במדבר

מקושש העצים מובא בפרשתנו: וַיִּהְיוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בַּמִּדְבָּר וַיִּמְצְאוּ אִישׁ מְקֹשֵׁשׁ עֵצִים בְּיוֹם הַשַּׁבָּת. וַיַּקְרִיבוּ אֹתוֹ הַמֹּצְאִים אֹתוֹ מְקֹשֵׁשׁ עֵצִים אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן וְאֶל

הצלת רחב ומשפחתה[1]   בהפטרת פרשתנו מסופר על משימת שני המרגלים שנשלחו על ידי יהושע, ואיך רחב הזונה[2] הצילה את חייהם. בתמורה, היא מבקשת להישאר

צידוק ה'   כאשר משה ואהרון שמעו מפי ה' כי הוא מתכונן להעניש בצורה חמורה את עדת קרח, תגובתם המיידית הייתה כמבואר בפרשתנו: "וַיִּפְּלוּ עַל

מרים הנביאה בפרשתנו מסופר על פטירת מרים אחות אהרון ומשה: "וַיָּבֹאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל כָּל הָעֵדָה מִדְבַּר צִן בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן וַיֵּשֶׁב הָעָם בְּקָדֵשׁ וַתָּמָת שָׁם מִרְיָם

אעברה בארצך   מובא בפרשתנו: וַיִּשְׁלַח יִשְׂרָאֵל מַלְאָכִים אֶל סִיחֹן מֶלֶךְ הָאֱמֹרִי לֵאמֹר. אֶעְבְּרָה בְאַרְצֶךָ לֹא נִטֶּה בְּשָׂדֶה וּבְכֶרֶם לֹא נִשְׁתֶּה מֵי בְאֵר בְּדֶרֶךְ הַמֶּלֶךְ

אין כוחו אלא בפיו[1] פרשתנו מספרת אירוע שב"זמן אמת" לא נודע כלל לעם ישראל: ניסיונם של בלק ובלעם לפגוע בו באמצעות קללתו. יש לשער כי

בפרשתנו מסופר כי האתון של בלעם סירבה להתקדם כאשר היא ראתה מלאך ה' שסגר בפניה את הדרך. בלעם לא ראה את המלאך, ולכן היכה אותה

פינחס זכה לאריכות ימים מופלגת בהקדמתו למשנה תורה הרמב"ם כותב: "אלעזר ופינחס ויהושע שלשתם קבלו ממשה … וקבל עלי מן הזקנים ומפינחס". מכאן עולה שהרמב"ם

הבועל ארמית קנאים פוגעים בו   לפי המדרש, בלעם "נתן לו [לבלק] עצה היאך להפיל את ישראל. אמר לו: א-לוהיהם של אלו שונא זימה הוא,

השאלה הפרשנית ופתרונה מובא בפרשתנו (במדבר לא יט-כ): "וְאַתֶּם חֲנוּ מִחוּץ לַמַּחֲנֶה שִׁבְעַת יָמִים כֹּל הֹרֵג נֶפֶשׁ וְכֹל נֹגֵעַ בֶּחָלָל תִּתְחַטְּאוּ בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי