לא יהיה כלי גבר על אשה ולא ילבש גבר שמלת אשה

 

מבוא                                                          

בתורה כתוב: "לֹא יִהְיֶה כְלִי גֶבֶר עַל אִשָּׁה וְלֹא יִלְבַּשׁ גֶּבֶר שִׂמְלַת אִשָּׁה כִּי תוֹעֲבַת ה' אֱ-לֹהֶיךָ כָּל עֹשֵׂה אֵלֶּה" (דברים כב ה). הגמרא מביאה מחלוקת תנאים בגדר האיסור, כדלהלן:

"לא יהיה כלי גבר על אשה", מאי תלמוד לומר? אם שלא ילבש איש שמלת אשה ואשה שמלת איש, הרי כבר נאמר "תועבה היא", ואין כאן תועבה. אלא, שלא ילבש איש שמלת אשה וישב בין הנשים, ואשה שמלת איש ותשב בין האנשים. רבי אליעזר בן יעקב אומר: מנין שלא תצא אשה בכלי זיין למלחמה? תלמוד לומר: "לא ילבש גבר שמלת אשה", שלא יתקן איש בתיקוני אשה.[1]

ובמקום אחר:

מודים חכמים לרבי אליעזר במלקט לבנות מתוך שחורות, שאפילו אחת חייב… משום שנאמר: "לא ילבש גבר שמלת אשה".[2]

נמצאנו למדים שיש בעניין זה מחלוקת יסודית בין חכמים לרבי אליעזר בן יעקב: לפי חכמים, המילים "כִּי תוֹעֲבַת ה' אֱ-לֹהֶיךָ כָּל עֹשֵׂה אֵלֶּה" באות לצמצם את גדר האיסור: אסור לבן מגדר א' ללבוש בגדים מיוחדים למגדר ב' אם ורק אם כוונת לבישה זו היא להתערב בקרב בני המגדר השני למטרת זנות. ואילו לפי רבי אליעזר בן יעקב, קיים איסור גורף לאמץ מנהגים שמיוחדים לבני המגדר השני, גם אם אין בזה כל חשש ששני המגדרים יתערבו. אם כן, מתעוררות מספר שאלות:

• לפי חכמים, במקרה שהחברה תהיה כך שאין צורך בתחבולות אלה כדי לבוא במגע עם המגדר השני, מה תהיה משמעות האיסור?
• לפי רבי אליעזר בן יעקב, מדוע אסור לאמץ מנהגים מיוחדים למגדר השני?
• איך פסקו הפוסקים במחלוקת בין חכמים לרבי אליעזר?

 

דעת חכמים: לא ילבש איש שמלת אשה וישב בין הנשים, ואשה שמלת איש ותשב בין האנשים

החכמים מתייחסים לחברה שבה קיימת הפרדה חמורה בין גברים ונשים, באשר נשים נהגו להישאר בבית ולא עסקו בשום עניין ציבורי, בדומה למה שמעיד קרקופינו על החברה הרומאית בזמן הקיסרים:

ברומה של הקיסר טריאנוס, נשים נשארו כמעט כל הזמן בבית[3]… ברומה הקיסרית, נשים לא התערבו יותר בעניינים ציבוריים מאשר נשים המתגוררות היום בערים מוסלמיות הגדולות, ורק הגברים הרומאים, כמו היום הבורגנים המוסלמים, נהגו לערוך קניות ולספק את צורכי הבית[4].

יותר מאלף שנים אחר כך, אף הרמב"ם העיד על מציאות דומה ואף העניק לה לגיטימציה הלכתית:

כל אישה יש לה לצאת ולילך לבית אביה לבקרו, ולבית האבל ולבית המשתה לגמול חסד לרעותיה ולקרובותיה, כדי שיבואו הם לה, שאינה בבית הסוהר עד שלא תצא ולא תבוא. אבל גנאי הוא לאישה שתהיה יוצאה תמיד פעם בחוץ פעם ברחובות, ויש לבעל למנוע אשתו מזה, ולא יניחנה לצאת אלא כמו פעם אחת בחודש או פעמיים בחודש כפי הצורך, שאין יופי לאישה אלא לישב בזוית ביתה שכך כתוב: "כָּל כְּבוּדָּה בַת מֶלֶךְ פְּנִימָה" (תהלים מה יד).[5]

נמצאנו למדים כי התנאים החברתיים היו כך שהדרך היחידה להתערב בחברת המגדר השני הייתה להתחפש לגבר או לאישה. לכאורה, חשש כזה איננו שייך היום, באשר הפרדה זו איננה קיימת יותר, אלא באירועים דתיים או ציבוריים, ובעיקר בקרב החברה החרדית. מצד שני, בשטח הציבורי, בתחבורה הציבורית, בעבודה ובמרכזי קניות, אין כל הפרדה[6]. אם כן, היום, לכאורה אין תוקף לאיסור זה על פי פרשנותו של חכמים.[7] כך לכאורה ניתן לדייק מדברי רש"י: "כי תועבת: לא אסרה תורה אלא לבוש המביא לידי תועבה".

מצד שני, איך ייתכן שתוקפו של דין תורה יהיה כולו תלוי במאפייני החברה? בעיה זו קשורה לכאורה למחלוקת הידועה בעניין "דורשים טעמא דקרא", אלא שגם לאלה שמצדדים בדעה שתוקף הלכתי של מצווה מן התורה תלוי בטעמה, אין בדעתם שיש לבטלה לחלוטין אם טעמה איננו שייך יותר![8]

 

דעת רבי אליעזר בן יעקב: שלא יתקן איש בתיקוני אישה

לפי רבי אליעזר בן יעקב, אין איסור זה בא לשמור מרחק בין המגדרים, אלא כל כוונתו אינו אלא לאסור לכל מגדר לאמץ מעשים הנהוגים בקרב המגדר השני. תרגום יונתן מאמץ גישה זו, כאשר הוא מבאר שאסור לאישה ללבוש ציציות ולהניח תפילין, ולגבר, אסור להסיר את שערו: "לא יהיה מלבוש של ציצית ותפילין שהם תיקוני איש על אִשׁה ולא יגלח איש בית שחי וערוותו ובית פניו להראות כמו אִשׁה כי מתועב לפני ה' א-להיכם הוא כל שׁעושׂה אלו".[9] מכאן גם האיסור לאישה לשאת או להשתמש בנשק, ורבים מביאים כהוכחה לכך את השימוש שעשתה יעל ביתד כדי להרוג את סיסרא: "לכך לא נטלה יעל חרב או חנית אלא המקבת והיתד למחץ רקת סיסרא"[10]. בעל הטורים אף כולל באיסור זה את האיסור לנשים ללמוד תורה: "כלי גבר על אשה. בגימטריא כלי תורה. רמז שלא ילמד אדם לבתו תורה".

דעה זו מעוררת שאלה: מדוע אסור לכל אחד מהמגדרים לאמץ מנהגים שמיוחדים למגדר השני?

