מבוא

מובא בגמרא:

אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן: שלשה שאלו שלא כהוגן, לשניים השיבוהו כהוגן, לאחד השיבוהו שלא כהוגן. ואלו הן: אליעזר עבד אברהם, ושאול בן קיש, ויפתח הגלעדי. אליעזר עבד אברהם, דכתיב "וְהָיָה הַנַּעֲרָ אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיהָ הַטִּי נָא כַדֵּךְ וְאֶשְׁתֶּה וְאָמְרָה שְׁתֵה וְגַם גְּמַלֶּיךָ אַשְׁקֶה אֹתָהּ הֹכַחְתָּ לְעַבְדְּךָ לְיִצְחָק וּבָהּ אֵדַע כִּי עָשִׂיתָ חֶסֶד עִם אֲדֹנִי" (בראשית כד יד), יכול אפילו חיגרת אפילו סומא? השיבו כהוגן, ונזדמנה לו רבקה. שאול בן קיש, דכתיב "הָאִישׁ אֲשֶׁר יַכֶּנּוּ יַעְשְׁרֶנּוּ הַמֶּלֶךְ עֹשֶׁר גָּדוֹל וְאֶת בִּתּוֹ יִתֶּן לוֹ וְאֵת בֵּית אָבִיו יַעֲשֶׂה חָפְשִׁי בְּיִשְׂרָאֵל" (שמואל א יז כה), יכול אפילו עבד, אפילו ממזר? השיבו כהוגן, ונזדמן לו דוד. יפתח הגלעדי,  דכתיב "וְהָיָה הַיּוֹצֵא אֲשֶׁר יֵצֵא מִדַּלְתֵי בֵיתִי לִקְרָאתִי בְּשׁוּבִי בְשָׁלוֹם מִבְּנֵי עַמּוֹן וְהָיָה לַה' וְהַעֲלִיתִהוּ עוֹלָה" (שופטים יא לא), יכול אפילו דבר טמא? השיבו שלא כהוגן, נזדמנה לו בתו.[1]

הגמרא מונה כאן את המקרים המסופרים במקרא בהם נלקח סיכון מיותר בהתחייבות אדם כלפי הקב"ה או כלפי אדם אחר, והיא מציינת שבמקרה של אליעזר ושאול, לא יצאה מזה תקלה, מה שאין כן במקרה של יפתח, שנאלץ בסופו של דבר להקריב את בתו. משמעות הביטוי "שאלו שלא כהוגן" היא אפוא שאנשים אלה בקשו מאת הקב"ה בקשה כלשהי, ועשו זאת שלא כהוגן, כלומר, לא ביטאו את בקשתם באופן הראוי, ולא פירטו את בקשתם בצורה כזו שלא תצא מכך תקלה.

לאמיתו של דבר המקרים הנ"ל לא דומים ממש: אליעזר אימץ מנגנון החלטה בעניין בחירת אישה לאדונו יצחק, ועשה זאת כלפי הקב"ה. לעומתו, שאול התחייב לתת את בתו למי שימלא תנאי מסוים, אבל לא שיתף את הקב"ה בעניין. ויפתח לא התנה כל תנאי, אלא רק התחייב כלפי ה' על מעשה שלא ידע מראש את פרטיו. אולם, המשותף ביניהם הוא ששלושת המעשים האלה דומים בזה שבכולם אדם אחד הכניס את עצמו – ואנשים נוספים – במצב שלא היה ברור מראש אם הוא יהיה טוב או לא. בשני המקרים הראשונים הקב"ה שיתף פעולה ודאג לכך שהתוצאה תהיה מבורכת, ובמקרה השלישי התוצאה הייתה בגדר אסון.

 

מעשה אליעזר

פרשנים רבים ציינו כי הדרך בה נקט אליעזר למצוא אישה ליצחק היה בגדר "מבחן אופי"[2], אולם אין זו דעת חז"ל המכנים אותה "ניחוש" האסור בתורה כפי שנאמר: "לֹא תְנַחֲשׁוּ" (ויקרא יט כו), זאת אומרת מעשה מאגי, כפי שאמרו: "אמר רב: כל נחש שאינו כאליעזר עבד אברהם… אינו נחש"[3]. לדעת חז"ל, אמצעי זה לא היה לגיטימי, מפני שהיה חשש שהבחורה שתציע עזרה לאליעזר תהיה "חיגרת או סומא". על כך תוספות שואלים[4]: "תימה, אמאי לא נקט הכא גבי אליעזר עבד אברהם כמו דקאמר גבי שאול בסמוך יכול אפילו ממזרת או שפחה?". לשאלה זו יש לתוספות שני תירוצים, כדלהלן:

• "משום דגבי אליעזר לא שייך עדיין ממזרת דהא לא נתנה תורה". טרם נמסר לעם ישראל האיסור לשאת ממזרת או שפחה, ולכן לא שייך להעלות את החשש הזה.
• "גבי אישה לא דייק עלמא אלא ליופי". הבעיה היחידה שהתעוררה לגבי בחירת אישה ליצחק הייתה שהיא תהיה יפה, ובזה אליעזר אמנם הסתכן.

נחקור את שני התירוצים הנ"ל. המהרש"א מקשה על התירוץ הראשון: "ומיהו למאי דאמרינן ביומא דאבותינו קיימו כל התורה, הוה מצי פריך נמי ממזרת ושפחה". קל ליישב שאלה זו: יש להניח שתוספות מסרבים לקבל אגדה זו פשוטה כמשמעה, הרי יעקב אבינו נשא שתי אחיות, דבר האסור מן התורה.

