מובא בפרשתנו:
וַיָּבֹאוּ מָרָתָה וְלֹא יָכְלוּ לִשְׁתֹּת מַיִם מִמָּרָה כִּי מָרִים הֵם עַל כֵּן קָרָא שְׁמָהּ מָרָה. וַיִּלֹּנוּ הָעָם עַל מֹשֶׁה לֵּאמֹר מַה נִּשְׁתֶּה. וַיִּצְעַק אֶל ה' וַיּוֹרֵהוּ ה' עֵץ וַיַּשְׁלֵךְ אֶל הַמַּיִם וַיִּמְתְּקוּ הַמָּיִם שָׁם שָׂם לוֹ חֹק וּמִשְׁפָּט וְשָׁם נִסָּהוּ. וַיֹּאמֶר אִם שָׁמוֹעַ תִּשְׁמַע לְקוֹל ה' אֱלֹהֶיךָ וְהַיָּשָׁר בְּעֵינָיו תַּעֲשֶׂה וְהַאֲזַנְתָּ לְמִצְוֹתָיו וְשָׁמַרְתָּ כָּל חֻקָּיו כָּל הַמַּחֲלָה אֲשֶׁר שַׂמְתִּי בְמִצְרַיִם לֹא אָשִׂים עָלֶיךָ כִּי אֲנִי ה' רֹפְאֶךָ (שמות טו כג-כו).
קטע זה מעורר מספר שאלות, כדלהלן:
- מסופר כאן שלא היו לעם מים ראויים לשתות, והקב"ה הורה למשה להשליך עץ מסוים בתוך המים המרים כך שבאופן ניסי הם יבריאו. אולם לא ברור מה הקשר בין מעשה זה למה שכתוב אחר כך.
- באיזה "חוק ומשפט" מדובר כאן?
- באיזה ניסיון מדובר?
- מהי משמעות ההוראה המופיעה בפסוק האחרון?
משמעות הביטוי "חוק ומשפט"
באופן כללי, חז"ל הבינו שמדובר כאן במצוות מסוימות מן התורה, אלא שאין תמימות דעים בעניין זהותן, כדלהלן:
תניא: עשר מצות נצטוו ישראל במרה, שבע שקיבלו עליהן בני נח, והוסיפו עליהן: דינין, ושבת, וכיבוד אב ואם. דינין, דכתיב "שם שם לו חק ומשפט", שבת וכיבוד אב ואם, דכתיב "כאשר צוך ה' אלהיך" (דברים ה יב, טז), ואמר רב יהודה: "כאשר צוך", במרה.[1]
לפי חז"ל, בני ישראל קבלו כאן – חוץ מ-"ריענון" של שבע מצוות בני נח – שתי מערכות שונות של מצוות: אחת המתחייבת מהעובדה שבמתן עשרת הדברות נאמר לגביהן שהקב"ה כבר הורה אותן, והשנייה הנרמזת על ידי הביטוי: "חוק ומשפט", המצביע יותר על חוקים אזרחיים מאשר על מצוות "דתיות", בהתאם לפרשנותם את מה שנאמר בספר יהושע: "וַיִּכְרֹת יְהוֹשֻׁעַ בְּרִית לָעָם בַּיּוֹם הַהוּא וַיָּשֶׂם לוֹ חֹק וּמִשְׁפָּט בִּשְׁכֶם" (יהושע כד כה): "עשרה תנאין התנה יהושע וכו'"[2].
