its-flavor.html

[14] בבלי סוכה לה ע"א.

[15] סדר רב עמרם גאון (הרפנס) סדר אירוסין ונישואין.

[16] איריס יניב, מה היה העץ ממנו אכל האדם הראשון?, על הפרק : כתב עת למורים לתנ"ך בבתי-הספר הכלליים, משרד החינוך, המזכירות הפדגוגית. הפיקוח על הוראת המקרא, ינואר 1998 , גליון 14.

[17] J. Masson, Voyage en Egypte de Félix Fabri, Alexandrie 1975, עמ' 902.

[18] זהר עמר, גידולי ארץ ישראל בימי הביניים, תש"ן, עמ' 259.

[19] רא"ש שבת ב א.

[20] אבן עזרא על בראשית ג ו.

[21] בראשית רבה (וילנא) טו ז.