מתי ה' ציווה על המשכן?[1]

לפי סדר הדברים בספר שמות, עולה כי הציווי על בניית המשכן אירע אחרי מעמד הר סיני ולפני חטא העגל. ובכל זאת, רש"י מפרש שהדברים לא כך התרחשו, אלא שמעשה העגל קדם את הציווי על הקמת המשכן, בהסתמכו על העיקרון "אין מוקדם ומאוחר בתורה":

בשבעה עשר בתמוז נשתברו הלוחות, ובשמונה עשר שרף את העגל ודן את החוטאים, ובתשעה עשר עלה… עשה שם ארבעים יום ובקש רחמים… ובראש חדש אלול נאמר לו "ועלית בבקר אל הר סיני" (שמות לד ב), לקבל לוחות האחרונות, ועשה שם ארבעים יום… בעשרה בתשרי נתרצה הקב"ה לישראל בשמחה ובלב שלם, ואמר לו למשה סלחתי כדברך, ומסר לו לוחות אחרונות. וירד והתחיל לצוותם על מלאכת המשכן ועשאוהו עד אחד בניסן.[2]

לפי רש"י, הזמנת הקמת המשכן היוותה סימן לכך שהקב"ה סלח על חטא העגל, כפי שכתב: "משכן העדת – עדות לישראל שויתר להם הקב"ה על מעשה העגל, שהרי השרה שכינתו ביניהם" (שמות לח כא). כך אמנם משתמע מהמדרש: "כדי שידעו כל האומות שנתכפר להם מעשה העגל, ולכך נקרא משכן העדות שהוא עדות לכל באי העולם שהקב"ה שוכן במקדשכם".[3] כך גם משתמע ממדרש אחר: "כיון שראו אומות העולם הריח של קטורת מתמר ועולה מתוך המשכן, ידעו שנתרצה להם הקב"ה".[4] אלא שרש"י חולק על המדרש בנקודה אחת חשובה: לדעתו, מדובר בעדות לישראל, ולא לאומות העולם. הרי לא יעלה על הדעת כי התפקיד העיקרי של המשכן יהיה לשכנע את אומות העולם כי הקב"ה התפייס והחזיר את שכינתו בקרב עם ישראל. הרי מי מבין הגויים ראה את המשכן במדבר סיני? ובכלל, מה הוא מוכיח? לכן רש"י מבאר כי תפקיד המשכן הוא תודעתי, כדי שבני ישראל ייווכחו כי הקב"ה שוכן בתוכם על כל המשתמע מכך.

גם ר' עובדיה ספורנו סבור שציווי המשכן נאמר אחרי חטא העגל, אבל מסיבה אחרת לחלוטין. לדעתו, אחרי מעמד הר סיני, עם ישראל היה אמור לעבוד את ה' בלי להזדקק למשכן, כפי שעולה ממה שכתוב בסוף פרשת יתרו :

וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה כֹּה תֹאמַר אֶל־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל … לֹא תַעֲשׂוּן אִתִּי אֱלֹהֵי כֶסֶף וֵאלֹהֵי זָהָב לֹא תַעֲשׂוּ לָכֶם. מִזְבַּח אֲדָמָה תַּעֲשֶׂה לִּי וְזָבַחְתָּ עָלָיו אֶת עֹלֹתֶיךָ וְאֶת שְׁלָמֶיךָ אֶת צֹאנְךָ וְאֶת בְּקָרֶךָ בְּכָל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַזְכִּיר אֶת שְׁמִי אָבוֹא אֵלֶיךָ וּבֵרַכְתִּיךָ. וְאִם מִזְבַּח אֲבָנִים תַּעֲשֶׂה לִּי לֹא תִבְנֶה אֶתְהֶן גָּזִית כִּי חַרְבְּךָ הֵנַפְתָּ עָלֶיהָ וַתְּחַלְלֶהָ (שמות כ יט-כב).

והספורנו מבאר:

(כ) לא תעשון אתי אלהי כסף: מאחר שראיתם שאין אתם צריכים לאמצעיים להתקרב אלי, לא תעשו אתי כאלה לאמצעיים.

(כא) מזבח אדמה תעשה לי: וגם כן לא תצטרך לעשות היכלות של כסף וזהב ואבנים יקרות למען אקרב אליכם, אבל יספיק מזבח אדמה.

בכל המקום אשר אזכיר את שמי: שאבחר לבית ועד לעבדי.

אבא אליך וברכתיך: לא תצטרך למשוך השגחתי אליך באמצעיים של כסף וזהב וזולתם כי אמנם אני אבא אליך וברכתיך.

(כב) לא תבנה אתהן גזית: ליפותן.

