מובא במשנה: "כל מחלוקת שהיא לשם שמים, סופה להתקיים. ושאינה לשם שמים, אין סופה להתקיים. איזו היא מחלוקת שהיא לשם שמים? זו מחלוקת הלל ושמאי. ושאינה לשם שמים? זו מחלוקת קרח וכל עדתו".[1]

ספראי מעיר על המשנה הזאת כי לכאורה טענה זו "אבסורדית". הרי מבחינה הגיונית יש לטעון בדיוק את ההפך: אם בעלי המחלוקת אינם מתכוונים אלא להשגת האמת, יש מקום לצפות שצד אחד ישתכנע על ידי טיעוני הצד השני והמחלוקת תיעלם. לעומת זאת, אם מדובר בקונפליקט של אינטרסים אישיים, כל הטיעונים שבעולם – צודקים ככל שיהיו – לא ישנו כלום והמחלוקת תישאר על כנה. אם כן, מה כוונת משנה זו?

על שאלה זו ניתנו הסברים שונים, כדלהלן.

לפי רבנו יונה, "מה שאמר כל מחלוקת שהיא לשם שמים סופה להתקיים, הכוונה שלעולם יתקיימו במחלוקת, היום יחלוקו בדבר אחד למחר בדבר אחר, למחלוקת יהיה קיים ונמשך ביניהם כל ימי חייהם". זאת אומרת שיתקיימו ויכוחים ענייניים רבים בין שני צדדים אלה, כל פעם עם הכרעה מתאימה, לטובת האמת. ומצד שני, "שאינה לשום שמים אין סופה להתקיים רק במחלוקת הראשון יספו יתמו ושם ימותו כמחלוקת של קרח", לוויכוח הראשון מסוג זה יהיה סוף טראגי וייגמר העניין מהר מאוד, בהתערבותו של הקב"ה, גלויה או נסתרת.

לפי רבי עובדיה מברטנורא מה שסופה להתקיים איננה המחלוקת אלא "תכליתה והמבוקש מעניינה", זאת אומרת האמת היוצאת ממנה, בהתאם לפתגם "מתוך הויכוח יתברר האמת". אם מטרת המחלוקת היא להגיע לאמת, אז הדבר יצא לפועל. אולם, אם "תכלית הנרצה בה היא בקשת השררה ואהבת הניצוח, וזה הסוף אינו מתקיים, כמו שמצינו במחלוקת קורח ועדתו שתכלית וסוף כוונתם היתה בקשת הכבוד והשררה והיו להיפך".

על תירוץ זה פני משה מקשה שלכאורה הדוגמה של הלל ושמאי לא מתאימה. הרי במקרה זה לא הגיעו לאמת באשר כל מחנה נשאר בעמדתו: הרי "לא חזר מעולם שמאי לסברת הלל" על אף העובדה שבשלב כלשהו הוכרעה ההלכה כבית הלל. ולכן הוא מסביר את העניין בצורה שונה. "סופה להתקיים", פירושו "הוא כאלו אמר שמחשבת החולק ותכליתו במחלוקתו הוא שיתקיים בפועל דעתו": זאת אומרת שהחולק מאמין בטיעונו, הוא רוצה את האמת ולכן חפץ שטיעונו יתקבל. לעומתו, החולק שלא לשם שמים יודע שהצד השני צודק, כל כוונתו רק לקנטר, ולכן אין לו ממש עניין בעמדתו הוא. לדעתו היה צריך להיות כתוב: "כל מחלוקת שסופה ותכליתה להתקיים היא לשם שמים, וכל שאין סופה להתקיים אינה לשם שמים".

לפי הון עשיר, "סופה, לעולם הבא. להתקיים, כל צדדי אותו המחלוקת, אף על גב דבעולם הזה אי אפשר לעשות כי אם כדברי האחד מהחולקים". רק בעולמנו חייבים להכריע כדעה אחת מתוך שתיים, אולם ניתן לדמיין עולם אידאלי – עולם הבא – שבו יהיה מקום לאימוץ דעות שונות, על אף הכשל הלוגי שבנידון.

