מעמדו של עבר הירדן המזרחי

עבר הירדן אינו ממש כארץ ישראל

בפרשתנו מובא:

וּמִקְנֶה רַב הָיָה לִבְנֵי רְאוּבֵן וְלִבְנֵי גָד עָצוּם מְאֹד וַיִּרְאוּ אֶת אֶרֶץ יַעְזֵר וְאֶת אֶרֶץ גִּלְעָד וְהִנֵּה הַמָּקוֹם מְקוֹם מִקְנֶה. וַיָּבֹאוּ בְנֵי גָד וּבְנֵי רְאוּבֵן וַיֹּאמְרוּ אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן וְאֶל נְשִׂיאֵי הָעֵדָה לֵאמֹר… הָאָרֶץ אֲשֶׁר הִכָּה ה' לִפְנֵי עֲדַת יִשְׂרָאֵל אֶרֶץ מִקְנֶה הִוא וְלַעֲבָדֶיךָ מִקְנֶה. וַיֹּאמְרוּ אִם מָצָאנוּ חֵן בְּעֵינֶיךָ יֻתַּן אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת לַעֲבָדֶיךָ לַאֲחֻזָּה אַל תַּעֲבִרֵנוּ אֶת הַיַּרְדֵּן. וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה לִבְנֵי גָד וְלִבְנֵי רְאוּבֵן הַאַחֵיכֶם יָבֹאוּ לַמִּלְחָמָה וְאַתֶּם תֵּשְׁבוּ פֹה. וְלָמָּה תְנִיאוּן אֶת לֵב בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵעֲבֹר אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַן לָהֶם ה'… וַיִּגְּשׁוּ אֵלָיו וַיֹּאמְרוּ גִּדְרֹת צֹאן נִבְנֶה לְמִקְנֵנוּ פֹּה וְעָרִים לְטַפֵּנוּ. וַאֲנַחְנוּ נֵחָלֵץ חֻשִׁים לִפְנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל עַד אֲשֶׁר אִם הֲבִיאֹנֻם אֶל מְקוֹמָם וְיָשַׁב טַפֵּנוּ בְּעָרֵי הַמִּבְצָר מִפְּנֵי יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ. לֹא נָשׁוּב אֶל בָּתֵּינוּ עַד הִתְנַחֵל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אִישׁ נַחֲלָתוֹ. כִּי לֹא נִנְחַל אִתָּם מֵעֵבֶר לַיַּרְדֵּן וָהָלְאָה כִּי בָאָה נַחֲלָתֵנוּ אֵלֵינוּ מֵעֵבֶר הַיַּרְדֵּן מִזְרָחָה. וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם מֹשֶׁה אִם תַּעֲשׂוּן אֶת הַדָּבָר הַזֶּה אִם תֵּחָלְצוּ לִפְנֵי ה' לַמִּלְחָמָה. וְעָבַר לָכֶם כָּל חָלוּץ אֶת הַיַּרְדֵּן לִפְנֵי ה' עַד הוֹרִישׁוֹ אֶת אֹיְבָיו מִפָּנָיו. וְנִכְבְּשָׁה הָאָרֶץ לִפְנֵי ה' וְאַחַר תָּשֻׁבוּ וִהְיִיתֶם נְקִיִּם מֵה' וּמִיִּשְׂרָאֵל וְהָיְתָה הָאָרֶץ הַזֹּאת לָכֶם לַאֲחֻזָּה לִפְנֵי ה'. וְאִם לֹא תַעֲשׂוּן כֵּן הִנֵּה חֲטָאתֶם לַה' וּדְעוּ חַטַּאתְכֶם אֲשֶׁר תִּמְצָא אֶתְכֶם (במדבר לב א-כג).

הטענה היחידה שמשמיע משה רבנו היא שהוא הבין מבקשתם שהם מסרבים להשתתף במאמץ המלחמתי לכיבוש ארץ ישראל המובטחת. אם כן נשאלת השאלה: מדוע לא נטען כנגדם שהם מסרבים להתיישב בארץ ישראל?[1] שאלה זו תוביל אותנו לשאלה נוספת אחרת, הקשורה לשאלתנו הראשונה: מהו מעמדו ההלכתי והסגולי של עבר הירדן מזרחה?

