צחוקו של אברהם

 

אחרי שאברהם התבשר על לידת יצחק, התורה מתארת כך את תגובתו: "וַיִּפֹּל אַבְרָהָם עַל פָּנָיו וַיִּצְחָק וַיֹּאמֶר בְּלִבּוֹ הַלְּבֶן מֵאָה שָׁנָה יִוָּלֵד וְאִם שָׂרָה הֲבַת תִּשְׁעִים שָׁנָה תֵּלֵד" (בראשית יז יז). מהי משמעותו של צחוק זה? המעניין הוא שתגובתה של שרה הייתה לכאורה דומה. כך התורה מתארת את הליך הבשורה לשרה:

וַיֹּאמֶר שׁוֹב אָשׁוּב אֵלֶיךָ כָּעֵת חַיָּה וְהִנֵּה בֵן לְשָׂרָה אִשְׁתֶּךָ וְשָׂרָה שֹׁמַעַת פֶּתַח הָאֹהֶל וְהוּא אַחֲרָיו. וְאַבְרָהָם וְשָׂרָה זְקֵנִים בָּאִים בַּיָּמִים חָדַל לִהְיוֹת לְשָׂרָה אֹרַח כַּנָּשִׁים. וַתִּצְחַק שָׂרָה בְּקִרְבָּהּ לֵאמֹר אַחֲרֵי בְלֹתִי הָיְתָה לִּי עֶדְנָה וַאדֹנִי זָקֵן. וַיֹּאמֶר ה' אֶל אַבְרָהָם לָמָּה זֶּה צָחֲקָה שָׂרָה לֵאמֹר הַאַף אֻמְנָם אֵלֵד וַאֲנִי זָקַנְתִּי. הֲיִפָּלֵא מֵה' דָּבָר לַמּוֹעֵד אָשׁוּב אֵלֶיךָ כָּעֵת חַיָּה וּלְשָׂרָה בֵן (בראשית יח י-יד).

הקב"ה בעצמו פירש את צחוקה של שרה כפקפוק ביכולתה ללדת בן, ועל כן הוא בא אליה בטענות. אבל אין תגובה כזאת אחרי צחוקו של אברהם, והדבר צריך הסבר. לכן פרשנים רבים עושים הבחנה חמורה בין שני הצחוקים של אברהם ושרה. אונקלוס מתרגם אותם בצורה שונה: בעוד שלגבי שרה הוא כותב "וחייכת", לגבי אברהם הוא מפרש: "וחדי". רש"י כותב בעקבותיו:

"ויפל אברהם על פניו ויצחק": זה תירגם אנקלוס וחדי, לשון שמחה, ושל שרה לשון מחוך. למדת שאברהם האמין ושמח, ושרה לא האמינה ולגלגה. וזהו שהקפיד הקב"ה על שרה ולא הקפיד על אברהם.

אם כן, מדוע אברהם ביטא את הלידה המתממשת לבוא בלשון תמיהה: "הַלְּבֶן מֵאָה שָׁנָה יִוָּלֵד וְאִם שָׂרָה הֲבַת תִּשְׁעִים שָׁנָה תֵּלֵד"? על כך רש"י עונה:

יש תמיהות שהן קיימות, כמו "הנגלה נגליתי" (שמואל א ב כז), "הרואה אתה" (שמואל ב טו כז), אף זו היא קיימת, וכך אמר בלבו: הנעשה חסד זה לאחר מה שהקב"ה עושה לי.

גם פשטן כמו הרד"ק מבין את הפסוק הזה בצורה חיובית:

"ויצחק": שמח בלבו, כתרגומו וחדי, לא דרך לעג ושחוק… והתמיה שתמה לא לפי שלא האמין כי כבר אמר "והאמין בה'", אלא כאדם התמה ואומר דבר גדול הוא זה אם יעשה עמי האל זה, ואמר ואם שרה, כי זה יהיה יותר תמוה בעיני העולם שזקנה בת תשעים תלד, וכל שכן שהיתה עקרה בטבעה.