הרמב"ם מביא שני הסברים לאיסור זה:

דע שזאת הפעולה, כלומר היות הנשים מתקשטות בתכשיטי האנשים או האנשים בתכשיטי הנשים, פעמים תיעשה לעורר הטבע לזימה, כמו שהוא מפורסם אצל הזונים, ופעמים ייעשה למינים מעבודת עבודה זרה, כמו שהוא מבואר בספרים המחוברים לזה. והרבה מה שיושם בתנאי בעשיית קצת הטלאסם וייאמר: אם היה המתעסק בו אדם, ילבש בגדי נשים ויתקשט בזהב ופנינים והדומים להם. ואם הייתה אישה, תלבש השריון ותזדיין בחרבות. וזה מפורסם מאד אצל בעלי דעת זאת.[11]

והוא כתב דברים דומים במורה הנבוכים:

הטעם לדברו "לא יהיה כלי גבר על אשה ולא ילבש גבר שמלת אשה", תמצא זאת בספר טמטם. הוא אומר שילבש האיש בגד צבוע של אשה כאשר הוא עומד לפני נוגה, ותלבש האשה שריון וכלי נשק בשעה שהיא עומדת לפני מאדים. לדעתי יש לזאת גם טעם אחר והוא שהמעשה הזה מעורר את התאוות ומחייב מיני פריצות.[12]

נמצאנו למדים כי לפי הרמב"ם טעמי האיסור הם שניים, כדלהלן:

• מעשים אלה הם מנהגי עבודה זרה.
• אימוץ נוהגי המגדר השני מביא לידי זנות.

רעיון נוסף מופיע בקרב הפרשנים: מעשים אלה אסורים בגלל שיש בהם ניסיון לשנות את הטבע. לפי אבן-עזרא: "האישה לא נבראת כי אם להקים הזרע", ואם כן אסור לה לאמץ מנהגים גבריים היות ו-"מנהג ישראל היה, וכן ברובי המלכיות להיות מלבוש האנשים איננו כמלבוש הנשים רק הפרש ביניהם, וה' יתעב מי שישנה מעשה ה'".

גם הריקאנטי[13] הולך בדרך זו ואף מסתמך בנידון על תורת הסוד:

על דרך הקבלה יש לך לדעת כי הרמז הוא שלא ישנה סדרי בראשית, כי האיש הלובש שמלת אישה עושה מן המשפיע מקבל, והאישה הלובשת בגדי איש עושה מן המקבל משפיע, וסוד המלבוש סוד גדול לבעלי הקבלה… ועוד יש מפרשים כי גם הנה רמז לסוד העיבור, ורמז רמז מופלא שלא יתחלפו נשמת זכר ונקבה בגלגול, כעניין שלא עשאני אישה, והבן זה.

הסבר זה האחרון מעלה שתי שאלות:

• מהו מקור האיסור לשנות את הטבע ומהו טעמו?
• האם אמנם המנהגים המובאים בהלכה הם גבריים או נשיים בטבעם, ולא תוצאה של תהליך חברתי שאינו חייב המציאות?

ספר החינוך מטעים כך את איסור כלאיים:

ה' ברוך הוא ברא עולמו בחכמה בתבונה ובדעת, ועשה וצייר כל הצורות לפי מה שהיה צורך עניינן ראוי להיות מכוונות כיוון העולם, וברוך הוא היודע. וזהו שנאמר במעשה בראשית "וירא אלהים את כל אשר עשה והנה טוב מאד"… ובהיות יודע אלהים כי כל אשר עשה הוא מכוון בשלמות לעניינו שהוא צריך בעולמו, ציווה לכל מין ומין להיות עושה פירותיו למינהו, כמו שכתוב בסדר בראשית, ולא יתערבו המינים פן יחסר שלמותם ולא יצווה עליהן ברכתו. ומזה השורש, לפי הנראה במחשבתנו, נמנענו מהרביע הבהמות כלאים.[14]

מכאן שיש איסור – אליבא דספר החינוך – על האדם להתערב במעשה בראשית ולפעול נגד הטבע, באשר הקב"ה ברא את העולם בצורה מושלמת וכל שינוי רק יקלקל.[15] רעיון זה – להוציא את מסקנותיו ההלכתיות – מופיע גם בפילוסופיה הכללית: לייבניץ[16], בספרו ה"תיאודיצאה", מנסה להצדיק את חוסר השלמות-לכאורה של העולם, כשהוא טוען כי העולם הוא האופטימאלי מבין כל העולמות האפשריים. העולם חייב להיות העולם המושלם ביותר, מכיוון שהוא נוצר על ידי האל המושלם. גם רוסו[17] היה בדעה כי יצר לב האדם טוב מטבעו, וכי במצבו הטבעי האדם הוא "פרא אציל". מצב טבעי זה הוא המצב שבו נמצאים כל יתר היצורים שאינם האדם, ובו היה מצוי האדם בטרם נוצרו החברה האנושית והציוויליזציה. יצירתה של החברה משחיתה את האדם האצילי מטבעו. רוסו ראה בחברה דבר מלאכותי, וטען כי התפתחות החברה, במיוחד גדילת המוסדות היוצרים תלות הדדית חברתית, נוגדת את טובת בני האדם.

ברם, לא כולם מסכימים עם רעיון זה. כך מסכם את דעותיהם הרב שרקי:

בריאת העולם הסתיימה, אך נשאר משהו לא גמור, לא מושלם – האדם. בריאתו החלה ביום השישי אך היא לא נגמרה. לכן נאמר "אשר ברא אלקים לעשות", הקב"ה ברא את האדם, אך יש עוד מה לעשות, צריך להשלים את היצירה. השאלה היא על מי מוטל התפקיד להשלים את האדם. שהרי הקב"ה גזר על עצמו שביתה החל מהיום השביעי. ואכן ניתן לראות שהנברא היחיד שמשתנה כל הזמן זהו האדם… האדם עדיין מחפש את השלמתו ותיקונו בעולם הזה… סיפור בריאת העולם בתורה הוא מדריך להבנת מגמת הבריאה… התורה באה להראות לנו את התכלית – תיקון השלמת המין האנושי. המטרה היא השלמת מעשה בראשית כשותפות בין בני האדם לאלוקים. אין תחרות בין האדם לאלוקים (בניגוד לתרבות היוונית), אלא להיפך, המטרה היא ליצור שיתוף פעולה בדרך להשגת המטרה, וזה מה שנותן את התוכן והמשמעות לכלל מעשה הבריאה.[18] 

ומכאן הרשות – או אולי אף החובה – על האדם להשלים את מעשה בראשית על ידי פעילותו הציביליזטורית, הרוחנית והמדעית, כך שהעולם יצא טוב יותר ממה שהיה מיד אחרי בריאתו.