מעיון במקורות משתמע כי קדושת עבר הירדן קרובה לזו של ארץ כנען, אלא שהיא פחותה ממנה. כך למשל מובא במדרש:

נתנו חכמים מחיצות, ואמרו: עשר קדושות הן, ארץ ישראל מקודשת מכל הארצות. ומה היא קדושתה? שמביאים ממנה העומר והביכורים ושתי הלחם, מה שאין כן בכל הארצות. ארץ כנען מקודשת מעבר הירדן: ארץ כנען כשרה לבית שכינה ואין עבר הירדן כשר לבית שכינה.[2]

נמצאנו למדים כי עבר הירדן הוא חלק מארץ ישראל, אבל שיש להבחין בין ארץ כנען לבין עבר הירדן בעניין השראת השכינה. לכן הספרא (בהר א ב) מכנה את ארץ כנען "ארץ המיוחדת". מהספרי (במדבר קלד ד"ה ויאמר ה') משתמע שעבר הירדן הוא נחשב ל"טריקלין" [=חדר קבלת אורחים], כאשר ארץ כנען הוא מכונה "קיטון" [=חדר המיטות].

במדרש אחר מובאת דעה לפיה עבר הירדן אינו חלק מהארץ שניתנה לעם ישראל: "'כי באתי אל הארץ אשר נשבע ה' לאבותינו… לתת לנו'… רבי שמעון אומר: פרט לעבר הירדן שנטלתו מעצמך".[3]

 

מהו מקור ההבחנה בין ארץ ישראל לעבר הירדן?

מעמדו המעורפל של עבר הירדן נובע מהסתירה שבין הבטחת ה' בברית בין הבתרים לבין תיאור גבולות הארץ. בברית בין הבתרים משתמע לכאורה כי עבר הירדן שייך ל"ארץ המובטחת", כפי שכתוב:

בַּיּוֹם הַהוּא כָּרַת ה' אֶת אַבְרָם בְּרִית לֵאמֹר לְזַרְעֲךָ נָתַתִּי אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת מִנְּהַר מִצְרַיִם עַד  הַנָּהָר הַגָּדֹל נְהַר פְּרָת. אֶת הַקֵּינִי וְאֶת הַקְּנִזִּי וְאֵת הַקַּדְמֹנִי. וְאֶת הַחִתִּי וְאֶת הַפְּרִזִּי וְאֶת הָרְפָאִים. וְאֶת הָאֱמֹרִי וְאֶת הַכְּנַעֲנִי וְאֶת הַגִּרְגָּשִׁי וְאֶת הַיְבוּסִי (בראשית טו יח-כא).

ואילו תיאור גבולות הארץ מציב את הגבול המזרחי בירדן, כפי שכתוב:

וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. צַו אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם כִּי אַתֶּם בָּאִים אֶל הָאָרֶץ כְּנָעַן זֹאת הָאָרֶץ אֲשֶׁר תִּפֹּל לָכֶם בְּנַחֲלָה אֶרֶץ כְּנַעַן לִגְבֻלֹתֶיהָ… וְהִתְאַוִּיתֶם לָכֶם לִגְבוּל קֵדְמָה מֵחֲצַר עֵינָן שְׁפָמָה. וְיָרַד הַגְּבֻל מִשְּׁפָם הָרִבְלָה מִקֶּדֶם לָעָיִן וְיָרַד הַגְּבֻל וּמָחָה עַל כֶּתֶף יָם כִּנֶּרֶת קֵדְמָה. וְיָרַד הַגְּבוּל הַיַּרְדֵּנָה וְהָיוּ תוֹצְאֹתָיו יָם הַמֶּלַח זֹאת תִּהְיֶה לָכֶם הָאָרֶץ לִגְבֻלֹתֶיהָ סָבִיב (במדבר לד).

כך רש"י מיישב את הסתירה: לפיו, בברית בין הבתרים, "עשר אומות יש כאן ולא נתן להם אלא שבעה גויים, והשלושה אדום ומואב ועמון, והם קיני קניזי וקדמוני, עתידים להיות ירושה לעתיד".[4] רש"י סובר אפוא כי עבר הירדן המזרחי – עד הנהר פרת – אינו אמור להיות חלק מארץ ישראל אלא בעתיד אפוקליפטי לא מוגדר. ברם, אין בהסברו של רש"י יישוב מלא של הסתירה הנ"ל: הרי האמורי הוא אחד משבעת האומות, וסיחון מלך האמורי מלך על שטחים שבעבר המזרחי של הירדן.

