מקור הצום

מובא בירושלמי:

אמר רבי לוי: האוכל מצה בערב הפסח כבא על ארוסתו בבית חמיו… תני, רבי יודה בן בתירה אומר: בין חמץ בין מצה אסור. רבי סימון בשם רבי יהושע בן לוי: רבי לא היה אוכל לא חמץ ולא מצה. לא מצה מן הדא דרבי לוי, ולא חמץ מן הדא דרבי יודה בן בתירה [קרבן העדה: בין חמץ ובין מצה אסור לאכול בערב פסח כל היום, חמץ משום דכתיב "לא תשחט על חמץ דם זבחי", לא תשחט הפסח ועדיין חמץ קיים, ומכשיר היה בן בתירא בפסח ששחטו שחרית… ומצה אסור מדרבי לוי שהוא כבא על ארוסתו בבית חמיו]. ורבי תלמידי דרבי יודה בן בתירה הוה? לא, תלמידיה דרבי יעקב בן קודשיי הוה. אלא בגין דהוה בכור [היינו טעמא דלא אכל בערב פסח בשביל שהיה רבי בכור, ונהגו הבכורות להתענות בערב פסח]. אמר רב מנא: רב יונה אבא הוה בכור והוה אכיל. אמר רב תנחומא: לא מן הדא אלא מן הדא, רבי איסתניס הוה, כד אכיל ביממא לא הוה אכיל ברמשא, ולמה לא הוה אכיל הכא ביממא? כדי שיכנס לשבת בתאוה.[2]

רבי היה מתענה בערב פסח[3], והגמרא משתדלת לברר מדוע. הצעה ראשונה היא שלא היה אוכל חמץ משום שהוא פסק כמו רבי יודה בן בתירה שניתן להביא קרבן פסח מהבוקר, ואז אסור לאכול חמץ, וגם מצה אסור לאכול כדי לקיים את מצוות אכילת מצה בתאבון. הצעה זו נפסלה, באשר רבי לא היה מתלמידי רבי יודה בן בתירה. ואז, הגמרא מעלה את האפשרות שרבי התענה מפני שהוא היה בכור. אבל גם הצעה זו נפסלה, באשר יודעים על בכורים אחרים שלא התענו. ומסקנת הגמרא היא שרבי התענה מפני שהיה איסטניס, זאת אומרת שאם הוא היה אוכל בערב פסח, הוא כבר לא היה מסוגל לאכול בליל פסח, ולא היה מקיים את מצוות אכילת מצה.

בכל אופן, נמצאנו למדים שיש עניין לצום בערב פסח, או שהיה קיים מנהג כזה, על אף העובדה שרבים לא קיימו אותו[4]. ואמנם כך כתוב במסכת סופרים:

למה אין מתענין… בחדש ניסן? מפני שבאחד בניסן הוקם המשכן, ושנים עשר נשיאים הקריבו קרבנם לשנים עשר יום, יום לכל שבט ושבט, וכל אחד היה עושה ביומו יום טוב; וכן לעתיד לבא עתיד המקדש להבנות בניסן, לקיים מה שנאמר "אין כל חדש תחת השמש". לפיכך אין אומרים תחנונין כל ימי ניסן, ואין מתענין עד שיעבור ניסן, אלא הבכורות שמתענין בערב הפסח, והצנועים בשביל המצות כדי שיכנסו לפסח בתאוה, והתלמידים מתענין בו בשני ובחמישי ושני, מפני חילול השם ומפני כבוד תורה שנשרפה; במה דברים אומרים בצינעה, אבל לקרוא צום בציבור אסור, עד שיעבור ניסן.[5]

מקור זה רואה כדבר מוסכם ומקובל שהבכורים צמים בערב פסח.