אלא שכאמור, גם לדעתם של אלה הסוברים כי פעילות כזאת היא אסורה, מתעוררת שאלה נוספת: מה באמת "טבעי" במנהגי גבר ואישה, ובאיזו מדה נוהגים אלו אינם אלא תוצאה של תהליכים חברתיים שאינם חייבי המציאות? ידועה האמירה של סימון דה בובאור: "אישה אינה נולדה אישה, אלא נעשית אישה".[19] וכך היא כותבת:

שום גורל ביולוגי, נפשי או כלכלי אינו חורץ את דמותה של הנקבה האנושית בחברה. המכלול החברתי הוא שמעצב את תוצר הביניים הזה, הנמצא בין הגבר לסריס והמוגדר כנשי"[20]… חברה אינה מין. באמצעותה המין מתממש כקיום שכן היא מתעלה לעבר העולם ולעבר העתיד. המוסכמות החברתיות אינן תוצר ישיר של הביולוגיה. הפרטים אינם פועלים אך ורק על פי טבעם, אלא מצייתים למנהגים, שהם מעין טבע שני המשקף רצונות וחששות המבטאים את עמדתם האונטולוגית. הסובייקט מודע לעצמו ומגשים את עצמו לא רק כגוף, אלא כגוף הכפוף לאיסורי טאבו ולחוקים. הוא מייחס לעצמו ערך על פי ערכים מסוימים. וכאמור, הפיזיולוגיה אינה יכולה להיות בסיס לערכים. למעשה, הנתונים הביולוגיים מקבלים את הערכים שבן-אנוש מעניק להם. כאשר הכבוד או הפחד שהאישה מעוררת מביאים לאיסור על השימוש באלימות כלפיה, עליונותו השרירית של הזכר שוב אינה מקנה לו שליטה. כאשר המנהג קובע – כבשבטים אינדיאניים מסוימים – שהנערות הן הבוחרות את בעליהן, או שהאב הוא המכריע בענייני הנישואים, תוקפנותו המינית של הזכר אינה מקנה לו שום יכולת ליזום ושום יתרון. הקשר האינטימי בין האם לילד יכול להיות מקור לכבוד או לפחיתות כבוד, בהתאם לערך המיוחס לילד – וזה ערך משתנה מאוד. עצם הקשר הזה, כפי שאמרנו, יזכה בהכרח או לא יזכה בהתאם למוסכמות החברתיות. לפיכך, עלינו לראות את הנתונים הביולוגיים בהקשר אונטולוגי, כלכלי, חברתי ופסיכולוגי. שעבודה של האישה למין ומגבלותיה הגופניות כפרט הן עובדות בעלות חשיבות עצומה. גופה של האישה הוא אחד המרכיבים המהותיים בעמדה שהיא תופסת בעולם. אך אין די בגופה על מנת להגדירה, שכן ממשותו האמיתית קיימת רק כאותה ממשות שהתודעה מקבלת על עצמה באמצעות פעולות ובקרבה של חברה. הביולוגיה לבדה אינה יכולה לספק תשובה לשאלה המעסיקה אותנו – מדוע האישה היא "האחר"? לשם כך יש לגלות אילו תמורות חלו בטבעה הראשוני במהלך ההיסטוריה. יש לגלות כיצד עיצבה האנושות את הנקבה האנושית.[21]

לדוגמה, מובא במקורות לעיתים קרובות שלגבר אסור להסתכל במראה, בגלל שמדובר במנהג נשי. היום, שהדבר נעשה נחלת הכלל – גברים ונשים כאחד – מורגש בקרב הפוסקים שאין להחמיר בזה, כפי שיבואר להלן.

 

גדר האיסור

הרמב"ם פוסק כמו רבי אליעזר בן יעקב, שמשנתו "קב ונקי"[22]. כאמור, הוא סובר שטעם האיסור העיקרי הוא במנהגי עבודה זרה, לכן אין פלא שהוא מביא את פרטי האיסור בהלכות עבודה זרה כדלהלן:

לא תעדה אישה עדי האיש, כגון שתשים בראשה מצנפת או כובע או תלבש שריון וכיוצא בו או שתגלח ראשה כאיש. ולא יעדה איש עדי אישה, כגון שילבש בגדי צבעונים וחלי זהב, במקום שאין לובשים אותם הכלים ואין משימים אותו החלי אלא נשים – הכול כמנהג המדינה. איש שעדה עדי אישה, ואישה שעדתה עדי איש לוקים. המלקט שערות לבנות מתוך השחורות מראשו או מזקנו, משילקט שערה אחת לוקה, מפני שעדה עדי אישה, וכן אם צבע שערו שחור משיצבע שיער לבנה אחת לוקה.[23]

מכאן שלפי הרמב"ם, האיסור מותנה כולו במנהגים הנהוגים בחברה:"הכול כמנהג המדינה".

גם משולחן ערוך, ובעיקר מהרמ"א משתמע כי האיסור תלוי במנהגי החברה:

אסור לאיש להסתכל במראה, משום "לא ילבש גבר", אלא אם כן משום רפואה, כגון שחושש בעיניו, או שמספר עצמו, או אם מסתפר מן העובד כוכבים בינו לבינו. וכדי ליראות אדם חשוב, מותר לראות במראה. הגה: ויש אומרים הא דאסור לראות במראה היינו דווקא במקום דאין דרך לראות במראה רק נשים, ואית ביה משום "לא ילבש גבר", אבל במקום שדרך האנשים לראות גם כן במראה, מותר. ואפילו במקום שנהגו להחמיר, אם עושה לרפואה שמאיר עיניו, או שעושה להסיר הכתמים מפניו או נוצות מראשו, שרי.  וכן נהגו.[24]

ובמקום אחר:

המעביר שער בית שחי ובית הערוה, אפילו במספרים כעין תער, היו מכין אותו מכת מרדות. במה דברים אמורים, במקום שאין מעבירין אותו אלא נשים, כדי שלא יתקן עצמו תיקון נשים. אבל במקום שמעבירין אותו גם האנשים, אם העביר אין מכין אותו. הגה: ואפילו לכתחילה שרי. רק החברים נמנעים בכל מקום… לא תעדה אישה עדי האיש, כגון שתשים בראשה מצנפת או כובע או תלבש שריון וכיוצא בו (ממלבושי האיש לפי מנהג המקום ההוא), או שתגלח ראשה כאיש. ולא יעדה איש עדי אישה, כגון שילבש בגדי צבעונים וחלי זהב במקום שאין לובשין אותם הכלים ואין משימין אותו החלי אלא נשים. הגה: ואפילו באחד מן הבגדים אסור, אף על פי שניכרים בשאר בגדיהם שהוא איש או אישה. אסור (לאיש) ללקט אפילו שער אחד לבן מתוך השחורות, משום "לא ילבש גבר" וכן אסור לאיש לצבוע שערות לבנות שיהיו שחורות, אפילו שערה אחת.[25]

הב"ח[26] מקל עוד יותר, כאשר הוא קובע:

הני מלבושים של איש שקורין זופיצ"א וכיוצא בהם שאר מלבושים של איש שנוהגים הנשים ללובשן ולילך בהם לשוק ולישב בהן בחנות אין בהם איסור. חדא, שאינן עשויין כי אם ללבישה ולכסות בה, לא לנוי ולקישוט. ועוד, שאין האישה לובשה אלא כדי שלא להצטער בצינה ובחמה ואין כוונתה להתדמות בהן לאיש. אם כן אין בהם שום צד משני צדדי האיסור.[27]

נמצאנו למדים כי לפי הב"ח אין עוברים על איסור "לא ילבש" אלא אם כן מתקיימים שני תנאים:

• יש בבגד מאפיינים מגדריים שאינם אינסטרומנטליים, אלא "לנוי ולקישוט".
• בכוונת הלובש מהמגדר האחד להידמות לבן המגדר השני.