לכן, הרמב"ן פותר את הבעיה בצורה שונה: הוא סובר כי בעיקרון כל ארץ עשרה העמים הוא ארץ ישראל תכף ומיד, אלא שמבחינה מעשית משה רבנו חשב שהזמן אינו בשל לכבוש עתה את הארץ כולה:

ארץ סיחון ועוג ירושתם של ישראל היתה כי לאמורי היא, והיה מן הדין שאם יענו שלום ופתחו להם שיהיה כל העם הנמצא בה להם למס ועבדום. אבל משה היה יודע כי ישראל עתה לא יכבשו כל עשרה עממים, והיה חפץ שיהיה כל כבושם מעבר לירדן והלאה, שיהיה מושבם יחד, ושהיא הארץ הטובה אשר היא זבת חלב ודבש, הלא תראה שאם לא בקשוהו ממנו בני גד ובני ראובן לא היה מניח שם אדם אלא שתהיה לחרבה.[5]

לפי הרמב"ן, משה רבנו ביקש לרכז את כל ישראל בתחילה בצד המערבי המקודש, ומשם יתפשט העם ויישב את כל מרחבי הארץ. גם רבי יהודה הלוי סבור כי בעיקרון ארץ ישראל מכיל את כל מה שהובטח לאברהם בברית בין הבתרים, ואף כולל בו את הר סיני: "אשר לסיני ופארן כולן בגבול ארץ ישראל", כך שאין פלא שהקב"ה התגלה בסיני, על פי הכלל "כל מי שנתנבא, נתנבא רק בה [=בארץ ישראל] או למענה".[6]

הרב אברמסקי מחלק כדלהלן:

נחלת בני ראובן ובני גד וחצי שבט המנשה חלק ממנה ירושת אבותיהם היא בידיהם, וחלק ממנה נטלו בכוח הברית שבין הבתרים… ארץ האמורי זכה בה אברהם מעת שנתנה לו אדמת שבעת עממים, אך יצאו מכללה אותן הערים של עמון ומואב אשר סיחון לקחן מהם ויספחן אל ארצו, ונסבו אל בני ישראל בשעה שנצחו את סיחון ואת עוג וילכדו את ארצם. אותן הערים אינן ירושה להם לבני ישראל מאבותיהם כי לבני לוט נתנן הקב"ה ירושה, וכל זמן שעמון ומואב היו מוחזקים בנחלתם לא נתנה רשות לקחתה מהם. ורק כשנטלן מהם סיחון מלך האמורי דרך כיבוש, ולא על שדה ארץ מואב ועמון נחשבו עוד, שלטה בהן יד ישראל על פי הדיבור "החילותי תת לפניך את סיחון ואת ארצו החל רש לרשת את ארצו".[7]

לפי הרב אברמסקי, ישנם שלושה "דינים", כדלהלן:

  • ארץ האמורי ממש, שהובטח לבני ישראל בברית בין הבתרים.
  • שטחים השייכים לעמון ומואב שסיחון כבשם. שטחים אלה – בניגוד לשיטת רש"י – לא הובטחו לישראל בברית בין הבתרים, אלא ניתנו לבני ישראל בעקבות הכיבוש.
  • שטחים השייכים לאדום, עמון ומואב לעולם לא הובטחו לעם ישראל.

 

ההשלכות ההלכתיות של ההבחנה בין ארץ ישראל לעבר הירדן

להבחנה זו בין ארץ ישראל המערבית לבין עבר הירדן יש השלכות בעניין המצוות התלויות בארץ, ויש מחלוקת עקרונית בין הר"ש משאנץ[8], הסובר שקדושת עבר הירדן אמנם מן התורה, אלא שאין היא חלה לפני כיבוש ארץ כנען, לבין מהר"י קורקוס[9] הטוען כי אין שום חיוב מן התורה בעבר הירדן[10], בהתאם לפסיקת הרמב"ם בעניין שביעית: "עבר הירדן שביעית נוהגת בה מדבריהם, וספיחי סוריא ועבר הירדן מותרים באכילה".[11] לפי התשב"ץ, מצד אחד "ארץ סיחון ועוג שווה היא לארץ ישראל למצוותיה, לעניין חובת קרקע", אבל מצד שני "קדושת שכינה היא מיוחדת בעבר הירדן ימה"[12]. מכאן שהמעלות המיוחדות של ארץ ישראל:

  • מעלת הקבורה
  • ישיבת ארץ ישראל
  • אוירא דארץ ישראל מחכים
  • אין הנבואה שורה אלא בארץ ישראל

נובעות מייחודיות של ארץ ישראל, בלי קשר עם המצוות התלויות בארץ.