המהרש"א שואל שאלה נוספת: "אך קשה אמאי לא קאמר ששאל שלא כהוגן, דשמא לא תהיה ממשפחת אברהם". את שאלה זו הוא מיישב כך: "על זה התחנן בתפלה, שנאמר "ובה אדע" – לשון תחינה הודע לי בה – "כי עשית חסד אם תהיה ממשפחתו". זאת אומרת שאליעזר דאג לשתף את הקב"ה בניסיונו ובטח בו שהוא ישלח לו בחורה ממשפחת אברהם. לפי הבנה זו, מתורצת גם שאלתו הראשונה: "לפי זה יש לתרץ גם כן קושית התוספות כיון שהתחנן שתהיה ממשפחת אברהם, לא תהיה גם כן ממזרת או שפחה, דמשפחת אברהם בחזקת מיוחסים הוו". רק שאליעזר "שכח" לבקש מהקב"ה שאותה בחורה לא תהיה בעלת מום פיזי כלשהו.

המהרש"א מיישב את קושייתו "שמא לא תהיה ממשפחת אברהם" גם באופן אחר: לדעתו למעשה אליעזר לא הסתכן, היות והוא יפנה אל בחורה מסוימת, ויברר קודם כל אם אמנם היא ממשפחת אברהם, ובלשונו:

עוד יש לומר שלא נתן הצמידים על ידיה עד שהגידה לו בת מי היא, שלא סמך עצמו על הניחוש, שאמר לה "השקיני מעט מים מכדך וגו'", ואף על גב דכתיב "ויקח האיש נזם וגו'", ובתר הכי כתיב "ויאמר בת מי את וגו'", אין מוקדם ומאוחר בתורה. וכן מוכח מתוך סיפורו של אליעזר דכתיב "ואשאל וגו' בת מי את", ואחר כך "ואשים הנזם על אפה", דודאי לא סמך אליעזר על ניחושו… ואם כן אחר ששאל "בת מי את" לידע אם ממשפחת אברהם היא, ידע נמי דלאו ממזרת היא, אבל על ניחושו לא סמך כלל.

הרי קיימת סתירה בין שני סיפורי המעשה: בתיאור הראשון אליעזר נותן את התכשיטים לרבקה לפני שהוא ידע שהיא ממשפחת אברהם, ואילו בסיפור השני – כאשר אליעזר מתאר אותו למשפחת רבקה – הוא דאג לוודא שרבקה הייתה ממשפחת אברהם לפני שהוא נתן לה את התכשיטים. המהרש"א גורס, על פי הכלל "אין מוקדם ומאוחר בתורה", שמה שכתוב בסיפור השני הוא הנכון.

 

אולם, ניתן ליישב את שאלה זו של המהרש"א באופן אחר, בדרך הנוגדת את פירושו של רש"י. הרי לפי פשוטו של מקרא אברהם לא דרש כלל שאשתו של יצחק תהיה ממשפחתו! הוא רק אמר: "לֹא תִקַּח אִשָּׁה לִבְנִי מִבְּנוֹת הַכְּנַעֲנִי אֲשֶׁר אָנֹכִי יוֹשֵׁב בְּקִרְבּוֹ. כִּי אֶל אַרְצִי וְאֶל מוֹלַדְתִּי תֵּלֵךְ וְלָקַחְתָּ אִשָּׁה לִבְנִי לְיִצְחָק" (בראשית כד ג-ד). שד"ל שם לב לכך, והוא כותב:

כן משמע ממה שאמר אחר זה ולקחת אשה לבני משם, רצונו לומר מן הארץ או מן העיר ההיא; ועוד סיוע לזה מהנחש שעשה אליעזר, שהרי אם היה מושבע ועומד שלא לקחת אלא ממשפחת אברהם, היה לו לשאול מיד איה בית נחור ולא להמתין שתזדמן לו אשה מן השואבות, אשר בלא ספק רבות היו, ואשר ממשפחת נחור היו בטלות במיעוטן בין כל בנות העיר.[5]

 

ממשיך המהרש"א לשאול, מדוע היה חשש שרבקה תהיה "חיגרת או סומא"? הרי כאמור הוא פנה לבחורה שהייתה נראית לו:

 ואין להקשות דאם כן בחגרת וסומא נמי אחר שיראה אותה חגרת וסומא לא יתן לה הצמידים!? כבר כתבו התוספות בזה דבחגרת אפשר שיהיה לה רגל של עץ, וסומא נמי דאפשר שיהיה לה עינים יפים ולא תראה כלל, ולא יבין אליעזר.

החשש היה אפוא שאליעזר לא ישים לב לכך שהבחורה הזריזה הזאת הייתה למעשה עיוורת או קטועת רגל! קשה לקבל טיעון כזה. אבל ניתן לומר שיש להבין את דברי חז"ל לא ממש כמשמעם. הסיכון לא היה שתהיה "חיגרת או סומא" – בזה הוא היה בהחלט מבחין – אלא שיהיה לה מום פיזי או אף נפשי כלשהו שלא היה ניתן לעמוד עליו במבט ראשון, ולכן הוא הסתכן.