נמצאנו למדים שבניגוד לשרה אשתו, שפקפק בבשורה, אברהם כן האמין בה ואף שמח עליה. הריב"א – בשם הרב אליקים – משתדל ללמד זכות על שרה אמנו ולהסביר מדוע תגובותיהם היו שונות: "לכך לא האמינה שרה כמו שהאמין אברהם, לפי שאברהם שמע מפי הגבורה, אבל שרה שמעה מפי מלאך שנזדמן לה כאדם".

רבנו בחיי אף מוכיח שמוכרחים להבין צחוק זה בצורה חיובית:

הראיה כי לשון "ויצחק" הוא מלשון שמחה מה שנצטוה מפי ה' לקרותו יצחק, שנאמר: "וקראת את שמו יצחק", ואלו לעג אברהם על הענין לא יצוהו ה' שיקרא לו שם על שם הלעג, אבל ודאי כיון שצוה עליו כן אין בכונתו של אברהם רק טוב.

לפי הפרשנים הנ"ל, אין כל רבב בתגובתו של אברהם, ולהיפך, הם רואים בה ביטוי של שמחה ואמונה בעקבות הבשורה המשמחת. ברם, יש דעות אחרות. אברבנאל מבין שגם אברהם כמו שרה פקפק בבשורה, אלא שהקב"ה לא בא בטענות אליו מפני שזו הייתה הפעם הראשונה שהוא שמע עליה, בניגוד לשרה:

לא האשים ה' לאברהם כשצחק על היעוד הזה והאשים לשרה… כי היא היתה הפעם הראשונה מהצחוק וה' יתברך מעביר ראשון ראשון. ואין ספק שהגיד אברהם אז מה שנאמר לו לשרה… וכן הודיעָהּ שינוי שמו ושינוי שמה, שכל זה היה מפני לידת יצחק. ולכן עתה כאשר שרה שמעה דברי המלאך, לא היה ראוי לה שתצחק כי כבר שמעה זה מנבואת אברהם. ואם היתה זאת הפעם הראשונה ששמעה זה לא היה ראוי לתופשָׂהּ כמו שלא תפש את אברהם… וכיון שדברי המלאך היו מסכימים עם דברי ה' לאברהם היה לה לחשוב כי דבר ה' הוא… ולכן הוכיחם: "למה זה צחקה שרה לאמר האף אמנם אלד ואני זקנתי"[1].

הרב יצחק עראמה גם הבין שצחוקו של אברהם היה צחוק של פקפוק, אלא שלדעתו הקב"ה רק דחה את תוכחתו עד ששרה הגיבה בצורה דומה:

בדבר הזה נמצא בו (=באברהם) גם כן שמץ עוון ומיעוט אמונה, על דרך שאמר משה רבנו "הצאן ובקר ישחט להם ומצא להם" (במדבר יא כב)… היה לו להוכיחו בפניו, אלא שהיום ההוא יום בשורה הוא, לא יום תוכחה ופקודת עוון, בו ניתנה לו מצוה רבה של מילה לו ולבניו בשמחה… ושמר לו ליום שלישי למילתו יום פקודת שרה, כי גלוי לפניו, כי כמקרה הזקן גם היא יקרה לה, ודי לו אז גערה במבין במה שהוכיחה על ידו… ואילולא שרצה להוכיח גם את אברהם למה לא יוכיחה על פניה בינו לבינה, והלא גערה בפני בעלה יותר מגונה… "וקראת את שמו יצחק" לזכרון שצחקת עליו להיות דבר נפלא בעיניך, וזוהי תחילת תוכחה.[2]

מה שבעיני רבנו בחיי הוא הוכחה שאין כל רבב בתגובתו של אברהם, הוא דווקא סימן שגם אברהם פקפק בהבטחתו של ה'. אם כן, לפי הבנה זו, הן אברהם והן שרה התקשו להאמין בבשורת הבן. אברהם אבינו היה אמנם רגיל לשוחח עם ה', אבל מצד שני – לפחות לפי פשוטו של מקרא – הוא לא נחשף לשום נס מצד הקב"ה, ולכן הדבר היה פלא בעיניו. משמעות הצחוק בפרשה זו דומה לזו שבפסוק המתאר את תגובתם של חתני לוט להודעתו על הריסת סדום: "וַיְהִי כִמְצַחֵק בְּעֵינֵי חֲתָנָיו" (בראשית יט יד).

