הצגת השאלה

מה מקור שם החג? כידוע לכולם, הדבר הובהר במגילת אסתר כדלהלן: "עַל כֵּן קָרְאוּ לַיָּמִים הָאֵלֶּה פוּרִים עַל שֵׁם הַפּוּר" (אסתר ט כו).[2] באיזה פור מדובר? זה שהמן הפעיל כדי לקבוע את תאריך השמדת היהודים, כפי שנאמר בהתחלת המגילה:

וַיִּבֶז בְּעֵינָיו לִשְׁלֹחַ יָד בְּמָרְדֳּכַי לְבַדּוֹ כִּי הִגִּידוּ לוֹ אֶת עַם מָרְדֳּכָי וַיְבַקֵּשׁ הָמָן לְהַשְׁמִיד אֶת כָּל  הַיְּהוּדִים אֲשֶׁר בְּכָל מַלְכוּת אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ עַם מָרְדֳּכָי. בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן הוּא חֹדֶשׁ נִיסָן בִּשְׁנַת שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה לַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ הִפִּיל פּוּר הוּא הַגּוֹרָל לִפְנֵי הָמָן מִיּוֹם לְיוֹם וּמֵחֹדֶשׁ לְחֹדֶשׁ שְׁנֵים עָשָׂר הוּא חֹדֶשׁ אֲדָר (אסתר ג ו-ז).

פסוקים אלה מעלים שתי שאלות נוקבות, כדלהלן:

• בדרך כלל, שם החג מזכיר את הנס שנעשה לטובת עם ישראל, כמו פסח, סוכות וחנוכה. לכאורה, אין זה המצב ביחס לשם "פורים".
• מדוע להעניק לחג הזה שם שמקורו פרסי ולא עברי?

 

משמעות הגורל במקרא

בתורה, משתמשים במונח "גורל" לתיאור אמצעי אקראי לשם קבלת החלטה כלשהי. למשל, כדי לקבוע איזו משני השעירים שמגישים ביום הכיפורים יישחט ואיזו יישלח לעזאזל: "וְנָתַן אַהֲרֹן עַל שְׁנֵי הַשְּׂעִירִם גֹּרָלוֹת גּוֹרָל אֶחָד לַה' וְגוֹרָל אֶחָד לַעֲזָאזֵל (ויקרא טז ח). וכנ"ל כדי לחלק את ארץ ישראל בצורה הוגנת: "אַךְ בְּגוֹרָל יֵחָלֵק אֶת הָאָרֶץ לִשְׁמוֹת מַטּוֹת אֲבֹתָם יִנְחָלוּ" (במדבר כו נה). רק שלפי חז"ל לא מדובר בחלוקת הארץ בבחירה אקראית לחלוטין, באשר נעשה גם שימוש באמצעי המגלה את רצון ה', כפי שמובא במדרש:

אין לך רשות לחלק אלא על פי הגורל, ומעשה נסים היה בגורל. אלעזר הכהן לובש אורים ותומים, וקלפי הגורלות לפני יהושע… ועד שלא יעלה הגורל אלעזר אומר ברוח הקדש גורל שבט פלוני עולה שיטול במקום פלוני. ויהושע פושט ידו ועולה.[3]

אולם, בשלב מסוים במקרא, משמעות המונח "גורל" משתנית, והוא גם מבטא את מכלול הנסיבות הפוקדות  אדם מסוים או קהילה כלשהי, כפי שעולה מהפסוקים הבאים.

בספר תהילים נאמר: "כִּי לֹא יָנוּחַ שֵׁבֶט הָרֶשַׁע עַל גּוֹרַל הַצַּדִּיקִים לְמַעַן לֹא יִשְׁלְחוּ הַצַּדִּיקִים בְּעַוְלָתָה יְדֵיהֶם" (תהלים קכה ג). רש"י מבאר: "לא ינוח שבט הרשע על גורל הצדיקים, כי לא יתן הקב"ה את ממשלת הרשעים לנוח על הצדיקים, למען כי הצדיקים נזהרים מלשלוח ידיהם בעולה". ומצודת ציון מסביר את מקור השימוש במילה "גורל" למה שקורה לצדיק: "הנחלה שנפל לגורלם – לחלקם – ועל כי על פי רוב מחלקים נחלה בגורל אמר לשון גורל".