וכך מסכם הרב אברמסקי:

דבר נעלה הוא מעל כל ספק, שארץ סיחון ועוג שני מלכי האמורי שבעבר הירדן מזרחה ירושה היא להם מאבותיהם כארץ כנען שבעבר הירדן ימה… ואדמת העמים האלה נחלת בני ישראל היא מימות אברהם אבינו. אך, מעלת קדושתה אינה שוה בכל נפותיה, ועבר הירדן מצד זה הוא רק כפרוזדור אל הטרקלין שבעבר השני ביחס אל השראת השכינה.[13]

הבדל זה בא לידי ביטוי במה שמסופר בספר יהושע: בני ישראל המתגוררים בעבר הירדן בנו שם מזבח גדול, ויוזמה זו עוררה את כעסם של אחיהם הנמצאים בצד המערבי של הירדן, עד כדי כך שהם התכוננו להילחם באלה שמכחישים את בלעדיותו של ארץ ישראל בעניין השראת השכינה. וכך מתבטא פינחס הכוהן בבואו להוכיח אותם:

מָה הַמַּעַל הַזֶּה אֲשֶׁר מְעַלְתֶּם בֵּאלֹהֵי יִשְׂרָאֵל לָשׁוּב הַיּוֹם מֵאַחֲרֵי ה' בִּבְנוֹתְכֶם לָכֶם מִזְבֵּחַ לִמְרָדְכֶם הַיּוֹם בַּה'…  וְאַתֶּם תָּשֻׁבוּ הַיּוֹם מֵאַחֲרֵי ה' וְהָיָה אַתֶּם תִּמְרְדוּ הַיּוֹם בַּה' וּמָחָר אֶל כָּל עֲדַת יִשְׂרָאֵל יִקְצֹף. וְאַךְ אִם טְמֵאָה אֶרֶץ אֲחֻזַּתְכֶם עִבְרוּ לָכֶם אֶל אֶרֶץ אֲחֻזַּת ה' אֲשֶׁר שָׁכַן שָׁם מִשְׁכַּן ה' וְהֵאָחֲזוּ בְּתוֹכֵנוּ וּבַה' אַל תִּמְרֹדוּ וְאֹתָנוּ אַל תִּמְרֹדוּ בִּבְנֹתְכֶם לָכֶם מִזְבֵּחַ מִבַּלְעֲדֵי מִזְבַּח ה' אֱלֹהֵינוּ (יהושע כב, טז-יט).

רק כאשר "המורדים" הבהירו שאין להם כל כוונה להקריב שם קרבנות, אלא התכוונו רק להציב שם בניין המעיד על דבקותם באלוהי ישראל, נרגעו הרוחות ועברו לסדר היום.

 

הסבר תגובת משה לבקשת בני גד ובני ראובן

לכן משה רבנו לא התכוון לכבוש את מלכותו של סיחון ועוג, כאשר מלחמה זו נכפתה עליו בעקבות סירובם לתת לעם ישראל לעבור דרך ארצותם, כפי שמסופר:

וַיִּשְׁלַח יִשְׂרָאֵל מַלְאָכִים אֶל סִיחֹן מֶלֶךְ הָאֱמֹרִי לֵאמֹר. אֶעְבְּרָה בְאַרְצֶךָ לֹא נִטֶּה בְּשָׂדֶה וּבְכֶרֶם לֹא נִשְׁתֶּה מֵי בְאֵר בְּדֶרֶךְ הַמֶּלֶךְ נֵלֵךְ עַד אֲשֶׁר נַעֲבֹר גְּבֻלֶךָ. וְלֹא נָתַן סִיחֹן אֶת יִשְׂרָאֵל עֲבֹר בִּגְבֻלוֹ וַיֶּאֱסֹף סִיחֹן אֶת כָּל עַמּוֹ וַיֵּצֵא לִקְרַאת יִשְׂרָאֵל הַמִּדְבָּרָה וַיָּבֹא יָהְצָה וַיִּלָּחֶם בְּיִשְׂרָאֵל. וַיַּכֵּהוּ יִשְׂרָאֵל לְפִי חָרֶב וַיִּירַשׁ אֶת אַרְצוֹ מֵאַרְנֹן עַד יַבֹּק עַד בְּנֵי עַמּוֹן כִּי עַז גְּבוּל בְּנֵי עַמּוֹן. וַיִּקַּח יִשְׂרָאֵל אֵת כָּל הֶעָרִים הָאֵלֶּה וַיֵּשֶׁב יִשְׂרָאֵל בְּכָל עָרֵי הָאֱמֹרִי בְּחֶשְׁבּוֹן וּבְכָל בְּנֹתֶיהָ (במדבר כא כא-כה).

