יש חובה לקרוא את ההלל – המכונה "הלל המצרי" – בכל עת של שמחה. לכן, קוראים את הלל בימים טובים – פסח, שבועות וסוכות – וכך במועדים למחצה – בראש חודש. בנוסף, יש הוראה לקרוא את ההלל בימים שהתרחש נס לעם ישראל – בחנוכה. והגמרא תמהה: מדוע לא הונהג לקרוא את ההלל בפורים? לשאלה זו ניתנו שלוש תשובות, כדלהלן:

אי הכי הלל נמי נימא! לפי שאין אומרים הלל על נס שבחוצה לארץ. יציאת מצרים דנס שבחוצה לארץ, היכי אמרינן שירה? כדתניא: עד שלא נכנסו ישראל לארץ הוכשרו כל ארצות לומר שירה. משנכנסו ישראל לארץ לא הוכשרו כל הארצות לומר שירה. רב נחמן אמר: קרייתא זו הלילא, רבא אמר: בשלמא התם, הללו עבדי ה' ולא עבדי פרעה, אלא הכא, הללו עבדי ה' ולא עבדי אחשורוש? אכתי עבדי אחשורוש אנן.[1]

אין כל הכרח לראות בדעות הללו מחלוקת, אלא ביטוי להסברים משלימים במה שונה חג הפורים מחג החנוכה, כאשר שני חגים אלה הותקנו על ידי חז"ל בעקבות ישועת ישראל שהתרחשה אחרי העלמות הנבואה בישראל. בכוונתי להשתדל להבין את משמעותם של שלושת הסברים שניתנו על ידי חז"ל, אחד לאחד.

 

טעם הראשון: אין אומרים הלל על נס שבחוצה לארץ

כך המהרש"א מפרש את העניין:

לפי שכשנכנסו לארץ ישראל נתקדשה, והקב"ה נקרא אלהי ארץ אשר ה' אלהיך דורש אותה תמיד… והנס שם על ידו ולא על פי שליח, וראוי לומר עליו הלל, מה שאין כן נס שבחוץ לארץ שנעשה על פי שליח או על ידי מלאך.[2]

לפי הבנת המהרש"א, נס פורים נחשב כנס "סוג ב'" באשר הוא התחולל על ידי שליח ה' – מלאך – ולא על ידי הקב"ה בכבודו ובעצמו. אבל אפשר גם להבין את הטיעון הזה בצורה שונה, כדלהלן.

מאז כניסתם של בני ישראל בארץ ישראל, מקומם "הטבעי" הוא שם. אם כן, כל הרפתקה המתרחשת בחוץ לארץ כנראה נובעת ממצבו הלא רגיל של עם ישראל בגלות. שם המן דרש שישתחוו לפניו, שם מרדכי סירב וכתוצאה מכך המן החליט להשמיד את כל היהודים שהתגוררו באימפריה הפרסית. הדברים בסופו של דבר הסתדרו באופן ניסי, אבל נס כזה הוא בגדר טובה שעושים למי שהכניס את עצמו במצב בעייתי, ולכן הוא נטול ההילה של הניסים האמתיים, וזו הסיבה שלא אומרים הלל.

לעומתו, הסיפור של חנוכה שונה לגמרי: אז היהודים התגוררו בארץ ישראל והשליט הסורי אסר עליהם לקיים את תורתם. בנסיבות כאלה הקב"ה כביכול היה חייב להתערב ולגאול אותם כך שתורת ישראל תתממש בארץ ישראל כפי שהדבר מתחייב.

 

טעם שני: קריאת המגילה משמשת כתחלופה להלל

מטרת ההלל הוא להודות ולשבח את ה' על נס שהוא העניק לעם ישראל. אם כן, יש מקום לטעון שעצם הסיפור של הנס שהתחולל מגשים מטרה זו על הצד הטוב ביותר. אלא שניתן להבין את הטיעון הזה בשתי צורות שונות:

• בכל מקרה יש חובה לקרוא את מגילת אסתר בערב ובבוקר. לאור עובדה זו, אין טעם להוסיף על כך את קריאת ההלל, באשר ייעודה כבר הושג על ידי קריאת המגילה. מהבנה זו יוצא חידוש הלכתי: אם מכל סיבה שהיא אין אפשרות לקיים את קריאת המגילה, יש חובה לקרוא את ההלל[3].
• קריאת ההלל איננה תואמת את הנס של פורים, ולכן חז"ל הציעו כתחליף לכך את קריאת המגילה. לפי זה, גם אם היא לא התאפשרה, אין לומר הלל.

נראה לי שצריך להבין את העניין לפי ההסבר השני הנ"ל, וממילא יש לברר מאיזו סיבה עדיף לקרוא את המגילה מאשר לומר את ההלל. נראה שהדבר נובע מטיבו המיוחד של הנס של פורים, כפי שזה יובהר בהמשך.

כך שואל רבי צבי אלימלך שפירא מדינוב, מחבר "בני יששכר":

הנה היא גופא קשיא לן: למה תיקנו קריאת המגילה ולא הלל, וגם האיך אפשר לומר קריאתה זו הלילא, והנה הלל הוא שבח והודאה ליוצר כל ובמגילה לא נזכר שום שבח?

