בראש עשרת הדברות מופיעים הפסוקים: "אָנֹכִי ה' אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים. לֹא יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים עַל פָּנָי" (שמות כ ב-ג). לפי הרמב"ם, מדובר כאן בצווי, כפי שהוא כותב בראש ספר המצוות: "המצווה הראשונה היא הצווי אשר צוונו להאמין האלוהות והוא שנאמין שיש שם עילה וסיבה הוא פועל לכל הנמצאות והוא אמרו ית' "אנכי ה' אלהיך"". ובראש הלכות יסודי התורה מופיעות שלוש מצוות: א) לידע שיש שם אלוה; ב) שלא יעלה במחשבה שיש שם אלוה אחר זולתי ה'; ג) ליחדו.

נמצאנו למדים שלשיטת הרמב"ם ישנה מצווה חיובית לדעת שיש אלוהים בעולם. על כך מקשה הרב חנניה קזֵיס[1] :

הוקשה אצל המחברים, איך יצדק למנות למצוה מציאות המצוֶה, כי לא תצויר מצוָה אם לא יקדם בבירור מציאות מצוֶה. ולפיכך לא יתכן למנותה ולהכניסה במניין המצוות, אלא שתקובל ליסוד מוסד מושכל ראשון שיקדם בירור מציאותו אצל המצווים לקבלת מצוותיו.[2]

לפני כל אפשרות של קבלת ציווי מצד מצוֶה, חייב האדם להכיר בשני עיקרים:

א. קיומו של מצוֶה,

ב. סמכותו של מצוֶה לצוות.

אם כן, איך יתכן שתהיה מצוה להאמין בקיומו של האל המצוֶה אם טרם ידוע על קיומו ועל סמכותו?[3]

יתירה מזו: מלשון הפסוק לפי פשוטו משתמע שאין כאן מצוָה אלא הצהרה בלבד, בה הקב"ה כביכול מציג את עצמו, לפני שהוא מתחיל לצוות. אכן הרמב"ן מביא בשם בעל "הלכות גדולות" שאין למנות האמונה בה' בתוך תרי"ג המצוות. נימוקו הוא, שמדובר ב"עיקר ושורש שממנו נולדו המצוות"[4]. הרב קזיס הולך בעקבות הרמב"ן ומוסיף ביאור. לדעתו האמונה בה' אכן ברורה לכל ישראל משלוש סיבות:

• מצד הקבלה מאבותיהם.
• מן המוחש על ידי האותות הגדולים שראו עיניהם בצאתם ממצרים.
• מן המושכל הנבואי במעמד הקדוש בו נגלה עליהם מלך מלכי המלכים.[5]

ברם, הרב קזיס חולק על הרמב"ן בכך שהוא בכל זאת רואה בפסוק "אנכי ה' אלהיך" ביטוי לציווי, אלא לדעתו תוכן ציווי זה שונה ממה שסובר הרמב"ם. בנאמר נתחדש ששני עניינים ייחשבו למצות עשה:

• א. "לקיים ביניהם את האמונה" דרך העיון,
• ב. "שינחילוה לבניהם אחריהם עד עולם".

הרב קרקובסקי מיישב את הקושי כך:

בוודאי יודה רבנו שהאמונה התמימה במציאות האל יתברך הוא עיקר. ולא יצויר מצוה בלי מצוֶה ידוע. אבל יש גם מצות עשה לדעת את ה'. והרי למצוה זו כבר יש מצוֶה מיסוד האמונה הפשוטה.[6]

בדומה לרב קזיס, הרב קרקובסקי סובר שלשיטת הרמב"ם האמונה התמימה בה' ברורה לכל ישראל. אלא שעל בני ישראל מוטלת חובה להשלים את האמונה התמימה לידיעה ברורה בדרך העיון והמחקר, ואז מקיימים מצות האמונה בה' כהלכתה. לשון הרמב"ם בהלכות יסודי התורה גם מוכיחה שהדבר כך: הוא כותב "לידע" ולא "להאמין" כמו בספר המצוות. הנאמר במשנה תורה בא להשלים את מה שנאמר בספר המצוות.

דון יצחק אברבנאל מבאר את דברי הרמב"ם, על אף שלא מזכיר את קושיית הרב קזיס, ומתוך דבריו ניתן ליישב את קושייתו. לדעתו יש להבחין בין שתי רמות של אמונה בה': רמה בסיסית הקובעת כי ה' מצוי ורמה מתקדמת יותר הקובעת כי מציאותו איננה רק אפשרית (קונטינגנטית בטרמינולוגיה הפילוסופית), אלא הכרחית. מצוות האמונה היא אפוא להשתדל על ידי העיון והחקירה להגיע מן הרמה הבסיסית של האמונה אל הרמה המתקדמת יותר. דברי אברבנאל הם כדלהלן:

כוונת הרב הגדול בכל דבריו ובכל ספריו הוא, שהעיקר הראשון והמצווה הראשונה הוא שנאמין שהאלוה, ב"ה, שכבר ידענו שהוא נמצא, מציאותו הוא יותר ראשון ויותר שלם אשר בכל המציאות, שמציאותו אינו אפשר מצד עצמו כיתר הנמצאים אבל הוא מחויב המציאות מצד עצמו.^[7]

הרב וסרמן מבין את תוכן המצווה הראשונה פשוטה כמשמעה: מצווה להאמין בלי כל חקירה. על כך הוא מעלה קושי מכיוון אחר:

איך שייך מצווה להאמין? הרי האמונה בשי"ת ובתורתו היא מידי דממילא, וממה נפשך: אם יש לו האמונה הזאת אין צורך לצוותו שיאמין, ואם חס וחלילה נכרתה האמונה מלבו אין בידו להשיגה, ולכאורה הוא אנוס גמור בזה דליביה אונסיה.^[8]

בקושייתו הרב וסרמן מניח כי אמונה היא בגדר מושכל ראשון. כשם שאי אפשר לצוות על אהבה כך אין מקום לצוות על אמונה. לכן האמונה היא דבר שאיננה ניתנת לשליטה על ידי הרצון – או שישנה או שאיננה – ומכאן שאין בידי האדם לשנות את המצב וכיצד אם כן שייך לצוות עליה?