התירוץ השני של תוספות: "גבי אישה לא דייק עלמא אלא ליופי" תמוה ביותר: איך ניתן לטעון שלא דורשים ממי שאמורה להוליד את עם ישראל רק להיות יפה[6], ואין כל חשיבות למעמדה ולייחוסה? וגם לא משתמע כך מהסיפור: אליעזר היה מסוגל להבחין ביופי החיצוני של השואבות, והוא פנה רק לבחורה כזאת, אלא שסמך על ניחושו כדי להבטיח שאופייה יתאים למשפחת אברהם.

 

ולסיכום: אליעזר, אחרי שהביע את מבחנו, פנה מן הסתם לבחורה נאה, ילידת המקום בהתאם להוראות של שאברהם. הרי אם הוא היה פועל "לפי הספר" היה קיים חשש שהבחורה שהוא יבחר בה לא תהיה ראויה להיכנס במשפחת האבות. הרי מקובל עד עצם היום הזה לבחון התאמה זו על ידי כך שהבחור פוגש את הבחורה ומברר אתה מה הן מטרותיהם המשותפות בחיים. תנאי הסף של אברהם אמנם כובדו, אבל העיקר היה עדיין חסר. לכן הוא השתמש באמצעי מאגי כדי להשיגו, ואף נקט בניחוש כמעט רציונאלי, באשר – כפי שמציינים פרשנים רבים – ניחוש זה היה בגדר מבחן אופי. רק שהסתכן בזה שהבחורה שתמלא אחרי התנאי שהוא הציב תהיה בעלת מום פיזי או נפשי כלשהו.

לכן, הדברים התנהלו כפי שהם מתוארים במקרא, זאת אומרת שהוא נתן לו את התכשיטים לפני שהוא ידע שרבקה היא ממשפחת אברהם, הרי לא הייתה דרישה כזאת מצד אברהם. רק כשהוא סיפר למשפחתו של רבקה הוא שינה את הסדר, ונתן להם להבין שהיה תנאי כזה, כדי שיעלו סיכוייו לקבל את הסכמתם.

 

מעשה שאול

מסופר בספר שמואל על ההבטחה שהבטיח שאול למי שינצח את גולית, הענק הפלישתי: "וַיֹּאמֶר אִישׁ יִשְׂרָאֵל הַרְּאִיתֶם הָאִישׁ הָעֹלֶה הַזֶּה כִּי לְחָרֵף אֶת יִשְׂרָאֵל עֹלֶה וְהָיָה הָאִישׁ אֲשֶׁר יַכֶּנּוּ יַעְשְׁרֶנּוּ הַמֶּלֶךְ עֹשֶׁר גָּדוֹל וְאֶת בִּתּוֹ יִתֶּן לוֹ וְאֵת בֵּית אָבִיו יַעֲשֶׂה חָפְשִׁי בְּיִשְׂרָאֵל" (שמואל א יז כה). כאמור, הגמרא מתפלאת על הבטחה זו: "יכול אפילו עבד, אפילו ממזר?". אלא שהתמזל מזלו של שאול, כאשר בסופו של דבר "השיבו כהוגן, ונזדמן לו דוד". המהרש"א מתפלא על מה שכתבה הגמרא בעניין שאול:

יש לדקדק הכא מאי שאל שלא כהוגן? דהא אם יראה שממזר או עבד יהיה, לא יתן לו בתו. ואין לומר דמיד שיהרוג את גלית תתקדש לו ויעבור אלאו דלא יבא ממזר וגו' דהא בעבד ליכא למימר הכי דאין קידושין תופסין.

אלא שהביקורת על שאול הייתה שלא התנה כל תנאי המגביל את הבטחתו:

מכל מקום כיון שסתם שאול דבריו "והיה האיש אשר יכנו וגו'" ולא פירש "והאיש הכשר אשר יכנו וגו'" מקרי שפיר שאל שלא כהוגן, כיון דאם יהיה ממזר או עבד לא נתקיימו דבריו והאיש אשר יכנו וגו'.

זאת אומרת ששאול הסתכן בכך שאולי לא יוכל לקיים את הבטחתו במקרה שמי שינצח את גולית יהיה פסול חיתון. אגב, יש שדווקא מלמדים זכות על שאול המלך, שהיה מוכן למסור את בתו למי שיזכה לנצח את גולית, בלי התחשבות במעמדו החברתי:

מקורות שאול ידענו כי הוא היה מלך אהוב (ליבראלל)… מבלי הבדיל בין מצב למצב, הוא היה המלך הנאור אשר גזר אומר מי ומי האיש, מאיזה מצב ומעמד בעם, אם יגבר חילים לנצח את ראש מריבו גלית הפלישתי, יעשרנו המלך עושר גדול ועוד יתחתן המלך לתת לו את בתו לאישה.[7]

 

יחד עם זה, לפחות לפי חז"ל, היה כן דיון אם המנצח את גולית יוכל לשאת את בתו של שאול, כך ששאול חשב שלא לכבד את הבטחתו במקרה שדוד לא יהיה ראוי לה:

אמר רבי יוחנן, דאמר קרא: "וְכִרְאוֹת שָׁאוּל אֶת דָּוִד יֹצֵא לִקְרַאת הַפְּלִשְׁתִּי אָמַר אֶל אַבְנֵר שַׂר הַצָּבָא בֶּן מִי זֶה הַנַּעַר אַבְנֵרִ" (שמואל א יז נה)… אמר ליה דואג האדומי: עד שאתה משאיל עליו אם הגון הוא למלכות אם לאו, שאל עליו אם ראוי לבא בקהל אם לאו. מאי טעמא? דקאתי מרות המואביה.