אולם, יש מדרשים אחרים המפענחים את הביטוי "חוק ומשפט" כמצביע על מצוות דתיות ממש:
"שם שם לו חק ומשפט": חוק זו שבת, ומשפט זה כיבוד אב ואם, כך דברי רבי יהושע. ורבי אלעזר המודעי אומר: חוק אלו עריות, שנאמר "ושמרתם את משמרתי לבלתי עשות מחוקות התועבות" (ויקרא יח ל). משפט, אלו דיני אונסין ודיני חבלות ודיני קנסות.[3]
או לחילופין: "חק ומשפט: אלו שתי מצות, חק זה שבת, משפט זה כיבוד אב ואם, כדכתיב "על כן צוך ה' אלהיך" (דברים ה טו), והיכן צוה? במרה".[4]
והרב אפשטיין מעיר:
דע דמה שאנו נוהגים בתפלת יום טוב שחל בשבת ובקידוש להוסיף מלות "באהבה וברצון" הוא מפני שכל המצות ובכללם המועדים נתנו בסיני ובכפיית ההר כנודע… אבל מצות שבת נתנה במרה באהבה וברצון, בלא אונס, ולכן מוסיפים בזיכרון שבת באהבה וברצון.[5]
לחילוקי דעות אלה שבקרב חז"ל יש הד בפרשנות הקלאסית. לפי רש"י: "במרה נתן להם מקצת פרשיות של תורה שיתעסקו בהם, שבת ופרה אדומה[6] ודינין". וכן זקנים מבעלי התוספות: "חק ומשפט: חק שהוא משפט זהו כבוד אב ואם"[7]. אלא שלא מובן מדוע דווקא מצוות אלו זכו להימסר לפני כל המצוות האחרות בהר סיני. לכן, רבים מפרשים שמדובר כאן בהוראות המסדירות את שגרת חייהם במדבר. כך למשל כותב הרמב"ן, התמה על פירוש רש"י:
למה לא פירש כאן החוקים האלה והמשפטים ויאמר "וידבר ה' אל משה צו את בני ישראל" כאשר אמר בפרשיות הנזכרות למעלה: "דברו אל כל עדת בני ישראל וגו'" (שמות יב ג), וכן יעשה בכל המצות באהל מועד, בערבות מואב… ולשון רש"י שאמר פרשיות שיתעסקו בהם, משמע שהודיעם החוקים ההם ולימד אותם: עתיד הקב"ה לצוות אתכם בכך, על הדרך שלמד אברהם אבינו את התורה, והיה זה להרגילם במצות ולדעת אם יקבלו אותם בשמחה ובטוב לבב, והוא הניסיון שאמר "ושם נסהו", והודיעם שעוד יצוום במצוות, זהו שאמר: "אם שמוע תשמע לקול ה' אלהיך והאזנת למצותיו אשר יצוה אותך בהם".
זאת אומרת שנעשה כאן כעין "פרומו" (קדימון בעברית צחה), זאת אומרת ניסוי לא פורמאלי ראשון של מסירת מצוות, במטרה לבדוק אם אכן עם ישראל מוכן לקלוט אותן ולשומרן. הניסוי כנראה צלח, ופתח את הדרך למסירה מסודרת של כל תרי"ג המצוות. אולם הרמב"ן מציע פירוש נוסף, שלדעתו קרוב יותר לפשוטו של מקרא:
ועל דרך הפשט, כאשר החלו לבא במדבר הגדול והנורא וצמאון אשר אין מים, שם להם במחייתם וצרכיהם מנהגים אשר ינהגו בהם עד בואם אל ארץ נושבת, כי המנהג יקרא "חק", כענין "הטריפני לחם חקי" (משלי ל ח), "חקות שמים וארץ" (ירמיה לג כה), ויקרא "משפט" בהיותו משוער כהוגן, וכן "כה עשה דוד וכה משפטו כל הימים" (שמואל א כז יא), "כמשפט הראשון אשר היית משקהו" (בראשית מ יג), ו-"ארמון על משפטו ישב" (ירמיה ל יח), על מדתו. או שייסרם בחוקי המדבר, לסבול הרעב והצמא, לקרוא בהם אל ה', לא דרך תלונה. ומשפטים, שיחיו בהם, לאהוב איש את רעהו, ולהתנהג בעצת הזקנים, והצנע לכת באהליהם בענין הנשים והילדים, ושינהגו שלום עם הבאים במחנה למכור להם דבר, ותוכחות מוסר שלא יהיו כמחנות השוללים אשר יעשו כל תועבה ולא יתבוששו, וכענין שצוה בתורה "כי תצא מחנה על אויביך ונשמרת מכל דבר רע" (דברים כג י).