 

טעם הצום

אם כן, מדוע צמים? לפי הטור: "הטעם, זכר לנס שניצולו ממכת בכורות"[6]. זאת אומרת שמן הסתם, "המשחית" היה אמור לפגוע בכל בכור, בלי כל הבחנה בין בכורי ישראל לבכורי מצרים, אלא שהקב"ה באופן ניסי מנע ממנו לפגוע בבכורי ישראל והכריח אותו לדלג על בתי ישראל, כפי שנאמר: "וְעָבַר ה' לִנְגֹּף אֶת מִצְרַיִם וְרָאָה אֶת הַדָּם עַל הַמַּשְׁקוֹף וְעַל שְׁתֵּי הַמְּזוּזֹת וּפָסַח ה' עַל הַפֶּתַח וְלֹא יִתֵּן הַמַּשְׁחִית לָבֹא אֶל בָּתֵּיכֶם לִנְגֹּף" (שמות יב כג).

על טעם זה מקשה הרב שלמה זלמן אוירבך שאלות אחדות, כדלהלן:

• מועד הנס אינו י"ד בניסן, אלא בט"ו בניסן, שהוא מועד פטירת בכורי מצרים. ואם החליטו להקדים את הצום בגלל שאין מתענים ביום טוב, היה ראוי להקדים אותו לי"ג בניסן, באשר גם י"ד – יום הקרבת קרבן פסח – וגם ט"ו – יום הראשון של חג המצות – הם מועדים שלא צמים בהם.
• האוכלוסיה המיועדת איננה הבכורים העכשוויים אלא צאצאי הבכורים של אז, שלהם קרה הנס.
• מדוע רק הבכורים הזכרים צמים? הרי במכת בכורות נהרגו גם נקבות ואף גדול הבית אם לא היה בכור!
• "כזכר לנס ההצלה היו צריכים לקבוע יום שמחה והודאה, כבשאר מועדות, ומה מקום לתענית"?

לכן הרב אוירבך מציע טעם אחר: לדעתו, ביום זה הבכורים מתאבלים על כך שנלקחה מהם עבודת בית המקדש לטובת הכהנים, בעקבות חטא העגל.  והסיבה למועד התענית היא שביום זה עבודת הקורבנות הגיעה לשיאה, בהקרבת קרבן הפסח, מה שהעמיק את צערם של הבכורים ועורר אותם לצום.

לפי הבנה זו, גם ניתן להסביר – כפי שיבואר להלן – מדוע סיום מסכת פוטר אותם מתענית זו: "בשמחת לימוד התורה מפיגים הבכורים את הצער והמרירות שבלבם, שכן "גדולה תורה יותר מן הכהונה" (אבות ו ו) ויקרה היא מפנינים וכדברי חז"ל: "יותר מכהן גדול הנכנס לפני ולפנים" (בבלי סוטה ד ע"ב).[7]

הרב אליעזר מלמד מסביר את העניין בצורה שונה:

בכל בכור, בנוסף לכך שהוא גדול האחים, יש גם ביטוי של ראשוניות, שבהיוולדו החלו החיים החדשים של הדור הבא להתגלות. לפיכך מוטלת על הבכור אחריות גדולה. אם יבחר בטוב… בדרכו ילכו שאר אחיו… וכשהגיע היום הגדול שיועד לגילוי שורש האמונה בעולם, התעורר קטרוג גדול על בכורי מצרים שכפרו בה' והקשו את ערפם ומנעו את גילוי אורו על ידי עם ישראל. ועִם תחילת ההתגלות האלוקית בחצות הלילה, הוכו ונשברו. ובכורי ישראל, שבטאו את אמונתם בה' בשחיטת השה שהיה אלוהי מצרים ובמריחת דמו במסירות נפש על המזוזות, ניצלו והתקדשו. בכל שנה אנו זוכים לחזור אל הלילה המיוחד של ליל הסדר, שבו מתגלה שורש האמונה, אלא שבד בבד עם התקרבות הלילה המקודש מתעורר קטרוג על הבכורים, האם הם קשורים כראוי לתורה ולמצוות? האם הם מגלים את שמו יתברך כפי שהיה ראוי? ולכן נהגו הבכורים להתענות ולחזור בתשובה בערב הפסח.[8]

לפי הבנה זו ניתן ליישב את השאלות שהוזכרו לעיל: לא מדובר רק בהודאה על הנס שזכו בו בכורי ישראל, אלא בעיקר בחשבון נפש שכל בכור חייב בו בשאלו את עצמו האם הוא עמד במשימתו הרוחנית. בכורי מצרים לא עמדו בה, ולכן נהרגו, וזו ההזדמנות לכל בכור ישראל של כל דור לבחון את מעשיו ולחזור בתשובה אם אמנם לא קיים את מה שהיה מוטל עליו.