יוצא שניתן להסביר את תגובת משה רבנו כך: בעצם לא היה פסול בבקשת בני גד וראובן להתיישב בעבר הירדן, בתנאי שהיא לא תפגע במאמץ המלחמתי לכבוש את ארץ כנען. ארץ כנען קדושה יותר מעבר הירדן, ולכן חובה היא להחזיק בה, אבל אין זה אומר שקיימת חובה להתגורר בה. יש דבר דומה ביחס לעיר ירושלים. הרי לירושלים יותר קדושה מאשר יתר הארץ, ולכן יש חשיבות רבה להחזיק בה ולשמור עליה, אבל אין זה אומר שכולם חייבים לגור בירושלים.

 

שיטת הרמב"ם בעניין קדושת ארץ ישראל

אולם, מתברר כי באופן תיאורטי הרמב"ם חולק על עמדה זו, והוא סובר שכל שטח יכול להפוך לארץ ישראל ממש אם הוא נכבש על ידי מלך ישראל בהסכמת בית דין הגדול, אחרי שכל הארץ המובטחת כבר נכבשה בפועל. כך הרמב"ם פוסק:

כל הארצות שכובשים ישראל במלך על פי בית דין, הרי זה כבוש רבים והרי היא כארץ ישראל שכבש יהושע לכל דבר, והוא שכבשו אחר כבוש כל ארץ ישראל האמורה בתורה.[14]

על שטחים הנחשבים ל"כיבוש רבים" חלה קדושת ארץ ישראל בכל הנוגע למצוות התלויות בארץ, ובכך דינם ככל יתר שטחי ארץ ישראל. ולא זאת בלבד, אלא הרי הם הופכים להיות ארץ ישראל ממש כפי שעולה ממה שהרמב"ם כתב בהלכות תרומות "ארץ ישראל האמורה בכל מקום היא בארצות שכיבשן מלך ישראל או נביא מדעת רוב ישראל וזהו הנקרא כיבוש רבים"[15]. השתמעות זאת מדברי הרמב"ם לא מתיישבת עם שיטתם של אלה הסוברים כי לארץ ישראל יש קדושה עצמית וסגולה ייחודית, מעבר למצוות התלויות בה, ועל כך העיר הרדב"ז:

אם נכבשה כל ארץ ישראל ואחר כך הלך מלך ישראל על פי בית דין וכבש מקומות, אף על פי שאינן מן הארץ שנתנה לאברהם אבינו, יש להן קדושה כשאר ארץ ישראל. ולבי מהסס בה, דדילמא דווקא לעניין שנוהג בה תרומות ומעשרות מן התורה, אבל לעניין קדושת ארץ ישראל ממש לא. וצריך עיון.[16]

הרי אליבא דסוברים, ובכללם הרדב"ז, כי יש קדושה עצמית לכל ארץ ישראל האמורה בתורה[17], מסתבר כי על שטחי "כיבוש רבים" שמחוץ לארץ ישראל האמורה בתורה, לא תחול אותה קדושה עצמית הקשורה לבחירתה כמשכן השכינה ולסגולותיה הייחודיות.

ברם, מסתבר כי אין הרמב"ם מכיר בסגולה מיוחדת לארץ ישראל. לדעתו, על פי עדותו של לוינגר, "יש לגור בה כי מעשיה מתוקנים מכל הארצות, כלומר כי היא הארץ אשר במצב האידאלי היא ארצה של האומה שומרת התורה ואשר בה ורק בה אפשר לקיים את כל המצוות". בנוסף, "הרמב"ם, ככל משכילי זמנו, האמין בתורת האקלימים, וראה כנראה את ארץ ישראל כאחת הארצות בעלות האקלימים הממוצעים, המגדלות אנשים יותר יפים ויותר משכילים מאנשי האקלימים הצפוניים והדרומיים יותר. אך בעניין זה בוודאי אין ארץ ישראל נבדלת מארץ מצרים, ארץ מוצאו של משה". והוא מסכם: "אין אצל הרמב"ם רמז וזכר לרעיון שארץ ישראל היא טריטוריה גיאוגרפית בעלת מעמד מיוחד כשלעצמה … כל קדושתה יונקת מהיישוב הישראלי בה"[18].