הרי דוד היה צאצא של רות המואביה, והתורה אוסרת לשאת מואבים: "לֹא יָבֹא עַמּוֹנִי וּמוֹאָבִי בִּקְהַל ה' גַּם דּוֹר עֲשִׂירִי לֹא יָבֹא לָהֶם בִּקְהַל ה' עַד עוֹלָם" (דברים כג ד). בשלב זה מתפתח ויכוח הלכתי בין אבנר לדואג, כדלהלן:

אמר ליה אבנר, תנינא: "עַמּוֹנִי" – ולא עמונית, "מוֹאָבִי"  – ולא מואבית. אלא מעתה, ממזר – ולא ממזרת! ממזר כתיב, מום זר. מצרי – ולא מצרית! שאני הכא, דמפרש טעמא דקרא: "עַל דְּבַר אֲשֶׁר לֹא קִדְּמוּ אֶתְכֶם בַּלֶּחֶם וּבַמַּיִם", דרכו של איש לקדם, ולא דרכה של אישה לקדם. היה להם לקדם אנשים לקראת אנשים, ונשים לקראת נשים! אישתיק. מיד: "וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ שְׁאַל אַתָּה בֶּן מִי זֶה הָעָלֶם" (שמואל א יז נו), התם קרי ליה נער, הכא קרי ליה עלם! הכי קא אמר ליה: הלכה נתעלמה ממך, צא ושאל בבית המדרש. שאל, אמרו ליה: עמוני – ולא עמונית, מואבי – ולא מואבית.[8]

כך שבסופו של דבר נקבע שאין איסור חיתון במואבית, על סמך המסורת.

 

מעשה יפתח

יפתח, לפני יציאתו לקרב עם בני עמון, נודר נדר שתוצאתו התבררה כטראגית ביותר:

וַיִּדַּר יִפְתָּח נֶדֶר לה' וַיֹּאמַר אִם נָתוֹן תִּתֵּן אֶת בְּנֵי עַמּוֹן בְּיָדִי. וְהָיָה הַיּוֹצֵא אֲשֶׁר יֵצֵא מִדַּלְתֵי בֵיתִי לִקְרָאתִי בְּשׁוּבִי בְשָׁלוֹם מִבְּנֵי עַמּוֹן וְהָיָה לַה' וְהַעֲלִיתִהוּ עוֹלָה… וַיָּבֹא יִפְתָּח הַמִּצְפָּה אֶל בֵּיתוֹ וְהִנֵּה בִתּוֹ יֹצֵאת לִקְרָאתוֹ בְּתֻפִּים וּבִמְחֹלוֹת וְרַק הִיא יְחִידָה אֵין לוֹ מִמֶּנּוּ בֵּן אוֹ בַת. וַיְהִי כִרְאוֹתוֹ אוֹתָהּ וַיִקְרַע אֶת בְּגָדָיו וַיֹּאמֶר אֲהָהּ בִּתִּי הַכְרֵעַ הִכְרַעְתִּנִי וְאַתְּ הָיִית בְּעֹכְרָי וְאָנֹכִי פָּצִיתִי פִי אֶל ה' וְלֹא אוּכַל לָשׁוּב. וַתֹּאמֶר אֵלָיו אָבִי פָּצִיתָה אֶת פִּיךָ אֶל ה' עֲשֵׂה לִי כַּאֲשֶׁר יָצָא מִפִּיךָ אַחֲרֵי אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ ה' נְקָמוֹת מֵאֹיְבֶיךָ מִבְּנֵי עַמּוֹן. וַתֹּאמֶר אֶל אָבִיהָ יֵעָשֶׂה לִּי הַדָּבָר הַזֶּה הַרְפֵּה מִמֶּנִּי שְׁנַיִם חֳדָשִׁים וְאֵלְכָה וְיָרַדְתִּי עַל הֶהָרִים וְאֶבְכֶּה עַל בְּתוּלַי אָנֹכִי  וְרֵעוֹתָי. וַיֹּאמֶר לֵכִי וַיִּשְׁלַח אוֹתָהּ שְׁנֵי חֳדָשִׁים וַתֵּלֶךְ הִיא וְרֵעוֹתֶיהָ וַתֵּבְךְּ עַל בְּתוּלֶיהָ עַל הֶהָרִים. וַיְהִי מִקֵּץ שְׁנַיִם חֳדָשִׁים וַתָּשָׁב אֶל אָבִיהָ וַיַּעַשׂ לָהּ אֶת נִדְרוֹ אֲשֶׁר נָדָר וְהִיא לֹא יָדְעָה אִישׁ וַתְּהִי חֹק בְּיִשְׂרָאֵל. מִיָּמִים יָמִימָה תֵּלַכְנָה בְּנוֹת יִשְׂרָאֵל לְתַנּוֹת לְבַת יִפְתָּח הַגִּלְעָדִי אַרְבַּעַת יָמִים בַּשָּׁנָה (שופטים יא ל-מ).

לפני שניגש לגוף הנושא, עלינו לברר מדוע הגמרא כתבה בעניין נדרו של יפתח "יכול אפילו דבר טמא"? הרי כאן האסון חמור הרבה יותר, היה חשש – שהתממש – שבתו תצא לקראתו, או כל אדם אחר! כך שואל המהרש"א, והוא מתרץ: "אדם נמי בכלל דבר טמא לקרבן הוא", זאת אומרת שהמונח "דבר טמא" כולל כל מה שלא ראוי להקרבת קרבן, ושבכל זאת התחייב להקריב.