גם בספר ישעיהו נאמר: "לְעֵת עֶרֶב וְהִנֵּה בַלָּהָה בְּטֶרֶם בֹּקֶר אֵינֶנּוּ זֶה חֵלֶק שׁוֹסֵינוּ וְגוֹרָל לְבֹזְזֵינוּ" (ישעיהו יז יד). לפי הרד"ק, הנביא מתכוון להשמדת צבא מלך אשור במצור על ירושלים:

"לעת ערב": כמו שכתוב "ויצא מלאך ה' ויכה במחנה אשור מאה ושמונים וחמשה אלף" (מלכים ב יט לה). "בטרם בקר ואיננו": כמו שכתוב "וישכימו בבקר והנה כולם פגרים מתים" (שם). "זה חלק שוסינו": מאמר הנביא, זה החלק והגורל ראוי לשוסינו ולבוזזינו והם מחנה אשור ששסו ובזזו את ישראל.

והמצודות: "זה חלק": אמר הנביא זהו החלק הנחלק לאשור אשר שסה אותנו. "וגורל לבוזזינו": כפל הדבר במילים שונות. "גורל" הוא כמו חלק על שם שדרך לחלוק על פי גורל".

אגב, דבר דומה קרה למונח "מקרה". במקור, משמעותו הוא תופעה אקראית בלי כוונת מכוון, כפי שעולה מסיפור החזרת הארון על ידי הפלישתים:

וְעַתָּה קְחוּ וַעֲשׂוּ עֲגָלָה חֲדָשָׁה אֶחָת וּשְׁתֵּי פָרוֹת עָלוֹת אֲשֶׁר לֹא עָלָה עֲלֵיהֶם עֹל וַאֲסַרְתֶּם אֶת  הַפָּרוֹת בָּעֲגָלָה וַהֲשֵׁיבֹתֶם בְּנֵיהֶם מֵאַחֲרֵיהֶם הַבָּיְתָה. וּלְקַחְתֶּם אֶת אֲרוֹן ה' וּנְתַתֶּם אֹתוֹ אֶל הָעֲגָלָה וְאֵת כְּלֵי הַזָּהָב אֲשֶׁר הֲשֵׁבֹתֶם לוֹ אָשָׁם תָּשִׂימוּ בָאַרְגַּז מִצִּדּוֹ וְשִׁלַּחְתֶּם אֹתוֹ וְהָלָךְ. וּרְאִיתֶם אִם דֶּרֶךְ גְּבוּלוֹ יַעֲלֶה בֵּית שֶׁמֶשׁ הוּא עָשָׂה לָנוּ אֶת הָרָעָה הַגְּדוֹלָה הַזֹּאת וְאִם לֹא וְיָדַעְנוּ כִּי לֹא יָדוֹ נָגְעָה בָּנוּ מִקְרֶה הוּא הָיָה לָנו (שמואל א ו ז-ט).

אבל בכתובים, ומספר רב של פעמים בספר קוהלת, הכוונה היא למצב השמור לאדם בלי שיוכל לשנותו. למשל: "כִּי מִקְרֶה בְנֵי הָאָדָם וּמִקְרֶה הַבְּהֵמָה וּמִקְרֶה אֶחָד לָהֶם כְּמוֹת זֶה כֵּן מוֹת זֶה וְרוּחַ אֶחָד לַכֹּל וּמוֹתַר הָאָדָם מִן הַבְּהֵמָה אָיִן כִּי הַכֹּל הָבֶל" (קהלת ג יט).

 

הגורל המאיים

ניתן להסביר התפתחות זו של מושג הגורל כך: מה שהובן פעם כתופעה הנגזרת מאקראיות עיוורת הפך להיות תכתיב נסיבתי בלתי רציונאלי שאין לאדם כל אפשרות להתנגד לו. על פי המיתולוגיה היוונית, אף האלים היו כפופים לו כך שביוון העתיקה התייחסו לגורל כאל דבר מאיים שאין כל אפשרות לברוח ממנו. הגורל – ביווניתΜοῖραι  – הוצג על ידי שלוש אחיות –  קְלוֹתוֹ, לָאכֶסִיס, ואטרופוס – ששלטו בגורל כל חי, כאשר גורלו של האדם נקבע על ידי "חוט החיים" המייצג את מנת החיים שהוא זכה בה. קלותו ("הטווה") טוותה את חוט הגורל, לאכסיס ("מטילת הגורל") קבעה את אורכו ואטרופוס החליטה על אופן מותו של האדם וגזרה את החוט בהתאם לאורך שנקבע לו.