אם כן, לפי הבנה זו של הרמב"ן, לא מדובר במצוות "דתיות", אלא בכללי התנהגות הנדרשים בחיי המדבר, הן מבחינה מעשית במטרה להקל על חיי בני ישראל בתנאים הקשים האלה, והן מבחינה מוסרית כדי להנהיג סדר בחברה הישראלית של אז. הרמב"ן מביא דוגמאות נוספות של הבנה זו מהתנ"ך, בהתאם להבנת חז"ל:
וכן ביהושע נאמר "ויכרות יהושע ברית לעם ביום ההוא וישם לו חק ומשפט בשכם" (יהושע כד כה), אינם חקי התורה והמשפטים, אבל הנהגות ויישוב המדינות, כגון תנאים שהתנה יהושע שהזכירו חכמים (בבלי בבא קמא פ ע"ב), וכיוצא בהם. ואמר "ושם נסהו", להודיע כי אשר הוליכם בדרך הזה שאין שם מים והביאם אל מקום המים המרים, לניסיון, כמו שאמר "ויענך וירעיבך ולמען נסותך להטיבך באחריתך" (דברים ח טז).[8]
המים המרים היוו איפה הניסיון הראשון של החיים הקשים שבמדבר, וההזדמנות הראשונה להבהיר לעם איך עליהם לנהוג בנסיבות האלה.
רבנו בחיי כותב דברים דומים:
על דבר הפשט הם חקי המדבר כי משה היה בישורון מלך מנהיג, והיה מוכיח אותם ומצוה עליהם איך יתנהגו במדבר עם הנשים והילדים, גם עם מחנות האומות הבאים שם מארץ מרחקים למכור להם דברים רבים.
אבל בהמשך, הוא מרחיק לכת ומוסיף שכאן הקב"ה אף לימד את העם יסודות הבוטניקה!:
ויש שפירשו: "שם שם לו חק ומשפט" שלמדו הקב"ה חכמת הצמחים וכחות שבהם בסגולותם ובטבעם, לפי שיש מהם עשבים מחיים וממיתים. ויש מהם מרפאים, ויש מהם מחליאים. ויש ממתיקים את המר, ויש שממררים את המתוק, וכל זה בין בטבע בין בסגולה. וזהו לשון: "חק ומשפט", חק הוא הסגולה שאין טעמו נודע, ומשפט הוא הטבע שמשפטו שיהיה כן בטבעו.
ושם נסהו. הצמח הזה, ולכך אמר "אם שמוע תשמע בקול ה' אלהיך" כלומר: אף על פי שכחות הצמחים ידועים לפניך בסגולותם וטבעם ואתה יכול להתרפא מהם, אין ראוי לך שתתלה בטחונך בהם וברפואתם ותתייאש מלהתפלל ובקשת הרחמים, אין לך לזוז ממצות התורה "כי אני ה' רופאך" ולא הצמחים, ומטעם זה גנז חזקיהו ספר רפואות[9] והודו לו, לפי שעם הספר הזה היו הבריות מתרפאים מתחלואיהם ויתייאשו מן התורה והמצות.[10]
משמעות הביטוי "ושם נסהו"
יש לברר באיזה ניסיון מדובר כאן[11], ומה הקשר עם ההוראות – יהיו אשר יהיו – שהתקבלו על ידי העם. יש המפרשים שניסיון העם היה לבחון אותו אם אמנם יקבל את הוראות אלה, כפי שכותב ספורנו: "ושם נסהו: אם יקבל החק והמשפט אשר שם לו, ולא יחזור לסורו, וזה הנסיון היה כי אמנם אמר לישראל". ויש שמנתקים את הניסיון מההוראות, ומקשרים אותו לבעיית המים המרים, כפי שמבאר הרמב"ן: "אמר ושם נסהו, להודיע כי אשר הוליכם בדרך הזה שאין שם מים והביאם אל מקום המים המרים, לנסיון, כמו שאמר "ויענך וירעיבך ולמען נסותך להטיבך באחריתך" (דברים ח טז)". אבל גם ניתן להבין את המונח "נסהו" לא כהעמדת העם בניסיון, אלא כהעלאתו על נס בעקבות קבלתו את הוראות