 

תענית בכורות בהלכה

כך מובא בשולחן ערוך:

הבכורות מתענין בערב פסח, בין בכור מאב בין בכור מאם. ויש מי שאומר שאפילו נקבה בכורה מתענה [משנה ברורה: שמכת בכורות היתה גם עליהן כדאיתא במדרש], (ואין המנהג כן [שהתורה לא נתנה קדושת בכורות לנקבה לשום דבר]). אם חל ערב פסח בשבת, יש אומרים שמתענים הבכורות ביום חמישי, ויש אומרים שאינם מתענים כלל [דבתענית זה שאינו אלא מנהגא כיון דנדחה ידחה]. הגה: אבל יש לנהוג כסברא הראשונה. ונוהגין כשהאב בכור, האם מתענה תחת בנה הבכור כשעדיין קטן [ויש מהפוסקים שכתבו דאינה צריכה להתענות דתענית האב עולה גם בשביל בנו]; ואם אין האב בכור, הוא מתענה בעד בנו עד שיגדל.[9]

נראים הדברים שצום זה הוא כמו יתר הצומות ויש לקחת אותו ברצינות. אולם מתברר שבמהלך הדורות נמצאו קולות רבות בעניין, כפי שיבואר להלן.

משנה ברורה כותב בעניין עיקר הצום:

נראה דאם חש בראשו או בעיניו, אין צריך להתענות. וכן נראה עוד דבאדם שהתענית קשה לו ואחר התענית אין יכול לאכול רק דברים קלים ובשיעור מועט מאד, וקרוב הדבר שעל ידי זה לא יוכל לקיים אכילת מצה ומרור ושתיית ארבע כוסות כתיקונם, מוטב שלא להתענות, כדי שיקיים מצות הלילה כתיקונם. ומכל מקום בזה ובזה טוב יותר שיאכל רק מיני תרגימא.

המשנה ברורה מוסיף שיש לנהוג בצום הזה באופן דיסקרטי:

הבכורים אומרים עננו בשומע תפלה במנחה כשמתענים, ואם עשרה בכורים מתפללים ביחד ואחד מהם שליח ציבור, כשמחזיר התפלה יאמר עננו בשומע תפלה כדין תענית יחיד. ומכל מקום לכתחילה טוב שלא יהיה הבכור שליח ציבור כשעשרה בכורים מתפללים יחד, כי יש אומרים שאין נכון להזכיר התענית בצבור בחזרת התפלה כיון שהוא חודש ניסן.[10]

ברם, מסתבר שבתקופתנו אף בכור לא מתענה, על ידי זה שהם משתתפים בסיום מסכת, כפי שכותב המשנה ברורה:

לענין אם מותרים הבכורים לאכול בסעודת מצוה תלוי במנהג המקומות: יש מקומות שנהגו להחמיר, ולפי זה אם רוצה לאכול על סעודת פדיון הבן או ברית מילה צריך התרה (דהמנהג חשיב כמו נדר)… ואף על פי כן צריכים לפרוע תענית אחר הפסח. ויש מקומות שנהגו הבכורים להקל ולאכול בסעודת מצוה וכן נוהגין כהיום בכמה מקומות במדינתנו להקל ולאכול אף בסעודת סיום מסכת ואף שהבכורים בעצמן לא למדו את המסכת, מכל מקום כיון שאצל המסיים הוא סעודת מצוה מצטרפים לסעודתו, והמנהג שמתקבצים להמסיים קודם שסיים ומסיים לפניהם המסכת ושומעים ומצטרפים עמו בסיומו ואחר כך עושין סעודה.[11]