אבל אפשר לתרץ שאלה זו בצורה אחרת, ועל ידי זה ליישב שאלה חמורה נוספת: מה יפתח חשב באמת כאשר הוא אמר "והיה היוצא אשר יצא מדלתי ביתי"? יש לנו נטייה להבין את דברי יפתח על פי צורת החיים שלנו, ולפי זה מי שיוצא מהבית יהיה בהכרח אחד מבני המשפחה! אולם מתברר שחז"ל הבינו שאין כך פני הדברים: חייבים לשער ש-"הבית" כלל עדרים שונים, שהיו בתנועה מתמדת, בניגוד לנשות הבית שנשארו בפנים. כך משתמע גם מדברי המדרש: "באותה שעה כעס עליו הקב"ה, אמר הקב"ה: אילו יצא מביתו כלב או חזיר או גמל יקריב לפני!?"[9]. לכאורה, לא היה חשש שיצא אדם לקראתו, רק שהקב"ה זימן לו בתו כדי ללמדו לקח, אלא – כפי שנראה להלן – שלא היה כל ספק שהוא לא יתחייב להעלותה לקרבן.

הרי מתעוררת כאן שאלה הלכתית. נפסק במשנה: "אם אמר על בהמה טמאה… הרי אלו עולה, לא אמר כלום"[10]. ואל אחת כמה וכמה אם מדובר בבן אדם! אלא שברור לפי עדות המקרא שיפתח לא היה תלמיד חכם, בלשון המעטה:

וְיִפְתָּח הַגִּלְעָדִי הָיָה גִּבּוֹר חַיִל וְהוּא בֶּן אִשָּׁה זוֹנָה וַיּוֹלֶד גִּלְעָד אֶת יִפְתָּח. וַתֵּלֶד אֵשֶׁת גִּלְעָד לוֹ בָּנִים וַיִּגְדְּלוּ בְנֵי הָאִשָּׁה וַיְגָרְשׁוּ אֶת יִפְתָּח וַיֹּאמְרוּ לוֹ לֹא תִנְחַל בְּבֵית  אָבִינוּ כִּי בֶּן אִשָּׁה אַחֶרֶת אָתָּה. וַיִּבְרַח יִפְתָּח מִפְּנֵי אֶחָיו וַיֵּשֶׁב בְּאֶרֶץ טוֹב וַיִּתְלַקְּטוּ אֶל יִפְתָּח אֲנָשִׁים רֵיקִים וַיֵּצְאוּ עִמּוֹ (שופטים יא א-ג).

אולם, לפי המדרש, פינחס הכהן היה עדיין חי בימים האלה, והוא היה יכול להתיר את נדרו בקלות[11], אלא שהדבר לא יצא לפועל בגלל משחקי כבוד:

ולא היה שם פנחס שיתיר לו את נדרו!? אלא פנחס אמר: הוא צריך לי ואני אלך אצלו! ויפתח אמר: אני ראש קציני ישראל ואני הולך לי אצל פנחס! בין דין לדין אבדה הנערה ההיא.

ולפי אותו מדרש, שניהם – יפתח ופינחס – נענשו על כך:

שניהם נענשו בדמיה של נערה, יפתח מת בנשילת אברים. בכל מקום שהיה הולך בו היה אבר נישול הימנו והיו קוברין אותו שם, ההוא דכתיב "וימת יפתח ויקבר בערי גלעד" (שופטים יב ז), בעיר גלעד לא נאמר אלא בערי גלעד. פנחס נטלה ממנו רוח הקדש, ההוא דכתיב: "פנחס בן אלעזר נגיד היה עליהם" (דברי הימים א ט), הוא נגיד עליהם אין כתיב כאן, אלא נגיד היה, לפנים ה' עמו.[12]

רק בתו – בניגוד למשתמע מהמסופר במקרא – הבינה שאביו טועה, ולפי המדרש היא אמרה לו דברים של טעם:

[אמרה לו]: יעקב אבינו שנדר "וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך" (בראשית כח כב), ונתן לו הקב"ה שנים עשר שבטים, שמא הקריב אחד מהם!? ולא עוד הלא חנה, כשהיא נודרת ואומרת "ונתתיו לה' כל ימי חייו" (שמואל א א יא), שמא הקריבה את בנה להקב"ה!?, כל הדברים האלה אמרה לו, ולא שמע אליה.[13]

אבל עיקר התמיהה הוא במעשה עצמו. איך נעלה על הדעת שיפתח רצח את בתו, עם הסכמתה ובקונצנזוס של עם ישראל? וולטר ראה כאן הזדמנות פז לנגח את הדת היהודית, המקדמת לדעתו את קרבנות אדם:

נשמע בעליל מהטקסט של ספר השופטים כי יפתה התחייב להקריב את האדם הראשון[14] שיצא מביתו לברך אותו על ניצחונו על העמונים. בתו היחידה באה לקראתו. הוא קרע את בגדיו, והקריב אותה לאחר שהרשה לה ללכת לבכות על ההרים על צרתה למות בהיותה בתולה…
הנה כאן ההוכחה שבוצעו קרבנות דם האדם, זו נקודה היסטורית שאין עליה עוררים, אין לשפוט אומה אלא על פי רישומיה, ולפי מה שהיא מדווחת על עצמה.[15]