הקב"ה, כפי שמבאר רבי חיים פלטיאל: "שם נסהו, דהיינו שבת, כמו "אל עמים ארים ניסי" (ישעיהו מט כב), לשון דגל, והשבת נקראת אות דכתיב אות היא". בהנחה ש-"חוק ומשפט" שקיבל אז העם כולל את מצוות השבת, דווקא מצווה זו מייחדת את עם ישראל כעם סגולה וכגוי קדוש. וכן המכילתא: "ושם נסהו, שם נשא לו גדולה, דברי רבי יהושע, שנאמר "נשא אויל מרודך את ראש יהויכין מלך יהודה" (מלכים ב כה כז), ואומר "נשא את ראש בני גרשון" (במדבר ד כב)".[12]
הבנת כל הפרשה כמקשה אחת
אבל גם אפשר להבין את כל הפרשה כמעשה אחד. כך מבאר את העניין כולו הרשב"ם:
שם במרה, על ידי עלילות הנסיון אשר שם להצמיאם למים, ואחר כך ריפא להם את המים, התחיל להוכיחם שיקבלו עליהם את החוקים ואת המשפטים אשר ילמדם והוא יעשה צורכיהם. והיאך שם לו חוק ומשפט? שאמר להם: אם שמוע תשמע לקול ה' אלהיך ושמרת כל חוקיו שציוה אתכם, כל המחלה אשר שמתי במצרים, שעשיתי מימיהם דם ולא היה להם מים לשתות לא תהיה אצלך.
לפי הבנה זו, המונח "חוק ומשפט" איננו מצביע על מצוות ספציפיות, אלא הקב"ה התכוון כאן למסר כללי: בפעם הראשונה שעם ישראל מצא את עצמו בבעיה רצינית של מחסור במים לשתות, ה' פתר להם את הבעיה ואולם הבהיר כי סיוע זה מותנה בקיום המצוות שהוא ימסור להם בעתיד המיידי.
וכן קאסוטו:
המלה "ויורהו" מראה לנו מהי כוונת הסיפור. מן הראוי היה, שמיד אחר יציאתם לחירות ילמדו בני ישראל את הכלל הגדול הזה, שצריכים הם להוראה ולהדרכה מן השמים. לשם כך הניח ה' שיסעו מים סוף… ויתעו במדבר, ויסבלו מחוסר מים עד שיקבלו הוראה מפי הגבורה, וישיגו על סמך הוראה זו מים לשתות. הרגשת הצורך להוראה מפי ה' מכינה את נפש העם לקבלת עול תורה ומצוות. על סמך זה מבינים אנחנו את המשך הפסוק: "שם שם לו בדרך זו חק ומשפט", הקדמה והתחלה לחוקיו ומשפטיו. "ושם נסהו": על ידי הניסיון הקשה של חוסר מים לימד אותו שאף מתוך סכנה חמורה יוכל ה' להושיעו, ובלבד שיהיה נאמן להוראותיו של ה'.
"ויאמר משה", כמוסר השכל מתוך העניין: "אם שמוע תשמע לקול ה' אלהיך והישר בעיניו תעשה והאזנת למצותיו ושמרת כל חקיו", אז, ורק אז, "כל המחלה אשר שמתי במצרים" כגון שחין וכגון צרה זו של חוסר מים לשתות "לא אשים עליך, כי אני ה' רופאך", וכשם שריפאתי עכשיו את המים, כך אשמור אותך מכל מחלה.[13]
בניגוד לפרשנות חז"ל, אין כאן ציווי על מצוות ספציפיות, אלא הוראה כללית המשמשת כהקדמה למתן תורה: הקב"ה מודיע שהוא יתמוך בעם ישראל בכל הקשיים המצפים לו, בתנאי שמצדו הוא יקיים את מצוות התורה שהוא עומד לקבל.
[1] בבלי סנהדרין נו ע"ב.
[2] בבלי בבא קמא פ ע"ב. יחד עם זה, לא מצאתי פרשנות דומה במה שנאמר בספר עזרא: "כִּי עֶזְרָא הֵכִין לְבָבוֹ לִדְרוֹשׁ אֶת תּוֹרַת ה' וְלַעֲשֹׂת וּלְלַמֵּד בְּיִשְׂרָאֵל חֹק וּמִשְׁפָּט" (עזרא ז י), והדבר צריך עיון.