נראה שבנושא קדושת ארץ ישראל בעל "משך חכמה" גם מבטא את דעת הרמב"ם בכותבו (שמות לט יט):

התורה והאמונה המה עיקרי האומה הישראלית, וכל הקדושות, ארץ ישראל וירושלים וכו' המה פרטי וסניפי התורה ונתקדשו בקדושת התורה. ולכן אין חילוק לכל ענייני התורה בין במקום בין בזמן והיא שווה בארץ ישראל ובחוץ לארץ [לבד מצוות התלויות בארץ] … ואל תדמו כי המקדש והמשכן המה ענינים קדושים מעצמם, חלילה!… ויותר מזה: הלוחות – "מכתב אלקים" – גם המה אינם קדושים בעצם רק בשבילכם, וכאשר זנתה כלה בתוך חופתה, המה נחשבים לנבלי חרש ואין בהם קדושה מצד עצמם, רק בשבילכם שאתם שומרים אותם. סוף דבר: אין שום ענין קדוש בעולם מיוחס לו העבודה והכניעה, ורק השי"ת שמו הוא קדוש במציאות המחוייבת, ולו נאוה תהילה ועבודה, וכל הקדושות המה מצד ציווי שצוה הבורא לבנות משכן לעשות בו זבחים וקרבנות לשם יתברך בלבד.

לפי "משך חכמה", לא קיימת קדושה עצמית לשום מקום או בניין או חפץ, אלא קדושה היא התפקיד המיוחד שממלא החפץ או המקום, תפקיד שבא לידי ביטוי על ידי המצוות שיש לקיים במסגרת או בעניין מסוים. לכן משה רבינו שיבר את לוחות הברית, היות וכל קדושתם פג מרגע שעם ישראל פנה עורף לתוכנם. 

 

ולסיכום: על פי המקורות, ואליבא דרוב המכריע של הפרשנים והפוסקים, ארץ ישראל המערבית היא מיוחדת בכך שהיא המקום הבלעדי להשראת השכינה. רק הרמב"ם מסרב להעניק לו קדושה עצמית, באשר הוא סובר שאין כל הבדל בינו לבין יתר השטחים שנכבשו על ידי עם ישראל, בתנאי שהדבר נעשה על פי כללים הלכתיים מוגדרים היטב.

 

 

 

 

[1] יש שמפרשים שזה חלק מעוונם, אבל טענה זו איננה משתמעת מפשוטו של מקרא.

[2] במדבר רבה ז ח.

[3] ספרי דברים רצט.

[4] לפי אור החיים (במדבר לד ז) "יש הפרש בין הארץ אשר הם באים שמה מארץ אשר הם רוצים כי הארץ נתן להם ה' מה שאין כן ארץ סיחון ועוג איננה בכלל ארץ שנתן ה' לאברהם". לא ברור איך אור החיים מבין את המילים "עד נהר פרת". יש לציין כי אור החיים במקום אחר (דברים ג יג) לכאורה חזר בו.

[5] במדבר כא כא-כב.

[6] ספר הכוזרי ב יד.

[7] חזון יחזקאל, תוספתא בבא קמא בהשמטות לפרק ח, ירושלים תש"ח, עמ' 144-עג.

[8] בפרושו לספרא פרשת בהר א ב.

[9] הלכות שמיטה ויובל ד.

[10] ראו הרב יגאל אריאל, ארץ ירדן וחרמונים, נוב תשל"ט, עמ' 20.

[11] הלכות שמיטה ויובל ד כח. אלא שהראב"ד מעיר עליו: "עבר הירדן, מה היה צריך להביאו… הרי לא החזיקו עולי בבל".

[12] שו"ת התשב"ץ, ח"ג קצח-ר.

[13] הרב אברמסקי, ארץ ישראל נחלת עם ישראל באספקלריה של המסורת, בני ברק תשכ"ט, קח עמ' סט.

[14] הלכות מלכים ה ו.

[15] הלכות תרומות א ג.

[16] רדב"ז שם.

[17] כגון הריה"ל, הרמב"ן ואחרים.

[18]  יעקב לוינגר, הרמב"ם כפילוסוף וכפוסק, ירושלים תש"ן, עמ' 93-94. ראה שם על מה לוינגר מסתמך כדי להוכיח את טענתו.