בכל מקרה, ובעיקר לדעתם של המפרשים המסנגרים על אברהם, יש להסביר מדוע המקרא נוקט בלשון דו-משמעי. מסתבר שיש בצחוק הזה מרכיב נוסף: אברהם ושרה ראו במצבם העתידי – להיות אבא ואמא בגיל כזה מבוגר – מעמד מגוחך.[3] כך משתמע מדברי שרה המפורשים אחרי הלידה: "וַתֹּאמֶר שָׂרָה צְחֹק עָשָׂה לִי אֱלֹהִים כָּל הַשֹּׁמֵעַ יִצְחַק לִי" (בראשית כא ו). פעולה ניסית מאת ה' גורמת לכך שאברהם ושרה נקלעים למצב הסוטה מהמקובל בחברה בה הם חיו: זוג קשישים עם תינוק. ואם כן נשאלת השאלה: מדוע הקב"ה סידר כך את העניינים? מדוע יצחק לא בא לעולם בצורה "נורמאלית"?

על שאלה זו עונה הרש"ר הירש:

ראשית העם היהודי הרי היא מגוחכת; תולדותיו, צפיותיו, תקוותיו וחייו – הם יומרה נוראה ומגוחכת בעיני השכל, המחשב רק על פי הסיבתיות. אך יש מובן להיסטוריה היהודית, והיא זכאית לכובד ראש עילאי, אם דנים בה על יסוד הסיבתיות העליונה של עילת העילות כולן; אם מאמינים ברצונו החפשי הכל-יכול של האל החפשי הפועל בחירות ומתערב בכח בהליכות עולמו. היה צורך, שאבותינו ידעו זאת מראש, ובניהם אחריהם יזכרו זאת לעד. משום כך המתין הקב"ה לגיל "המגוחך" של אבות האומה; משום כך הוא החל להגשים את הבטחותיו רק משכלתה כל תקווה אנושית. שכן, הוא ביקש לברוא לו עם, שיהיה אצבע אלהים בקרב האנושות; מראשית ימיו ועד אחרית ימיו הוא יעמוד בניגוד לכל הכוחות הפועלים בהיסטוריה; ועד היום הזה הוא מגוחך לחלוטין בעיני הסכלות הכופרת באל. הצחוק המהדהד באזני היהודי בלכתו בדרכו בהיסטוריה – הוא עדות על דרכו האלהית; אין הוא פוגע בו, שכן הוא מוכן מראש לצחוק הזה.

הרש"ר הירש מבהיר שראשית עם ישראל היא כפרפיגורציה של גורלו בתולדותיו בין אומות העולם: קיום מתמיד של עם קטן השורד כנגד כל הסיכויים, מפני שהקב"ה לא מפסיק לשמור עליו ולהתערב במה שעובר עליו. אולם, הרב הירש אינו מזכיר באופן מפורש את עיקר הפליאה: ייעוד עם ישראל הוא לקרב את האנושות לאלוהיו, וזו משימה לכאורה מגוחכת וחסרת סיכויים, ובכל זאת, בעזרת ה', יש לעם ישראל בטחון שהיא תקוים, למרות סבירותה הקלושה על פי כל אמת מידה אנושית ורציונאלית.

 

 

 

 

 

[1] אברבנאל בראשית פרק יח

[2] עקדת יצחק יח א.

[3] כך כותב הנרי ברגסון: "לצחוק יש משמעות והשפעה חברתיות, הקומי מבטא בעיקר אי-התאמה מסוימת של האדם לחברה" (Henri Bergson, Le Rire, Chapitre 3, 1)