[3] מכילתא דרבי שמעון בר יוחאי טו כה.
[4] מדרש אגדה (בובר) שמות טו כה.
[5] תורה תמימה הערות שמות טו הערה לו.
[6] לפי תורה תמימה, יש כאן שיבוש: "נלאו המפרשים למצוא מקור לדבריו, ולדעתי נראה ברור שטעות סופר קל נפל בדבריו שהיה כתוב שבת ודינין וכ"א [ראשי תיבות וכבוד אב] וכמו בגמרא ומכילתא, ובטעות נשתרבב הכ' לפ', ואיזה מעתיק הוסיף טעות על טעות ופירש מפורש הראשי תיבות ופרה אדומה" (תורה תמימה הערות שמות טו הערה לו).
[7] דעת זקנים מבעלי התוספות שמות טו כה.
[8] רמב"ן שמות טו כה.
[9] מובא במשנה "ששה דברים עשה חזקיהו המלך… (וביניהם) גנז ספר רפואות, והודו לו" (פסחים ד ט). ר' עובדיה מברטנורא – בעקבות רש"י – מסביר ש"הודו לו לפי שלא היה לבם נכנע על חוליים אלא מתרפאים מיד". אולם הרמב"ם מבין את דברי המשנה בצורה שונה לחלוטין ואף מתקומם נגד פרשנות הנ"ל: "ספר רפואות, היה ספר שהיה בו סדר רפואות במה שאין מן הדין להתרפות בו, כגון מה שמדמים בעלי "הטלסמאת", שאם עושים "טלסם" בסדר מסוים מועיל לחולי פלוני וכיוצא בזה מדברים האסורים… וכאשר קלקלו בני אדם ונתרפאו בו גנזו… ולא הארכתי לדבר בעניין זה אלא מפני ששמעתי וגם פירשו לי ששלמה חבר ספר רפואות, שאם חלה אדם באיזו מחלה שהיה פונה אליו ועשה כמו שהוא אומר ומתרפא, וראה חזקיה שלא היו בני אדם בוטחים בה' במחלותיהם אלא על ספר הרפואות, עמד וגנזו. ומלבד אפסות דבר זה ומה שיש בו מן ההזיות, הנה ייחסו לחזקיה ולסיעתו שהודו לו סכלות שאין ליחס דוגמתה אלא לגרועים שבהמון. ולפי דמיונם המשובש והמטופש אם רעב אדם ופנה אל הלחם ואכלו שמתרפא מאותו הצער הגדול בלי ספק, האם נאמר שהסיר בטחונו מה', והוי שוטים יאמר להם, כי כמו שאני מודה לה' בעת האוכל שהמציא לי דבר להסיר רעבוני ולהחיותני ולקיימני, כך נודה לו על שהמציא רפואה המרפאה את מחלתי כשאשתמש בה".
[10] רבינו בחיי שמות טו כה.
[11] קיים גם הסבר מפתיע שמביא הריקאנטי בשם הזוהר: תפקידם של המים המרים האלה היה לבדוק אם אמנם נשות ישראל נשארו נאמנות לבעליהן, בדומה למנגנון הבדיקה של האישה הסוטה! "ספר הזוהר [ח"ג קכ"ד ע"ב]… בגין דמצראי הוו אמרי דבנייהו דישראל הוו מינייהו, והוו כמה בישראל דהוו חשדין לאנתתייהו בדא, עד דקודשא בריך הוא מטא לון בהאי אתר ובעא למיבדק לון… אמר קב"ה למשה… אנא בעינא למיבדק הכא נשיהון דישראל, כתוב שמא ורמי למיא ויבדקון כלהון נשי וגוברין ולא אישתאר לעז על בני, ועד דיבדקון כלהו הכא לא ישרי שמי עלייהו, מיד ויורהו ה' עץ, דא שמא קדישא ההוא דהוה כתיב כהנא למיבדק נשיהון דישראל… ושם נסהו כי בדקן כסוטות".
[12] מכילתא דרבי ישמעאל בשלח – מסכתא דויסע פרשה א
[13] ראו את שד"ל המבאר את הפרשה באופן דומה.