ואחרי ציווי הקמת המשכן:

וכן תעשו:אתם כדי שאשכון בתוככם, לדבר עמך ולקבל תפלת ועבודת ישראל, לא כמו שהיה העניין קודם העגל כאמרו בכל המקום כו' אבא אליך (לעיל כ כא).[5]

והוא מציג את דעתו בנידון בצורה שלא משתמעת לשתי פנים במקום אחר:

קודם לחטא העגל, תיכף אחר מתן תורה, לא היו ישראל צריכים לכל אלה למען השרות שכינתו בתוכם, ולא נצטווו על עשיית משכן וכליו וכוהניו ומשרתיו, ולא על שום קרבן לחובת צבור או יחיד כלל, זולתי אחר מעשה העגל, כאומרו יתברך "כי לא דברתי את אבותיכם ולא צויתים ביום הוציאי אותם מארץ מצרים על דברי עולה וזבח", אבל הודיעם אז תיכף שאינם צריכים לכל אלה ולשום אמצעי להשרות שכינתו בתוכם, ולא התחייבו לשום זבח ולא משכן וכלי. ואמר שאם יתנדבו עולות ושלמים, יספיק מזבח אדמה, ואמר "בכל המקום אשר אזכיר את שמי", והוא כל מקום שיקרא באמת בית אלהים, כעניין בתי מדרשות וזולתם, "אבוא אליך וברכתיך". וכל אלה באר תיכף אחר מתן תורה כאמרו "כה תאמר אל בני ישראל אתם ראיתם וכו'", ואחרי כן תיכף נתן המשפטים, ובכן ברדת משה רבינו אז מן ההר אל העם אשר עמדו מרחוק ביראתם הגיד להם את כל דברי ה' אשר בפרשה כה תאמר הנזכר ואת המשפטים אשר תיכף אחריה, ולא הגיד דבר ממצות משכן וכליו ועבודותיו ומשרתיו כלל, אבל בנה מזבח והקריבו הבכורות עולות ושלמים בלבד, ועליהם כרת הברית ועלה אז הוא והזקנים יראו את אלהי ישראל בעודם משתמשים בחושיהם כאומרו "ויאכלו וישתו". אמנם אחר חטאם בעגל, גם כי בתפלת משה בחירו נעתר לשאת חטאתם ולהשרות שכינתו בתוכם, על כל זאת אמר "ועשו לי מקדש וכו'" ולא באופן אחר כי לא השיבה כלל אל מדריגת מעלתם שהיו בה קודם.[6]

נמצאנו למדים כי הספורנו רואה במשכן – ומן הסתם בבית המקדש – אמצעי פולחני המתחייב מהרמה הרוחנית הירודה של עם ישראל, שהתגלתה במעשה העגל[7]. המצב האידאלי היה לעבוד את ה' בכל מקום ובלי בניינים וכלים מפוארים שתפקידם להרשים את העם. אברבנאל כותב בעניין מעשה הקרבנות דברים דומים:

ישראל כשיצאו ממצרים ובאו לפני הר סיני ושמעו התורה והמצוות לא ציוום ה' דבר מעניין הקרבנות אבל ציוום עניני האמונות והמעשים המשובחים אשר יעשו. האמנם, כאשר עשו העגל וראה ה' שרירות לבם הרע, ובכל יום ויום יחטאו לפניו, הוצרך לתקן להם צרי ורפואה למחלתם ורשעותם ולכן באו מצות הקרבנות.[8]

לפי הסברים הנ"ל, לא מובן מדוע סדר הדברים בספר שמות אינו לפי סדרם הכרונולוגי.

לפי רבי מאיר שמחה מדווינסק, אין לשנות את סדר הדברים, ובכל זאת הוא סבור שקיים הבדל עקרוני בין לפני חטא העגל לאחרי חטא העגל. לדעתו[9], אין ציווי המשכן בא בעקבות חטא העגל, אלא שחל שינוי עקרוני בייעודו אחרי החטא. לפני מעשה העגל, השכינה הייתה שורה בישראל בלי שעם ישראל יזדקק לשום אמצעי, והמשכן לא שימש אלא כאחד מביטויי הפולחן להקב"ה, ואילו אחרי החטא, מפאת הידרדרותם הרוחנית, המשכן הפך להיות תנאי הכרחי להשכנת השכינה בקרב עם ישראל.

לפי קאסוטו, אין כל צורך לשנות את סדר המאורעות, והוא מבאר את השתלשלות הדברים בצורה פשוטה ומשכנעת, על פי פשוטו של מקרא:

אחר כריתת הברית בין ה' ובין ישראל נצטוו בני ישראל על עשיית המשכן, המסמל את השראת השכינה בתוך המחנה, והכולל את הארון שהיה מעיד בלוחותיו על הברית שנכרתה. ואולם מכיון שחטא העם בעגל והפר בזה את הברית, הברית בוטלה. משום כך שיבר משה את הלוחות המעידות על הברית, ומצוות עשיית המשכן בוטלה אף היא. רק כשזכה העם לסליחה נתחדשה הברית, ונכתבו שוב לוחות כלוחות הראשונים אשר נשברו, והותר שוב לבצע את מלאכת המשכן. ואם כן אפוא, מקומה הנכון של פרשתנו הריהו דווקא כאן, אחר ההוראה שניתנו לראשונה בעבור עשיית המשכן ונתבטלו מחמת מעשה העגל, ולפני סיפור ביצוען, שלא היה אלא לאחר שהושגה הסליחה.[10]

לפי קאסוטו, הייעוד העיקרי של המשכן הוא לשמור על לוחות הברית, ולכן הוא ביטוי לברית שנכרתה בין הקב"ה לעם ישראל במעמד הר סיני. אם כן, אין כל פלא שציווי הקמת המשכן אירע מיד אחרי שעם ישראל קבל את לוחות הברית. בעקבות חטא העגל, הברית בוטלה, וכן הציווי להקים את המשכן, והוא התחדש – ובוצע –  רק אחרי שהקב"ה ועם ישראל התפייסו אודות לתפילת משה.