כך הבין את דברי הב"ח הרב דב גוטליב ועל זה הוא תמה כיצד אפשר להתיר איסור תורה על פי כוונת המבצע בלבד:

גדלה התימה על גדולי חכמי האחרונים [=הב"ח], שאם אין כוונתו להתדמות מותר. מאין להם לבדות סברות מלבם ולהתיר איסור תורה שיש בה מלקות? האם אפשר לומר שהתירה בלא כוונה אף אם נעשה האיסור בפועל? ודאי אם לבשה אישה מלבוש של איש מפני הצינה והחמה אסור מן התורה – הרי היא לובשת את המלבוש דרך שהאיש לובשו, והתורה אמרה בפירוש באשר לכל ענייני לבישה: לא ילבש גבר, וכן להפך… וכי בשביל זאת הכוונה יהיה מותר איסור דאורייתא? זה ודאי לא יעלה על הדעת, כי אם ככה אתה אומר, הרי כבר נוכל להתיר כל איסורי תורה –  התורה אמרה: לא תאכל דם, אבל אני איני אוכל אותו לשם אכילה כלל כי אם שאני חושש בגרוני.[28]

ברם, לפי הרב וינברג, איסור זה של "לא ילבש" מיוחד בזה שהוא כן תלוי בכוונת המבצע:

לא שייך להקשות הא הוי פסיק רישיה ואסור אפילו באינו מתכוין – דהכא אין זה איסור מצד עצמו כמו כל האיסורים שבתורה, אלא יסוד האיסור הקישוט שמתקשט כאישה, ולכן אם אינו מתכוין הרי אינו מתקשט כלל. שלא הלבישה ולא העברת שער הוא האיסור, אלא הקישוט שמתקשט בהם, וקישוט הוא דבר שבמחשבה ורצון, ואם אינו רוצה ואינו מתכוין אין כאן קישוט.[29]

הרב עובדיה יוסף מביא את דעותיהם של הט"ז, של הב"ח ושל יד הקטנה, כדלהלן:

הנה הט"ז (קפב ד) כתב: "לא תעדה אישה כלי איש, משמע דדוקא דרך עידוי וקישוט אסור, אבל אם עושה כן להגן מפני החמה או הצנה או הגשמים מותר… וכן מוכח ממה שכתב לעיל סימן קנ"ו ש-"מותר להסתפר במראה כשיש צורך בדבר". וזה כסברת הב"ח שהתיר כשעושה להגן מפני החמה והצנה, כיון שאינה עושה כדי להתדמות לאיש… אולם בספר יד הקטנה האריך לדחות דברי הב"ח והט"ז הנ"ל, דאף דקיימא לן בעלמא דבר שאינו מתכוין מותר, הני מילי כשעושה פעולה המותרת וממילא בלא כוונה יתכן שנעשית מלאכה, כגון המהלך על גבי עשבים בשבת, שההליכה מותרת, אלא שיש חשש שיתלוש עשבים דרך הילוכו, ואמרינן דהווה ליה דבר שאינו מתכוין ומותר, אבל איש הלובש בגדי אשה או להיפך עצם המעשה של הלבישה אסור, ואפילו אינו מתכוין להתדמות לאשה, הרי מתכוין הוא ללבוש הבגד שאסרה התורה עליו… ועוד הא אמרינן מודה רבי שמעון בפסיק רישיה ולא ימות, וכשלובש בגדי אשה אין לך פסיק רישיה גדול מזה אף על פי שאינו מתכוין להתדמות. ולכן אין לסמוך להקל באיסור התורה על דעת הב"ח והט"ז הנ"ל. ועל כן מה שנהגו הנשים להקל כשנוסעות בדרך בימי הגשמים ללבוש מלבושים המיוחדים לאנשים, וכן בעת הקור, יש בזה איסור תורה גמור, ואף שלפי דעת האחרונים יש להקל בזה מכל מקום יש להחמיר.

ברם, בהמשך הוא נוטה להקל, כדלהלן:

יוכלו הב"ח והט"ז לומר דמגופיה דקרא דיהיב טעמא כי תועבה היא, ילפינן דדוקא כשעושה כן להתדמות [למגדר השני] מותר… והיינו טעמא כמו שהסברנו לעיל דילפינן מטעמא דקרא דכתיב "כי תועבה היא", אלמא שלא נאסר אלא כשעושים להתדמות שמביא לידי תועבה. וכיוצא בזה ראיתי להגאון הנצי"ב בספר עמק הנציב על הספרי (ראש פרשת כי תצא), שכתב לפרש דברי הספרי, שגם רבי אליעזר בן יעקב מודה לתנא קמא שאין לאסור אלא בדבר המביא לידי תועבה, אלא שהוסיף לדרוש שבדבר המיוחד לאיש מצד הטבע[30], כגון לחגור כלי מלחמה, שאיש דרכו לכבוש ואין אשה דרכה לכבוש (בבלי יבמות סה ע"ב), וכן בדבר המיוחד לנשים, כגון תכשיטין, שאין אשה אלא לתכשיטין (בבלי כתובות נט ע"ב), עוברים אפילו שלא יבאו לידי תועבה, אבל בבגד אחד הנהוג לנשים, אבל אינו מיוחד מצד הטבע שלהן, אלא רק שנהגו כך, אינו עובר אלא אם כן שינה כל בגדיו שעל ידי כך יבאו לידי תועבה. וסיים, ולפי זה יפה פסקו האחרונים הב"ח הט"ז והש"ך שאם לובשות כדי להגן מפני החמה והצנה מותר לשנות בגד אחד, ואפילו בכל הבגדים יש לומר שמותר כשאין יכולות ללכת כן בין האנשים, וכן להיפך, ובספר יד הקטנה הרעיש העולם על זה, ואין דבריו מוכרחים.[31]

הרב שמשון רפאל הירש מסכם את הלכה זו כדלהלן:

פירושים שונים נאמרו לאיסורים אלה במסכת נזיר (נט ע"א). לשיטה אחת, לא אסרה תורה החלפת בגדי איש ואישה אלא לצורך מטרות זנות. אך לשיטת רבי אליעזר בן יעקב שנתקבלה להלכה, "לא יהיה כלי גבר על אשה" אוסר "שלא תצא אשה בכלי זיין למלחמה", ואילו "ולא ילבש גבר שמלת אשה" אוסר "שלא יתקן איש בתיקוני אישה" (לא יתקשט כדרך אישה). לשיטה זו לא באה התורה לאסור את העלמת המין על ידי החלפת הבגדים, אלא היא אוסרת על כל מין את מה שמתאים בייחוד לטבע המין האחר. האיש אל יטפח את הופעתו הגופנית החיצונה בשיטה המתאימה לטבע האישה, והאישה אל תופיע בעבודה המתאימה לטבע האיש (שהרי לא נאמר "שלא תצא אישה בכלי זיין" אלא "בכלי זיין למלחמה"). אכן כל טיפוח העור והשיער, כל פרכוס, צביעת שער, הסתכלות יתרה בראי – שהם למעלה מן הנדרש על פי נימוסי הגברים – וכן כל לבוש ותכשיט של אישה אסורים על האיש "משום לא ילבש גבר שמלת אשה".[32]

לפי הרב הירש, האיסור מצטמצם למניעת אימוץ מנהגי המגדר השני, בתנאי שמדובר במנהגים שמקורם טבעי.