מה ניתן לענות לוולטר? אין ספק שבכל המקרא – חוץ מסיפורו של יפתח – אין כל הוראה להקריב אדם, ולהיפך ישנן הוראות רבות המגנות בצורה שלא משתמעת לשתי פנים את הנוהגים הפגאניים האלה. כך כתוב בתורה: "לֹא תַעֲשֶׂה כֵן לַה' אֱלֹהֶיךָ כִּי כָל תּוֹעֲבַת ה' אֲשֶׁר שָׂנֵא עָשׂוּ לֵאלֹהֵיהֶם כִּי גַם אֶת בְּנֵיהֶם וְאֶת בְּנֹתֵיהֶם יִשְׂרְפוּ בָאֵשׁ לֵאלֹהֵיהֶם" (דברים יב לא). ובנביא: "בַּמָּה אֲקַדֵּם ה' אִכַּף לֵאלֹהֵי מָרוֹם הַאֲקַדְּמֶנּוּ בְעוֹלוֹת בַּעֲגָלִים בְּנֵי שָׁנָה? הֲיִרְצֶה ה' בְּאַלְפֵי אֵילִים בְּרִבְבוֹת נַחֲלֵי שָׁמֶן? הַאֶתֵּן בְּכוֹרִי פִּשְׁעִי, פְּרִי בִטְנִי חַטַּאת נַפְשִׁי?" (מלאכי ו ו-ז). ובגמרא בסוגייתנו:

יפתח הגלעדי [שאל שלא כהוגן]… השיבו שלא כהוגן, נזדמנה לו בתו. וכתיב: "אשר לא צויתי, ולא דברתי, ולא עלתה על לבי" (ירמיהו יט ה). "אשר לא צויתי", זה בנו של מישע מלך מואב שנאמר "ויקח את בנו הבכור אשר ימלך תחתיו ויעלהו עולה" (מלכים ב ג כז) "ולא דברתי", זה יפתח "ולא עלתה על לבי", זה יצחק בן אברהם.

מכאן חומרת הקושי שבסיפורו של בת יפתח. יש מהפרשנים המשתדלים להבהיר כי כוונת יפתח לא הייתה לשחוט את בתה, אלא להחזיק אותה בבתולותיה. כך מבאר הרד"ק בשם אביו את הפסוק "וְהָיָה לַה' וְהַעֲלִיתִהוּ עוֹלָה": "והעליתיהו, הוי"ו במקום או, ופירש והיה לה' הקדש אם אינו ראוי לעולה או העליתיהו עולה אם ראוי לעולה". לטענתו פירוש זה הוא פשוטו של מקרא:

כן נראה מהפסוק כי לא המיתה, שאמר "ואבכה על נפשי" לאות כי לא המיתה, אך לא ידעה איש, כמו שאמר "והיא לא ידעה איש". ומה שאמר גם כן "ויעש לה את נדרו אשר נדר", ולא אמר ויעלה עולה, לאות כי פרושה הייתה, וזהו את נדרו אשר נדר, והיה לה'. כך נראה לפי פשטי הפסוקים.[16]

וכך גם הרלב"ג:

יהיה מיוחד לעבודת ה' לבד. ואם יהיה זכר לא יצטרך שיהיה פרוש מן האישה כי כבר יהיה מיוחד לעבודת ה' בזולת זה האופן, ואמנם אם הייתה אישה יחויב שתהיה פרושה מאיש, שאם היה לה בעל לא תהיה מיוחדת לעבודת ה' אבל תעבוד על זה בעלה כמשפט הנשים הנשואות.

אבל הרמב"ן אינו מקבל את פירוש זה. הוא סובר שיפתח בטעות הבין שעליו לשחוט את בתו:

זה היה טעותו של יפתח בבתו, כי חשב כאשר חרם נגיד ישראל חל וקיים להמית אנשים או העובר על חרמו חייב מיתה, כן אם נדר בעת מלחמה לעשות מאיש או אנשים זבח יחול הנדר, ולא ידע כי חרם המלך והסנהדרין חל על המורדים לכלותם או על העובר גזירתם ותקנתם, אבל לחול הנדר לעשות עולה מדבר שאין ראוי לה' חס וחלילה.

הרמב"ן רומז כאן להבנתו את הפסוק האניגמטי: "כָּל חֵרֶם אֲשֶׁר יָחֳרַם מִן הָאָדָם לֹא יִפָּדֶה מוֹת יוּמָת" (ויקרא כז כט), שהוא מבאר כך:

המחרים מן האדם שאינו שלו, כגון הנלחמים על אויביהם ונודרים נדר "אם נתון תתן את העם הזה בידי והחרמתי את עריהם" (במדבר כא ב), ימותו כל האדם הנמצא בהם. והטעם, שאין דעת הנודר כן לתתו לכהנים, רק שיהיה הכל אסור בהנאה, כי נתכוון להכרית האויבים ולכלותם.

בכל אופן, אין להבין את הדברים כמו שהבינו אותו הפשטנים:

ואל תהיה נפתה בהבלי רבי אברהם [אבן-עזרא] האומר[17] כי פירוש והעליתיהו עולה… לומר "אם יהיה היוצא מדלתי ביתי איש או אשה והיה לה' קודש", שיהיה פרוש מדרכי העולם לעמוד לשרת בשם ה' בתפלה והודות לאלהים, ואם יהיה דבר ראוי ליקרב אעלנו עולה, ועשה בית לבתו מחוץ לעיר והתבודדה שם וכלכלה כל ימיה ואיש לא ידעה והיתה בתו צרורה. ואלה דברי רוח, כי אם נדר שיהיה לה' איננו שיהיה פרוש, אבל יהיה כמו שמואל שאמרה אמו ונתתיו לה' (שמואל א א יא) והיה משרת בבית ה', לא פרוש. וכפי משפטי התורה אין ביד האדם שידור ביוצאי פתח ביתו שיהיו פרושים, כאשר אין בידו להעלותם עולה. ואם הדבר כן, היתה בתו הבוכה על בתוליה ורעיותיה עמה כזונות לקלס אתנן, וחס ושלום שיהיה חוק בישראל לתנות לבת יפתח ארבעת ימים בשנה מפני שלא נשאת לבעל והיתה עובדת את ה' בטהרה. אבל הדבר כפשוטו, וטעותו היה ממה שאמרתי.[18]