אבל ערוך השולחן מתפלא על היתר זה, כדלהלן:

אמנם עתה זה כמה דורות שמקילים לגמרי בתענית בכורים והיינו בסיום מסכתא, ולא לבד הלומד אלא הבכורים מתקבצים סביב המסיים ומסיימים עמו ואוכלים. ונתפשט זה בכל המדינות, ואינו ידוע מאין להם להקל כל כך, אם לא שנאמר דמפאת חלישות הדור והטורח רב בערב פסח ואכילת המרור גם כן אינו יפה לבריאות. ולכן יחשבו את עצמם כאינם יכולים להתענות, ולפי שבגמרא לא נזכר כלל מזה, וגם בירושלמי המסקנא דאין צריך להתענות ואינו אלא מנהג על פי מסכת סופרים, לכן לא מיחו חכמי הדור בזה, וצריך עיון.[12]

אולם למור וקציעה הסבר אחר: צום זה בעייתי, באשר הוא חל בערב פסח, וקיים חשש שהוא יפגע בשמחת יום טוב ובמהלך ליל הסדר: "לא שפיר דמי להתענות תענית גמור לכתחלה, כדלא שרו בערב שבת כדי שלא יכנס לשבת כשהוא מעונה, והוא הדין ליום טוב".[13] לכן ראוי למצוא סיבה שלא להתענות.

 

סיכום

לא נראה לי שיש אמת בטענת הרב אפשטיין בעניין "חלישות הדור", אולם זאת עובדה שבאופן כללי היום צמים פחות מאשר בעבר. למעשה, צום זה איננו "בר מזל": מקורו לא ברור כל כך, הוא חל בחודש שכולו מוקדש לשמחה, ביום של ההכנות האחרונות לקראת ליל הסדר וחג המצות, ואינו נוגע אלא לחלק מהאוכלוסייה היהודית. כל זה גרם לכך שצום זה לא נלקח ממש ברצינות – לעומת תענית אסתר שכן נשמר בהקפדה – ומצאו דרך הלכתית להיפטר ממנו. יחד עם זה, אין לזלזל במסר שהוא נושא, ויצא לנו להציע כאן מספר הסברים בעלי עניין.

 

 

 

[1] כוונתי במאמר הנוכחי אינה אלא להתחקות אחרי מקור המנהג והתפתחות יישומו במהלך הדורות, ולא לעסוק בעניינים הלכתיים הרבים שבנידון, עליהם כתוב רבות בעיקר בספרות השו"ת.

[2] ירושלמי (וילנא) פסחים י א.

[3] למען הדיוק, רק כתוב שהוא לא אכל לא חמץ ולא מצה, אבל בשלב זה אין הגמרא מבחינה בזה.

[4] לפי שיירי קרבן, אין כאן כל ביסוס לתענית בכורות, באשר הגמרא חזרה מניסיונה להסביר את התנהגותו של רבי מפני שהיה בכור: "תימא, אדרבא תידוק איפכא מדפריך עליה, דהא רבי יונה אבא בכור הוה והוה אכיל, ומוכרח למיהדר מאוקימתא קמייתא, שמע מינא דאין הבכורות מתענין. ואין לומר דשמעינן דיש לבכורים להתענות אם ירצו להחמיר על עצמן, דהא ודאי ליתא, דאם כן לישני דרבי החמיר על עצמו".

[5] מסכת סופרים כא א.

[6] טור אורח חיים תע.

[7] הרב שלמה זלמן אויערבאך, הליכות שלמה, ירושלים תשס"ז, עמ' קע"ט-קפ.

[8] פניני הלכה, פסח, יג – הלכות ערב פסח ומנהגיו, ג – תענית בכורות.

[9] שולחן ערוך אורח חיים תע א-ב.

[10] משנה ברורה תע ב.

[11] משנה ברורה תע י.

[12] ערוך השולחן אורח חיים תע ה.

[13] מור וקציעה סימן תע.