 

האם מותר לגבר להתחפש לאישה בפורים?

על פי שיטת הב"ח, יוצא כי איש המתחפש לאישה או אישה המתחפשת לאיש עוברים על איסור תורה. העושה כן הרי גם לובש בגד עם מאפיינים מגדריים וגם מתכוון להידמות למגדר השני. וכך הב"ח כותב בשם ספר היראים[33]:

מוזהר אדם שלא לתקן [תיקוני נשים] ואישה במלבושי האיש שאין כיוצא בהם במלבושי אישה. וללבוש אפילו ארעי ודרך שחוק אסור, שהרי לא חילק הכתוב בין קבע לארעי. ולפי שראיתי בני אדם שלובשים במלבושי אישה ארעי וגם האישה במלבושי האיש ארעי במשתאות של חתן וכלה וגם בעניינים הרבה כתבתי כן.

כל זאת לא מנע מן הרמ"א לפסוק כדעת המתירים, אולם מסיבה מחודשת משלו: אף על פי שכל התנאים לאסור קיימים, הדבר מותר מאחר והוא נעשה כדי לעורר שמחה. כך כתב הרמ"א בהלכות מגילה:

מה שנהגו ללבוש פרצופים בפורים, וגבר לובש שמלת אישה, ואישה כלי גבר, אין איסור בדבר מאחר שאין מכוונין אלא לשמחה בעלמא. וכן בלבישת כלאים דרבנן.[34] ויש אומרים דאסור, אבל המנהג כסברא הראשונה. וכן בני אדם החוטפים זה מזה דרך שמחה, אין בזה משום "לא תגזול". ונהגו כך, ובלבד שלא יעשו דבר שלא כהוגן על פי טובי העיר[35]. [36] 

ברם, רבים יצאו נגד פסיקת הרמ"א. למעשה בעל משנה ברורה מסכם את העניין כך:

עיין ביורה דעה סימן קפב, שכתב שם הט"ז בשם הב"ח, שיש לבטל מנהג זה הן בפורים או בשמחת נישואין… ואם כל המלבושים של איש, רק מלבוש אחד של אישה וניכרים הם, אפשר שאין למחות בהם [פרי מגדים] ועיין בכנה"ג ובשל"ה שהזהירו להרחיק מזה. [37]

 

לבישת מכנסיים לאישה

בימינו פשט המנהג כמעט בכל החוגים הדתיים לאסור לנשים ללבוש מכנסיים. ברם, מסתבר כי אין לאסור מכנסי נשים[38] מן הטעמים של "כלי גבר" כי אין בהם מאפיינים מגדריים ואין ללובשם כל כוונה להתדמות לגבר. כך אומנם סבורים פוסקים רבים, אולם אף על פי כן אין הם נוטים להתיר מסיבות אחרות, כגון צניעות וכדומה.[39]

כך נשאל הרב וייס[40], כאשר השואל הדגיש בפניו שמכנסיים אלה מיוחדים לנשים, בזה הלשון:

מזמן רב נכנס מאדע [אופנה] במלבושי נשים, בשם סלאקס והם כמו מכנסים, אבל יש חילוק באותם שנעשו במיוחד לנשים, שהמה בכמה צבעים וכדומה, שאין אנשים לובשים אותם כלל, האם יש איסור בזה, כיון שהם דומים למכנסים, או מפני שבתחילה בגדים כיוצא בזה נלבשים רק לאנשים.

והרב וייס ענה כדלהלן:

הנה אין דין זה צריך בושש דהוי איסור גמור, דחוץ מזה דבגדי שחץ כאלו, נעשים מתחילתם לעבירה, והם בגדי זימה, ומביאים לידי תועבה, ואף אם לא יהיה בכלל כלי גבר, המה בכלל תועבת ה' כל עושה אלה… עוד באמת המה בכלל כלי גבר ממש, דעדיין שם מכנסים עליהם, והגם שהם משונים קצת, מכל מקום שמם עליהם.[41]

לדעת הרב וייס, יש לאסור מכנסי נשים משני טעמים:

• הם לא צנועים: לפי הרב וייס, הם אף "בגדי זימה המביאים לידי תועבה"!
• גם אם היום נשים רבות לובשות מכנסיים, שאינם דומים לאלה של הגברים, הם נשארים בהגדרתם לבוש גברי.

לעומתו, הרב עובדיה יוסף נוטה להתיר, כאשר הוא מסתמך על דעת הב"ח שהובאה לעיל:

הלובשות מכנסים להגן מפני הצנה או מפני החמה ואינן מתכוונות להדמות לאנשים, בודאי שיש להן על מה שיסמוכו, מאחר שרבים וכן שלמים הסכימו לדעת הב"ח והט"ז והש"ך שמתירים בזה… ועוד שאפילו אם אינן עושות כן להגן מהצנה והחמה, יש לומר שאין בנידון דידן משום "לא יהיה כלי גבר על אשה", מכיון שיש הבדל ניכר בין מכנסי גברים למכנסי נשים, שמכנסי הנשים עשויות ממיני צבעונים שאין האנשים לובשים דוגמתן כלל… וגם עשויות בצורה שונה משל מכנסי גברים… וגם הש"ך לא אסר אלא כשלובשת ממש בגדי איש בכל המלבושים עד שאינה ניכרת שהיא אישה, אבל מכנסים שהם רק בגד אחד אפילו ללובשו למעלה על המלבושים מותר… ונמצא דאיכא הכא תרתי לטיבותא שאינן להדמות לאנשים, וגם יש היכר בין מכנסים אלה של הנשים למכנסי האנשים… בזמן הזה נתפשטה מאד לבישת המכנסים לנשים, אף על פי שהצנועות נזהרות מהן, מכל מקום לא שייך בזה איסור של "לא יהיה כלי גבר על אשה" כיון שאינו בגד המיוחד לאנשים דוקא.[42]

לפי הרב יוסף, אין לאסור לבישת מכנסיים לאישה משום "לא ילבש" מטעמים הבאים:

• על פי הב"ח, הדבר אינו אסור אלא אם כן האישה מתכוונת להידמות לגברים.
• לפי הש"ך, הדבר אינו אסור אלא אם כן האישה מתחפשת לגבר ממש, עד כדי כך שחושבים שמדובר בגבר.
• היות והיום נשים לובשות מכנסיים, השונים ממכנסי גברים, לא מדובר בבגד איש. גם "מלבוש שצורתו שווה הן לאנשים והן לנשים מותר לכולם". אם כן קל וחומר אם מדובר במכנסיים מיוחדים לנשים.