המוירות תוארו כשלוש נשים זקנות, אכזריות ומאיימות המטילות מורא על כל הקיים, אפילו על האלים. הן ייצגו את הכוח שמעל לאדם ומעל לאלים, את הגזירה הקדומה שאיש לא יכול לשנות, בהתאם לתפיסה הפטליסטית של העולם העתיק. כל שיכלו האלים לעשות הוא לגלות מפעם לפעם לבני-האדם חלק מאותו הגורל או אותה גזירה קדומה, למשל על ידי האורקל מדלפי.

 

גורל וניחוש

בהתאם לגישה זו פעלו האנשים: מדוע המן קבע את יום הטבח על ידי הגורל? מפני שהוא היה משוכנע – כפי שחשבו בעולם העתיק – שיש זמנים מתאימים לפעולה כלשהי ושניתן לגלות אותם על פי טכניקה מסוימת. כאמור, קביעה זו מחייבת אף את האלים, שאינם יכולים להתנגד לזה. עדות לאמונה זו בפסיקת חז"ל, האוסרים כל מאמץ לחשוף את תכתיבי הגורל, כפי שתוספות כותבים: "כלדאי, בכולה סוגיא משמע דהיינו חוזים בכוכבים… ובספרי דרש: מנין שאין שואלין בגורלות? שנאמר: "תמים תהיה", וגורל וחוזה בכוכבים חדא מילתא היא".[4] וכן מובא בשולחן ערוך:

אין שואלים בחוזים בכוכבים ולא בגורלות. הגה: משום שנאמר: "תמים תהיה עם ה' אלהיך" (דברים יח יג) וכל שכן דאסור לשאול בקוסמים ומנחשים ומכשפים.[5]

המן התכוון אפוא להבטיח שהשמדת היהודים תצא לפועל על ידי זה שתאריכה ייקבע בזמן מתאים על פי הגורל – תרתי משמע. לא היה לו אורקל שיגלה לו את אותו זמן, ולכן הוא עשה שימוש בכלי המקובל בנסיבות אלה: הפור. כך כותב יאיר רון:

רצח-עם אינו פרויקט של מה בכך, ובלי עזרת הכוכבים, איך תצלח המשימה? בשושן הבירה, כמו בכל העולם הקדום (ובמקומות רבים גם היום, הודו למשל) לא עושים אף צעד משמעותי לפני קביעת המועד המתאים על ידי איש מקצוע: אסטרולוג, מפרש חלומות, קורא בעננים, מנחש בקרביים, סופר ציפורים נודדות, מטיל מקלות או מטבעות.[6]

 

אין מזל לישראל

אולם מתברר שהמן טעה: על פי הבנת חז"ל והפרשנות הקלאסית, העולם כולו אמנם נשלט על ידי הגורל, אבל ישראל לא, באשר הוא זוכה להשגחה ישירה מאת ה'. ישנם פרשנים שאף מקבלים את העיקרון שזמנים מסוימים מוצלחים יותר או פחות, אלא – בניגוד לאמונה הפגאנית – אין זה מחייב את הקב"ה השולט על הכל. כך כותב המלבי"ם: "המזל היה אז נגד ישראל ונהפך בהשגחת ה' המשדד המערכות".[7] הרי היהודים חזרו בתשובה, ומעשה טוב יכול לבטל את תכתיב הגורל, כפי שעולה מסיפור בתו של רבי עקיבא:

אין מזל לישראל. דרבי עקיבא הויא ליה ברתא, אמרי ליה כלדאי [רש"י: חוזים בכוכבים]: ההוא יומא דעיילה לבי גננא, טריק לה חיויא ומיתא. הוה דאיגא אמילתא טובא. ההוא יומא שקלתא למכבנתא [= épingle סיכה], נושקא של זהב שיש כמו טס בראשה], דצתא [תחבתה] בגודא, איתרמי איתיב בעיניה דחיויא. לצפרא כי קא שקלה לה, הוה קא סריך ואתי חיויא בתרה. אמר לה אבוה: מאי עבדת? אמרה ליה: בפניא אתא עניא, קרא אבבא, והוו טרידי כולי עלמא בסעודתא, וליכא דשמעיה. קאימנא, שקלתי לריסתנאי דיהבית לי, יהבתיה ניהליה. אמר לה: מצוה עבדת! נפק רבי עקיבא ודרש: וצדקה תציל ממות ולא ממיתה משונה, אלא ממיתה עצמה.[8]