 תוספות יום טוב מסביר מדוע אין כאן סימטריה בין שני חלקי הטיעון: בעוד שבמחלוקת לשם שמים מוזכרים שני צדדי המחלוקת – הלל ושמאי – במחלוקת שאינו לשם שמים רק קורח מוזכר ולא משה. מדוע? "לפי שבכאן אינם שווים, שמשה ואהרן כוונתם לשמים הייתה. ולא הייתה בהם שום בחינה שלא לשם שמים". הלל ושמאי פועלים באותו מישור, ויש לכבד את שניהם, בניגוד למשה וקורח, שרק משה רבנו פעל "לשם שמיים" לעומת קורח שהיה מונע על ידי אינטרסים פרטיים.

ולסיכום: כידוע, ההלכה נקבעה כבית הלל. מדוע? מתברר כי הכרעה זו איננה רק החלטה עניינית, אלא היא קשורה גם לאופי המחלוקת, כפי שמובא בגמרא:

אף על פי שנחלקו בית שמאי ובית הלל… לא נמנעו בית שמאי מלישא נשים מבית הלל, ולא בית הלל מבית שמאי, ללמדך, שחיבה וריעות נוהגים זה בזה, לקיים מה שנאמר: "האמת והשלום אהבו" (זכריה ח יט).[2]

וכן:

אמר רבי אבא אמר שמואל: שלש שנים נחלקו בית שמאי ובית הלל, הללו אומרים הלכה כמותנו והללו אומרים הלכה כמותנו. יצאה בת קול ואמרה: אלו ואלו דברי אלהים חיים הן, והלכה כבית הלל. וכי מאחר שאלו ואלו דברי אלהים חיים מפני מה זכו בית הלל לקבוע הלכה כמותן? מפני שנוחין ועלובין היו, ושונין דבריהן ודברי בית שמאי. ולא עוד אלא שמקדימין דברי בית שמאי לדבריהן.[3]

והדבר תמוה ביותר: כך כותב הבית יוסף: "תמיה לי, אם לא היה הדין כדבריהם, וכי מפני רוב המדות הטובות שבהם קבעו הלכה כמותם!?"[4]. ההכרעה ההלכתית איננה פרס להתנהגות ראויה, אלא היא צריכה לבכר את הדעה הנכונה מתוך יתר הדעות, ובאופן האובייקטיבי ביותר. על שאלה זאת ניתנו מספר תשובות:

• לפי הבית יוסף, "מפני מה זכו שיכוונו תמיד האמת, עד שמפני היותם אמת קבעו הלכה כמותם"[5]. זאת אומרת שסיבת ההכרעה כמותן לא הייתה בגלל מידותיהם הטובות, אלא שמידותיהם הטובות גרמו לכך שזכו לכוון אל האמת, ולכן נקבעה ההלכה כמותן.
• לפי המהר"ל "לא היה מחלוקת שלהם מכת המנצחים. כי מי שהוא מכת המנצחים, אין דבריו נמשכים אחר האמת, כי תמיד מבקש לנצח. ולא היו כל אלו הדברים בבית הלל, לכך ראוי להיות הלכה כמותן. אף על גב שדברי בית שמאי טובים וישרים, כיון שיש לבית הלל הכנה שראוי להיות דבריהם הלכה, לכך הלכה כבית הלל".[6] חיפוש האמת היה אצל בית הלל המניע היחיד בכל וויכוחיהם עם בית שמאי, ולכן הגיעו לאמת ונפסקה ההלכה כמותם.
• לפי תוספות רי"ד, הסיבה העיקרית שההלכה הוכרעה כבית הילל היא שהם היו "שונין דבריהן ודברי בית שמאי". הרי "היו שונין הטענות והתשובות שהיה אומר להן בית שמאי ומדקדקין בהן. ומתוך שמדקדקין בראיותיהן ובראיות של בית שמאי עומדין על בוריו של דבר ומכוונין אליבא דהילכתא". ולעומתם "בית שמאי לא היו משגיחין בדברי בית הלל לדקדק בהן, ומתוך כך לא עמדו על בוריו של דבר, שלא היו נראין להן אלא דבריהן"[7].

[1] אבות ה יז.

[2] בבלי יבמות יד ע"ב.

[3] בבלי עירובין יג ע"ב.

[4] הליכות עולם, כללי הגמרא, שער החמישי. לא מצאתי.

[5] שם.

[6] באר הגולה, באר החמישי, פרק א, וכן ב'נתיבות עולם' נתיב הכעס, פרק א.

[7] תוספות רי"ד עירובין יג ע"א.