וכך גם מבין יהודה אליצור, המבאר את הדברים פשוטם כמשמעם, כעדות לבורות הרווחת בתקופת יפתח:

הקריבה עולה לה' וסתם הכתוב ולא פרש משום "כבוד אלהים הסתר דבר", ולא הבין כי תועבה עשה ככתוב "לשרוף את בניהם ואת בנותיהם באש אשר לא ציויתי ולא עלתה על לבי" (ירמיה ז לא) כי היו דעותיהם של בני הדורות ההם משובשות . עבודת ה' ועבודת אלילים, אמונה צרופה ואמונה תפלה היו משמשות בערבוביה, ואפילו יראי ה' והשופטים שכוונותיהם היו רצויות, מקצת מעשיהם לא היו רצויים.[19]

ולסיכום: יפתח התחייב להביא קרבן את "היוצא מדלתי ביתו", כאשר הוא שיער שזה יהיה בעל חי. נדר זה לא היה ראוי, מפני החשש שבעל חי זה יהיה פסול לקרבן, וכדי ללמדו לקח, הקב"ה זימן לו את בתו. היה ברור מעל כל ספק שאין להקריבה, ובכל זאת יפתח בטיפשותו ובבורותו העלה אותה לעולה, בניגוד לרוח התורה ולחוקיה. הקב"ה לא התכוון לזה, ואין להאשימו על כך: אין הקב"ה אשם על כל הטפשויות שעושים בני אדם.

 

נישואי עתניאל בן קנז עם עכסה בת כלב

בספר יהושע מסופר בקצרה: "וַיֹּאמֶר כָּלֵב אֲשֶׁר יַכֶּה אֶת קִרְיַת סֵפֶר וּלְכָדָהּ וְנָתַתִּי לוֹ אֶת עַכְסָה בִתִּי לְאִשָּׁה. וַיִּלְכְּדָהּ עָתְנִיאֵל בֶּן קְנַז אֲחִי כָלֵב וַיִּתֶּן לוֹ אֶת עַכְסָה בִתּוֹ לְאִשָּׁה" (יהושע טו טז-יז). מעשה זה דומה לסיפור נישואי דוד עם מיכל בת שאול, על כן תוספות שואלים: "אמאי לא חשיב כלב בן יפונה, שאמר "אשר יכה את קרית ספר ולכדה ונתתי לו את עכסה בתי לאשה", אמאי לא פריך כמו הכא יכול ממזר או עבד?"[20] תוספות מספק שתי תשובות שונות לשאלתו, כדלהלן:

• "הא דקאמר כלב שיתן לו הקב"ה כל מי שיכול לחזור אותן הלכות ששכחו בימי אבלו של משה אתן לו עכסה בתי". לפי תירוץ זה, יש להוציא את הדברים מפשוטם ולהבין את מעשה של עתניאל בן קנז כמעשה גבורה של תלמיד חכם, כפי שרש"י כותב: "רבותינו אמרו: אלו הלכות שנשתכחו בימי אבלו של משה שהחזיר עתניאל בן קנז מפלפולו"[21]. אם כך פני הדברים, היה מובטח לכלב חתן צדיק ותלמיד חכם. אולם, לא קבלנו כאן תשובה לבעיה המתעוררת על פי פשוטו של מקרא.
• "לכך נקראת עכסה, שכל הרואה אותה כועס על אשתו, וזהו ודאי משום צניעות יתירא דקא חזו בה, והיה סומך דזכותה וזכות דידיה מסתייע דלא מזדווגין לה אלא כפי מעשיה, כדאיתא בסוטה (ב ע"א) דאין מזווגין לו לאדם אשה אלא לפי מעשיו". עכסה הייתה צדקת, ולכן מובטח לה חתן בהתאם לצדקתה. ברם, לא נראה מדברי חז"ל שניתן לסמוך על הבטחה זו, הרי גם יצחק היה צדיק, ובכל זאת נישואיו מופיעים ברשימה של אלו שהסתכנו ושאלו שלא כהוגן.

אלא שכנראה לא הייתה לחז"ל כוונה מיוחדת כאשר "שכחו" את נישואי עתניאל ועכסה. בכל אופן, ישנן גרסאות אחרות המביאות את הסיפור של כלב, כדלהלן: "ארבעה הן שתבעו שלא כהוגן, לשלושה ניתן כהוגן, לאחד ניתן שלא כהוגן ואלו הן: אליעזר עבד אברהם, כלב, שאול, יפתח וכו'"[22].