הרי קריאת המגילה אינה משמשת תחלופה בדיעבד של ההלל, אלא חז"ל תקנו לכתחילה לקרוא את המגילה במקום ההלל, וחוץ מזה, לא מוצאים בטקסט המגילה ביטוי להודאה ולשבח המאפיינים את ההלל, כך שכנראה היה הכרח להסתפק בקריאת המגילה למרות חסרונותיה. הרב צבי אלימלך מסביר את הסיבה לכך, כדלהלן:

הנראה לי הוא דהנה הנס הזה לא היה שום שידוד המערכה, רק שהוכר לבאי עולם יכולתו והשגחתו בטבעיים, ושאין הטבע מתנהג רק ביכולתו והשגחתו, והוא נס נסתר, על כן לא נזכר השם המיוחד במגילה רק ברמזים בראשי תיבות וסיומי תיבות כידוע, להורות כי בתוך הטבע מלובש השגחתו והוא מנהיגם כרצונו, והנה כיון שלא היה שידוד לא נתבטלו הטבעיים משירתם, על כן אין צריכין ישראל לומר שירה בעבורם, רק קריאתה זו הלילא, היינו בקריאה נזכר ענין ההילול, דהיינו שמובן מתוך הקריאה יכולתו והשגחתו בטבעיים, ונרמז בתוכה השם המיוחד להורות הוי"ה הוא האלקים אבל אין מן הצורך לשירה.[4]

מה שמאפיין את הנס של פורים הוא שלכאורה הכל התנהל שם בדרך הטבע. אמנם צמים, וקובעים חג אחרי התשועה, אבל שם ה' לא מוזכר במגילת אסתר אפילו פעם אחת, וגם שרשרת המאורעות מתנהלת באופן טבעי עד הניצחון. יחד עם זה, היהדות המסורתית רואה במאורעות האלה יד ה', הן באיום ההשמדה והן בהצלה ממנו, אבל הכל בצורה נסתרת. כך חז"ל מסכמים  את העניין כולו: "אסתר מן התורה מנין? "וְאָנֹכִי הַסְתֵּר אַסְתִּיר" (דברים לא יח)".[5]

לכן קריאת הלל לא מתאימה, באשר הטקסט של הלל משבח את ה' על הניסים הגלויים שזכה בהם עם ישראל. כך כתוב בו: "הַיָּם רָאָה וַיָּנֹס הַיַּרְדֵּן יִסֹּב לְאָחוֹר", "יְמִין ה' רוֹמֵמָה יְמִין ה' עֹשָׂה חָיִל". לעומת זאת, קריאת המגילה מבטאת באופן מדויק את המצב הזה של הסתרת פנים מאת ה', שאינה שוללת התערבות דיסקרטית של הקב"ה בענייני עם ישראל.

לפי הרב קוק[6], כל מאורעות ההיסטוריה – הוא מכנה אותה הסתר י-ה – מהווים ספר תורה שני שהקב"ה כתב וממשיך לכתוב בנוסף לספר תורה הראשון שמסר לעם ישראל במתן תורה. כל הדברים שקורים בעולם הם בעלי משמעות. היהודי אינו יכול להסתפק בתורה של כשרות ושמירת שבת, על אף חשיבותם הרבה של המצוות המעשיות, אלא מוטל עליו לעמוד על משמעותו של כל מה שקורה בעולם וכן באופן אקטיבי לקחת חלק ולקדם את המאורעות ההיסטוריים.

 

טעם שלישי: אנו עדיין עבדי אחשוורוש

להבנת טיעון זה, יש קודם כל לשאול שאלה פשוטה: בזמן רבא, שביטא את הטיעון הזה, וקל וחומר בזמננו, היהודים כבר לא היו משועבדים למלכי פרס. אם כן, למה רבא התכוון?

רבא כנראה רוצה להבהיר שכל עוד היהודים נמצאים תחת שלטונו של מלך אכזר, בעייתם לא נפתרה. לפי תיאור המאורעות שבמגילת אסתר, מתברר שגורל היהודים היה תלוי בהחלטה שרירותית שהתקבלה כלאחר יד על ידי מלך כל יכול. אמנם הפעם הם ניצלו, ואויביהם הושמדו, אבל אין כל סיבה שבזמן כלשהו שוב לא תיפול עליהם צרה חדשה, כפי שזה קרה אין ספור פעמים במשך תולדות היהודים עד עצם היום הזה.

התבוננות בדמותו של אחשורוש מגלה לנו מלך עריץ, לא יציב, שהפכפכנותו אומנותו. הוא הורג את ושתי על פי הצעת ממוכן (שלפי מסורת חז"ל הוא המן[7]), אך כמה חודשים מאוחר יותר תולה את המן עצמו בהתערבותה של אסתר. איש לא היה יכול לסמוך בביטחון על כך שלמחרת לא יוריד את מרדכי ממעמדו וימנה תחתיו המן חדש. לא הייתה שום תחושה של ביטחון. הנס לא היה שלם. הייתה שם הצלה, אך לא גאולה.[8]

[1] בבלי מגילה יד ע"א.

[2] מהרש"א, חידושי אגדות, , ערכין י ע"ב, ד"ה שם אין אומרים שירה על נס שבחוץ לארץ.

[3] ראו מאירי על מגילה יד ע"א.

[4] אגרא דפרקא אות רז.

[5] בבלי חולין קלט ע"ב.

[6] עין אי"ה, טרם מצאתי. אודה לכל מי שיצליח לאתר את מקומו המדויק של המאמר הזה.

[7] בבלי מגילה יב ע"ב.

[8] על פי אביעד הכהן, "אכתי עבדי אחשורוש אנן?", באתר כיפה.