הרב יוסף מסכם את הדיון בזה שהדבר אינו אסור אלא מטעמי צניעות, ובכל זאת הדבר עדיף מאשר לבישת חצאיות קצרות מדיי:

מכל מקום מודה אני שאין להתיר כאן לכתחילה לבישת מכנסים אלה לבנות, כי בגדי שחץ הן, ומעוררות תשומת לב מיוחדת לרואיהן יותר מאשר שמלה או חצאית רגילה, ומביאות לידי הרהורים רעים. ואין לבנות ישראל הכשרות ללכת בהן כלל. ובפרט במכנסים המהודקות ממש על הגוף שגורמות הסתכלות והרהורים רעים ביתר שאת… יש לאסור לבישת המכנסים האלה לנשים, שהוא מלבוש פרוע ופרוץ ומביא לידי הרהור וניאוף, בפרט בזמן הזה שאין גדר ומחיצה בין הבחורים לבחורות ועלול הדבר להביא לידי ניאוף וזימה… ומכל מקום אם אין הבנות שומעות לקול הורים ומורים להימנע מלבישת חצאיות קצרות ביותר, והולכות בשוק וירך מגולות, שהיא פריצות יתירה, יש לבחור הרע במיעוטו, ולהורות להן כהוראת שעה ללבוש מכנסים.[43]

גם הרב קליין[44] – המתנגד בתוקף ללבישת מכנסיים לאישה – מודה שאין בזה איסור של "לא ילבש":

הנה פשוט שאין לאישה לצאת במכנסיים אפילו הם משונים כי סוף סוף רוצים בזה להתדמות לאנשים והם על כל פנים בגדי פרוצות דבנות ישראל הכשרות אין יוצאות כך… ועל כל פנים בגדי פריצות לכולי עלמא הוי דנשים הצנועות אינן יוצאות כך חס ושלום, ולכן חס ושלום לבנות ישראל לצאת במכנסיים. ומיהו לעניין לא ילבש נראה דלא עוברים כיון שמכנסיהם הם משונים משל אנשים וניכרים שהם של נשים ולא אנשים.[45]

מצד שני, לפי הרב ווזנר[46], עצם לבישת בגד שאיננו מסתיר את צורת הרגליים היא בגדר "תיקוני נשים" ולכן אסורה, בנוסף לזה שמדובר בבגד לא צנוע:

מכנסיים כדרך שהולכים הזכרים, דהיינו שאינה מלובשת מלמעלה בגד נשים כדרכה, זה לא נקרא מלבוש סתם אלא תקוני דגברא, ככלי זיין… ובדברים אלו אפילו שינוי מהרגיל אינו מועיל… בהולכת בלא בגד ארוך עליהם בדרך שנראים פסוק רגליים בדרך זה היא תקוני גברי גמור ולא נמצא לנו היתר בשינוי… ואפילו יתעקש אדם נגד כל הנ"ל ויאמר דאין במכנסיים אפילו בדרך זה אלא גדר לבוש, לא גדר תקוני גברי… מכל מקום עדיין אינו נפלט מאיסור גמור… דאסור לצאת במלבוש פריצות.[47]

 

איסור גילוח הזקן

יש שרצו לאסור את גילוח הזקן משום שבפעולה זו הגבר מתדמה לנשים ועובר בזה על איסור "לא ילבש". כך משתמע מדברי תרגום יונתן: "לא יהיה מלבוש של ציצית ותפילין שהם תיקוני איש על אִשׁה ולא יגלח איש בית שחי וערוותו ובית פניו להראות כמו אִשׁה כי מתועב לפני ה' אלהיכם הוא כל שׁעושׂה אלו"[48]. גם מנחת חינוך אוסר את גילוח הזקן, אבל מפאת חוקת הגוי ולא מפאת האיסור "לא ילבש": "הנה אם חוק הגויים גם כן לגלח זקנם או פאת ראשם חוץ לאיסור המיוחד בודאי לוקה הישראל משום חוקות הגויים… וגם נראה לי פשוט דלוקה גם כן אף שלא בתער כיון דהוא חק העכו"ם".[49]

בתקופתנו, הרב ברייש[50], המעיד על פולמוס בנידון, מסתמך על המקורות הנ"ל כדי לאסור את גילוח הזקן לגברים באופן גורף בהסתמכו על דברי תרגום יהונתן המובאים לעיל, כדלהלן:

מה שהביא… דברי הצמח צדק מליובאוויטש דיש בגילוח הזקן… הלאו של לא ילבש גבר, הנה עוד בשנת תרס"ה הרעיש תלמיד חכם אחד… הרב אברהם חיים דנציגר מווארשה וחיבר ספר "זקן אברהם" ובעוצם פלפולו באורייתא העלה שם שהמסתפר חמש פאות הזקן באיזה אופן שיהיה עובר על שבעה לאווין, על חמשה הידועים, ועוד לא ילבש גבר ובחקותיהם לא תלכו, ונדפס מזה אז בירחון "וילקט יוסף" באונגארן ויכוחים רבים עם רבני אשכנז שחגרו בעוז מתניהם והשיבו לו ב"וילקט יוסף" זה בכה וזה בכה שהפריז על המידה להחמיר נגד פסקי מרן בשולחן ערוך… דאינו חייב על השחתת הזקן אלא בתער אבל במספרים אפילו כעין תער או בסם מותר, והאוסר הלך בעקבות הצמח צדק הנ"ל, והנה הספר צמח צדק אין אתי אבל כנראה הוא אוסר בכל גוונא אף על ידי סם. ואני ראיתי קונטרס "תספורת הזקן" מהרב הגאון מקארלסרא קובץ גדול מראשון שבראשונים עד אחרון שבאחרונים להתיר אף לכתחילה מנהג שבאשכנז, ומסיים בסופו וזה לשונו: "ואמנם דבר שפתים אך למותר דמי שדר במקום ומדינה שאין מסתפרים כלל כי נמשכין אחר ספרי הקבלה שאוסרין תספורת הזקן ודאי אסור להקל ולהוציא את עצמו מן הכלל כדתנן ריש פרק ד' דפסחים: אל ישנה אדם מפני המחלוקת", ועיין בחתם סופר אורח חיים סימן קנט אריכות גדול גם כן כעין זה, ולמותר להאריך בדבר שדשו בו רבים. רק ראה זה דבר חדש מצאתי, ולא ראיתי מי שהביאו, תרגום יהונתן על פסוק לא ילבש גבר וז"ל "לא יספר גבר ביה שיחיא וערייתיה ובי אנפוי לאיתחמאה היך נשא" הרי להדיא דאף בי אנפוי עובר משום לא ילבש גבר… ועיין במנחת חינוך מצוה רנא שנראה לו פשוט דאף שלא בתער עובר משום ובחקותיהם לא תלכו.