 

סיכום: ברית שלא לפי הספר

מובא בהמשך הגמרא:

אמר רבי ברכיה: אף כנסת ישראל שאלה שלא כהוגן, והקב"ה השיבה כהוגן, שנאמר: "וְנֵדְעָה נִרְדְּפָה לָדַעַת אֶת ה' כְּשַׁחַר נָכוֹן מוֹצָאוֹ וְיָבוֹא כַגֶּשֶׁם לָנוּ כְּמַלְקוֹשׁ יוֹרֶה אָרֶץ" (הושע ו ג). אמר לה הקב"ה: בתי, את שואלת דבר שפעמים מתבקש ופעמים אינו מתבקש, אבל אני אהיה לך דבר המתבקש לעולם, שנאמר: "אֶהְיֶה כַטַּל לְיִשְׂרָאֵל" (הושע יד ו). ועוד שאלה שלא כהוגן, אמרה לפניו: רבונו של עולם, "שִׂימֵנִי כַחוֹתָם עַל לִבֶּךָ כַּחוֹתָם עַל זְרוֹעֶךָ" (שיר השירים ח ו). אמר לה הקב"ה: בתי, את שואלת דבר שפעמים נראה ופעמים אינו נראה, אבל אני אעשה לך דבר שנראה לעולם, שנאמר "הֵן עַל כַּפַּיִם חַקֹּתִיךְ" (ישעיהו מט טז).

ה' כרת ברית עם כנסת ישראל, ומיותר לציין שלא מדובר כאן בברית בין שני שותפים שווים. כנסת ישראל לא יודעת מה לבקש, או שהיא מבקשת פחות מדיי. אולם לא מדובר בהסכם עסקי, אלא בשותפות בה שוררת אהבה משני הצדדים, כך שכל צד לא רואה את עצמו מוגבל על ידי פרטי ההסכם, והקב"ה לא מתכוון לנצל את תמימותו של שותפו כדי שלא להעניקו מטובו. בזמן שקיים אמון ובטחון בין שני בעלי הברית, אין חשש להסתכן ולבקש בקשה פחותה מדיי, הצד השני ייענה על הצד הטוב ביותר. אליעזר, כלב ושאול שאלו בלי חשבון, והקב"ה נענה להם בסבר פנים יפות, על אף הסכנות שבבקשתם. גם כנסת ישראל בכללותה נכשלה בבקשתה וביטאה את מבוקשה בצורה "שלומיאלית", אולם הקב"ה לא מצא בזה סיבה לקפח אותה.

מצד שני, בנוף הזה יפתח הוא חריג: נדרו היה מזעזע, ובעניינו אין הקב"ה יכול היה לעבור לסדר היום ולהיענות אליו בלי חשבון. גישתו של יפתח הייתה פסולה, והוא שילם על כך ביוקר[23].

 

[1] בבלי תענית ד ע"א.

[2] ראו מאמרי "הסימן של עבד אברהם: ניחוש או מבחן אופי?", http://alex-klein.co.il/"/חיי-שרה-הסימן-של-עבד-אברהם-ניחוש-או-מבח

[3] בבלי חולין צה ע"ב.

[4] תוספות תענית ד ע"א ד"ה יכול אפילו חיגרת או סומא.

[5] פירוש שד"ל על התורה בראשית כד ד.

[6] ואין להביא סיוע לדברי התוספות ממה שכתוב בגמרא  "אין אשה אלא ליופי" (בבלי כתובות נט ע"ב), באשר שם, לפי הפירוש בן יהוידע: "אין הכונה שהאדם ישא האשה בשביל היופי! אלא הכונה כל הקפדתה ורעיונה הוא לשמור היופי שלה שלא תכחיש יופיה וכל דבר שגורם להכחיש יופיה בורחת ממנה ומקפדת עליו. וכן הענין בבנים ותכשיטין. ולכן כל מלאכות שהם מכחישים היופי שלה או מעכבים עיבור שלה או מונעים אותה מתכשיטין שלה יכולה להשמט מהם כי אדעתא דהכי לא נשאת לו".

[7] שני המטות.

[8] בבלי יבמות עו ע"ב.

[9] מדרש תנחומא (בובר) בחקותי ז.

[10] תמורה ה ו.

[11] לפי המהרש"א (חידושי אגדות תענית ד ע"א), לאור מה שנאמר לעיל, שהנדר בכלל לא חל, לא היה צורך אפילו בהתרת חכם. אלא שניתן להבין שיפתח היה זקוק לתלמיד חכם כדי להבהיר לו את זה.

[12] בראשית רבה (וילנא) ס ג.

[13] מדרש תנחומא (בובר) בחקותי ז.

[14] כפי שצוין לעיל, דבר זה לא מדויק.

[15] Voltaire, Dictionnaire Philosophique, article Jephté.

[16] רד"ק שופטים יא לא.

[17] עורך פירוש התורה מאת הרמב"ן, הרב חיים דב שעוועל, מציין כאן: "לא ידוע לי מקורו, כי אין לנו פירוש ראב"ע על שופטים, אמנם פירוש כזה נמצא ברלב"ג שם".

[18] רמב"ן ויקרא כז כט.

[19] דעת מקרא.

[20] תוספות תענית ד ע"א ד"ה שלשה שאלו שלא כהוגן.

[21] מדרש זה מובא בילקוט שמעוני, פרשת בחקותי רמז תרפב.

[22] בראשית רבה (וילנא) ס ג.

[23] למעשה, מי ששילמה ביותר הייתה בתו ולא יפתח בעצמו. אבל אין זו הדוגמה היחידה במקרא שהקרובים "משלמים" עבור האדם עצמו. אף בעקדת יצחק, המקרא רואה בה ניסיון לאברהם ולא ליצחק. אלא שאין זה הנושא של מאמר זה, והוא בהחלט ראוי לעיון מעמיק.