בתשובתו הרב וסרמן מחדש כי הכפירה בה' נובעת בהכרח משחיתות המידות:

סיבת המינות והכפירה אין מקורה בקלקול השכל מצד עצמו כי אם מפני רצונו לתאוותיו, המטה ומעוור את שכלו… האדם מוזהר להכניע ולשעבד את רצונותיו, כדי שיהא השכל חפשי מנטיות הרצון, וממילא יכיר את האמת המוכרחת לכל בן דעת, שהקב"ה ברא את העולם… והכפירה אין לה שום מקום בשכל האדם, כי אם ברצונותיו ותאוותיו, ואילו לא הגיעו תאוותיו למדרגה גסה, לא היה אפשר בשום אופן לבוא לידי טעות של כפירה… על כן גדול עוונו מנשוא, שהגביר תאוותיו על שכלו כל כך עד שלא יכיר אמת פשוטה כזאת. והמצווה להאמין היינו שלא יגביר תאוותיו על שכלו וממילא תבוא האמונה בהכרח, ואין צורך להשתדל להשיג אמונה, אלא להסיר את הגורמים להפסידה, והיא תבוא מאליה. וגם בן נח גס השכל, מכל מקום יש בכוח דעתו להכיר, כי העולם מעיד על הקב"ה שבראו.

לדעת הרב וסרמן, על מי שמעלה ספקות ומפקפק מוטלת החובה לפשפש במעשיו ובמידותיו כי היסוס באמונה הנו ביטוי לכניעת האדם לתאוותיו. הרי האמונה נובעת משכל ישר ורק תאוות האדם עלולות לטשטש אותה. לכן הוא מטיל דופי בכל מי שאינו חושב כמוהו, כאשר הוא מעביר את הדיון מן המישור הפילוסופי אל המישור המוסרי. והוא מסכם את דבריו כך: "אין תימה מהפילוסופים שכפרו בחידוש העולם, כי כפי גודל שכלם עוד גדלו יותר ויותר תאוותיהם להנאות עולם הזה".

לא ניתן לקבל את טענותיו של הרב וסרמן משתי סיבות:

• הרב וסרמן איננו מבחין בין קיום האל לבין הקביעה שאל זה ברא את העולם. הוא כנראה מתכוון לטעון שהעולם מעיד על כך שהקב"ה ברא אותו, כאשר לא יתכן שעולם משוכלל כזה יִיַצר בלי בורא. בתורת קנט הוכחה זו מכונה "ההוכחה פיזיקו-תיאולוגית" – זאת אומרת מבנהו המתוחכם של העולם מעיד על קיום הבורא – והיא נדחתה על ידו. [9]
• הוכחתו של הרב וסרמן לקיום האל שוללת אולי אפשרות של אתאיזם אולם היא לא סותרת את האמונה בריבוי אלים – פוליתאיזם. התורה מזהירה מפני עבודה זרה כי אמונה באלים רבים היא נטייה טבעית וספונטנית של האדם הפשוט המתבונן ביקום ועל כך מעידות תולדות הדתות. גם התורה מציינת את האפשרות שהאדם יטעה, כפי שנאמר: "פן תשא עיניך השמימה וראית את השמש ואת הירח… ונדחת והשתחוית להם ועבדתם, אשר חלק ה' אלהיך אתם לכל העמים תחת כל השמים".[10] ורש"י במקום מסביר שה' לא מנע מהעמים לטעות אחריהם.

[1] מחכמי איטליה, נפטר בשנת תס"ד (1704).

[2] קנאת סופרים, ספר המצוות, המצווה הראשונה.

[3] אותה קושיה נשאלה כבר על ידי חסדאי קרשקש בספרו "אור ה'". ראו גם בספרו של דון יצחק אברבנאל, "ראש אמנה" פרק ד.

[4] השגות הרמב"ן על ספר המצוות, א.

[5] קנאת סופרים, שם.

[6] הרב מנחם קרקובסקי, עבודת המלך, הלכות יסודי התורה א.

[7] יצחק אברבנאל, ראש אמנה, מהדורת מנחם קלנר, רמת גן תשנ"ג, עמ' 72.

^[8] הרב אלחנן וסרמן, קובץ מאמרים, ירושלים תשכ"ג, עמ' יא.

[9] ראו: עמנואל קנט, ביקורת התבונה הטהורה, תרגמו מגרמנית שמואל הוגו ברגמן ונתן רוטנשטרייך, ירושלים תשנ"ג, פסקות 631-636. קנט איננו הפילוסוף היחיד שהתייחס לנושא זה, שהעסיק פילוסופים רבים בכל הזמנים. על פי גישתו, ברור שהרב וסרמן לא היה מקבל את דברי קנט גם אם היה יודע על קיומם. בעיניו כל הפילוסופיה של קנט נובעת מסטייתו מדרך המוסר עקב תאוותיו להנאות העולם הזה.

[10] דברים ד יט.