 

תאריך "בר מזל"

יתירה מזו: מתברר שהתאריך שנקבע על ידי המזל היה דווקא נוח לישראל. הרי הפלת הפור נערכה בחודש ניסן, כך שהתאריך שנקבע – יג באדר – היה כמעט הכי רחוק שיכול להיות. כך כותב אבן-עזרא: "שכן יצא בגורלו כי מה' משפטו וה' האריך הזמן עד שיעשו ישראל תשובה וימלטו".[9] וכן המלבי"ם: "עצת ה' הופיע בגורל הזה להרוויח זמן לתשועת ישראל".[10]

 

סיכום

לא חייבים לקבל היום את מה שהיה מובן מאליו בזמן העתיק – לגויים וליהודים כאחד – שכל מה שקורה בעולם נקבע מראש באופן חד-משמעי. החשיבה המודרנית החליפה את ה-"גורל" במקרה, זאת אומרת שכל מה שמתרחש בלי תלות בבחירתו החופשית של האדם נגרם על ידי חוקי הטבע ותהליכים אקראיים הפועלים במסגרתם. חג הפורים, ובעיקר השם שניתן לחג הזה, המצביע על המנהג הפגאני לברר איזה זמן מתאים לפעולה כלשהי, באים להזכיר לנו – בגדר "ונהפוך הוא" – כי הקב"ה נמצא מאחורי האקראיות הזאת ובאמצעותה הוא יכול להתערב בצורה "דיסקרטית" במה שקורה בעולם. זו כנראה כוונת דברי חז"ל: "אסתר מן התורה מנין? "ואנכי הסתר אסתיר" (דברים לא יח)".[11] הרי שם ה' לא מוזכר אף פעם במגילה, מפני שמתברר שהוא ב"ה פועל מאחורי הקלעים, בניגוד לחג הפסח ששם בני ישראל היו זקוקים לניסים גלויים כדי ללמוד על גבורת הבורא.[12]

 

 

 

 

 

 

 

[1] ראו את השיעור של הרב דוד סבתו, איך שהוא סוכם על ידי תלמידיו:

http://ybm.org.il/Admin/uploaddata/LessonsFiles/Pdf/5131.pdf

[2] אולם מתברר שלא כך היה המצב בהתחלה. בספר המקבים 2 (36 15), חג פורים מכונה "יום מרדכי".

[3] מדרש תנחומא (ורשא) פינחס ו.

[4] תוספות שבת קנו ע"ב ד"ה כלדאי.

[5] שולחן ערוך יורה דעה קעט א.

[6] /פורים-חג-גורלי/https://moadimblog.wordpress.com/2018/02/28

[7] מלבי"ם אסתר ט כו.

[8] בבלי שבת קנו ע"ב. להלן תרגומו לעברית מאת הרב עדין שטיינזלץ: "רבי עקיבא היתה לו בת, אמרו לו החוזים בכוכבים: באותו יום שתיכנס לחופה, יכיש אותה הנחש, ותמות. היתה דואגת לדבר הרבה. באותו יום של חתונתה לקחה סיכה מראשה, נעצה בחור שבכותל לשמירה, ונזדמן שנכנסה הסיכה בעינו של הנחש. בבוקר כשהוציאה את סיכתה, היה נמשך ובא הנחש אחריה. אמר לה אביה: מה עשית שזכית להינצל מן הנחש? סיפרה לו: בערב בא עני, ודפק על הדלת, והיו טרודים הכל בסעודה, ולא היה מי שישמע אותו. עמדתי, לקחתי את מנתי שנתת לי, ונתתי אותה לו. אמר לה: מצוה עשית ובשכרה ניצלת. יצא רבי עקיבא ודרש: מה שנאמר "וצדקה תציל ממות" הרי זה לא ממיתה משונה אלא ממיתה עצמה".

[9] אבן עזרא אסתר ג ז.

[10] מלבי"ם אסתר ג ז.

[11] בבלי חולין קלט ע"ב.

[12] ראו גם הרב יוסף דוב הלוי סולוביצ'יק, על התשועות, על פורים וחנוכה, ישראל 2011, עמ' 25-27.