ולעצם שאלתו, פה מחוץ למדינות פולין, באשכנז והונגריה אף החרדים מסירין זקנם. והמדרגות כך הן, המובחר מספרים שלא כעין תער, ואחר כך מדריגת סם עם עצם חד והוא יותר טוב ממספרים כעין תער… ואחר כך מספרים כעין תער, או מכונה כעין תער, ומכונה עלעקטרית הגרוע שבכלם. והרבה חרדים מתירין גם בזה על פי הוראות רבנים שמחוץ לפולניה שהתירו, אבל יש גם מפקפקין בזה, ובמדינתכם צריכים אתם להתייעץ עם הרבנים הגדולים העומדים בראש האגודה ומגינים עליהם וכאשר יגזרו כן יקום, והענין אין סובל אריכות.[51]

ואילו הרב פיינשטיין פוסק שאין לאסור, הואיל ונשים לא עושות דבר כדי שלא יהיה להן זקן, ולכן אין בזה "תיקוני נשים".

במה שליכא איסור דקשוטי נשים בתספורת הזקן דהאיסור נאמר בדברים שעושות הנשים לקשט וליפות את גופן, כמו בגדים, שמפורש בקרא "לא ילבש שמלת אשה", וילפינן מזה כל עניני קשוטים אף אלו שעושות בגוף עצמו כמו העברת שער בית השחי, שישנן גם בגוף הנשים ומסירות אותן ליפות גופן, אבל שער הזקן שנבראו הנשים כן, ולא מצד תיקון יופי הם בלא שערות בזקן, לא שייך למילף מאיסור לבישת שמלת אשה שהם דברים אחרים שמקשטות הגוף בהם.[52]

 

איסור הסתכלות במראה

השולחן ערוך פוסק: "אסור לאיש להסתכל במראה".(יורה דעה קפב ו). ובמקום אחר:

אסור לאיש להסתכל במראה, משום "לא ילבש גבר" אלא אם כן משום רפואה, כגון שחושש בעיניו, או שמספר עצמו, או אם מסתפר מן העובד כוכבים בינו לבינו. וכדי ליראות אדם חשוב, מותר לראות במראה.

אלא שהרמ"א מסייג את דברי המחבר כדלהלן:

הגה: ויש אומרים הא דאסור לראות במראה, היינו דוקא במקום דאין דרך לראות במראה רק נשים, ואית ביה משום "לא ילבש גבר". אבל במקום שדרך האנשים לראות גם כן במראה, מותר. ואפילו במקום שנהגו להחמיר, אם עושה לרפואה שמאיר עיניו, או שעושה להסיר הכתמים מפניו או נוצות מראשו, שרי. וכן נהגו.[53]

בקרב פוסקי זמננו הדעות חלוקות:

לפי הרב פיינשטיין: "כיון שהוא דרך הנשים להתחשב בזה שמקפידות ביותר על היופי והקשוטים שתהיה מלובשת ומקושטת בדקדוק גדול… אסור לאנשים גם זה כהלבישה והקשוטים ושאר תיקונים של נשים".[54]

גם הרב מנשה קליין אוסר: "להסתכל במראה אינו דרך [כבוד] ואין מסתכלין בו אלא הנשים ולכן אסור להסתכל במראה עצמו".[55]

מצד שני הרבה מתירים, כדלהלן:

הרב יחיאל ויינברג: "מותר להסתכל במראה" והוא מטעים את היתרו – בנוסף לטעמים אחרים שהביאו הפוסקים – כדלהלן: "שכן האנשים בזמננו נוהגים כן. ואפילו אם לא נשגיח על אנשים מאחינו בני ישראל העבריינים… הנה גם הגויים עושים כן… שאם נהגו הגויים כן, יש להתיר, וכן אם הנהיגו כולם יחד אף בישראל ואין מוחים בידם. והמחמיר תבוא עליו ברכה".[56]

וכן הרב עובדיה יוסף: "בזמנינו שגם האנשים דרכם להסתכל במראה, אין בזה משום לא ילבש גבר שמלת אשה, ומותר להסתכל במראה אפילו לתלמידי חכמים".[57]

 

איסור הסרת השיער

מובא בשולחן ערוך:

המעביר שער בית שחי ובית הערווה, אפילו במספריים כעין תער, היו מכין אותו מכת מרדות. במה דברים אמורים? במקום שאין מעבירין אותו אלא נשים, כדי שלא יתקן עצמו תיקון נשים. אבל במקום שמעבירין אותו גם האנשים, אם העביר אין מכין אותו. הגה: ואפילו לכתחילה שרי. רק החברים נמנעים בכל מקום. ומותר להעביר שיער איברים במספרים בכל מקום.[58]

מצד שני, כתוב בהמשך: "אסור לאיש ללקט אפילו שער אחד לבן מתוך השחורות, משום "לא ילבש גבר".[59]

משתמע כי יש חילוק בין שני הדינים הנ"ל, כאשר הסרת שיער מותרת לגברים אם הם נוהגים כך, ואילו הסרת שערות לבנות אסורה בכל מקרה. הרב ווזנר מסביר שיש לחלק בין שני דינים אלה, באשר הסרת שערות לבנות תהיה תמיד אסורה, גם אם הגברים נוהגים כך:

[מותר] דווקא לעניין מראה שאין עושין לנוי ולקישוט דווקא כידוע, וכן לעניין ריבוי שערות בגוף שעושין מפני הביזיון, מה שאין כן מלקט לבנות שהוא נוי האישה במה שהיא רוצה להתראות כבחורה ולא כזקנה, וכן מה שמלקטים היום האנשים הן ישראלים הן גויים פשוט שהוא כדי להראות כבחורים ולא כזקנים ואם כן היינו טעמא דאיסורא ויפה סתמו הפוסקים.[60]

 

איסור צביעת השיער

מובא בשולחן ערוך: "אסור לאיש לצבוע שערות לבנות שיהיו שחורות, אפילו שערה אחת".[61] ברם, הרב וינברג נוטה להתיר בנסיבות מיוחדות: "לכל השיטות יש להתיר ציבוע השערות אם אינו מתכוין ליפוי כי אם לתועלת מעשית".[62] הרב וינברג מסתמך על מה שמובא בספר חסידים, כדלהלן: "אמרו לאחד: אישה פלונית יפה במקום פלוני, היא חפצה בך. שמע לעצתנו, ולך שמה ותצבע שעריך בשחור, ותהיה סבורה שאינך זקן, והיא תאמר מה שבלבה. אמר להם: חלילה לי להטעות אותה אלא תראה שאני זקן".[63] מכאן משתמע כי יש להימנע ממעשה זה בגלל איסור הונאה, אבל אין איסור משום "לא ילבש", מפני שיש במעשה זה תועלת.

מצד שני, הרב ברייש לא מוצא שום הקלה בדין זה, כדלהלן: "לא אבין כלל… בהאי מעשה דספר חסידים, ליפות את עצמו לפני אישה שיהא נראה לה, זהו עיקר האיסור שהזהירה התורה… שזה תיקוני דאיתתא – וזה ברור".[64]

 

סיכום

האיסור "לא ילבש" הוא איסור מן התורה, אבל יחד עם זה, הוא סוג של איסור שאינו מוגדר ממש והוא תלוי בהרגלים מלבושיים שמן הסתם משתנים ממקום למקום וכן מתקופה לתקופה. מכאן נובעים הקשיים לקבוע את היקפו וממילא אין פלא שיש בנוגע אליו חילוקי דעות רבים בין הפוסקים השונים.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

[1] בבלי נזיר נט ע"א.

[2] בבלי שבת צד ע"ב.

[3] Jérome Carcopino, La Vie Quotidienne à Rome à l'apogée de l'Empire, Paris 1939, p. 203

[4] שם, p. 215.

[5] משנה תורה, הלכות אישות יג יא.

[6] ידועים המאמצים של מספר חוגים חרדים להנהיג נוהלי הפרדה גם בשטח הציבורי, מאמצים שלא צלחו.

[7] אלא אם כן רוצים להסביר את דעתם כך: גם במקרה שאין הפרדה חמורה בין המגדרים, אין לטשטש את ההבדלים שביניהם, כך שיישארו בולטים ויתרמו לשמירת הצניעות.

[8] בכמה מצוות או דינים שנלמדו מן הכתוב, מצינו שנחלקו תנאים אם דורשים את הטעם כדי לחלק ולומר שהמצווה או הדין לא נאמרו אלא באופנים ששייך בהם הטעם, שכן נחלקו בלאו שנאמר בבעל חוב הממשכן את הלוה: "לא תחבל בגד אלמנה", שלדעת רבי יהודה, בין שהיא ענייה בין שהיא עשירה אין ממשכנים אותה, ולדעת רבי שמעון לא נאמר לאו זה אלא באלמנה ענייה, שמתוך שאתה ממשכנה אתה חייב להחזיר לה, כסות לילה בלילה, שנאמר: "ואם איש עני הוא לא תשכב בעבטו", ואתה נכנס אצלה שחרית ליטלו וערבית להחזירו, ואתה משיאה שם רע בשכנותיה. אבל עשירה ממשכנים אותה, לפי שאינה צריכה לאותו כסות להחזירו לה בלילה. ופירשו שרבי שמעון דורש טעמא דקרא, ורבי יהודה אינו דורש טעמא דקרא, וסובר שאלמנה סתם אמרה תורה וגזירת הכתוב היא (אנציקלופדיה תלמודית, ע' טעמא דקרא).

[9] על פי כתר יונתן על אתר.

[10] חזקוני על אתר.

[11] ספר המצוות מצות לא תעשה לט-מ.

[12] מורה הנבוכים ג לז.

[13] רבי מנחם רקנטי, איטליה, 1250-1310.

[14] ספר החינוך מצוה רמד.

[15] אלא שכנראה אין זה דעת הרמב"ם, שמטעים את איסור "לא ילבש" וכן את איסור כלאיים בצורה אחרת. ראו בהרחבה במאמרי: יוזמה אישית והתערבות אלקית במשנת הרמב"ם, שמעתין, ניסן-סיון תשנ"ח.

[16] גוטפריד וילהלם פון לייבניץ (Gottfried Wilhelm von Leibniz‏,1646-1716) היה מתמטיקאי, פילוסוף ואיש אשכולות גרמני.

[17] ז'אן-ז'אק רוסו (Jean-Jacques Rousseau, 1712-1778) היה פילוסוף, סופר, תיאורטיקן פוליטי ומלחין צרפתי.

[18] http://ravsharki.org/content/view/1525/629/

[19] סימון דה בובאואר, המין השני, מצרפתית: שרון פרמינגר, תל-אביב 2001, כרך שני, עמ' 13.

[20] שם.

[21] שם, כרך ראשון, עמ' 64-65.

[22] בבלי עירובין סב ע"ב (בין השאר).

[23] הלכות עבודה זרה, יב  ט-י.

[24] שולחן ערוך יורה דעה הלכות עבודת כוכבים קנו ב.

[25] שולחן ערוך יורה דעה הלכות לא ילבש גבר שמלת אשה סימן קפב א-ו.

[26] רבי יואל סירקיש (פולין 1640-1561).

[27] טור יורה דעה קפב.

[28] היד הקטנה, שרשי תרי"ג מצוות וביאור ספרי המדע ואהבה של המשנה תורה של הרמב"ם. למברג.

[29] הרב יחיאל יעקב וינברג (1885-1966), שו"ת שרידי אש, ב מא, עמ' תסה.

[30] אלא שכאמור, לא ברור אם אמנם נוהגים אלה הם אמנם שייכים ממש לטבע האישה.

[31] שו"ת יביע אומר חלק ו, יורה דעה,  יד ד"ה (ד) והנה.

[32] רש"ר הירש, פירוש על התורה, דברים כב ה.

[33] מאת הרב אליעזר ממיץ שהוא מבעלי התוספות.

[34] יש לתמוה מדוע הרמ"א רק מתיר כלאיים מדרבנן ולא מדאורייתא, כשם שמתיר לבישת מלבושים של המין השני, על אף שהדבר אסור מן התורה.

[35] אורח חיים תרצו ח.

[36] יש בפסיקתו של הרמ"א אולי ניסיון ללמד זכות על מנהג שרבים וטובים היו נוהגים בו.

[37] שם ס"ק ל.

[38] כמובן כל זה אמור רק כאשר המכנסיים אינם תפורים על פי גזרה של מכנסי גברים.

[39] הפרק טו בספר "האשה והמצוות", ירושלים 1975, מאת הרב אליקים ג' אלינסון מוקדש כולו לדינים הנ"ל וראו שם מקורות נוספים רבים.

[40] רבי יצחק יעקב וייס (פולין 1902-ירושלים 1989), אב בית דין לעדה החרדית.

[41] שו"ת מנחת יצחק חלק ב סימן קח.

[42] שו"ת יביע אומר, חלק ו, יורה דעה, סימן יד ד"ה (ו) ניהדר.

[43] שו"ת יביע אומר, חלק ו, יורה דעה, סימן יד ד"ה (ז) וראיתי.

[44] הרב מנשה קליין (סלובקיה 1925-ירושלים 2011).

[45] שו"ת משנה הלכות חלק יב סימן שנג.

[46] הרב שמואל הלוי ווֹזנר (וינה 1913-בני-ברק 2015).

[47] שו"ת שבט הלוי חלק ב סימן סג.

[48] כתר יהונתן.

[49] מנחת חינוך מצוה רנא. וראו ב"ח על יורה דעה קפא א.

[50] הרב מרדכי יעקב ברייש (גליציה 1896-שוויץ 1976).

[51] חלקת יעקב, יורה דעה, פט.

[52] שו"ת אגרות משה, יורה דעה, ב סא ד"ה ומה שהקשה.

[53] שולחן ערוך, יורה דעה, קנו ב.

[54] שו"ת אגרות משה, יורה דעה, ב סא.

[55] שו"ת משנה הלכות, טז לו ד"ה וכן ראיתי.

[56] שו"ת שרידי אש, ב מא.

[57] שו"ת יחוה דעת, ו מט.

[58] שולחן ערוך, יורה דעה, קפב א.

[59] שולחן ערוך, יורה דעה, קפב ו.

[60] שו"ת שבט הלוי, ג קיא.

[61] יורה דעה קפב ו.

[62] שו"ת שרידי אש, ב מא.

[63] ספר חסידים (מרגליות) סימן שעט.

[64] שו"ת חלקת יעקב, יורה דעה, פז.